שבועות ל ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי נמי לשודא דדייני אמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אאבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן באבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דכתיב (שמות יח, יג) וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם ל"א מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי נעביד אי איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינא לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר א"ל לשמעיה צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום והאמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה גדיתיב כמאן דשרי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אמר רבה בר רב הונא דהאי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן ליה לצורבא מרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן ליה תיב ואי קאי לית לן בה רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה דרב פפא אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה אתא שליחא דבי דינא בטש ביה ואוקמיה לעם הארץ ולא אמר ליה רב פפא תיב היכי עביד הכי והא מסתתמן טענתיה אמר רב פפא מימר אמר איהו הא אותבן שליחא הוא דלא מפייס מינאי ואמר רבה בר רב הונא ההאי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה ואבל קביע ליה עידניה לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ואמר רבה בר רב הונא זהאי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל אמר רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא חמצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול הני מילי בממונא טאבל באיסורא (משלי כא, ל) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' יכל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב:
רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר כאותבינהו לכולהו אמר ליה רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף (סימן סניגרון בור גזלת מרמה) ת"ר למנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו תלמוד לומר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק מומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק נמנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן סוכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק עמנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא
רש"י
[עריכה]אי נמי לשודא דדייני - יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות (דף פה:) ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא (שמות טו):
מחלוקת - ר' יהודה וחכמים:
דביתהו דרב הונא - משמת רב הונא:
אפרח עלי בר אווזא - ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי:
(דיינים. ס"א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר): הדיינין בישיבה - והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים: ומשני דיתיב וכו' כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל:
בטש - בעט:
דלא מיפייס מינאי - לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי:
לא ליקדום וליתיב - לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק:
דמיחזי כמאן דמסדר ליה - טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן:
קבע עידניה - שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד:
שאין דרכו ליטול - אם היה שלו:
הרי זה לא יטול - אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם (בבא מציעא דף ל.):
אבל באיסורא - כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה':
האי עשה - ועמדו:
והאי עשה - את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (בבא קמא דף מא:):
לא יעשה סניגרון לדבריו - אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו:
שלא ישב תלמיד בור לפניו - לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו:
שלא יצטרף עמו - ואף על פי שהעדות אמת:
מדבר שקר - שגורם לפסוק דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד:
שהוא מרומה - שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת:
תוספות
[עריכה]אי נמי לשודא. לפר"ת דמפרש דשודא למי שירצה הדיין ליתן יתן צריך לומר דהכא היה בעל דין שכנגדו ת"ח והיה ירא שמא יתן לו כדאמר (כתובות פה:) תלמיד חכם קודם גבי נכסיי לטוביה ולכך שלח ליה שגם זה ת"ח ויעשה שודא למי שירצה:
הכל מודים בעדות דכתיב ועמדו. שסמכו לשני אנשים ולא כתיב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו ועי"ל דקאי נמי אאשר להם ריב דהיינו בעלי דינין ובגמר דין כדאמרינן בסמוך דאית לן לאוקומה דומיא דעדים דהוי כגמר דין:
אפרח עלי בר אווזא. אע"ג דבעינן קימה שיש בה הידור כדאמרינן פ"ק דקדושין (דף לג.) מ"מ אין איסור שהרי עומד היה ועי"ל דהיא היתה יודעת שבפניה עמד ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה ובלאו הכי לא דמי לעומד. מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ דהתם ליכא הידור כלל:
והאמר מר בשעת גמר דין כו'. אע"ג דהיה יכול להושיבה כדאמר בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף וה"נ עשה דכבוד תורה שהיתה אשת חבר איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה אפי' בשעת גמר דין אע"פ שגמר הטענות או שמא אין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף:
אבל איסורא אין חכמה. בסנהדרין פרק כהן גדול (דף יח:) דפריך גבי כ"ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפי' מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו' מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (דף יט:) מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה [וע"ע תוס' ב"מ ל: ד"ה אלא]:
עשה דכבוד תורה עדיף. וא"ת כ"ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך בפרק כ"ג בסנהדרין (דף יט.) ויש לומר דשאני דיני נפשות דחמירי אי נמי במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דיליה היא [וע"ע תוספות זבחים טז. ד"ה מיושב]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ד (עריכה)
ט א ב מיי' פכ"א מהל' סנהדרין הלכה ג', סמ"ג עשין קו, טור ושו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף א' וסעיף ג, וטור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ה' וסעיף ו וסעיף כו:
י ג עיין בכסף משנה שם הל' ג':
יא ד מיי' פכ"א מהל' סנהדרין הלכה ד', סמ"ג עשין קח, טור ושו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף ב':
יב ה ו מיי' פכ"א מהל' סנהדרין הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף ה':
יג ז מיי' פ"א מהל' עדות הלכה ב', סמג עשין כח, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ה':
יד ח מיי' פי"א מהל' אבדה הלכה י"ג, סמג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף א':
טו ט מיי' פ"א מהל' עדות הלכה ב', סמג לאוין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ה':
טז י מיי' פ"א מהל' עדות הלכה ב', ומיי' פ"ה מהל' ת"ת הלכה ג', סמג לאוין קט וסי' יב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"א:
יז כ טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ה':
יח ל מיי' פכ"א מהל' סנהדרין הלכה י', סמ"ג עשין קו, טור ושו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף ח':
יט מ מיי' פכ"ב מהל' סנהדרין הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ט' סעיף ו':
כ נ מיי' פכ"ב מהל' סנהדרין הלכה י', ומיי' פ"ב מהל' סנהדרין הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ז' סעיף י':
כא ס מיי' פ"י מהל' עדות הלכה א', סמג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף א':
כב ע מיי' פכ"ד מהל' סנהדרין הלכה ג', סמ"ג עשין קו, טור ושו"ע חו"מ סי' ט"ו סעיף ג':
ראשונים נוספים
אמר עולא אמר רב הונא מחלוקת בבעלי דינין בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה. ודיינין בישיבה כדכתיב (ויעמד העם על משה וגו' וכתיב) וישב משה לשפט את העם [ויעמד העם על משה וגו'] אימת הוא גמר דין כדבעי דיינא למימר איש פלוני אתה חייב. פי' ערקתא דמסני. תרגום שרוך נעל:
אמר רבה בר רב הונא צורבא מרבנן דידע בשהדותא וזילא ביה מילתא למיזל ומיסהד קמי דיינא דבציר מיניה לא ליזיל.
דתנן מצא שק או קופה וכל דבר שאינו דרכו ליטול הרי זה לא יטול. והיינו דכתיב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם. כיצד זקן ואינה לפי כבודו.
והני מילי בעדות ממון. אבל איסורא אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. עמידת העדים עשה הוא שנאמר ועמדו שני האנשים וכבוד תורה עשה הוא שנאמר והדרת פני זקן קיום עשה דכבוד תורה עדיף:
פי' סניגרון כמו מליץ יושר הוא. כלומר מראה לבעל דין היאך יטעון.
וכן שלא ישב תלמיד בור לפני הדיין. וכן אם יודע אדם בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו לא לדין ולא לעדות.
וכן היודע בדין שהוא מרומה שלא יחתכנו.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה. יש מי שאומר שאם העידו בישיבה אין עדותן עדות וגמרי לה מדאמרינן במס' זבחים פרק שני מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם ומשמע דדיעבד נמי מדקאמר פסול.
ולא נראה כן, דאם תמצא לומר דיעבד כשר ומצוה לכתחלה בעמידה משו' הכי תלמיד חכם לכתחילה בישיבה משום דכבוד תורה עדיף אלא אי אמרת דיעבד נמי אין עדותן עדות תלמיד חכם היאך מושיבין אותו ואי משום עשה דכבוד תורה לא יעיד כלל אלא ש"מ דיעבד כשר והתם בזבחים פסול לכתחילה קאמר וכן בבעלי דינין בשעת גמר דין נמי דינם דין וכן דיינין שקבלו עדותן כשהן עומדין מה שעשו עשוי בדיעבד והכי איתא בפרק ארבע מיתות בירושלמי רבי שמעון בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין שדינם דין פי' מדתנן והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין כו'.
והא דאמרינן בגמרא גבי דביתהו דרב הונא והא אמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה לאו למימרא דאינו רשאי להושיבן שניהן שהרי עד תלמיד חכם מושיבין אותו וכל שכן בעל דין בשעת גמר דין ורבינו גורס אותבינהו לתלתייהו ומשמע אפי' בגמר דין אלא שאשת חבר אינה כחבר מן התורה וליכא עשה דכבוד תורה.
ותמיהא לי דאפי' קרובו של חבר איכא כבוד תורה כדאמרינן בכתובות בפרק הנושא.
ולא קשיא דאין כאן בזיון לחבר אם בשעת גמר דין עומדת אשתו אי נמי לאחר מיתה הוה כמו שפי' ואין כאן עשה מן התורה וכן משמע דבחבר עצמו לא מצרי' לבני אווזא אלא קאים מקמי תרוייהו ואי איניש זילא הוא דלאו בר מיקם מקמיה הוא קאי מקמיה חבר וליכא משום מסתם טענתא דכולי עלמא ידעי והדרת פני זקן ומושיב את שניהם.
א"נ לשודא: פירש רש"י: רואין הדיינים ואומדין בדעתם למי היה אומר ליתן המתנה הנותן ואי זה מהם דעתו יותר קרובה לנותן ונותנין לו. וקשה דאם כן אין יכולין הדיינין לתת למי שירצה דמוכרחים הם ליתן למי שיראה בעיניהם שהיתה דעת הנותן ליתן יותר.
ובירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) אמר שודא שוחדא דדיינא כלומר תנו שוחד לדיין שהכל תלוי בו ומה שירצה יעשה. וכן נראה נמי ודאי בכתובות (פה, ב) שזה הכל תלוי בדיין, ובכ"מ דשייך למימר שודא דדייני אין הולכין אחר לב הנותן כלל, דאמר התם גבי מי שאמר נכסי לטוביה והיו בעיר ב' טוביה, שאם אחד מהם ת"ח והאחר ע"ה ת"ח קודם, שכן וקרוב שכן קודם, שניהם שודא דדייני, הרי בכאן שאין אנו יכולין לדעת דעת הנותן, ולפיכך אנו אומרים שודא דדייני כלומר שהכל תלוי בדיין.
ועוד ראיה מדאמר (קידושין עד, א) גבי נאמן הדיין לומר לזה זיכתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים בזמן שהדין לפניו אבל אם יצא הדין מלפניו אינו נאמן, ואקשינן וכי יצא הדין נמי ליהדר לידיניה, כלומר דכיון שהכל תלוי בדיין יחזור ויסדרם להם פעם אחת, ופרקינן בשודא דדייני, כלומר דכיון דדין שודא הכל תלוי בדעת הדיין אינו נאמן עכשיו דשמא דעת אחרת הי"ל בשעת פסק דין.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה: יש מי שאומר דאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, והביאו ראיה ממה שאמר בפ"ב דזבחים (טז, א) מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח, ומדקאמ' פסולה משמע דאפילו בדיעבד נמי פסול, והר"ם ב"נ ז"ל כתב דאינו נראה כן, דהא התם אמרו ביושב ת"ח, ובשלמא אי אמרת דבעלמא בדיעבד מיהא עדותו עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה דכתיב ועמדו, בת"ח עבדי' אפילו לכתחלה משום דכבוד תורה עדיף דעדות מיהא עדות בישיבה, אלא אי אמרת דבעלמא אפילו בדיעבד פסולה ת"ח היאך מושיבין אותו, וא"ת משום כבוד תורה דזילא ביה מילתא, לימרו דלא ליסהיד וכדאמרינן במלך, ואני יש בידי ראיה מפורשת ממה שאמרו בגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס (עא, א)בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות, וגרסינן בירושלמי (פ"ז ה"א) אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב, הנה שהכשירו בירושלמי בקורדיקוס דהוי כדיעבד, ולמדוה מדקתני בודקין אותו לעדיות, והתם בזבחים פסול לכתחלה קאמר, והוא הדין לבעלי דינין בשעת גמר דין, ואם תאמר אם כן מה אמרו (סנהדרין יט, א) לינאי המלך עמוד על רגליך, והאיכא כבוד מלכות, אמרו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דדילמא דיני נפשות לעולם בעמידה, אי נמי שהוא ישב מעצמו עד שלא נתנו לו ב"ד רשות.
ודיינים שקבלו עדות כשהן עומדים מה שעשה עשוי בדיעבד, והכין איתא בירושלמי בפרק מיתות ב"ד (סנהדרין פ"ז ה"ח) דתנן גבי מגדף והדייני' עומדין על רגליהן שקורעין ולא מאחין, וגרסינן עלה בירושלמי ר"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין דינם דין.
ומה אמרו בסמוך גבי דביתהו דרב הונא והאמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל ב"ד בישיבה ובעלי הדין בעמידה, לאו למימרא שאם בא להושיב שניהם שאינו רשאי, שהרי אפילו עד ת"ח מושיבין וכ"ש בעלי דין בעת גמר דין אלא דביתהו דרב הונא לאחר מיתת רב הונא הוה וכמו שפירש רש"י ז"ל (ד"ה דביתהו) ואין כאן עשה מן התורה. וכתב הרמב"ן ז"ל שכן ודאי נר', מדאלו לת"ח לא הוה צריך לבר אווזא, אלא מיקם הוא קאים להדיא מקמיה, ואפילו הוי בעל דיניה איניש אי לא הוי קאים מקמי חבר ולא חייב לסתום טענת' דאידך, שהכל יודעים דחייב אדם להדר פני חכם דכתיב (ויקרא יט, לב) והדרת פני זקן להושיב את שניהם, ועכשיו נהגו להושיב את הכל מפני המחלוקת.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה פי' בעמידת עדים ובעלי דינים והיינו דאמרינן בפ' כ"ג בעובדא דינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך והכי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דהא בבעלי דינים נמי כתיב ועמדו ואי בגמר דין לא מוקים ליה ר"י לקרא במאי מוקים ליה אלא ודאי משום דאפשר דמוקים ליה בשעת עדות בלחוד מש"ה איצטרך למיהב טעמא לאוקמה נמי בשעת גמר דין מטעמא דשעת עדות כגמר הדין דבעלי דינין דמו לענין עדות מיהת ואמר רחמנא ועמדו אלמא קים להו דבשעת עדות אפילו בעלי דינין בעמידה דהא בתרווייהו כתיב ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב כך פי' בתוס' ומיהו הא דאמרינן בעדים ד"ה בעמידה ה"מ לכתחלה כל היכא דאפשר אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחלה בישיבה דהא אמרינן בפרק הגוזל שאם היו העדים חולים מקבלים העדים שלא בפני בעל דין שלא ימותו וסתם חולים אינם יכולים לעמוד ועוד מדאמרינן בפ' מי שאחזו קורדייקוס כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות וכן דקדק שם בירושלמי הדא אמרה מקבלים עדות מיושב לא מפסיל דאי ס"ד דמפסיל גבי ת"ח היכי שרינן לכתחלה כדאיתא לקמן אי משום כבודו לא ליזיל כלל כדאמרי' היכא דבי דינא זוטר מיניה אלא ודאי דלא מפסיל בעלמא בדיעבד וגבי צורבא מרבנן עשאוהו כדיעבד וכן אנו מוצאים מהא דאמרינן שהדיין בישיבה שאינו מעכב בדיעבד מדאמרינן בסנהדרין גבי עדי מגדף והדיינים בשעת עדות עומדים על רגליה' וקורעים ואמרי' עלה בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות עומדים דינם דין והא דאמרי' בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות התם פסול לכתחלה קאמר וכן פסקו רבינו הרמב"ן ורבותי ז"ל ועכשיו יש טעם למה שנהגו (בעלי דינין להושיב אכל) [הכל להושיב בעלי דינין] ואפילו בשעת עדות ובשעת גמר דין שעשו כן מפני המחלוקת שלא יהיו עשירים עומדים ועניים יושבים דכיון שאין זה מעכב עשאום כדיעבד וכן כתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל:
דביתהו דרב הונא וכו' עד והאמר מר וכו' אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה בעלי דינין בעמידה ואע"ג דהשתא לא הוה גמר דין פירש"י ז"ל כי שאלה היא ששואל הש"ס מה יעשה בשעת גמר דין ולשון והאמר מר קושיא משמע לכן הנכון כמו שפי' רבינו מאיר הלוי ז"ל מה הועיל לה הכבוד הזה שסופו לבא לידי קלון דבשעת גמר דין יצטרך להעמידה ויהא הוא בישיבה. וא"ת והא אמרינן לקמן דצורכא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד וי"ל דההוא דצורבא מרבנן גופיה אבל כבוד אשתו וקרוביו אינו אלא מדרבנן ונהי דשרייה תגריה ברישא דאיכא רווחא לחבריה כדמוכח ההיא דפ' שני דייני גזילות עמידה דגמר דין לא דחינן אמטו להא ורש"י ז"ל פי' דהאי עובדא הוא לאחר מיתה ולפ"ז י"ל שאין בזיון לחבר שתהא אלמנתו עומדת בשע' גמ"ד דהא דאמרי' דאפרח בר אווזא דוקא באשת חבר או בקרוביו אבל בת"ח עצמו א"צ לזה אלא שעומד לפני שניהם (ואי אניסא זילא הוא קמיה) [ואי אינש זילא הוא אידך קאים] מקמיה חבר לחוד וליכא משום מסתם טענתיה דכ"ע ידעי והדרת פני זקן. לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב וכו' גירסת רש"י ז"ל ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא לית לן בה פי' שאם יש לו זמן קבוע לתורתו עמו ליכא חשדא דהא ידעי דלעידנא אתא ויש גורסים דלא פתח ליה בעידנא אבל פתח ליה בעידנא לית לן בה ופי' בו שלא פתח בדינו כלל אפילו להזמינו לדין לפניו על תרעומות זו אבל פתח להזמינו לדין ליכא חשדא דהא ידע דלעידנא אתא ואקדים ולא עוד אלא שבעל דין יודע דכיון שהרב יודע שיש לו דין עמו לא יסבול לזה לסדר טענותיו לפניו ואגב אורחין שמעינן מהכא דהרב דן לתלמידו ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאי' בירושלמי:
האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי' מלתא למיזל גבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע ליה בסהדות' דהא מתנית' דמצא שק או קופה פסיד' דאבידה איכא ואפ"ה פטור מאותה מצוה משום כבודו ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכ' כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיניה לא (כ"ש) [כבוד תורתו] ודעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דה"ה לצורב' מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לדינא בהדי עם הארץ או למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה דלא ליזיל אלא משלחין לו שלוחי ב"ד או מוקי' אנטלר למאן דסבר דנתבע ממנה אנטלר או אזיל לפני ב"ד חשוב ולא אמרינן בהא עבד לוה לאיש מלוה דעשה כבוד תורה עדיף וכן היה דן מורי ותלמידו מ"ו הרא"ה ז"ל ולפ"ז הא דנקט הכא דידע סהדות' לרבותא הוא דאע"ג דלא שייך בה אנטלר ודאיכ' פסידא להאי דליכ' ב"ד חשוב לא ליזיל:
אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו' ושמעי' מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדות' לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן. אבל באיסור' אין חכמה וגו' לנגד ה' ודוקא במילת' דמקבלין סהדות' כגון דאיכא אחרינא בהדיה או במקום שעושים ע"פ אחד לעשות סייג לתורה הא לא"ה הוא אסור להעיד יחידי כדאית' בעובד' דזיגוד וטוביה במסכת מכות דף ל"א:
רב יימר הוה ידע לי' סהדות' אותבינהו לכוליה ופי' בין לעדים ובין לבעל דין דכיון דרב יימר ומר זוטרא דהוו צורבי מרבנן הוה מותיב להו משום עשה דכבוד תורה אך לאידך הוה מותיב מפני כבודם שלא יהא א' יושב וא' עומד אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו בתו' א"כ למה העמידו לינאי המלך דהא איכא עשה דמורא מלכות וכבודו דעדיף מעשה דכבוד תורה דאילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ותירץ דלגבי מילי דידן עשה דמלכות עדיף כדי שתהא מוראתו על העם אבל לגבי שכינה מחמירין טפי לגבי מלך להכניע לבו לפני השי"ת וכדכתיב לבלתי רום לבבו וזהו שא"ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך שלא מלפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ובמקומה בפ' כ"ג יש לי בזה תירוץ אחר:
שלא יעשה סניגרון לדבריו עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו שיהא כעורני הדיינין:
אחתכנו פי' ואפילו אחר הדרישה וחקירה דאי לא פשיטא דהא ק"ל דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה כדאית' בפרק דיני ממונות בתרא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה