קטגוריה:משלי טו ח

1. הפסוק פונה לאדם המרגיש, שהוא עובד את ה' במאמץ רב, ובכל-זאת ה' רחוק ממנו ואינו מקבל ברצון את עבודתו. אדם זה צריך לבדוק את יחסו לזולת, שכן זבח של רשעים - הפוגעים בזולת במזיד - הוא מתועב ושנוא על ה'. ה' מקבל ברצון את תפילתם של אנשים ישרים - החיים בשלום ובמישור עם הזולת.

זבח נקרא קרבן כי מטרתו לקרב את האדם אל ה'. אבל כשהזובח הוא רשע, ה' לא רוצה להתקרב אליו, ולכן הזבח מתועב בעיניו.

אם כך, מה יעשה אדם רשע הרוצה לתקן את דרכיו ולהתקרב אל ה'? ראו "הקבלות".

2. הפסוק פונה לאדם החי בתקופה שבה בית-המקדש נשלט על-ידי רשעים. בתקופות כאלה, אי אפשר להקריב קרבנות במקדש, כי זבח רשעים תועבת ה'. הפתרון הוא להחליף את הקרבנות בתפילה, כי תפילת ישרים רצונו - ה' מעדיף תפילה של ישרים על קרבן של צדיקים. כך, כנראה, פירשו את פסוקנו בימי בית שני, במגילות קומראן. כהני בית המקדש בימיהם נחשבו בעיניהם לרשעים. לכן הם פיתחו - לראשונה - מערכת מסודרת של תפילות יומיות (ע"פ פרופ' אייל רגב). לאחר חורבן בית המקדש, חכמי יבנה נהגו כמותם ותיקנו את התפילות המקובלות בעם ישראל בימינו כתחליף לקרבנות, על-פי הפסוק ב(הושע יד ג): "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".

1. כי הזבח עצמו הוא תועבה, "כי מגזל יביאוהו" (אבן עזרא).

2. כי מעשיהם של הרשעים הם תועבה, כמו שנאמר בפסוק הבא, (משלי טו ט): "תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב"*.

זבח נקרא קרבן כי מטרתו לקרב את האדם אל ה'. אבל כשהזובח הוא רשע, ה' לא רוצה להתקרב אליו, ולכן הקרבן מתועב בעיניו.

3. כי כוונתם של הרשעים, כאשר הם מביאים את הזבח, אינה שלמה: "לפי שהם הפכפכים ופוסחים תמיד על שתי הסעיפים, עכשיו מביאים זבח לכפר על חטאתם, ולא יעבור זמן מועט שיחזרו עליו ככלב שב על קיאו... ולכן הזבח שלהם הוא תועבת ה' אפילו בעת הביאו, כי הוא יודע את מחשבתם הפגומה שאינם רוצים להתיישב בדרך התיקון" (רמ"ד ואלי; וכן במדרש לגבי בלעם).

1. זבח רשעים דומה לשוחד - הרשע מנסה לשחד את ה' בזבח כדי שיתעלם מהעבירות שלו. אבל, (דברים י יז): "ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים; הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד"*- "לא יָסִיר כְּלָל מֵענֶשׁ הָעֲבֵרָה בִּשְׁבִיל זְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה הַחוטֵא" (ספורנו).

2. ה' מתעב גם סוגים אחרים של פולחן, למשל ב(ישעיהו א יג): "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" - בני ישראל בימי ישעיהו היו רשעים, כמו שהוא מפרט בתוכחתו, ולכן ה' תיעב את המנחות, הקטורת וההתאספות במקדש בחודשים ושבתות. גם העבודות הללו נועדו לקרב את האדם אל ה', וכשהאדם רשע, ה' אינו מעוניין שהאדם יתקרב אליו.

ישנם סיפורים נוספים בתנ"ך שניתן לפרש על-פי הרעיון הנזכר בפסוקנו:

3. קין והבל - בתורה מסופר שה' דחה את קרבנו של קין וקיבל את קרבנו של הבל; לפי חלק מהפירושים, הסיבה לכך היתה שקין היה רשע, ועל כך אמר לו ה', (בראשית ד ז): "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" - אם תיטיב את מעשיך, אשא ואקבל את קרבנך (ראו פירושו היפה של רש"ר הירש על הפרשה).

