פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
חכמת ערום הבין דרכו, ואיוולת כסילים מרמה" - נמשך
למעלה.
אמר, שהאיוולת של הכסילים הוא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, כי הוא אינו מסתפק באמת בדרכי החכמה, רק שמפני שהוא אסור ביד התאוה אשר תוליכהו תוהו לא דרך, וחוקי החכמה ודעת עומדים לנגדו, יעשה במרמה לקרוא אל האיוולת, ויאמר שהוא מסתפק על החכמה, ואינו מאמין בה מפני הספיקות שיש לו, וזה מרמה, כי באמת אינו אויל מסתפק.
והקדים לזה: "חכמת ערום הבין דרכו" - הערום אינו חכם, רוצה לומר, לא קיבל חוקי החכמה מפי חכמים לידע כל שביליהם, ובכל זאת אינו פתי, שיתפתה לכל דבר, כי נכנס בו ערמומית, ושכלו מכיר להבחין בין טוב לרע ואמת ושקר, כמו שנאמר (משלי א ד): "לתת לפתאים ערמה". והערמומית תלמדהו להבין דרכו, שלא יילך על דרך שהוא מסופק בו ואינו יודע אם הוא טוב או רע, רק ישתדל להבין בשכלו מהות דרכו, וזה החכמה שלו, שהגם שלא קיבל כל חוקי החכמה לדעת כל הדרכים על-פי הקבלה מפי חכמים, בכל זה, בדרך הפרטי שהוא הולך, ישים לב להבין אותו, ומזה יגיע אל החכמה באיזה פרטים. וזה חכמת ערום.
ואם כן, הכסיל, שאינו פתי, איך יילך על דרך איוולת שהוא הספק?! רק שהאיוולת הזה הוא מרמה באמת, לא אמיתי.
ביאור המילות
ויש הבדל בין "הכסיל" ובין "האויל":
- שהכסיל יודע חוקי החכמה ובלתי מסתפק בם, רק שנלוז מהם מפני תאוותו, והאיוולת היא לו רק למסוה במרמה;
- לא כן האויל, שהוא מסתפק בחוקי החכמה, כמו שהתבאר בכל הספר.
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אוילים יליץ אשם", המליץ הוא העומד בין שני אנשים לגלות רעיונות האחד לחברו הבלתי מבין לשונו וסתריו, כמו כי המליץ בינותם, ושעורו "
בין אוילים יליץ אשם ובין ישרים יליץ רצון", ר"ל הגם שהאוילים הם המסתפקים ומכחישים חקי החכמה ומתנגדים לה בהחלט (לא ככסילים שעושים זה במרמה להפיק תאותם), והישרים הם הפך האוילים שלבם ישר בדרכי הבינה ומשיגים האמת, ודרכי החכמה בטוחים ומבוצרים בלבם, יוכר תוכיות מחשבותיהם וסתרי לבותם, כי האוילים הם אשמים בנפשם (גדר האשם הוא המכיר שהוא חייב עונש על מעשיו) שהלב המרגיש ירגיש על מעשיו אם טוב אם רע, ולב האויל ירגיש שהוא חייב עונש, ונפשו הפנימית מרה על מעשיו, ולב הישרים ישמח ומרגיש כי מעשיו רצוים, וזה המליץ בינותם לגלות תעלומות סתריהם, כי האשם ימליץ בין האוילים, ויודיע סתר לבבם שמרגיש שהם חייבים עונש, ואין עושים מעשיהם בשמחה כי לבם לא ינוח, "
ובין ישרים הרצון" הוא המליץ ומגלה סתרי מחשבותיהם, שמרגישים שמעשיהם לרצון ושמחים במעשיהם:
ביאור המילות
"אוילים, ישרים". הישר הוא שלבו ישר בדרכי הבינה וזה הפך האויל המסתפק, ומלת "יליץ" נמשך לשתים, וכן מלת בין נמשך גם למעלה, וגדר מלת "אשם" שמכיר שהוא חייב עונש כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' שס"ט):
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לב יודע מרת נפשו", מבאר כי ההרגשה הזאת טמונה בחגוי לב וקרב איש, "
