משנה אבות ד כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה כב | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

הוא היה אומר, הילודים למות, והמתים להחיותמח, והחיים לדון.

לידע להודיע ולהודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דיןנ, והוא עתיד לדון.

ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו.

ודע שהכל לפי החשבון.

ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, [ועל כרחך אתה נולד], ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מתנב, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

  • הַיִּלּוֹדִים לָמוּת,
  • וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת,
  • וְהַחַיִּים לִדּוֹן.
לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע,
  • שֶׁהוּא אֵל,
  • הוּא הַיּוֹצֵר,
  • הוּא הַבּוֹרֵא,
  • הוּא הַמֵּבִין,
  • הוּא הַדַּיָּן,
  • הוּא עֵד,
  • הוּא בַּעַל דִּין,
  • וְהוּא עָתִיד לָדוּן.
בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו
  • לֹא עַוְלָה,
  • וְלֹא שִׁכְחָה,
  • וְלֹא מַשּׂוֹא פָּנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד,
שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְדַע,
שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן.
וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ;
שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

נוסח הרמב"ם

הוא היה אומר:

הילודים - למות,
והמתים - לחיות,
והחיים - לידון.
לידע, ולהודיע, ולהיוודע -
שהוא היוצר, והוא הבורא,
והוא המבין, והוא הדיין,
והוא עד, והוא בעל דין,
והוא עתיד לדון.
שאין לפניו -
לא עוולה, ולא שכחה,
ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד,
שהכל - שלו.
ודע - שהכל בא לחשבון.
ואל יבטיחך יצרך - שבשאול בית מנוס.
שעל כורחך - אתה נוצר,
ועל כורחך - אתה נולד,
ועל כורחך - אתה חי,
ועל כורחך - אתה מת,
ועל כורחך - אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

פירוש הרמב"ם

אמר לידע, להודיע, ולהוודע - רוצה בו שיודע העתידים להוולד, ואשר הם נולדים עתה וימותו, ואשר יחיו אחר המוות.

ונלמד משלש הכתות האלה שהוא היוצר, והוא הבורא.

ואמרו הוא הדיין, והוא עתיד לדון - רוצה בו שהוא שופט עתה את הכל בחיים ובמוות ובשאר ענייני העולם, והוא גם כן עתיד לדון אשר יחיו לעולם הבא בגמול ועונש.

ואמרם ולא מקח שוחד - הוא כמו שאמר גם כן בתורה "אשר לא ישא פנים, ולא יקח שחד"(דברים י, יז). ואין עניינו שלא יקח שוחד להטות הדין, כי זה מן השטות שירוחק מן השם יתברך מה שלא יצוייר ואף לא ידומה, כי איך ינתן לו שוחד ומה יהיה השוחד. אבל עניינו מה שבארנו שהוא לא יקח שוחד הטובות, כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת, שלא ימחול השם יתברך העבירה ההיא לרוב טובותיו ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר, אבל יענש על זאת הרעה האחת, ויגמלהו על הטובות ההם כולם, וזהו עניין "לא יקח שוחד".

והוא כמו "לא ישא פנים", שיענש הגדול במעלות על דבר מועט, כמו שנענש משה רבינו עליו השלום על חטא הכעס כמו שבארנו בפרקים הקודמים, וגמל עשו הרשע על כבוד אב ואם, ונבוכדנצר על כבוד השם יתברך כמו שהתבאר בסנהדרין, וזהו עניין ולא משוא פנים.