4. בלעם הקריב זבחים לה' כדי שיאפשר לו לקלל את ישראל, (במדבר כג א): "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק: בְּנֵה לִי בָּזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים"; אולם זבח זה, שנעשה מתוך כוונה רעה, היה מתועב על ה', ולעומת זאת תפילתם של בני ישראל התקבלה כי היו ישרים, כפי שבלעם עצמו הודה, (במדבר כג י): "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". "לפי שבלעם אמר לבלק "בנה לי בזה שבעה מזבחות", כלומר הקב"ה חפץ בקרבנות, שכן הוא אומר לו על ידי איוב "ועתה קחו לכם שבעה פרים" וגו'; אמר הקב"ה: רשע! איני חפץ בקרבנותיך, זבח רשעים תועבת ה'; במה אני חפץ? בתפלה, שנאמר ותפלת ישרים רצונו" (רבי יהושע בשם רבי חנינא, ילקוט שמעוני; הובא בקיצור בפירוש רש"י, ובהרחבה אצל רמ"ּד וואלי על פסוקנו).

5. (קהלת ד יז): "שְׁמֹר רגליך[רַגְלְךָ] כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע": "יותר יהיה הקב"ה קרוב לשמוע תפילתך יותר ממה שהיו הכסילים מקריבים כמה זבחים ועולות" (ר' יוסף קרא).

6. ביטוי דומה נזכר ב(משלי כא כז): "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ"; נראה שכל פסוק פונה לנמען אחר:

- בפרק כא נאמר, שזבח רשעים הוא תועבה, לא רק כלפי ה' אלא גם כלפי החברה, והכוונה ללמד את החֶברה, שלא לקבל קרבנות מאנשים רשעים*;

- בפסוק שלנו נאמר, שזבח רשעים הוא תועבת ה', והכוונה ללמד את האדם עצמו, המרגיש שה' מרחיק אותו, שלא יחשוב שהוא יכול להתקרב לה' מחדש על-ידי קרבן.

שתי אפשרויות:

א. הוא יכול לתקן את מעשיו כלפי הזולת, כך שיהפוך מרשע (הפוגע בזולת במזיד) לישר (איש שלום, שאינו פוגע בזולת); ואז יוכל להתקרב אל ה' בתפילה או בזבחים.

דרך זו נזכרת גם בתורה: אדם שיש לו חוב לרעהו, ונשבע שאינו חייב לו כלום, עבר שתי עבירות - בין אדם לחברו (גזל) ובין אדם למקום (שבועת שקר); על-פי התורה, הוא צריך קודם לתקן את העבירה כלפי רעהו ולהחזיר את החוב, ורק אחר-כך לתקן את העבירה כלפי ה' ולהביא קרבן, (ויקרא ה כג): "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה... וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לה'..." - השבת הרכוש הגזול היא השלב הראשון בתיקון. אם יביא קרבן אשם לפני שישיב את הגזלה - הקרבן הזה יהיה זבח רשעים ולכן תועבת ה'.

כך גם בהלכה, למשל לגבי תענית, המועילה "דוקא כשעושה תשובה עמו, כי התענית מועיל כמו קרבן לחטא: מה קרבן אינו מועיל בלי תשובה, שנאמר זבח רשעים תועבה, אף תענית חלום..." (משנה ברורה רכ ו).

ב. הוא יכול גם לפנות לאנשים ישרים, ולבקש מהם שיתפללו עבורו (רמ"א, יורה דעה סימן שלה סעיף י): "רצונו של הקב"ה מתגלה בייחוד בתפילתם של ישרים, שהם הצדיקים" . אין הכוונה לכל אדם שמוכר קמיעות או ברכות לפרנסתו, אלא רק לאנשים שהם ישרים וצדיקים, במיוחד בעניינים שבין אדם לחברו; והם לא רק מתפללים בעד הפונה אליהם, אלא גם מדריכים אותו להיות ישר בעצמו, כמו שמואל הנביא, (שמואל א יב כג): "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה". אלה האנשים שתפילתם רצויה ביותר לה'.