הלב" של האוילים "
יודע מרת נפשו" שנפשו הפנימית מרה לה ואין לה מנוח כי אשמה הנפש ההיא ומרגשת בו, וכן "
בשמחת" הלב של הישרים "
לא יתערב זר" כי הוא דבר פנימי והרגשה עלומה מאד:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח", ההרגשה הזאת תנבא לו מה יהיה אחריתו הלב יודע מרת נפשו ומכיר כי "
בית רשעים ישמד", הגם שביתו מבונה בעוז בכ"ז סופו שישמד ולא יתקיים, ובשמחתו יכירו הישרים כי "
אהל ישרים יפריח", הישרים הגם שאין להם בית קבוע רק אהל ארעי, ועדיין לא צמח ולא גדל, בכ"ז יפריח וישגא מאד, וזה הרגשה פנימית ירגישו בו האוילים והישרים:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יש דרך ישר לפני איש", מוסב על הנ"ל, שהגם שלפעמים ייטיב דרך אויל בעיניו, מפני שדרך האויל נראה בתחלה ישר, נגד דרך החכמה שבתחלתו נראה שהוא עובר על הקוצים והברקנים כי צריך ללחום נגד התאוה ומדות הנפש הנוטים לרוע כמ"ש
(למעלה י"ב ט"ז) דרך אויל ישר בעיניו, בכל זאת "
אחריתה דרכי מות", משא"כ דרך החכמה תחלתו קוצים וסופו מישור:
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
גם בשחוק יכאב לב", ולכן הגם שתראה על פני האויל ששוחק, והשעה מצלחת לו, הלב יכאב כי לב יודע מרת נפשו ומרגיש כי "
אחריתה שמחה תוגה" ובאחרית יודע שהשמחה היא תוגה באמת, כי ילך בדרך מות, ויש הבדל בין שחוק ובין שמחה. השחוק נראה רק בחיצוניותו, והשמחה בלב, ויש בוכה ושוחק בוכה בלבו ושוחק בפיו, כמ"ש על רבי עקיבא שבכה ושחק, ועז"א שיש שוחק ולבו כואב:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב", הסוג לב, ר"ל מי שלבו נסוג, ר"ל שלבו בלתי מסכים עם מעשהו כי מרגיש שאין דרכו טובה, כמ"ש לב יודע מרת נפשו, גם בשחוק יכאב לב, בכל זאת ישבע מדרכיו אחר שהולך בדרכי מות ישבע מדרכיו ויקבל ענשו, ועל כן "
מעליו (יסוג) איש טוב" איש טוב יט ויסוג מעליו, לא לבד לבו יסוג רק כולו יסוג ויט ממנו ולא יעשה כמעשיו:
ביאור המילות
"סוג". משתתף עם פעל נסג, ויסוגו ויבגדו כאבותם, לב הנסוג אחור, ושעורו ומעליו יסוג איש טוב, שיופרש ממנו, כמו ויט ישראל מעליו:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו" - אחר שדיבר מן הכסיל ומן האויל, שהם עצמם ליבם נוקפם, ואינם בטוחים בדרכם, אומר שלעומת זה
הפתי, שגדרו מי שחסר דעת ומתפתה "כיונה פותה אין לב", הוא
מאמין לכל דבר, בין לדברי הכסיל בין לדברי האויל מבלי יבחין כלל, ואין ליבו נוקפו כלל.
אבל הערום, שהוא הפך הפתי, ויש בליבו ערמה לבחון כל דבר, הוא לא יפותה, רק יבין מה שמועיל לאשורו והצלחתו הרוחנית יעשה, כמו שנאמר (משלי יד ח): "חכמת ערום - הבין דרכו", (משלי יג טו): "כל ערום יעשה בדעת".
ביאור המילות
"פתי", "ערום" - הערום הוא היפך הפתי, כנ"ל.
והערום יבחון תכלית מעשהו, כמו שנאמר
(משלי יג טו): "
כל ערום יעשה בדעת",
(משלי יד ח): "
חכמת ערום - הבין דרכו".
