קטגוריה:משלי טו כב

ניתן לפרש את הפסוק לפי כמה משמעויות של המילה סוד:

1. סוד = דבר סתר: כשאדם חושב ומתכנן תוכניות, עדיף שישמור את מחשבותיו בסתר, "כי אם יגלה אותם - יופרו ע"י אויבים או דורשי רעתו, ולא תצליח העצה שתעלה בידו מן המחשבות ההם" (מלבי"ם). ולפי זה, החצי השני של הפסוק מתיחס למצב שהסוד התגלה והמחשבה הופרה, "ואז צריך לעצות רבות, שאם תופר עצה אחת יעשה האחרת... ולזה צריך רוב יועצים, שאז הגם שתופר עצת יועץ אחד תקום עצה אחת מן העצות הרבות" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי).

2. "סוד = ענין עצה, שדרכו להיות בסוד לבל יוודע; או שהעצה היא למעשה כיסוד לבנין" (מצודת ציון); כשאדם חושב ומתכנן תוכניות, כדאי שיתייעץ עם אחרים, כי "בלא עצה לא תקום מחשבה" (רש"י), "ובהמצא רוב יועצים בדבר להגיע אל המבוקש, תקום המחשבה שחשבו בעשיית הדבר ההוא" (רלב"ג, וכן אבן עזרא).

3. סוד = חבורה, קהילה: כשאדם פועל לגמרי לבדו, בלי קהילה, מחשבותיו יופרו כי לא ימצא אנשים שיעזרו לו להגשים את מחשבותיו; אולם כשאדם פועל עם יועצים רבים, מחשבתו תקום.

קשר בין שמירת סודות לבין עצות ותחבולות נמצא גם בפסוקים נוספים:

- (משלי יא יג): "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר. בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ";

- (משלי כ יח): "מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן, וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה. גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל, וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב".

הפסוקים מלמדים, ששמירת הסודות היא לא רק עניין פרטי, אלא עניין ציבורי שדורש הרבה תחבולות (= אסטרטגיות) ויועצים, כלומר, צריך להקים יחידות לשמירה על "בטחון שדה".

- בפרק יא מדובר על שמירת סודות העם בזמן שלום: יש הרבה "הולכי רכיל" אשר "מגלים" את "הסודות" הבטחוניים של העם, ואם "העם" לא ישתמש "בתחבולות" כדי להתגונן מפניהם - הוא "ייפול". כדי שתהיה "תשועה" לעם, צריך קודם-כל לחנך את האנשים שיהיו "נאמני רוח", "ויכסו" את "הדברים" שהם יודעים מהצבא, כדי שלא יגיעו לידיעת האויב; אבל זה לא מספיק - צריך גם "הרבה" "יועצים" שיחשבו איך לפתח מדיניות של "בטחון שדה" שתמנע נפילת סודות לאויב.

- בפרק טו מדובר על שמירה בסוד של המחשבות והתוכניות לעתיד;

ובפרק כ מדובר על שמירת סודות הצבא בזמן מלחמה.

כלומר, בכל מצב צריך למנות יועצים, 'קב"טים', שיחשבו איך למנוע את גילוי הסודות.

ומדוע צריך יועצים רבים? אולי כדי שכל אחד יידע רק חלק מהסודות ואף אחד לא יידע את הכל.

ע"פ אחדות דעים - בראי הפסיכולוגיה / חגי הופר:בדרך כלל טוב שיש יועצים רבים, כמו שנאמר בפסוקנו וגם ב(משלי כד ו): "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"*; אולם, אם כולם אומרים את אותו הדבר אין בכך הרבה תועלת. כך ניתן ללמוד מנבואתם של נביאי השקר הרבים לאחאב לפני הקרב, (מלכים א כב יג): "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אַחַד טּוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דבריך[דְבָרְךָ] כִּדְבַר אֶחָד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טוֹב"

מעבר להיות נבואתם נבואת שקר, ניתן ללמוד על מכשלתם מעצם העובדה שדיברו "פה אחד" (והרי "אין שני נביאים – נביאי אמת – מתנבאים בלשון אחת"). והדבר נתמך בפסיכולוגיה: " "ג'אניס טוען שלעתים שואפת הקבוצה לאחידות דעים ולהסכמה בין כל חבריה, גם במחיר של התעלמות מהעובדות ומהערכות מציאותיות. תהליך זה נקרא חשיבה קבוצתית. כשמתרחשת חשיבה קבוצתית, שואפת הקבוצה 'ליישר קו' ולהפגין אחידות והסכמה, ומוכנה לשם כך 'לעצום עיניים' ולא לראות את הדברים נכוחה. במצב זה, לא רק שהקבוצה איננה יצירתית יותר מהיחידים, אלא שאפשר אף לומר שהיא מדכאת את היצירתיות ומובילה לקיבעון מחשבתי"" (פסיכולוגיה חברתית, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 73).