קטגוריה:משלי יד כא

דקויות

בהמשך לפסוק הקודם, הפסוק מזהיר מפני הנטיה הטבעית לשנוא ולבוז למכרים עניים (הקישור בין הפסוקים ע"פ מלבי"ם ודעת מקרא).

רֵֵע אינו דווקא חבר; כל מכר נקרא "רֵע". מי שיש לו מכר חסר-כל, צריך להיזהר ולבדוק את עצמו היטב, האם הוא מתחיל לבוז לו או לשנוא אותו; ואם הוא שם לב שרגש מסוג זה מתעורר בו, שישנן לעצמו את הפסוקים האלו.

רוב המפרשים פירשו לפי גירסת הכתיב עניים. לפי גירסת הקרי ענוים, יש לפרש שהפסוק אינו מתייחס ל"דל גאה, שאין הדעת סובלתו, ואינו ראוי לחמלה וחנינה, שהרי ה' יתברך מוריש את העשיר כדי להכניעו, ואם הוא נכנע - מושך עליו איזה חוט של חסד, שלא יהיה נעזב לגמרי בין מן העליונים בין מן התחתונים. אבל אם אינו נכנע, ויעיז פנים לתמוך את גאוותו, אפילו הדעת העליונה אינה יכולה לסבלו, וכל שכן הדעת של התחתונים, ולא יהי לו מושך חסד, כי הכל מואסים בו מפני גאוותו הסרוחה שאין לה על מה שתסמוך, כי תחנונים ידבר רש, כדי שימצא מי שיחמול על עניותו" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

פסוקים רבים מגנים את היחס השלילי לעניים, ומשבחים את היחס החיובי:

• (משלי יד לא): "עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן"*
• (משלי יז ה): "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה"*
• וכך אמר הנביא, (ישעיהו נז טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים": ה' אוהב דווקא את האנשים שרוחם שפלה ונמוכה - דווקא את העניים; ולא את האנשים שרוחם גבוהה והם בזים לרעיהם.

בספר משלי ישנו פסוק נוסף עם הביטוי בז לרעהו, (משלי יא יב): "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ". הפסוק ההוא מכוון לאדם שפוגעים בו - שלא ייעלב כי מי שפוגע בו הוא חסר-לב; והפסוק שלנו מכוון לאדם הפוגע - שיידע שהוא חוטא ויפסיק לזלזל במכריו, ובפרט בעניים*.