הגאון מווילנה על משלי יד
<< · הגאון מווילנה על משלי · יד · >>
פסוק ז
ומה שאמר לשון "שפתי", פירוש, אפילו שהדברים לא יהיו דברי דעת, רק שהם מאיש דעת, לא תדע.
ומה שאמר "מנגד" במ"ם, כלומר, אף על פי שאתה חוזר ממנו ואינך רוצה בדרכו, אף על פי כן "בל ידעת" וגו'.
ועוד: מנגד, כלומר, אפילו כשלא תסכים דעתך לדעתו, ואדרבה שתהיה מנגד לו, אף על פי כן לא תדע.
פסוק ח
וזהו: "חכמת ערום" הוא כדי ל"הבין דרכו" וטבעו, בכדי להיזהר את עצמו שלא יבוא לשום חטא בעולם.
"ואיוולת כסילים מרמה" - אבל הכסילים, שאין יודעים, ועושין באיוולתן תיכף, ואינם רואים להבין, הוא מחמת זה מרמה אותן, היצר הרע, והן עושין כאיוולתן.
ועוד: "מרמה", כלומר, לא די שהן עושין כאיוולתן, אלא שמרמין גם לאחרים שיהיו כמותן, ולכן אמר "כסילים" לשון רבים, כלומר, שהאיוולת מרמה את הכסילים, שמי שהוא כסיל ומעשיו באיוולת, מרמה את חבירו שגם כן כמותו.
פסוק יג
וגם לשון "ואחריתה" אינו מובן כלל!
אך העניין הוא, שאין לאדם בעולם הזה שום שמחה, כי מה שמחה יש לאדם יותר מאשר לאב מבנים? ו"צער גידול בנים קשה מכולם"!
וכן אמרו, מעשה שהביא למלך שולחן אחד שאין כמוהו בכל העולם. שמח המלך מאד ושלח אחר כל חכמיו ושאלם על השולחן והתפאר בו מאד. וענה חכם אחד שהשולחן לו רק ליגון ואנחה. פעם אחת ירד המלך בספינה, ומחמת שדעתו היה קשור בו, נטל אותו גם כן. ונפל השולחן לתוך המים, וקפצו כל יורדי היום וכל יודעי משוט להעלות אותו ולא יכלו. ומחמת גודל הצער חלה המלך. ענה אותו חכם: "הלא זה הוא דברי אשר שמתי בפיך, שאין זה אלא יגון". ואמר לו המלך: "הנביא אתה, שאתה יודע כל זאת?" וענה ואמר: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני, לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון, כי כאשר יקרה בו דבר מה, היגון גדול מאד".
וכן הוא גם כן בשחוק, אך בשחוק יש עוד דבר גדול מן השמחה, שבשמחה על-כל-פנים בשעת השמחה ליבו שמח, אבל בשחוק פעמים ליבו כואב.
וזהו "גם בשחוק", אף באמצע השחוק ליבו כואב, "ואחריתה", פירוש, האחרית של השחוק וגם האחרית של השמחה, של שניהם, הוא "תוגה".פסוק טו
פסוק טז
- "חכם ירא וסר מרע" - כלומר: החכם ירא מן המכשול, שלא יבוא לידי דבר רע, וסר מן הדבר שבא לידי רע.
- "וכסיל מתעבר ובוטח" - אבל הכסיל עובר במקום שיש לטעות, ובוטח בה' שלא יבוא לידי רע, והוא ביטחון הכסילים.
ועוד:
- חכם ירא וסר מרע - החכם ירא, מפחד תמיד, ולכן סר מלהרע לשום אדם, כי (משנה אבות ד ג): "אין לך אדם שאין לו שעה", וינקום נקמתו ממנו.
- אבל הכסיל מתעבר, הוא מתכעס נגד חבירו ומריע לחברו, ובוטח שלא יוכל לעמוד נגדו לעולם.
ועוד:
- חכם ירא את ה', וסר מרע מלעשות עבירה ממש,
- וכסיל מתעבר, שעובר עבירה ובוטח בה' שימחול, כמו שנאמר (מיכה ז ה): "אל תבטחו באלוף", ואמרו (חגיגה טז.): "אל תבטחו בהקב"ה שימחול לו".
- "קצר אפיים יעשה איוולת". שיש שני מיני רשעים, רע ומרמה כמו שכתוב למעלה. והיינו שמי שהוא קצר אפיים הוא יעשה איוולתו תיכף בלי ישוב הדעת והוא הרע גמור. לאיש מרמה ישנא, אבל המרמה יחשוב מחשבות רעות בליבו ולא יגלה לחוץ מחשבתו, ואף על פי כן ישנא אף שאין אדם יודע מה שבליבו של אדם, ישנא, כי כמים הפנים אל הפנים.
"נחלו פתאים אולת", העניין כי שלשה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו, ומהם באים לאדם תרין עטרין וצרין אחסנתין. והנחלה הן סוד בי"ת והון הן סוד תורה ומצוות ח"ב והתרין עטרין הוא סוד הדעת והוא חלק מהקב"ה שנותן לו דע והשכל שיודע מעצמו. וזהו שנאמר צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וזהו נחלו פתאים אולת שלהפתאים אפילו הנחלה שלהם אולת שהאולת הוא ירושה שלהם.
"וערומים יכתירו דעת", ערום הוא הפך פתי, כמו שכתבתי למעלה, הם יכתירו דעת כלומר שמעטרין ומכתירין את מה שיודעים בעצמן וגם שמעטרין את עצמן בהדעת שלהם כמו שנאמר 'ועטרותיהן בראשיהן' והן סוד התרין עטרין. ומפני שהדעת מקורו בכתר כידוע, לכן אמר יכתירו דעת.פסוק יז
פסוק יח
פסוק כד
וכן בתורה, העטרת של חכמים עשרם - מה שלמדו הרבה, ו(ירושלמי ראש השנה יז א): "תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר", ומחמת זה הם באים על אמיתה של תורה.
"איוולת כסילים איוולת" - הכסילים, שלא יודעים, אינם אומרים [אלא] רק איוולת, כי אינם יודעים ממקום אחר, [אלא] רק מה שיעלה להם כאן במושכל ראשון, ובזה הם מתפארים, והמה כזבים ו"איוולת".
ארך אפים וגו'. פירוש המאריך אפו ואינו כועס הוא חכם גדול וזהו רב תבונה אבל הקצר רוח שהוא הכעסן לא די שעושה האיוולת אלא שמרים האיוולת שעשה ששואג בקול שישמעו כולם האיוולת שעשה.
חיי בשרים וגו'. פירוש כי הלב הוא טוב שמרפא אותו בשעה שאחד כועס עליו ולבבו יבין שאותו האיש הכועס עליו צדיק בריבו ואומר שהדין עמו שכועס עלי ושב ורפא בשתיקתו לאותו האיש ואז הוא מחיה אף להבשר אך המקנא נותן רקבון אף להעצמות. ובשר הוא נקיבה ועצם הוא זכר, וכאן שינה הלשון לומר בשרים לשון זכר ועצמות לשון נקיבה, כי ו"ת הוא סימן נקיבה וסימן זכרים נקיבות. והוא לפי שהטוב הוא זכר והרע הוא נקיבה, כמו שכתוב בזוהר חדש רות ואמר שהטוב מהפך את הנקבה לזכר והרע מהפך מזכר לנקבה.פסוק לא
כשאין מחזיקים ידי עני, ועושקים את חוקם הצריך ליתן להם, אז הוא צועק לקב"ה על גריעתו ופחיתתו מכולם במה שהוא עני, ומדבר נגד ה' יתברך, ובאמת הכל בצדק ויושר ולא עוולתה בו, ולכן מעניש את העני על דבריו נגדו.
וזהו, כשאתם מחזיקים במעוזי, שהוא העני, שאני צריך להיות לו לעזר ולמעוז, כמו שנאמר (ישעיהו כה ד): "כי היית מעוז לדל", יעשה שלום לי, שהוא אינו מדבר נגדי, ואחר כך שלום יעשה לי, שאין אני מענישו.
וזהו עושק דל, מחמת זה העני מחרף עושהו. ומכבדו להקב"ה מי שהוא חונן אביון: "אביון" הוא התאב לדבר, ואין שייך "עושק", רק שצריך לתת לו אף שאין ראוי לפי הדין, כי מה לאביון להתאוות תאוה, ולכן אמר "חונן".
<< · הגאון מווילנה על משלי · יד · >>