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
חכם ירא וסר מרע" - החכמה צריכה למוסר, רוצה לומר, באשר בדרכי המידות יש בכל אחד שני דרכים, שדרך אחד הוא החכמה והיפוכו הוא סיכלות, ויצר הלב נוטה לרעה, כי הציורים שנשתלו בליבו מעת היוולדו נוטה אל התאוה ותענוגות בשר והפוכים מדרכי החכמה, הנה, בעת יסיתהו יצר לבבו לנטות מדרכי החכמה, בקל שישמע לעצת היצר, וצריך דבר שבו ייסר כוחות נפשו בל י יצאו מגבולי החכמה, והמוסר הזה הוא יראת ה', אשר יודע כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו, וייבוש ויפחד מעשות דבר נגד רצונו, ועל כן
(תהלים קיא י): "
ראשית חכמה יראת ה'", שהוא תנאי אל החכמה והשער אליה.
וז"ש:
- "החכם", על-ידי שהוא "ירא" מה', על-ידי כך "סר מרע", ולא ייטה מעצת החכמה, כי המוסר תייסר כוחות נפשו מעבור הגבול.
- אבל "הכסיל מתעבר" ועובר גבול המוסר וגבול החכמה, "ובוטח", שהביטחון הוא היפך היראה, כי אינו ירא מפחד ה' ומהדר גאונו.
ביאור המילות
"מתעבר" - שעובר הגבול, שגם גדר מתעבר שבא על הכעס בא מצד העברת הגבול, כמו שכתבתי בגדרו בכל מקום.
וכבר ביארנו, שגם "
הכסיל" יהיה חכם לפעמים, רק שאינו ירא ה' (וזה הבדלו מן "
החכם"), שאינו עוצר תאוותו מיראת ה'.
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
קצר אפים יעשה אולת ואיש מזמות ישנא", מדרך התבונה להאריך אף ושלא לנקום ולריב תיכף כמ"ש ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, וזה מדרכי התבונה, וכן השכל יחייב כן כמ"ש שכל אדם האריך אפו, כי אם יריב עם חברו או ינקום בו כן הוא יריב עמו ויבזהו ורעתו ישוב בראשו, וע"כ איש תבונות יחריש
(כנ"ל י"א י"ב) ומי שהוא קצר אפים יעשה אולת, הוא מסופק בדרכי הבינה והשכל, ויש קצר אפים וקצר רוח, שהקצר רוח יצויר גם במי שהוא ארך אפים, שהאפים הוא האף החיצוני, והרוח הוא המעלה הציורים על הלב, ומי שהוא קצר רוח לא יוכל להשקיט את רוחו ויעלה על לבבו ציורי הנקמה והמשטמה, והגם שיאריך אפו ולא יעשה רע בגלוי ישמור שנאתו בלב לעת מצוא, וזה הגם שאינו נגד דרכי התבונה והשכל, הוא נגד חקי החכמה, שתצוה שלא יעלה ציורים הרעים האלה ברוחו על לב רק ישפילם, ויעלה תחתיהם ציורי הסבל והרחמים והענוה והמחילה, והוא אולת וספק בדרכי החכמה, ועז"א שם וקצר רוח מרים אולת, שהגם שאינו עושה אולת הוא מרימה מעומק הנפש על הלב, אבל "
קצר אפים" ונוקם תיכף בפועל, הוא "
עושה אולת" במעשה, "
ואיש מזמות", נקרא מי שזומם מחשבות עמוקות להרע, כמו שכתוב מחשב להרע ההוא בעל מזימות יקרא, והגם שמאריך אף הוא מפני שאורב וזומם להפילו ברשת, הוא "
ישנא" כי האורב בסתר להכות רעהו שנוא לכל:
ביאור המילות
"קצר אפים". ע"ל (כ"ט). ואיש מזמות למעלה (א' ד'):
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נחלו פתאים אולת", כבר בארתי שהפתי יאמין לכל דבר, והוא יפותה מן הכסילים ואוילים, כיונה פותה, והוא מקבל האולת והספיקות בדרך נחלה, כיורש שנוחל מאחרים כן מקבל מן האוילים ולא ידע מה ולא יבחין כלל, אבל "
הערומים" הם הפך הפתאים הם בוחנים על כל דבר ואינו עושה דבר אך בידעו היטב מה ולמה יעשה, והגם שאינם חכמים ונבונים "
יכתירו דעת", הדעת הוא כתר לראשם, ומוכתר מהם לא יעשו בלא דעת, כמ"ש למעלה:
ביאור המילות
"פתאים". מובדלים מן כסילים ואוילים, שהאויל ממציא האולת והספיקות מלבו, והכסיל אין בו אולת רק שאוחז באולת במרמה כנ"ל (פסוק ח'), אבל הפתי מקבל האולת מאחר ונפתה אחריו, כמי שיורש נחלה שלא קנה אותה מעצמו, והערום הפך הפתי כנ"ל (א' ד'):
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שחו רעים לפני טובים", אמר הגם שהרע מתנגד אל הטוב והרשע אל הצדיק, בכל זה כשבא הרע לפני הטוב ישוחח לפניו ויכנע לו, וכן "
הרשעים" כשיבואו "
על שערי צדיק", ישחו לפניו, וטבע הרע שלא יעמוד בפני הטוב כאשר לא יעמוד החשך לפני האור:
ביאור המילות
"רעים, רשעים". הרע כולל גם הרע ע"י מחשבת מינות ומדותיו הרעים, והרשע הוא המרשיע בפועל בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, ושעורו ורשעים שחו על שערי צדיק:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כ-כא) "
גם לרעהו ישנא רש, בז לרעהו חוטא", אמר הגם שהטבע הוא שהאהבה תהיה בין הדומים, ראינו ההפך שהרש ישנא לרעהו הרש, ויאהבו את העשיר, וזה נגד חקי החכמה שצריך לאהוב את הענוה והשפלות ולעשות חנינה ולתת חן לענוים, ולשנוא הגאות, וזה שונא הרש מצד היותו עני ונדכא, עז"א "
הבז לרעהו" הרש הוא "
חוטא", שהחטא הוא המחטיא חקי החכמה, "
והמחונן ענוים" הוא לו "
לאושר" הנפש, שתלמד אהבת הענוה ושנאת הגאוה:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הלוא יתעו חורשי רע", החורש הוא החושב לעשות דבר בשתיקה בל יודע לאיש "
והחורשים רע יתעו", כי התועה מן הדרך במקום רואים, ינחוהו העוברים בדרך הישר, אבל החורשים רע בסתר הם נוטים מדרך החכמה לדרך עקלתון, והלא יתעו תמיד כי אין רואה לנחותם הדרך, אבל "
החורשים טוב" ומסתירים מעשיהם, זה בא מצד "
החסד והאמת", כי העושה טוב בגלוי מצפה לגמול, או לכבוד ותפארת, והעושה טוב לחברו בסתר זה אינו מצפה לתשלום גמול, וזה מצד שגברה בנפשו חסד ואמת, שהוא מעשה החסד שלא לתשלום גמול:
ביאור המילות
"חרשי". החורשים בסתר (כנ"ל י"ב כ'), "וחסד ואמת", הוא החסד הנעשה שלא לתשלום גמול:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור", כבר אמרו חז"ל
(ברכות ז') אגרא דבי טמיא שתיקותא, ר"ל כי על כל רע שבא על האדם צריך להתעצב בלבו, ולזכור כי בא לו זה בעונותיו ויהרהר תשובה בלבו, שזה האנינה והאבילות על המתים, וטוב ללכת אל בית אבל והחי יתן אל לבו, עד "
שבכל עצב יהיה" לו "
מותר" ושכר, וכ"ז בלבו, אבל אם "
מוציא בשפתיו" הוא דרך תרעומת שמתרעם על שנעשה לו ככה, וזה יהיה "
למחסור", כמ"ש וידום אהרן ונטל שכר על שתיקתו וכו':
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(משלי יד כד): "
עטרת חכמים עשרם" - העטרת שלובשים החכמים לאות על חכמתם היא עושרם, כי קניין החכמה הוא קניין אמיתי, והם העשירים באמת, כי יקרה היא מפנינים.
גם יש לפרש: "עושר" של "החכמים" הוא "עטרת" שלהם, רוצה לומר, מה שעל-ידי החכמה פורשים מתאוות העולם ושמחים בחלקם, שזה העושר באמת - מי שאינו מתאווה ואין חסר לנפשו, כי העשיר המתאווה ועינו לא תשבע עושר הוא העני באמת.
"איוולת כסילים איוולת" - כבר התבאר (בפסוק ח), שאיוולת הכסילים היא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, והוא יודע חוקי החכמה, רק שמפני תאוותו מוכרח הוא להכחיש חוקי החכמה ולפרוש את האיוולת, כמו שנאמר (משלי יג טז): "וכסיל יפרוש איוולת", שלמען יהיה לו כסות עיניים, יפרוש מכסה האיוולת על החכמה לעוור עיניה, והוא מרמה באמת, כי הוא בעצמו יודע שחוקי החכמה אמיתיים, ועל כן "איוולת" "הכסיל" וספקותיו הם איוולת וספק, כי האיוולת אינו ודאי אצלו רק איוולת, רוצה לומר, ספק.
ביאור המילות
"
איוולת" - כנ"ל
(משלי יד ח): "
איוולת כסילים מרמה", רוצה לומר, שהוא ספק אצלם.
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מציל נפשות עד אמת", ר"ל מי שבא ומעיד עדות אמת לפני הב"ד ועי"כ מציל נפשות שנתחייבו מיתה ע"י עדי שקר, הוא המציל נפשות באמת אבל "
אם יפיח כזבים" המציל נפשות אם בא להציל הנידון ע"י דברי כזב, (וכבר בארתי
(פ' ה') שתפס יפיח כזבים, שאינו יכול לומר שקר ברור רק כזב שידומה לשעתו שהוא אמת, ואמר יפיח שהוא דבור בלתי נשלם) זה אינו מציל נפשות כי הוא "
מרמה" ורמאות, ולא יקרא בשם התכלית מציל נפשות רק אם בא ע"י אמת לא ע"י מרמה:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(משלי יד כו): "
ביראת ה' מבטח עוז" - החכמה בעצמה, בלא יראת ה', אינה מתקיימת, כמו שאמרו חז"ל
(משנה מסכת אבות): "
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת וכו'", ואמרו
(משנה מסכת אבות): "
אם אין יראה - אין חכמה", כי הגם שיודע חוקי החכמה, הלא מוקשים סביב שתו בעמקי הנפש, תאוות וציורים רעים, ובקל ימוט מחוקיה, רק יראת ה' היא תאסור כוחות הנפש במוסר בל ימוש מחוקי החכמה בשום פעם, ועל כן, המבטח שבוטח על חוקי החכמה אשר אסף בנפשו אינו בטחון עז, כי מבצר זה, בקל יכבשוהו צוררי העיר אשר בנו עליו מצודים גדולים, אבל מי שיראת חטאו קודמת לחכמה יש לו "
מבטח עוז", וחכמתו מתקיימת, עד שגם "
לבניו יהיה מחסה", כמו שנאמר
(תהלים כה יב): "
מי זה האיש ירא ה'... וזרעו יירש ארץ",
(תהלים קיב א): "
אשרי איש ירא את ה'... גיבור בארץ יהיה זרעו".
ביאור המילות
"יהיה מחסה" - המבטח הוא מצד הבוטח, והמחסה הוא מצד הדבר עצמו, רצוני לומר, שהביטחון יהיה מחסה לבניו, שבזכותו יתאשרו בניו.