ובחון מאמר שעל כרחך אתה נולד, ומה שדבק בו, שהוא זכר עניינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהן, שעליהם אמרו רבותינו ז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד, ומה שדומה לזה, שאלו כולם עניינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם, כמו שבארנו בפרק החמישי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הילודים למות - מי שנולד כבר עתיד הוא למות:

והמתים - עתידים לחיות ולעמוד ליום הדין, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם:

וחיים לדון - מט עומדין להיות נדונים ליום הדין:

לידע - מאחרים:

ולהודיע - לאחרים:

ולהודע - להבין מעצמו:

הוא היוצר - שכל העולם הוא בידו כחומר ביד היוצר. ומה טעם, לפי שהוא הבורא שברא את כל העולם כולו מאין, לפיכך יכול לעשות בו כרצונו:

הוא המבין הוא הדיין - אחר שהבין כל מעשיהם מביאן בדין לפניו:

הוא בעל דין - שהוא תובע את החוטאים:

והוא עתיד לדון - לעולם הבא:

ולא משוא פנים ולא מקח שוחד - שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישו על עבירה קלה שבאת לידו. ואינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה נא. אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. כך פירש הרמב"ם:

ודע שהכל בא לפי חשבון - פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כך עבירות קלות כשהן מרובות עולות לחשבון גדול:

שעל כרחך אתה נוצר - שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שהנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אשה במקום טמא, ומלאך בא ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי האשה:

ועל כרחך אתה נולד - בשעת הלידה אינו רוצה לצאת נג, ומלאך מוציאו בעל כרחו:

ועל כרחך אתה חי - יש אדם מדוכא ביסורים ורוצה למות ואינו יכול:

פירוש תוספות יום טוב

הילודים למות. פירש הר"ב מעותדים הם למות ועל דרך שכתבתי בריש פ"ג על ולאן אתה הולך. והמתים להחיות. ולא אמר לחיות אלא להחיות שצריכים פועל ואינן עומדין לכך. כי הטבע אינה מחייבת התחייה שלאחר המיתה כמו שמחייבת המיתה לכל החיים:

והחיים לידון. וגרסת הר"ב וחיים לדון וקאי על החיים שאחר המיתה:

הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בע"ד קודם לתבוע ואח"כ יביא עדיו. ואח"כ ידון הדיין:

לא משוא פנים. פי' הר"ב אפי' לצדיק גמור כמו שנענש משה רבינו ע"ה על חטא הכעס. וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם. ונבוכדנצר על כבוד השי"ת כמו שהתבאר בגמ' סנהדרין [דף צ"ו]. הרמב'"ם:

ולא מקח שוחד. פירש הרמב"ם שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכו' דאי להטות הדין זה מן השטוח שירוחק מן השי"ת מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצויר לו שוחד ומה יהיה השוחד. עכ"ד. והקשו עליו המפרשים דמאי שהכל שלו שאין זה נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד"ש שאף המצוה היא הכל שלו [יומא נ"ח ע"ב. שבת ק"ד ע"א] דהבא לטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה. ע"כ. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דקדושין. ומענין התשובה שמקבלה אין להקשות לפי שהיא אינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד עבירה לדחותה מעליו. ועוד עמ"ש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא [ד"ה על עשה] :

מקח. כתב מד"ש בשם רבינו אפרים. שהמ"ם בחיר"ק ויש גורסין מקח בפת"ח וזה וזה לא משתבש. שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ע"כ. ר"ל שנמצא בקרא בחיר"ק. בד"ה ב' י"ט [ו'] . כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד. ואני אומר שלא הוצרך לומר לשון חכמים לחוד לפי שאע"פ שתיבת מקח עצמה לא נמצא בכתוב בפתח מ"מ נמצא כיוצא בו במלכים א' ו' [ז'] אבן שלמה מסע. וכן במשלי י"ח [ט"ז]. מתן אדם ירחיב לו. אבל בסגול לא נמצא לא זה ולא אחר שכיוצא בו. וזה כי המ"ם נוספת ופ"א הפעל חסרה ולכן האות השניה דגושה ולפיכך לא הורשה אלא לגרוס בפת"ח ולא בסגו"ל:

שהשאול. פירוש קבר.

