"בכל מקום עיני ה', צופות רעים וטובים" - פירוש: אל יעלה בדעתך לומר שה' יתברך, ברוך הוא, אינו משגיח על ה"רעים", כי עיני ה' טהורות (ראו חבקוק א יג). על זה אמר: "בכל מקום... רעים וטובים".
דבר אחר: "בכל מקום..." - שאל ייפלא בעיניך מדוע דרך רשעים צלחה, כי תדע ש"בכל מקום עיני ה' צופות". ו"צופה" הוא מלשון הבטה למרחוק, כלומר שהקב"ה רואה התכלית והסוף של ה"רעים וטובים", ומחמת זה הוא נותן לו טובה, כי יודע שיבוא ממנו זרע טוב, או לאבד חלקו מעולם הבא. וזהו שצלחה דרכו, הוא השכר למקצת מעשים טובים שעשה.
"מרפא לשון " - פירוש, למי שחטא בלשון הרע או רכילרת, הרפואה היא עץ חיים, שידכר תמיד בתורה
"וסלף בה" - פירוש, המסלף לשונו, "שבר ברוח" - כי הרוח הוא העיקר המביא לידי מצוה, אכל המסלף לשונו, הוא שובר את הרוח ואינו מתאוה עוד לדבר מצוה. וכל הגדרים שעשה לו יהיו בטלים כשפושק את פיו, כי הוא מסלף.
"אויל ינאץ מוסר אביו " - כבר כתבנו, שמוסר הוא במעשה, ותוכחה היא בדיבור. ותועלת המוסר היא שיסור מדרך רע ולא ילך אחד תאות לבו, והתוכחה היא מביאה לידי דרך טובה. וזהו שנאמר "אויל ינאץ מוסר אביו", פיררש, ממאס אפילו המוסר של אביו, והולך בדרכיו הרעים.
"ושומר תוכחת" - מה שמוכיחים אותו בדיבור להוליכו בדרך טוב, הוא "יערים", שנעשה חכם ויודע באיזה דרך לילך ויהיה ערום, כמו שפירשנו למעלה.
"בית צדיק חוסן רב" - היא ירושה גדולה לו, אבל כשבא לשם "תבואות של רשע", "נעכרת" כל הבית.
ועניין הפסוק הוא היפך הכתוב למעלה (משלי יד יח): "נחלו פתאים איוולת וערומים יכתירו דעת". דהיינו:
נגד מה שאמר למעלה שהנחלה היא בית, כמו שנאמר (משלי יט יד): "בית והון נחלת אבות", ו(משלי יד א): "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו", לכן אמר "נחלו פתאים אולת", שהנחלה של פתאים היא אולת ההורסת ביתו.
"וערומים יכתירו דעת" - אכל ערומים רואים שיהיה להם גם העטרין, היפך ה"פתאים", שהנחלה של ה"פתאים" גם היא "איוולת". והן תרין האחסנתין שלו.
אבל לצדיק,
הבית הוא "חוסן רב" שלו. והן חכמה ובינה, כמו שנאמר (משלי כד ג): "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן".
והעטרין הוא הדעת, כמו שנאמר "וערומים יכתירו דעת". ואמר ש"בתבואת רשע נעכרת", כי הדעת ממלא כל הבית, כמו שנאמר (משלי כד ד): "ובדעת חדרים ימלאר כל הון יקר ונעים". וכאשר מתערב התבואות של הרשע, "נעכרת" כל היקר והנעים.
ועוד:
"בית צדיק חוסן רב" - כמו בית דוד, [שלא כל] מלכי בית דוד היו צדיקים, ואעפ"כ עמד ביתם זמן רב, והכל בזכות דוד.
"ובתבואת רשע נעכרת" - וכאשר נתערב בהם התבואות של הרשע, והיא עתליה המרשעת, "נעכרת" כל הבית, כי הרגה כל מלכי בית דוד.
"שפתי חכמים יזרו דעת" - כלומר, אף מה שיודעים מאחרים, מעטרים אותם ומיישרים דבריהם ואומרים כל דבר ודבר על אופניו, שיהיו ערבים ומתוקים לשומעם. ו"יזרו" מלשון זֵר.
"ולב כסילים לא כן" - אבל הכסילים, לא די שאין יכולים לומר ה"דעת" נכון, אלא אפילו בלבם אין להם כן ורגל שיבינו זאת, ואין ל"דעת" מקום כלל בלבם.
"זבח רשעים תועבת ה'" - זבח הוא שלמים, כמו שנאמר (ויקרא ג א): "ואם זבח שלמים...", ואין רצון ה' יתברך שיביא האדם קרבן חטאת על רוע מעלליו, כי אין רצונו שיחטא האדם ויביא אחר כך עליה חטאת, וכן בכל הקרבנות שבאים על החטא, אבל שלמים הם "רצונו", כי לא על חטא יובאו. וזהו "זבח רשעים תועבה", אפילו הזבח של הרשעים הם תועבה אצלו, מפני שהם ממרים לרצונו.
"ותפלת ישרים רצונו" - כי התפלה היא במקום קרבן שלמים וגם במקום החטאת. וזהו: אפילו התפלות, שהן אינן אלא במקום קרכן לבד וגם במקום החטאת, אף על פי כן הן "רצונו".
"תועבת ה' דרך רשע" - שתועבה אצלו "דרך רשע".
"ומרדף צדקה" - ה"מרדף" את אחרים וממשיכם למצות הצדקה ויריב עמהם, "יאהב" -אהובה לפניו זו הדרך, וכמו שנאמר (תהלים א ו): "יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".
"מוסר רע לעוזב אורח" - "מוסר" הוא יסורין. כלומר, שה' יתברך מביא יסורים מכוערים למי שהולך ב"אורח", והוא דרך קטן ודחוק, דהיינו שסיגף נפשו, ואחר כך מעצמו עזב אותו ה"אורח", ומפני זה שולח ה' יסררים עליו, על שעוזב מעצמו מוסר טוב.
"שונא תוכחת ימות" - "תוכחת" הוא בדיבור ובנפש, לכן אמר "ימות"; ו"מוסר" הוא במעשה ובגוף, ולכן אמר "מוסר רע", שהם ייסורי הגוף.
"ובעצבת לב רוח נכאה" - כי השתוקקות האדם למצוה לעשותה או לשאר דברים היא באה מהרוח השורה בו, כמו שפירשנו למעלה, אבל מי שליבו עצב - הרוח שלו נכאה, פירוש: שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל.
וכן בתורה הם: פשט, רמז, דרש וסוד, ובכל אחד פנים בפני עצמו, כמו שאמרו (סופרים טז ב): "פנים אימות למקרא... פנים שוחקות לש"ס, פנים מסבירות לאגדה". וכן, (דברים ה ד): "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", והיינו, לכל פנים שבתורה הסביר להם "פנים". וזהו: "לב שמח ייטיב פנים".
"ובעצבת לב רוח נכאה", כמו שנאמר, (ישעיהו נט כא): "רוחי אשר עליך...".
(משלי טו טו): "כל ימי עני רעים" - כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ד משנה א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ואם כן, העני הוא מי שנפשו רחבה, ואינו מסתפק בכל אשר לו, וכל חללי דעלמא לא יספיקנו בדעתו, ולכן כל ימיו רעים, כי אינו אפשרי שישיג כל חפצו וימלא דעתו. וכמו שאמרו (קהלת רבה א יג): "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".
"וטוב לב משתה תמיד" - אבל מי שמסתפק במה שיש לו, ליבו שמח תמיד, כמו האיש אשר משתה בביתו, שליבו שמח בעת שהוא שתוי יין, עד שאז אפילו המלך אינו שווה לו, אך זהו אינו אלא בעת שיכרותו, אך לאחר שפג יינו אינו בשמחה שהיה בתחילה, מה שאין כן ה"טוב לב", הוא תמיד שמח, כשמחת השתוי בעת המשתה.
(משלי טו לא): "אוזן שומעת תוכחת חיים" - התועלת לאותם ההולכים ויושבים בבית המדרש, אף שאינם יכולים ללמוד, הוא לשני דברים:
א' שאזנם שומעת תוכחת חיים מאחרים שלומדים,
והתועלת הב' שהוא בקרב חכמים תלין גם כן עמם בית המדרש.
ועוד: זהו שאמרה רות לחמותה (רות א טז): "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין":
באשר תלכי אלך הוא במצוות עשה,
ובאשר תליני אלין הוא במצוות לא תעשה.
וזהו: אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין - לבל יעבור על מצוות לא תעשה, אף שלא יעשה מצוות עשה.
ועוד: שבקרב חכמים תלין הוא בעולם הבא, בין אותם שאין עוברים על לא תעשה, כי שם, בפסוק באשר תליני, הם שישה דברים נגד שישה דרגין. והוא יהיה ביניהם באותה דרגא של בקרב חכמים תלין, שהוא לא תעשה.