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות", דרך החכמה הוא דרך החיים, אבל סביב לה מוקשי מות, הוא מצודת היצר והתאוה שרוצים להפיל הנפש אל דרך המות, והגם שיודע חקי החכמה אינו בטוח שהאורב היושב בחדר לא ילכדהו במכמוריו, אבל ע"י היראה ייסר כחות הנפש (כנ"ל בכתוב הקודם), ושם הוא המקור חיים שהשותה מימיו יחיה חיים הנצחיים ויסור ממוקשי מות, והיראה בלא תורה וחכמה ג"כ אינו מועלת, כי אינו יודע מה יעשה ומה דרך החכמה, כמ"ש אם אין חכמה אין יראה, ולכן אמר לעיל
(י"ג י"ד) תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות:
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון", הקיבוץ שיש להם מלך נקרא עם, (שזה ההבדל בין גוי ובין עם), והקיבוץ שיש להם דת מיוחד נקרא לאום, ורוזנים הם, שרי העצה, ויש הבדל בין רוזן ויועץ, שהיועצים הם בעניני מדינה ועצתם גלויה, והרוזנים הם בענינים נסתרים ותחת פקודתם הוא ג"כ עניני הדת וחקיה, כמ"ש ורוזנים יחוקקו צדק, והדרת מלך הוא ע"י רוב עם, שיש הבדל בין הוד והדר שההדר הוא ההדר החיצוני בכל דבר לפי ענינו, וכפי רוב העם יגדל הדרת המלך. אבל "
הרזון" הממונה על חקי הדת גם כשיש עם אם "
אפס לאום" שאין בעלי דעת י"ל "
מחתה", כי לא יפעל מאומה:
ביאור המילות
"עם, לאום", העם הוא הקיבוץ שי"ל מלך, שזה ההבדל בין עם ובין גוי כמ"ש (בישעיה א' ד'), והלאום הוא הקיבוץ שי"ל דת המיוחד (כמ"ש ישעיה י"ז, תהלות ב' א'), והמלך צריך לעם, "והרזון" צריך ללאום, ורזון משם רוזנים, (שבא על היועצים ברז וסוד ביחוד בעניני דת, כמ"ש כ"פ, וכן פי' איפת רזון (מיכה ו'):
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת", כבר בארתי למעלה כי הארכת אפים ושלא לנקום תיכף הוא מחקי התבונה, ויש ארך אפים וקצר רוח היינו שבלבו לא ישקוט ורוחו יעלה תכף ציורי הנקמה בכל עת והוא אולת נגד חקי החכמה והוא מרים את האולת מעומק הנפש לחוץ, וכבר בארתי זה בפסוק י"ז:
ביאור המילות
", ארך אפים". האף הוא האף החיצוני, שזה המבדיל בין אף ובין חמה כמ"ש בכ"מ, והרוח הוא פנימי המעלה הציורים על הלב, כמ"ש בכ"מ ע"ש:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
חיי בשרים לב מרפא", מוסב למעלה במ"ש וקצר רוח מרים אולת, אומר מי שמרים ציורי הקנאה שמקנא לכבודו על הלב. מלבד האולת נגד החכמה הוא משחית א"ע אחר "
שהלב מרפא חיי בשרים", שחיי הבשר ורפואתו אם יחלש כחו, הוא תלוי בלב, כשהלב אמיץ וחזק משלח מעינותיו בנחלים ירוצו בשטף ע"י העורקים וישקו הבשר ויחיו אותו וע"כ מי שמרים קנאה אל הלב לא לבד שמכלה הבשר כי גם "
מרקיב העצמות", ויכלה גופו, וכמ"ש מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים:
ביאור המילות
"מרפא". פעל יוצא. הלב מרפא את הבשר:
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(משלי יד לא): "
עושק דל חרף עושהו" - ה' לא ברא את האדם לרעתו, רק לטובתו, וכל בריה שברא - הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה, וזה מכבוד העושה, שברא הכל לתועלתם ושיחיו חיי העידון והטוב. אמנם, האדם, שמזונותיו קשים להשיג, ויש דלים וחלכאים שאין משיגים מזונותיהם, הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו, כמו שנאמר
(משלי כב ב): "
עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'":
- שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים,
- והאביון יקבל צדקה בדרך מתנת חינם.
ומי ש:
- "עושק" את ה"דל" ואין נותן לו שכרו, "חרף עושהו", כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים, וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו, וכבר אמרו "מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני".
- וה"חונן אביון" במתנת חינם (כי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה) הוא "מכבד" את "עושהו", כי זה כבודו, שברא עשיר ואביון, שהעשיר ייתן צדקה ויקיים מצוות ה', שזה כבוד ה', שלא ברא דבר לבטלה.
ביאור המילות
"דל, אביון" - האביון הוא מי שתאב לכל דבר, ואינו יכול להתפרנס, רק על-ידי צדקה, כמו שכתבתי בכמה מקומות.