שעל כרחך אתה נולד וכו'. ובחן זה. שהוא זכר ענינים טבעיים. שאין בחירה לאדם בהם שעליהם אמרו ז"ל (ברכות דף ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד. ומה שדומה לזה. שאילו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הרמב"ם: ועל כרחך אתה נולד. פירש הר"ב בשעת הלידה אינו רוצה לצאת לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ"ש [איוב כ"ט ג'] בהלו נרו עלי ראשי. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מח) (על המשנה) להחיות. ולא אמר לחיות, אלא להחיות, שצריכים פועל ואינם עומדים לכך, כי הטבע אינה מחייבת התחיה שלאחר המיתה כמו שמחייבת מיתה לכל החיים:

(מט) (על הברטנורא) וקאי על החיים שאחר המיתה:

(נ) (על המשנה) הדיין כו'. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בעל דין קודם לתבוע, ואח"ב יביא עדיו, ואח"כ ידין הדיין:

(נא) (על הברטנורא) דאי להטות הדין, זה מן השטות, שירוחק מן הש"י מה שלא יצוייר ואף לא ידומה, כי איך יצוייר לו שוחד, ומה יהיה השוחד. הר"מ. הקשו המפרשים דמאי שהכל שלו, שאין נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד"ש שאף המצוה היא הכל שלו, שהבא ליטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה. ע"כ. ומתשובה לא קשיא, לפי שאינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד העבירה לדחותה מעליו:

(נב) (על המשנה) שע"כ כו'. ובחן זה. שהוא זוכר ענינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהם, שעליהם אמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר ע"כ אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד ומה שדומה לזה, שאלו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הר"מ:

(נג) (על הברטנורא) לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ"ש (איוב כ"ט) בהלו נרו עלי ראשי. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

והמתים לחיות:    כך הגיה הרי"א ז"ל ע"פ רוב הספרים:

מקח שוחד:    ע' תוי"ט וה"נ אשכחן בנחמיה יו"ד המביאים את המִקחות וכל שבר המם בחירק כמו שכתב רד"ק ז"ל בשרש לקח וכן בדברי רז"ל מקח וממכר:

שהשאול בית מנוס:    במאירי ורי"א שיש בשאול והר"ר יהוסף ז"ל הגיה שבשאול וכתב כן הגרסא ברוב הספרים וכן נ"ל עיקר ופירוש שבשאול יש מקום לברוח ולנוס כדי להנצל מדין של גיהנם ע"כ. גם הגיה בריש מתני' שהוא היוצר ומחק מלות אל הוא גם מחק מלות ברוך הוא דבריש מתניתין ומלת הקדוש דבסוף מתניתין:

שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך וכו':    כצ"ל:

תפארת ישראל

יכין

הוא היה אומר הילודים למות:    ר"ל הגופות תעודתם למות בטבע:

והמתים להחיות:    מיתת הגוף הוא כדי להחיות הנפש. להאיר באור החיים. [ולא אמר לחיות כדקאמר ברישא. משום דזה אינו בטבע, רק ע"י כח הקב"ה שבידו להחיות שם הנשמה, ולהוציאה מגי צלמות החשיכה הנוראה, לאור באור החיים]:

והחיים לידון:    ר"ל אע"ג שעיקר תכלית מיתת הגוף, הוא רק כדי להחיות הנשמה, ואפילו היו כל בני אדם צדיקים גמורים, היה תכליתם הטוב שימותו לבסוף ויקבל שכרם. אפ"ה החיות שישיגו אז יהיה על פי דין, וכפי הראוי להם כן יקבלו חלקם אז. וכל זה אמרתי לך כדי לידע וכו':

לידע:    ר"ל כדי שיתבונן האדם בעצמו עי"ז אף בלי לימוד הדברים שנאמרו בסיפא דמשנתינו:

להודיע:    ואם חננו ה' בהשכל שמצא הדברים ההם, חיובו הוא להודיעם לאחרים:

ולהודע:    ומי שאינו בר הכי שיוכל לדעת מעצמו הדברים שנאמרו, עכ"פ יתעמל להוודע הדברים מאחרים, ומה הם הדברים היקרים ההם הצריכים עיון היטב ולימוד. שהוא וכו':

שהוא אל:    שיש בנמצא אלהי בעל היכולת:

הוא היוצר:    בחכמתו בלתי בעלת תכלית נתן צורה נפלאה להנשמה:

הוא הבורא:    בטובה ורחמים ברא הגוף שנברא יש מאין.

הוא המבין:    משגיח על כל מקריות האדם, וגם על כל מעשיו הן בטוב או ברע:

הוא הדיין:    ר"ל שופט האדם בשכר או עונש:

הוא עד:    שהוא בעצמו ראה מעשיך:

הוא בעל דין:    דלא תאמר מה אכפת ליה להקב"ה אם אצדיק או ארשיע. אלא כ"י כאילו הקב"ה נוגע בדבר, ואפילו בדברים שבין אדם למקום שאין בעל דין נגדך בארץ, הנה הוא בעל דין שלך, דרק כדי שתשיג טובתך שלחך לארץ:

והוא עתיד לדון:    ולא מיד אחר המעשה תענש או תקבל שכר:

ברוך הוא:    על הארכת אף זה, שימתין לך לטובתך. אולם כל עוות הדין אפשר ע"י א' מד' דברים, ב' ע"י הדיין, וב' ע"י הבעל דין (א) שהדיין רשע בטבע, ובגאותו וחזקתו עושה עול וחמס במשפט, וכשחוק בעיניו להטות דין בזדון. (ב) שהדיין שכח המעשה, או טועה בדין, והוא חושב שמצדיק צדיק ומרשיע הרשע, ועושה בהיפך. (ג) שא' מבעה"ד הוא איש נכבד ואהוב להדיין, והדיין נושא לו פנים. (ד) שא' מבעה"ד נתן שוחד להדיין, והשוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. אבל חלילה וחלילה לאלה הד' לפניו ית', שאין לפניו ית' וכו':

שאין לפניו לא עולה:    לדחוק ח"ו בריותיו בחנם:

ולא שכחה:    אע"ג שמשהה מלשלם שכר או להעניש, אין שכחה לפניו ית':

ולא משוא פנים:    מצד שהנשפט נכבד, או שמזלו מבהיק:

ולא מקח שוחד:    אפילו יביא האדם כל הקרבנות, ויעשה מצות רבות, ולא ישוב על חטאיו, הם כולם תועבה לפניו ית', דזבח רשעים תועבה:

שהכל שלו:    הצדק והזכרון, והכבוד והכסף והזהב, הם כולם שלו. ואיך יכשל באלה הד' סבות ח"ו, או בהפוכן, ויעוות משפט:

ודע שהכל לפי החשבון:    אין ר"ל דלפי חשבון המצות והעבירות תשתלם, דזה א"צ גומר, דכבר תנא לה שאין שכחה לפניו ית'. אלא ה"ק, דהעונש והשכר של כל מעשה הוא לפי חשבון הסיבות החיצוניות שהכריעוהו להמצוה או להעבירה. ולפי חוזק התאוה שהיה לו בשעת מעשה, ולפי השמחה שהיה לו בעשותו המצוה או העבירה, כן ירבה או יתמעט שכרו או עונשו:

ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך:    ר"ל אבל השמר מלהכחיש ולהרוס כל מה שאמרתי לך במשנה זו, ע"י טענה אחת מדומה, שתחשוב שאחר מותך תתום כעשן, ולפיכך תאמר בלבבך, בשרירות לבי אלך, כי אין דעת וחשבון בשאול:

שעל כרחך אתה נוצר:    ר"ל לא בדרך הטבע היתה יצירתך, שתוכל לומר כאשר בא כן ילך. אבל על כרחך ונגד כל סברותיך, נוצרת בכח גדול ויד חזקה מידו ית', שנתהווה מטפה א', גוף בעל בשר ועצמות, מתואר ביופי, ובשכל ובתבונה. והתוכל לחשוב כל זה דרך הטבע. וא"כ איך תוכל לומר שנשמתך נוצרה בנסי נסים, כדי שלבסוף כהנדוף עשן תנדוף:

ועל כרחך אתה נולד:    נוצר שייך בנשמה, שהיא היא הצורה, ונולד שייך בהגוף. ור"ל שגם הגוף שבך נעשה ונולד בנסי נסים, ולפי מחשבות תעתועיך גם הוא לא לתכלית מה נברא, וגם פלאות שבלידתו לחנם היו:

ועל כרחך אתה חי:    ר"ל גם הריוח שלך בעצמו בדרך פלא הוא, ונגד כל סברותיך הוא שיאגד רוחני עם חתיכת בשר, ויתאחדו כל כך עד שיחשבו א"ע כעצם א':

ועל כרחך אתה מת:    גם זה לא מסתבר ומובן לך מה הוא מיתתך. מה היה לו בחייו, ומה עף והלך ממנו כשמת, וע"י מה נתהווה הפרידה הזאת:

לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:    דכיון שכל אלה הם על כרחך ונגד סברתך ושכלך, בקל תוכל ג"כ לחשוב שגם אם היה סברתך נוטה שאח"כ תתם ותהיה לאפס, אולי גם זה על כרחך יהיה. שתשוב שם לחיות לתת דו"ח לפני ממ"ה הקב"ה. או ר"ל מדאפשר לו לאדם לחשוב מיראתו לפני המות, ע"כ שלרעתו הוא, ושעם הגוף גם הנפש ח"ו תתום ואין דעת וחשבון בשאול לפ"ז. וע"כ יאמר התנא שאין לך להוכיח כן מדתמות נגד רצונך, דהרי בכל פעם שיוציאוך מעולם לעולם אחר, תמיד יהיה נגד רצונך, ועל כרחך יתפסו אותך בפאת ראשך וימשכו אותך חסר דעת לטובתך אף שאין אתה רוצה. שהרי על כרחך אתה נולד, וזה נראה מבכייתך וצעקתך ברגע ביאתך לעולם, וזה מדהורגלת במעי אמך לחיות מדם, ועתה יתתאר מעין הווייתך לחיות מאויר. וזה ג"כ הטעם שע"כ אתה מת מהרגלך לחיות מרוח ותירא מלחיות בלעדו שוב. וכ"כ תחשוב שזה לטובתך שאינך צריך ליתן דין וחשבון בעה"ב, דעבדא בהפקירא ניחא ליה, ולכן טוב לו להיות כחית טרף ביער בלי מנהיג. ולכן תחשוב שבאמת כך הוא. אבל על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגם זה הוא טובתך ויקרתך מכל הברואים. וכן תתנהג תמיד אתה עיר פרא אדם יולד, שבכל פעם שירצו להעלותך למדריגה יותר נשאה, תמיד אתה כילד בסכלותך ובמיעוט תבונתך תמאן ותתאמץ מנגד עד שיכריחוך לקבל הטובה, כי טוב ד' לכל, ורחמיו על כל מעשיו, וכאב את בן ירצה עמך להעלותך מעלה מעלה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]


הפירוש זאת המשנה היא כוללת הרבה ובא זה התנא לומר כי תחלת יצירת האדם היתה להביא הכל לבית החשבון ליום הדין והכל הולך אחר החתום כדי שידע האדם בתחלתו ומראשית שנותיו מה יהיה בסופו:

הילודים למות. מי שכבר נולד עתיד הוא למות כי סוף אדם למות כמו שכתוב מי גבר יחיה ולא יראה מות ואחר שהיום כאן ומחר בקבר יש לו להרהר בתשובה וכמו שאמרו בראשון מברכות למי שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:

והמתים להחיות. כי המתים יעמדו ליום הדין וצריך האדם שיתן אל לבו איך יעמוד לפני הקב"ה לדין ושיהיה מאותן שאמר דניאל עליהם ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ולא יהיה מאותן שנאמר עליהם ואלה לחרפות ולדראון עולם ואמר עליהם ישעיה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תועלתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. וזה פלא שיסכים ישעיה במלת דראון למה שאמר המלאך לדניאל אחר זמן מרובה לדראון עולם:

והחיים לידון. פיר' רבינו שלמה ז"ל ואשר הם חיים עודנה עתידין לידון ליום הדין וזה דקדוק לשון והחיים ולא אמר ואשר יחיו אבל הכוונה היא לאשר יהיו בתחיית המתים לידון שיהיו נידונין וזהו לשון לידון לשון נפעל שיהיו נידונין מהאל יתברך:

לידע להודיע ולהודע. ורבינו משה ז"ל פירש לידע העתידים להולד ולהודיע לנולדים עתה וימותו ולהודע לאשר יחיו אחר המות. ורבינו שלמה ז"ל פירש לידע שיבין האדם מעצמו ושיודיע לאחרים ולהודע שהדבר בעצמו נודע מאליו. ורבינו יונה ז"ל פירש לידע מאחרים ולהודיע לאחרים ולהודע מעצמו כי הוא ידע בעצמו ביום הדין מה שיאמר אחר זה. והוא שהוא אל היא היוצר הוא הבורא. נראה לי פירוש זה שידע שהקב"ה הוא אל אפילו לא ברא העולם הוא אל שאין לו צורך בעולמו אלא לצורך בריותיו ועוד ידע שהוא היוצר כמו היוצר הזה אשר בידו החומר ועושה בו כרצונו כן האדם הוא בידו כחומר ביד היוצר:

והוא הבורא. שהוא ברא כל העולם אחר שלא היה ומתוך בריאתו היתה יצירת האדם מהעפר:

והוא המבין. כמו שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם:

הוא הדיין. אחר שהבין כל מעשיהם יביאם לדין לפניו וידונם לפי מעשיהם:

הוא עד. שנאמר והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים כי הכל גלוי לפניו ואין צריך להעיד את העדים כדין בשר ודם:

הוא בעל דין. שהוא תובע את החוטאים כי אפילו הגוזל את חבירו דינו שלו הוא כמו שנא' נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כי היא הזהירו שלא לגזול ועבר על אזהרתו וזהו שאמר דוד ע"ה לך לבדך חטאתי:

והוא עתיד לדון. זהו לדון לשון פועל קל על משקל לקום כי הקב"ה כמו שהוא דיין בעולם הזה כן עתיד לדון לעולם הבא:

ברוך הוא. כיון שהזכירו שהוא אל הוזקק לברכו כמו שנא' זכר צדיק לברכה כמו שפירשתי למעלה בפרק שני:

שאין לפניו עולה. להטות דין שנאמר אל אמונה ואין עול:

ולא שכחה. כי כל מעשיך בספר נכתבין כמו שפירשתי בפרק שני:

ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. פסוק הוא בדברי הימים ביהושפט ומ"ם מקח היא בחיר"ק ופירש רבינו משה ז"ל שאין הקב"ה נושא פנים לגדול שבאנשים שלא יענישנו אפילו על חטא קטן כמו שגזר על משה רבינו ע"ה שלא יכנס לארץ מפני חטא שמעו נא המורים ואינו מקבל שוחד ואפי' עשה הרבה מצות לא יפטרנו מהדין על עבירה קלה אבל יתן לו שכר מצותיו ויפרע ממנו על אותה עבירה ולא יקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכן אמרו בספרי אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנין שכר על המצות ועונשין על העבירות. אבל אנקלוס תרגם אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד דלית קדמוהי למיסב אפי ואף לא לקבלא שוחדא פירוש שקב"ה אינו כמלך בשר ודם שישא פנים ויקח שוחד וזהו שאמר אחר כך והכל שלו כלומר ולמה יקח שוחד וכן נראה פירו' זה ממה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שאין מעמידין אותו לפני בשר ודם שאפשר לשחדו כמו שנזכר בפרק תפלת השחר. ולא יקשה לזה ישא ה' פניו אליך לפי הפשט כי פני אדם אינו נושא למחול לו אבל הקב"ה נושא פניו אל האדם לכבדו. ורז"ל תיקנו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין בראשון מראש השנה ובפרק תינוקת ובילמדנו דרשו כי לישראל נושא פנים לפי שגם הם נושאים פנים לו להחמיר על עצמם יותר ממה שצוה אותם כי הוא אמר להם ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. ונראה לי שהזכירו זה לפי שהוא תלוי בברכה כי כמו שהם מברכים אותי מעצמם אשא פני אליהם ואברכם. וכן הוא בברכות פרק מי שמתו:

ודע שהכל לפי חשבון. שנא' אחת לאחת למצוא חשבון כל פרוטה ופרוטה מצטרפ' לחשבון גדול:

ואל יבטחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס. כמו שיש בעולם הזה בית מנוס מפני מלך בשר ודם אין בשאול אשר האדם הולך אליו בית מנוס כמו שאומרים המינין לית דין ולית דיין ולית עלם אחרון וכן כתוב אם אסק שמים שם אתה וגו' וכן הם דברי יצר הרע כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה:

שעל כרחך אתה נוצר. שבא מלאך הממונה אצל הפרגוד שבו הנשמות וחדר שקרוי גוף כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ואומר לנשמה בואי עמי וכנסי במעי אשה פלונית והיא משיבה איך אניח מקום טהור ואלך במקום טמא והמלאך נוטלה בעל כרחה ונותנה במעי החשה:

ועל כרחך אתה נולד. שהקב"ה מודיע לעובר במעי אמו כל העתיד ומראה לו כל העולם כולו שנא' מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו עלי ראשי אלו הם ימי ההריון שהם ירחים בלא שנה ועת לידתו אינו חפץ לצאת מפני האורה וחוזר המלאך ומוציאו בעל כרחו כמו שאמר בפרק המפלת:

ועל כרחך אתה חי. שיש אדם מדוכה בייסורין ורוצה למות ואינו יכול ואיוב היה אומר מי יתן בשאול תצפניני ועל כרחו היה חי ובשעה שהאדם ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול צרות אומר לה הקב"ה ח"ו לא אכפור באמונתי לעולם ואשלם לו הפקדון שהפקיד בידי שנא' בידך אפקיד רוחי ועל שם כך רגילין לומר אמת ואמונה בלילה ולמחר בבקר אומר משוך חסדך ליודעיך שלוקח הנשמה יגיעה ומחזירה חדשה זה חסד גדול ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך וזהו שנא' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות כמו שנזכר בפרק היה קורא:

ועל כרחך אתה מת. דבר זה ידוע הוא שאין האדם מת ברצונו וכיון שהגיע קיצו של אדם אפילו רגע אחד כמלא נימא אין מוסיפין לו כמו שנזכר בשני משבת בענין דוד ובא' מתענית בענין שאול והכל מושלים בו ואפי' יתוש בשליחותו של מקום שנאמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ומעשה היה בצפרדע שהעביר לעקרב את הנהר ועקץ לאדם אחר והרגו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר ומעשים הרבה כיוצא בזה שם. ובילמדנו פרשת חקת ובמדרש קהלת:

ועל כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון. אין כאן ליתן את הדין אלא בפרק עקביא כמו שפירשתי שם ודקדק רבינו משה ז"ל בכאן שלא אמר על כרחך אתה צדיק או רשע כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק כל היד ובאחרון ממגילה ובפ' אין עומדין:

לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. פירשתיו כבר בפרק שלישי: