מוסר אביך ד ב
כתוב בתורה (דברים ד לט): "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". בעל חובת הלבבות למד מהפסוק הזה, שישנה חובה לעשות חשבון נפש - לחשוב על כל המחוייבויות שלנו כלפי ה', ולבדוק אם עשינו אותן כראוי. אמנם, בקריאה ראשונה הפסוק מדבר רק על ידיעה שכלית ולא על מחוייבויות מעשיות, אולם יש בו גם רמז למעשים: המילה "שמים" רומזת לשכל, והמילה "ארץ" רומזת למעשים:
- ה' הוא האל היחיד בשמים - ולכן ראוי שכל מחשבותינו יהיו למען כבודו;
- ה' הוא האל היחיד בארץ - ולכן ראוי שכל מעשינו יהיו למען כבודו.
חשוב להדגיש את הנקודה הזאת, כי יש אנשים שחושבים שכבוד ה' הוא רק בעניינים שכליים: הם לומדים על כבוד ה', ומרגישים את כבוד ה' בליבם, וחושבים שמעבר לזה אין צורך בעבודה מעשית (ראו למעלה ג ג). אבל הרעיון הזה הוא מזיק מאד.
אמנם ישנה חשיבות רבה למחשבות שכליות על כבוד ה', אבל עבודת ה' העיקרית היא במעשים, ולימוד התורה העיקרי הוא בהלכות המעשיות, שהן קודש לה'.
אם האדם אינו מרגיש התגלות לב במעשים הללו, הרי זה רק מפני שעדיין לא התרגל לדבוק ברצון ה'. אבל מי שהתרגל לדבוק ברצון ה', מייד כשיתחיל לעשות דבר המתאים לרצון ה' ירגיש התעלות גדולה. הרי כל העיונים וכל החכמות שבעולם נועדו רק להבין מהו רצון ה' (ראו למעלה א א), ולכן, כשאדם עושה את רצון ה' בפועל, מעלתו גדולה הרבה יותר ממעלתם של האנשים שרק לומדים מהו רצון ה'!
נחזור לפסוק: כשהאדם משיב אל לבבו, שה' הוא האלהים היחיד בארץ (ולא רק בשמים), הוא מבין שעליו לעשות מעשים טובים המתאימים לרצונו, ולא לעשות מעשים רעים המהווים מרידה ברצונו. "ואם כן, איך אפשר לעשות אף כדבר קטן נגד רצון אדון כל, שכל חיי העולמים הוא רק רצונו הגדול יתברך שמו!"
בחובת הלבבות, פרק א משער חשבון הנפש, אמר שכבר הוזהרנו על חשבון הנפש, שהוא ההשתדלות בינו לבין שכלו במה שיש עליו מהחובות, מהכתוב האמור (דברים ד לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". והכונה: אע"פ שענין החשבון יוצא הרבה למעשים, ולכאורה אין בפסוק זה זכר למעשים, אמנם ממה שאמר "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", רמז כי כיון שהוא ית' אין עוד מלבדו בשמים ובארץ, הנה:
- מצד מה שהוא "בשמים אין עוד", ראוי שכל עניני השכל ילכו רק למען כבודו,
- ומצד מה שהוא "בארץ אין עוד", החיוב שכל עניני המעשים הארציים ילכו רק למען ככודו.
וזה באמת הוא דבר גדול, שצריך האדם להתישב על זה, כי לפעמים מצד הציצו בעיוניות, וירגיש כבוד השי"ת מעט, יפתהו לבבו כי זולת התגלות הלב [1] אין עבודה ח"ו, ובאמת צריך לעקור רעיון זה מן הלב, כי הוא מפסיד מאד.
אמת הדבר, כי אין צריך האדם להשליך עיניו לאחוריו [2], ומה שהוא משער בכבוד קונו ית' הוא דבר קדוש ונשגב; מכל מקום, כל פרטי המעשים ותלמוד תורה בהלכות קצובות, שהם קדשי הבורא ית', הם הם עיקר העבודה, ואפילו שאינו מרגיש בהם התגלות-לב, הוא רק מפני שעוד לא הורגל ולא נתקדש לדבקה ברצונו ית'. אבל אחרי שיזכה לדבק עצמו בשם קדשו, תיכף כשיתחיל לעשות דבר שהוא רצונו ית', שכל העיונים שבעולם וכל החכמות אינם כי אם דרכים להשגת רצונו [3], וכיון שהוא עסוק ברצונו - מה דמות נערוך למעלה זו?!
והכל הוא על פי החשבון, שגם בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וידע שרצונו ית' בכל דבר טוכ, וכל דבר רע הוא מרידה ממש, ויסתכל כי כל מה שאין אנו עושים נגד רצון אדם נכבד אינו כי אם מצד פנימיות רצונו, לא מצד גופו; ואם כן, איך אפשר לעשות אף כדבר קטן נגד רצון אדון כל, שכל חיי העולמים הוא רק רצונו הגדול יתברך שמו!
הערות שוליים
- ^ ח) ע' למעלה פרק ג' סעיף ג'.
- ^ ט) ע' אגרת הרמב"ם לחכמי מרשיליא, ד"ה ואני יודע.
- ^ י) ע' למעלה ראש פרק א'.