ראו גם מלבי"ם על משלי יז ה.
פסוק לב
• לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ברעתו ידחה רשע", הרשע גם כשהוא במעלה רמה ידחה ממקומו לבאר שחת, והדיחוי הזה יהיה ברעתו, שרעתו עצמה תדיחנו ממקומו, "
והצדיק" לא לבד שלא ידחה בעודו חי. כי גם "
במותו הוא חוסה" בה' ובצל כנפיו:
פסוק לג
• לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בלב נבון תנוח חכמה", יש הבדל בין החכם ובין הנבון החכם קבל חקי החכמה מרבותיו ואינו מבין טעמם, וכאשר תבא חכמה בלבו וישמור חקיה הנה בבוא גם ציורי התאוה והכסילות המתנגדים לחקי החכמה, תעמוד בלבו (שהוא הכח המושל שבו) מלחמה כבדה, והחכמה אשר בלבו יש לה מלחמה פנימית עם ציורי הלב הרעים ואין לה מנוחה, אבל הנבון זה המבין דבר מתוך דבר, והוא מבין חקי החכמה בתבונתו, ומבין במה להכניע יצרי לב החולקים עליה, וזרועות השכל והבינה יעמדו למגן לה, "
ותנוח החכמה", ר"ל י"ל מנוחה מאויביה, אבל "
הכסילים" שבם תגבר התאוה והיצר ויגרשו החכמה מן הלב לא תמצא בלבם, "
רק תודע בקרבם" שישתמשו בה לרוע ולילך הפך מדרך החכמה, וכבר בארתי שהכסיל אינו אויל או פתי, כי הוא יודע חקי החכמה ונמצאים בקרבו, רק לא בלבו כי בלבו תשתרר התאוה והיצר ויגרשו את החכמה מלמשול בכחותיה:
ביאור המילות
"בלב, ובקרב", הלב מציין הכח המושל, שהחכמה תמשול שם ותעש חיל, ובקרב מציין שישנה בקרבו לבד, וההבדל בין נבון וחכם וגדר הכסיל התבאר בכל הספר:
פסוק לד
• לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", יש הבדל בין גוי ובין לאום, שהלאום היא האומה שי"ל דת מיוחד, והעם י"ל מלך והגוי הוא הקיבוץ לבד שאין להם לא מלך ולא דת מיוחד, ובכל זה הצדקה תרומם אותו, כשהולכים בדרך הצדקה יתרוממו משפלותם, וינחלו כבוד, וגם הלאומים הגם שי"ל דת, החטאת שהוא הנטיה מדרך החכמה והצדקה היא להם חסד שהיא החרפה היותר גדולה:
ביאור המילות
"גוי, לאמים". כבר התבאר (פסוק כ"ח), שגוי פחות מן עם, ולאום מעולה ממנו.
"
וחסד", מענין חרפה, פן יחסדך שומע, ויל"פ ג"כ חסד לאומים תרומם חטאת חטאת אחת תרומם חרפה של לאומים ובשתם:
פסוק לה
• לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
רצון מלך לעבד משכיל ועברתו תהיה מביש", המשכיל הוא הזריז במלאכתו ועושה בשכל להשקיף על התכלית, והמביש הוא המתאחר ובלתי משקיף לאחריתו, וכשיהיו עבדים למלך שעבודתו היא עבודת הכלל, ימלא רצון על המשכיל, ובעבור המביש יתמלא עברה על כל עבדיו, שזה גדר העברה שמתקצף גם על הבלתי חוטא, וזה מוסר השכל, כמ"ש לעולם יראה אדם את העולם חציו זכאי וחציו חייב זכה הכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות, כי ע"י העבד משכיל יבא רצון מן המלך העליון, ואם לא זכה הכריע א"ע ואת כל העולם וכו' עד שיתמלא עברה על כל העולם:
ביאור המילות
"משכיל, מביש". ע"ל (י' ה'), וגדר העברה, שמתמלא כעס גם על מי שלא חטא כמ"ש (ישעיה י"ג ט', י"ד ו'), ובכ"מ שבא שם זה בתנ"ך:
