הגאון מווילנה על משלי יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · הגאון מווילנה על משלי · יד · >>

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לך מנגד לאיש כסיל, ובל ידעת שפתי דעת" - כשתלך נגד איש כסיל, תיכף לא תדע שפתי דעת.

ומה שאמר לשון "שפתי", פירוש, אפילו שהדברים לא יהיו דברי דעת, רק שהם מאיש דעת, לא תדע.

ומה שאמר "מנגד" במ"ם, כלומר, אף על פי שאתה חוזר ממנו ואינך רוצה בדרכו, אף על פי כן "בל ידעת" וגו'.

ועוד: מנגד, כלומר, אפילו כשלא תסכים דעתך לדעתו, ואדרבה שתהיה מנגד לו, אף על פי כן לא תדע.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"חכמת ערום הבין דרכו" - שהאדם צריך להיות ערום, כמו שכתבתי למעלה. כי הנחש הוא ערום ומסבב כמה סיבובין ופיתויין עד שמכשיל את האדם, וצריך האדם להיות ערום ולהבין ערמיותו, ולהיזהר מן טבעו, שיכול לבוא מזה לידי עבירה, וזהו עיקר והתכלית של חכמתו של ערום.

וזהו: "חכמת ערום" הוא כדי ל"הבין דרכו" וטבעו, בכדי להיזהר את עצמו שלא יבוא לשום חטא בעולם.

"ואיוולת כסילים מרמה" - אבל הכסילים, שאין יודעים, ועושין באיוולתן תיכף, ואינם רואים להבין, הוא מחמת זה מרמה אותן, היצר הרע, והן עושין כאיוולתן.

ועוד: "מרמה", כלומר, לא די שהן עושין כאיוולתן, אלא שמרמין גם לאחרים שיהיו כמותן, ולכן אמר "כסילים" לשון רבים, כלומר, שהאיוולת מרמה את הכסילים, שמי שהוא כסיל ומעשיו באיוולת, מרמה את חבירו שגם כן כמותו.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה" - בפסוק הזה אין להבין, באומרו "גם", מאי "גם"?

וגם לשון "ואחריתה" אינו מובן כלל!

אך העניין הוא, שאין לאדם בעולם הזה שום שמחה, כי מה שמחה יש לאדם יותר מאשר לאב מבנים? ו"צער גידול בנים קשה מכולם"!

וכן אמרו, מעשה שהביא למלך שולחן אחד שאין כמוהו בכל העולם. שמח המלך מאד ושלח אחר כל חכמיו ושאלם על השולחן והתפאר בו מאד. וענה חכם אחד שהשולחן לו רק ליגון ואנחה. פעם אחת ירד המלך בספינה, ומחמת שדעתו היה קשור בו, נטל אותו גם כן. ונפל השולחן לתוך המים, וקפצו כל יורדי היום וכל יודעי משוט להעלות אותו ולא יכלו. ומחמת גודל הצער חלה המלך. ענה אותו חכם: "הלא זה הוא דברי אשר שמתי בפיך, שאין זה אלא יגון". ואמר לו המלך: "הנביא אתה, שאתה יודע כל זאת?" וענה ואמר: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני, לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון, כי כאשר יקרה בו דבר מה, היגון גדול מאד".

וכן הוא גם כן בשחוק, אך בשחוק יש עוד דבר גדול מן השמחה, שבשמחה על-כל-פנים בשעת השמחה ליבו שמח, אבל בשחוק פעמים ליבו כואב.

וזהו "גם בשחוק", אף באמצע השחוק ליבו כואב, "ואחריתה", פירוש, האחרית של השחוק וגם האחרית של השמחה, של שניהם, הוא "תוגה".

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"פתי יאמין לכל דבר" - כמו שנאמר (מיכה ז ה): "אל תאמינו ברֵעַ", ואמרו חכמינו ז"ל (חגיגה טז א): "אל תאמין ביצר הרע", שיאמר 'תחטא והקב"ה ימחול לך', אל תאמין בו. אבל "פתי", מי שדרכו להתפתות, הוא "מאמין לכל דבר" ואינו חושב על הסוף.

"וערום יבין לאשורו" - אבל מי שהוא ערום, ויבין ערמומיות יצר הרע, אינו מאמין לו מה שהוא אומר שהוא מצוה, אלא יבין מעצמו דרך הישר. והוא מלשון (משלי ט ו): "אשרו בדרך".

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • "חכם ירא וסר מרע" - כלומר: החכם ירא מן המכשול, שלא יבוא לידי דבר רע, וסר מן הדבר שבא לידי רע.
  • "וכסיל מתעבר ובוטח" - אבל הכסיל עובר במקום שיש לטעות, ובוטח בה' שלא יבוא לידי רע, והוא ביטחון הכסילים.

ועוד:

  • חכם ירא וסר מרע - החכם ירא, מפחד תמיד, ולכן סר מלהרע לשום אדם, כי (משנה אבות ד ג): "אין לך אדם שאין לו שעה", וינקום נקמתו ממנו.
  • אבל הכסיל מתעבר, הוא מתכעס נגד חבירו ומריע לחברו, ובוטח שלא יוכל לעמוד נגדו לעולם.

ועוד:

  • חכם ירא את ה', וסר מרע מלעשות עבירה ממש,
  • וכסיל מתעבר, שעובר עבירה ובוטח בה' שימחול, כמו שנאמר (מיכה ז ה): "אל תבטחו באלוף", ואמרו (חגיגה טז א): "אל תבטחו בהקב"ה שימחול לו".
-

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(משלי יד כד): "עטרת חכמים עשרם" - שלחכמים, ה"עטרת" והמגן שלהם היא העשירות, שזו נאה להם, כמו שאמרו (אבות פרק ו משנה ח): "נאה העושר לחכמים (?)", ולא יהיו לביזיון בעיני ההמון, כמו שאמרו (סנהדרין נב ב): "נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרס, כיוון שנשתבר - שוב אין לו תקנה", לכן עשרם להם עטרת.

וכן בתורה, העטרת של חכמים עשרם - מה שלמדו הרבה, ו(ירושלמי ראש השנה יז א): "תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר", ומחמת זה הם באים על אמיתה של תורה.

"איוולת כסילים איוולת" - הכסילים, שלא יודעים, אינם אומרים [אלא] רק איוולת, כי אינם יודעים ממקום אחר, [אלא] רק מה שיעלה להם כאן במושכל ראשון, ובזה הם מתפארים, והמה כזבים ו"איוולת".

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עושק דל חירף עושהו" - פירושו כמו שאמרו בזוהר חדש על (ישעיהו כז ה): "או יחזיק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי". פירוש:

כשאין מחזיקים ידי עני, ועושקים את חוקם הצריך ליתן להם, אז הוא צועק לקב"ה על גריעתו ופחיתתו מכולם במה שהוא עני, ומדבר נגד ה' יתברך, ובאמת הכל בצדק ויושר ולא עוולתה בו, ולכן מעניש את העני על דבריו נגדו.

וזהו, כשאתם מחזיקים במעוזי, שהוא העני, שאני צריך להיות לו לעזר ולמעוז, כמו שנאמר (ישעיהו כה ד): "כי היית מעוז לדל", יעשה שלום לי, שהוא אינו מדבר נגדי, ואחר כך שלום יעשה לי, שאין אני מענישו.

וזהו עושק דל, מחמת זה העני מחרף עושהו. ומכבדו להקב"ה מי שהוא חונן אביון: "אביון" הוא התאב לדבר, ואין שייך "עושק", רק שצריך לתת לו אף שאין ראוי לפי הדין, כי מה לאביון להתאוות תאוה, ולכן אמר "חונן".