חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבועות/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. מילתא אגב אורחיה קמ"ל דנשים אינן ראויות להעיד וכיון דפריט נשים פריט לכל שאינן ראויין להעיד דבדין הוא דהוה ליה למיתנא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד ולמאן דאמר לאיתויי פסולי דרבנן משום הכי פריט להו דאי תנא התם אלא בראויין להעיד הוה אמינ' דוקא בפסולי דאורייתא ושמעינן ממתני' דאשה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכלל גדול הוא ולמדין ממנו.
וכן אמרו בירושלמי (ד,א) שאין האשה מעידה ואין האשה דנה ומאי דכתיב והיא שופטה את ישראל פירושו מנהגת שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה ואע"ג דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה נוהגין היו בה כדין מלכה אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם.
ואין חייבין על שגגתה. לאו בשנשבעו שאין אנו יודעים לך עדות וכסבורין שלא ידעו ואח"כ נזכרו דאי הכי פשיטא דפטור ומאי שנא שגגתה דקתני והרי אין כאן לא שגגת שבועה ולא כלום שהרי באמת נשבעו שאינן יודעין עכשיו והיכי אמרינן עלה בגמרא לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי הכא קושטא אישתבעו אלא כשאמרו שבועה שלא ידענו לך עדות זו מעולם ויספרו אחר כך שידעו ובתוספתא תניא ואי זו היא שגגת העדות שפטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמ' ונשבע על שקר וצריכה לפנים אם לא היה יודע לו עדות אין זו שגגה שאין כאן שבועת שקר.
ונראה שכך פירושה: שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות לו מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור היאך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספיקות פטור שנאמר ונשבע על שקר וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע על שקר ובירושלמי אמרו סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת ואע"פ שבכל התורה אומ' מותר שוגג מיקרי הכא שאני כיון שבדבור הוא עובר ובשעה שהאיסור חל עליו הוא אומר מותר אנוס הוא כדרב כהנא ורב אשי.
גמרא: וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב הלוי ז"ל: הכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבית דין אלא משדרינן להו על ידי שלוחי בית דין ודביתהו דרב הונא לא רצתה שימנו לה שליח ואלו רצתה הרשות בידה ואמר שכן היה דן רבו רבינו יצחק ז"ל.
ואין זו ראי' לדין זה מפני שיש לומר דלא קיימא אמסקנא ועוד דדילמא הכי קאמר אין דרך הנשים לבא לב"ד משום דלאו כבודן הוא כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה אלא שכבר הורה הרב וקבלה מרבו לפי מה שהעיד הרב ז"ל.
וחזינא פלוגתא בי דייני, איכא מאן דאמר אי בעי איניש דלא למייתי לדינא מצי איהו גופיה למנויה שליח בעדים למטען בשבילו בב"ד ואית ליה ראיה כדאמרינן בירושלמי במסכת סנהדרין גבי כהן גדול דתנן דנין אותו ואקשינן התם וימנה אנטלר הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע אלמא מצי לשוויה שליח. ורב נתן בעל הערוך ז"ל כך כתב מהא שמעינן דיכול הנתבע למנויי אנטלר כו' וכן כתב רבי' חננאל ז"ל.
ואיכא דפליג ואמר אינו רשאי שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן טענות של שקר והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו דכתיב וקדשתו וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובתו שאין נתבע רשאי למנות שליח וכן נמצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל וכן הנשים אפי' יקרות בדין זה ולא ויתר להן רבינו ז"ל אלא לשגר להן שלוחי בית דין כגון סופרי הדיינין ולטעון מפיהן אבל למסור טענות לאחרים לא.
וכן נראה בתלמיד חכם שתורתו אומנותו וזילא ביה מילתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב"ד לשגר לו דברים על ידי שלושה בית דין דכבוד תורה עדיף אבל כהן גדול אפי' זה גנאי לו ולפיכך ממנה אנטלר ובדברי הרב אל ברגלוני ז"ל סיוע למה שכתבנו.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה. יש מי שאומר שאם העידו בישיבה אין עדותן עדות וגמרי לה מדאמרינן במס' זבחים פרק שני מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם ומשמע דדיעבד נמי מדקאמר פסול.
ולא נראה כן, דאם תמצא לומר דיעבד כשר ומצוה לכתחלה בעמידה משו' הכי תלמיד חכם לכתחילה בישיבה משום דכבוד תורה עדיף אלא אי אמרת דיעבד נמי אין עדותן עדות תלמיד חכם היאך מושיבין אותו ואי משום עשה דכבוד תורה לא יעיד כלל אלא ש"מ דיעבד כשר והתם בזבחים פסול לכתחילה קאמר וכן בבעלי דינין בשעת גמר דין נמי דינם דין וכן דיינין שקבלו עדותן כשהן עומדין מה שעשו עשוי בדיעבד והכי איתא בפרק ארבע מיתות בירושלמי רבי שמעון בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין שדינם דין פי' מדתנן והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין כו'.
והא דאמרינן בגמרא גבי דביתהו דרב הונא והא אמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה לאו למימרא דאינו רשאי להושיבן שניהן שהרי עד תלמיד חכם מושיבין אותו וכל שכן בעל דין בשעת גמר דין ורבינו גורס אותבינהו לתלתייהו ומשמע אפי' בגמר דין אלא שאשת חבר אינה כחבר מן התורה וליכא עשה דכבוד תורה.
ותמיהא לי דאפי' קרובו של חבר איכא כבוד תורה כדאמרינן בכתובות בפרק הנושא.
ולא קשיא דאין כאן בזיון לחבר אם בשעת גמר דין עומדת אשתו אי נמי לאחר מיתה הוה כמו שפי' ואין כאן עשה מן התורה וכן משמע דבחבר עצמו לא מצרי' לבני אווזא אלא קאים מקמי תרוייהו ואי איניש זילא הוא דלאו בר מיקם מקמיה הוא קאי מקמיה חבר וליכא משום מסתם טענתא דכולי עלמא ידעי והדרת פני זקן ומושיב את שניהם.
מתני': או שאמרו לו אין אנו יודעים לך כו'. ואמרו אמן. פירוש והיינו מושבע מפי עצמו. הרי אלו חייבין פי' כגון שלא בב"ד וחייבין למר כדאית ליה כשבאו לב"ד וכפרו ולרבי מאיר אעפ"י שלא באו לב"ד ואי איפשר לפרש במשביע בבית דין דאם כן מכיון שאמרו לו בב"ד אין אנו יודעי' לך עדות אינן יכולין לחזור ולהודות וכשעמד אחר כך והשביען ואמרו אמן כפירת דברים בעלמא הוא וא"ת בכדי דבור שנו לא ס"ד בגמ' דהך רישא מיירי כלל בהכי אלא בחוץ לבית דין וכדפרי'.
ואיכא דקשיא ליה והא מושבע מפי אחרים בשבועת העדות חייב מה שאין כן בשאר שבועות והיינו בדלא ענה אמן שאם ענה אמן כמוציא שבועה מפיו עצמו דמי וחייב אף בשבועת בטוי והיכא דענה אמן לרבי מאיר בין בבית דין בין שלא בפני בית דין חייב מפני שהוא מושבע מפי עצמו כדאיתא בפירקין דלעיל וכדפרישי' והואיל וכך למה לי למתנא ואמרו אמן וכבר פירשה רש"י ז"ל שאם השביע עליה' שיבואו ויעידוהו והם אמרו אין אנו יודעי' לך עדות אעפ"י שלא ענו אמן חייבין אבל אמרו אין אנו יודעין לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורין שלא קבלו עליהם שבועה כלל אבל אמרו אחר כך אין אנו יודעים כמי שקבלו עליהם השבועה דמי וכן כתב אף בשילהי פירקין.
וקשה לי אם בשענו אחר כך וקבלו עליהם השבועה אף בבטוי כן דמושבע מפי עצמו מיקרי שאחד העונה אמן או הן וכיוצא בו כמוציא שבועה מפיו הוא בודאי וכמו שביאר הרב ר' משה בספרו.
ויש לומר אין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא ולא כאומר איני מקבל וחייב אבל שותק כאומר איני מקבל דמי ולי נראה דמושבע מפי אחרים אפי' שתקו אלא משום דבעי למיתנא עלה רבותא דסיפא נקט מפי עצמו ולא טרח למיתני כולהו דממילא ידעינן דמושבע מפי אחר בכי האי גונא נמי הוא אלא שלא ענו כלום.
והא דתנן השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים חוץ לבית דין. בין בשלא ענה אמן אלא שכפרו ואמרו אין אנו יודעים לך עדות בין אמרו אמן פטורין הואיל וכשבאו לב"ד הודו ואפי' במושבעין מפי עצמן בין לרבי מאיר בין לרבנן דעד כאן לא מיחייב רבי מאיר אלא בשלא באו לב"ד אבל באו והודו פטורין ולא אמרי' להכי דין מפקדון דהא כפירת דברים בעלמא הוא שהרי כפרו במקום שאין העדות מועיל לו והעידו במקום הצריך מה שאין כן בפקדון בכפירתו בכל מקום שוה והוא כפירת ממון אעפ"י שיכול לחזור ולהודות.
אבל באו עדים לב"ד וכפרו אפי' לרבנן חייבין הן ומיהו לא באו לב"ד כלל איפשר שחייבין משום שבועת בטוי הואיל שענו אמן ואליבא דאביי דאמר איתא לשבועה בעולם ומיהו ודאי פטורין משבועת העדות דרחמנא פטרינהו והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש בפירושי הרב הלוי ז"ל בכאן שגגה וכן בדברי הרב ר' משה תלמידו ז"ל.
גמ': כגון שכפרו תוך כדי דיבור. קס"ד אדעתיה דרב אחא מדפתי דכפרו שניהן ואין בין השלמת כפירתו של זה להשלמ' כפירה של זה כדי דיבור ומשום הכי אקשי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי כלומר שאם כפר הראשון ואחר כך אמר שני שבועה שאין אני יודע לך עדות טובא הוי ולאו קושיא הות אלא שאלה בעלמא דהא משכחת לה כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעים לך שאף על פי שהשלים האחד קודם השני משום שאי אפשר לצמצם מכל מקום בתוך כדי דבו' התחילו והשלימו אלא הכי איבעיא ליה מי משכחת לה בשבועה זה אחר זה או לא ועשה לו רב להסתלק מן הספק ואמר ליה כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו שאחר שהשלים הראשון שבועתו התחיל השני לשבע ואין בין השלמת דיבורו של זה להתחלתו של זה כדי דיבור ורבינא קושטא אמר ליה דמשכחת לה נמי בהכי ולאו דמתני' דוקא בהכי אי נמי כיון דמתני' בבת אחת קתני [דשניהם חייבים] זה אחר זה [הראשון חייב והשני פטור] וזה אחר זה לא משכחת דפטור השני אלא באחר כדי דיבור של חבירו הילכך בת אחת דקתני כל שהוא בתוך כדי דיבורו של חבירו הוא דמיקרי הכי.
הא דאמרי' הכא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה דתנן האשה כו'. לאו למימרא דנאמנת היא עכשיו דכיון שבא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר לה ולא מת הוא נאמן יותר מהבא בטענתו כדאמרי' בכתובות דאמרה פלוני חכם טהר לי את הכתם ואזל שיליה ואישתכח שיקרא דאלמא דאע"ג דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיליה ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא הא דאמרה בשמו ולא מצית אמרת אשתכח שיקרא על פי עדים דהא קאמרי' ואזל שייליה וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר בשמו נאמן וכך קבלתי דין זה אלא הא דפטרינן הכא עד אשה כדאמר לה לדידה משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת, וכן פרש"י ז"ל.
הא דאמרי' כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור. יש מפרשים בהודה השני תוך כדי דיבור לכפירתו או שכפרו שניהם כאחד וקדם הראשון וחזר והודה תוך כדי דיבור שלו.
וקשיא להו אם כן למה לי למתניא כלל והא קתני רישא כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין ואוקימנא כגון שכפר השני בתוך כדי דיבור של ראשון ואמאי חייב השני על כרחך מפני שיכול הראשון עכשיו בשעת כפירת השני לחזור ולהודות שאם אתה אומר אינו יכול לחזור ולהודות הרי זה יכול לומר לפי שכבר שמעתי שכפר חברי ואין אתה יכול להוציא בעדותו ממון כפרתי כפירת דברים והרי זה עד אחד שנשבע שהוא פטור אלא על כרחך יכול לחזור ולהודות וכיון שכן מרישא נמי שמעי' כפירה והודאה ותרתי למה לי.
ולפיכך פירשו אחרים דהכא במאי עסקינן כגון שכפר הראשון ותוך כדי דיבור כפר השני ואחר כך הודה הראשון בתוך כדי דיבורו של שני וקמ"ל טפי טובא דכפירה והודאה דשני עדים חדא מילתא היא ואלו מרישא לא שמעי' בתרי גברי אלא כפירה וכפירה.
ורבינו הגדול ר' יצחק ז"ל כתב בהלכותיו בלשון הזה כגון שבפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה בתוך כדי דיבורו של חבירו והא דאמ"ר שמעון מה טעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות לאחר כדי דיבור היא אבל תוך כדי דיבור יכולין הם לחזור ולהודות ע"כ. וזה סיוע לפי' האחרון שכתבנו.
ויש לפרש כלשון הראשון ורישא דקתני בבת אחת שניהם חייבים דלאו מפני שהראשון יכול לחזור ולהודות אלא מפני שעדותן כעדות אחת דפתיכא סהדותיהו בהדי הדדי.
הא דאקשי' אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה. קשיא לן דהא רבה דאמר הכופר בממון שיש עליו עדים פטו' איתותב.
ויש מתרצים הא קיימא שני קמן בב"ד ולי נראה דשאני עדות מפקדון דגבי פקדון כיון דעבידי דמייתי כפירת ממון הוא והודאה דבעל דין עדיפא ליה דלא ליצטריך דינא ודיינא אבל עדים ועדים מאי שנא אינהו מינן והא דמקשי מינה לרבה בפרק שבועת הפקדון בדרך ק"ו פריך לה וי"ל דהך סוגיא לרבה היא וכיוצא בה בקידושין (נא,א) את וחמור הוא.
כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין מנשותיהן ונשותיהן גוססות. פי' רב חננאל ז"ל שהיו קרובין (למונין) [לנדונין] ולא משכחת לה ג) אלא כגון שראו בשעה שהן רחוקין ונתקרבו דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ודייקא נמי דקאמרי' בשעת כפירת הראשונה ולפי פי' רש"י אפי' אחת מהן גוססת ומאי ונשותיהן לאו דוקא ולפר"ח ז"ל אם אחת מהן גוססת עדיין השני מכת ראשונה חייב והראשון פטור דהא איכא תרי סהדי בעידן כפירה וכיון דבשעת כפירה פטור אין לך לחייבו משום שלא חזר והודה בשכפר חברו.
גמ': הא דאיבעיא להו משביע עדי קנס מהו. אליבא דרבנן בעו דר' יוסי הגלילי פטר להו כדמפורש לקמן והא דלא פשטוה מדרבי עקיבא ורבי אלעזר משום דאיכא למימר בעידי קרקע פליגי.
מתני': שאנס איש פלוני ופתה את בתו. פרש"י ז"ל אנס פלוני ופתה בתו של פלוני קאמר והא קמ"ל דאע"ג דכתב ליה הרשאה פטו' דלא כתבי' אורכתא אמאי דלא אתא לידיה ולא איחייב ביה מעול' ומכאן נלמוד דבר זה לפי פירושו שלא לכתוב הרשאה בבשת ופגם וכן בנזקין.
ויש מפרש דבתו דנפשיה קאמר ופטור משום דקם ליה בדרבה מיניה ומשכח' לה בבא בהרשאה דידה או שנשאת לו והשיב רש"י הא למה לי למתנא מי אית ליה קנס מאביה השתא אנסה אחר דאביה הוי אנסה אביה יהיב לה ואינה קושיא לפי ששנינו אף בפרק אלו נערות והבא על בתו אין לה קנס מפני שמתחייב בנפשו אלמא משום דקם ליה בדרבה מיניה איצטריך למעוטה ומשכחת לה ביתומה בחיי האב שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה ואליבא דרבי אליעזר דאמר אית לה קנס ולית ליה לאב וא"ת יתומה מפותה מי אית לה כלום מדעתה עבד משכחת לה בקטנה דפתוי קטנה אונס הוא עוד הארכתי בפירוש אותה משנה במסכת כתובות.
בבא בהרשאה כו' ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. איכא למידק וללישנא קמא דנהרדעי דאמרי לא כתבינן כלל נימא תהוי תיובתא דההוא לישנא.
וי"ל משכחת לה בפקדון דכי אמרינן בלישנא קמא לא כתבינן אורכתא כלל ה"מ במטלטלי דגניבה או דגזלה או בהלואה אבל במטלטלי דפקדון ואיתנהו בעין ודאי כתבינן דהא תלמוד טעמייהו משום דרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש והאי טעמא ליתא בפקדון דודאי יכול להקדיש כדאמרינן התם כגון שהקדישו הבעלים בבית שומר ואמרי' בפ' המוכר את הספינה ההוא גברא דאייתי קרי לפום בדיתא אתו כולי עלמא חטפו חדא מיניהו קם אקדשינהו וקדישי כיון דלאו לגזלה אכווני דהוו להו פקדון אלמא יכול להקדיש וכדכתב רבינו בפרק שנים אוחזין הילכך יכול להרשות אף ליתנו במתנה לכל מי שירצה וליכא מאן דפליג והילכך משכחת לה להא במנה לאיש פ' פקדון ביד פ' שחייבין בבא בהרשאה דכי פליגי במלוה או בגזלה פליגי ואפ"ה קי"ל כלישנא בתרא דכל היכא דלא כפריה מצי מרשה ואע"ג דלא קני קנין גמור דהא קימ"ל כרבי יוחנן שליח ומורשה מיהא הוי תדע דהאמרינן טעמא דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא הא לאו הכי כתבינן ואע"ג דלא מצי להקדיש ולא ליתן במתנה שהכופר בפקדון כל זמן שהוא עומד בכפירתו אין הלה יכול להקדיש ואפי' יכול להוציאו בדיינין כדמוכח התם בפרק שנים אוחזין אלא ש"מ אף בגנבה וגזלה והלואה מצי מרשה דקי"ל ללישנא בתרא דנהרדעי ולא מפקא מדרבי יוחנן.
ויש מביאין ראיה מההיא דאמרינן בפ' הנושא גבי הנהו תרי שטרי דהלואה מאי תקנתיה לכתבו הרשאה להדדי אלמא מצי מרשה במלוה וכן במסכת ערכין גבי שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד ניתנו יחזיר לבעלים ואם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא ומ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחה ליה וגבי האי ומדחה ליה בחד נמי אזיל האי ולידחייה אמר שמואל בבא בהרשאה וקאמרינן נהרדעי כו'.
ואיכא למדחי הך ראיה דהתם פקדון הוא משום דשמואל דאמר פדה בנו בתוך ל' יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי גם הראיה הראשונה אין ללמוד ממנה אלא למלוה בשטר שאדם יכול להקנותה בכתיבה ומסירה. הא במלוה ע"פ אין לנו ראיה אלא ממה שפירשנו למעלה ושמעתין נמי דייקא דקתני שאיש פ' כהן טעמא דאיש פ' כהן דלאו תביעת ממון הוא הא מנה לפ' בידי אפי' בכל מלוה נמי יכול ומש"ה נמי דיקא לן לישנא בתרא דנהרדעי וללישנא קמא לא דייקינן הכי וכן דעת רבינו הגדול ז"ל לפי מה שכתב בתשובותיו וכבר פירשתי השמועה שבפרק מרובה לפי דעתו בספר מלחמות השם.
אבל כאן יש לדקדק עליו, שהוא כתב בתשובותיו לא תימא כפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקינן בההיא אורכתא אלא לא דיינין בה כל עיקר (כגון) [כיון] שכפר וא"כ בכאן היאך מתחייבין העדים אם בשחייב מודה עדות למה לי אי בשאין חייב מודה הא איבטילא לה ההיא אורכתא משעת כפירה ולמה יתחייבו עדים ולא מצינן לאוקומה נמי בשכפר מקצת והודה במקצ' דבהדיא נמי כתב הרב ז"ל באותה תשובה דבטלה לה הרשאה ואין לו להשביעו על מה שכפר ולא עוד אלא מה שהודה אין נותן לו משום דאמר ליה הנשבע אורכתא זו כיון שכפרתי במקצתה בטלה ואפילו מה שהודיתי איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את.
וי"ל דאם השביע על העדים קודם שיתבענו לבעל דינו וכפרו ואח"כ הודה חייבין דע"כ לא מספקא לן בפ' הפקדון אלא בממון שיש עליו עדים דכפירת דברים הוא דהא קיימי הני אבל במשביע עדים כל זמן שלא הודה הלה חייבין דעביד איניש דכפר.
עוד נ"ל דכי אמרי' לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה ה"מ דליכא עדים אבל איכא עדים וראה אע"פ שהלה כופר א"נ לא ראה והלה טוען לא היו דברים מעולם וכ"ש בממון שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון לא מבטלה ההיא אורכתא משום דלא מתחזי כשיקר' דהא איכא עדים דקושטא קאמר אבל היכא דליכא עדים לא מצי לאשבועיה ולא לאשתעויי דינא אחרינא בהדיה משום דאורכתא פסילא דמיתחזי כשיקרא הילכך הכא משום הכי מחייבי סהדי אי אתו מסהדי אורכתיה שרירא וקיימא ומפיק ממונא והשתא משום דכפרו לא מצי לאפוקי לממונא ולא לאישתעויי נמי דינא בהדיה ומפסיד הילכך מחייבי עדים כנ"ל לפי דעת רבינו הגדול ז"ל וכן נראין דברי הרב רבי משה ז"ל שאמר בשם הגאונים ז"ל וללישנא קמא דנהרדעי מתוקמא מתני' בפקדון ולא כפריה בעידנא דאורכיה וההיא שעתא יכול להקדיש הוה וקניה וכי כפריה בתר הכי למורשה הוא דכפר ומחייבי עדים.
עוד אני אומר שלא אמרו דברים הללו אלא במלוה או במטלטלי דגניבה וגזילה אבל בפקדון אם הקנהו לו בקנין גמור כדין מתנה אע"נ דכתיב בה כל דמתענית מדינא עלי ושאר לישנא דאורכתא דשליחא שויה אי כפר היאך מצי לאישתבועי משום דמקבל מתנה הוא ובעל דברים דידיה הוא ואע"פ שאינו יכול לעכבם לעצמו דקי"ל שליחא שויה לגביה האיך מיהא מקבל מתנה הוי ומפיק ליה מיניה בעל כרחיה כדין קונה שטר חוב מחבירו שכיון שקנאו בכתיבה ומסירה כופה את הלוה לפרעו כדמוכח בהדיא בפ' האשה בתרא דיבמות ובפ' גט פשוט.
וכתב הרב אב ב"ד ז"ל [אע"ג] דקימ"ל שליחא שויה ותנן שלח ביד עבדו כו' איכ' למימר דכתב ליה למחצ' לשליש ולרביע ואיכא למימר נמי דמתניתין דקתני שלח ביד עבדו אע"ג דהוא שליח מן השבועה אינו שליח מתביעת הממון אבל בהרשאה דהוא שליח מתביעת ממון מפי התובע קרינא ביה וכבעל דין דמי ולשון ראשון אינו דומה לאיש פ' כהן ולשון אחרון אינו מחוור דאי הכי מאי דוחקיה דשמואל למימר בבא בהרשאה ולאקשויי ולפרוקי אליבא דלישנא בתרא דנהרדעי לימא כגון שעשאו שליח ועוד דכיון דשליח אינו יכול לכופו לבעל הדין לדון עמו [לא] קרינא ביה מפי התובע וכפירת דברים בעלמא הוא ובתוספתא תניא בואו והעידו לאבא כו' פטורין עד שישמעו מפי התובע מת אביו וירשו בנו נכנס תחתיו הרי הוא כמוהו הא מכלל ששליח פטורין אלא הרשאה קנין היא דהא יכול לכופו לדון עמו מה שאין כן בשליח.
כיצד מנה מניתי לך כו' יבואו פ' ופלוני ויעידו. פרש"י ז"ל אם יבואו ויעידו אני אתן, ולאו למימרא דמשום תנאה דידיה הוא דמיחייב דהא [אי] לאו דינא הוא לא מחייבי עדים דהא אין העדות מתקיימת בראיה בלא ידיעה כגון דאמר אם יאמרו פ' ופ' שאנסתי אשה מעולם אני אתן אלא דינא הוא שאם באו אותו פלוני ופ' והעידו שמנה חייב שהוא טען ואמר לא היו דברים מעולם ואיהו נמי הכי קאמר אם יבואו אני אתן בדין ולישנא בעלמא נקט ובעידי קנס לא משכחת לה דאי אמר נמי לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מיחייב קנס אע"פ שהוחזק כפרן לפי שאינו משלם קנס עד שיבואו עדים ויעידו שהוא חייב אותו קנס שזה מפי עצמו הוא מתחייב.
ואי קשיא לך, כי אתו עדים מדינא אמאי מחייב לימא פרעתי והאי דאמינא לא היו ד"מ משום דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה כדאמרינן לקמן בפ' שבועת הדיינין ולאו מילתא היא דמידכר דכירי אינשי בכה"ג כדאמרינן לקמן הוחזק כפרן.
ויש מפרשים שלשון ברייתא הוא יבואו עדים ויעידו (כלום) [כלומר] אם באו והעידו הוחזק כפרן ובירוש' ידיעה בלא ראיה היאך עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין בידי (כלומ') ה) ולא הודית לי בפני פ' ופ' יאמרו ואני נותן לו זו היא ידיעה אתון אמרין אין דאודי ליה ואין דגזליה לינן ידעינן.
אבל תמהני, דגרסי' תו התם אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי אשה מימי ועדים מעידין אותו שאנס ופתה ולינן ידעין אין ברתיה או איתת אחרי והא פליגא אגמ' דילן דאמרי' לקמן ש"מ לרבי יוסי משביע עדי קנס פטור אלא דירושלמי פליגא דסבר דקנס נמי מתחייב על פי עדים בטענה כגון זה.
איכא בינייהו עדי קנס. פי' לר' אליעזר חייב משום דשמעינן ליה דדריש הך פרשתא דשבועת הפקדון ברבוי ומיעוט והא דאמרינן בכתובות גבי פקדון יצאו אלו שהן קנס דלא כר' אליעזר כך פרש"י ז"ל.
וקשיא (דלר') [דלימא] כר"ע דר"ע נמי בפקדון [אמאי] פטור דהא דריש ריבויי ומיעוטי והכא גבי שבועת העדות הוא דממעט ליה מדכתיב מאלה אין הכי נמי ולא קשיא דההיא רבנן היא דדרשי כללי ופרטי דהא רבי שמעון קתני לה והוי יודע שזה הקנס שחייב בו ר' אליעזר כגון שעמד בדין אבל לא עמד בדין לכ"ע פטור דהא לאו כופר ממון הוא דאי מודה ליה נמי פטור אלא בשעמד בדין הוא דפליגי.
ויש לפרש הא דאמרי' הכא לר' אליעזר חייב ולר"ע פטור לאו משום דגמרי' מפקדון דהתם שאני דכפירת דברים בעלמא הוא ואי מודה ליה מיפטר אבל הכא דאי אתו ומסהדי חייב לרבי אליעזר חייבין דגמר מפקדון דכל תביעת ממון ויש לו חייב אלא דר"ע פטר משום דכתיב מאלה אבל גבי פקדון איפשר דאם עמד בדין חייב לכ"ע ואיפשר רבי אליעזר כר"ש בטעמא דמפרש התם בכתובות וכ"ת כיון דפטרינן נמי אפי' עמד בדין דאי מודה חייב גבי עדים אמאי חייב שאני התם דכיון דעיקרן קנס ואי מודה מיפטר כי עמד בדין נמי פטריה רחמנא אבל גבי עדים אפילו בעיקרן נמי מחייב ולרבי עקיבא נמי ליכא למיגמר להא מילתא מפקדון ומשום הכי איצטריך מאלה.
דאי אית ליה דר' אחא אפילו דיני נפשות נמי משכחת לה כר"ש בן שטח. איכא דקשי' ליה הכא, והא רבי אחא לא אמר אלא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא כדאמרי' בפ' אחד דיני ממונות מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמדי' הא בדיני ממונות אמדינן כמאן כר' אחא.
ואיכא למימר ל"ק, דאנן הכי קאמרינן ר' יוסי הגלילי מנא ליה דקרא בדיני ממונות דילמא בדיני נפשות נמי חייב בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה וקרא אפי' בדיני נפשות קאי ונימא דחייב בו מאומד ש"מ דלית ליה דר' אחא דסבר דהא לאו חזקה היא כלל לא לדון בהן דיני ממונות ולא לשום דבר וכיון דלא אזלינן בתר חזקה אין צ"ל דבכה"ג בדיני נפשות לא משכחת לה ומפרקי' נהי דידיעה בלא ראיה משכחת לה ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה הילכך קרא לאו בד"נ איירי והואיל ולא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע ומיהא הוא דקי"ל דבדיני נפשות ידיעה בלא ראיה לאו כלום היא ואפי' לרבי אחא, ואין זה התירוץ נכון.
אבל כך הוא עיקר הדבר, דהתם משום דקס"ד דמתני' בדיני נפשות דוקא קאמר דלא אמדי' הא בדיני ממונות אמדי' משום הכי הוא דצריכינן לדחוקי נפשין בדרבי אחא ולמימר דרבי אחא בדיני ממונות דוקא קאמר דאי לא מתניתין אמאן תרמיה כדאמרי' בכה"ג במסכת ע"ז (כג,ב) וכיון דמתרצי' לה למתני' התם אפי' לרבנן הדרינן לפשטה דמילת' דאחד דיני ממונו' ואחד דיני נפשות שוין הן בזה.
והא דאמר רבי שמעון בן שטח שאין דמך מסור בידי. אי כרבנן אתיא הכי קאמ' ליה חדא דלא חזיתיך ועוד שאין דמך מסור בידי ומשמע דרבי שמעון בן שטח מתרה והולך ורץ אחריו היה דאי לא הא אע"ג דחזייה אין דמו מסור בידו אי נמי חבר היה וכרבי יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה.
והא דאמרינן אי טריפה הרג אי שלם הרג. בטרפות הנראה בחוץ קאמרינן דצריך לבדיק ולא סמכינן ארובה ואגב גררא נקטא ואתיא כרבי עקיבא וכרבי טרפון (מכות ז,א) ולא כרבנן וכבר פירשתיה במסכת מכות בסייעתא דשמיא.
ומאי חוכא דילמא רבי שמעון ממעילה גמר לה. פי' במה מצינו משום דדמו אהדדי ולאו בג"ש דמעילה מעילה קאמ' כמו שפירש ר"ש, דהיכי אקשי נגמר מעדות מעילה מעילה גמר חטא חטא לא גמירי ויש מפרש דבג"ש דחטא חטא קאמר דכתיב במעילה וחטאה בשגגה והיינו דאקשינן ליגמר מעדות מג"ש דחטא חטא משום דכל היכא דאיכא דדמי מדדמי ליה ילפינן.
הא דאקשינןוהן שיודעין לו עדות עד מפי עד כו'. תמיהא לי פשיטא דכפירת דברים בעלמא היא והא קתני בראויין להעיד וליכא למימר דהכא קמ"ל דעד מפי עד פסול דהא פשיטא ועוד הא קתני לה בסנהדרין (כט,א) בהדיא ואחד קרוב או פסול הא קתני לה במסכת מכות ואפי' כעד אחד ליתיה ולרבי אלעזר נמי פטור.
ונראה לי דאפילו אמר ליה נאמן עלי עד מפי עד או קרובין ופסולין קתני מתני' דבראוין להעיד הכתוב מדבר ובירושלמי להוציא עד אחד כשאמרו לו מקובל עלינו כשנים חייב ת"ל והוא עד או ראה וגו' את שכשר להעיד עדות ממון יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון.
כל שלמה האמורין בשיר השירים קדש. אפשר דלענין מחק קאמר ולא דמי לכנוי רחום וחנון דאיכא כינוי שהוא שם כגון אל"ף למ"ד אל"ף למ"ד וכן שלמה האמור בשיר השירים קדש ואינו נמחק אבל מלך מלכיא האמור בדניאל שהוא קדש נראה לי דלאו לענין מחק קאמר שהרי זה כנוי ואינו שם ודמי לחנון ורחום ומותר למחקו שהרי מלך גדול אני והמלך הקדוש מותר למחקן ולא מצאנו בו איסור אלא לענין שבועה קאמר שאם השביעו במלך מלכיא האמור בדניאל קדש הוא. אי נמי קמ"ל פירושא דקראי אגב אורחיה ואף בשלמה האמור בשיר השירים לא ראיתי הסופרים נמנעים מלמחוק בהן. וכן נראה מדברי הרב ר' משה ז"ל, ועיקר.
השבע ולא תשבע מה השבע. בשם פרש"י ז"ל השבע שבועת השם תהיה בין שניהם ולא דייק דהא אמרינן בריש פרק הדיינין משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דהיינו שם המיוחד ואקשינן כמאן כרבי חנינא בר אידי אלמא לרבנן השבע לאו בשם היא והיכי פשיטא ליה לרבי חנינא לפיכך נראין דברי רבינו חננאל ז"ל השבע והשביע הכהן את האשה אבל שבועת השם לאו בשם קאמר.
הכי גרסינן בנוסחי: ומנין נעשות אלה שאין עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כאלה שיש בה שבועה ת"ל ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול. פי' רבי רחמנא קול כל דהו בין אלה גרידא בין שבועה גרידא אי נמי כדאמרינן בירושלמי אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה שאין עמה שבועה מנין ת"ל ושמעה אלה ושמעה קול לעשות שבועה שאין עמה אלה כמי שיש בה אלה הא אלה בלא שבועה רבי יוסי בשם רבי יוחנן לא שניא היא אלה בלא שבועה היא שבועה בלא אלה פי' כשם שריבה לזו ריבה לזו דשקולין הן ויבאו שניהן.
והא דאמרי' לאו לאו שבועה. אי אפשר לפרש באומר לאו אוכל היום באלי"ם דאי הכי למה לי לאו לאו היינו עיקר שבועה וכדאמרינן בעלמא לאלהא ישראל לא מגלינא אע"פ שלא הזכיר שבועה וכדאמרינן נמי במסכת נדרים מארי כולא לא אכילנא וזה אינו צריך ראיה אלא באומר לא אוכל לא אוכל קאמר שהוא כמוציא שבועה מפיו ומכאן ראיה שאין שבועת ביטוי צריך שם ולא כנוי אלא שמא ידות הן כדאמרינן בפירקא קמא דנדרים הימנו שלא אוכל דהוי שבועה אע"פ דלא מפיק שבועה מפומיה והיינו ידות והוא שיהא דעתו ללאו לאו של הקב"ה שהוא שבועה או שנתכוון לשבועה והוציא לאו לאו בפיו.
והראב"ד ז"ל פי' שהוא עיקר שבועה אין שבועת ביטוי צריכה שם ולקרבן ולבל יחל אתיא אבל לשעבר לענין מלקות צריך כינוי דכתי' לא תשבעו בשמי וכתיב לא תשא את שם ה' כו'.
השתא דתנן הכי ואתא רבי יצחק ותני הכי ש"מ דוקא תנן. איכא דקשיא ליה אי הכי לרבנן קשיא דפטרי הכא דאלמא לית להו מכלל לאו אתה שומע הן ושמעינן להו בעלמא דפליגי עליה דרבי מאיר וסברי מכלל לאו אתה הן וניחא ליה ההיא רבי חנינא בן גמליאל היא דתנן רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו והכא בר פלוגתא דר' מאיר או רבי יוסי או רבי יהודה או רבי שמעון ובמקצת נוסחי ספרד גרסינן רבי יהודה פוטר.
ה"ג: לעולם איפוך כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה. ודקא קשיא לך סוטה ועדים איסורא דאית ביה ממונא שאני. וכן גריס רש"י ז"ל. ולשון מר רב יהודה גאון ז"ל מוגה בספרים לא אתמר בלא איפוך אלא משום שתויי יין לרבנן, וכן פירש"י ז"ל.
ויש עוד טעם אחר דכיון דבסוטה לית ליה כדרבי תנחום וטעמא משום דאית ביה ממונא אף בעדים נמי משמע לן דלית ליה דאית בה ממונא שעל עסקי ממון הם באים ויש נוסחאות שכתוב בהן לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ודקא קשיא לך סוטה איסורא דאית ביה ממונא שאני וכן נראה גירסת ר"ח ז"ל ופירוש' דעדים כיון דלדידהו איסורא אית בה ולא מיחייבי ממונא איסורא מיקרי.
ואי קשיא לך שתויי יין לרבנן הא דפטרי רבנן הכא לאו משום דלית להו מכלל לאו אתה שומע הן אלא דהכי משמע להו אם תעיד יברך ואם לאו איני אומר שיברך ולא שיקלל וכן וייטיב לך אם תעיד ואם לא תעיד איני מתפלל שייטיב ולא שירע וכדאמרינן במסכת קידושין אם תטיב אגרא ואם לא תטיב לא אגרא ולא דינא ולהאי פירושא באל יכך לא פליגי רבנן. והשתא לא קשיא מאי דקא מקשינן לעיל דרבנן אדרבנן.
ואי קשיא לך הא דאמרינן אלא איפוך ואפילו באיסורא לית ליה. ואקשינן משתויי יין דילמא לעולם אימא לך איפוך וחכמים מחייבין ורבי מאיר פוטר וכי פטר איברך וייטיב לך וטעמא כדפרישנא לרבנן לא קשיא משום הכי אמרי' איפוך משום דקס"ד דבאיסור' לית ליה וכדר' תנחום ועלה דייקינן משתויי יין ומיהו בתוספתא תני רבי יהודה פוטר אפי' אאל יכך ואיכא לפרושי דבהכי פליגי רבי מאיר סבר עדים איסור' גרידא הוא לדידהו ואית לן מכלל לאו אתה שומע הן ורבנן סברי כיון דאית בה צד ממון מתנאי בני גד גמרינן ולית לן מכלל אתה שומע ודלא כרבי חנינא בן גמליאל כדפירש הרב אב ב"ד ז"ל.
ולי נראה דטעמא דרבנן אי פטרי לא קשיא לן בכולא שמעתין דודאי לאו משום דלית להו מכלל אתה שומע אלא משום דבעו קרא כדכתיב ושמעה קול אלה ולא ששמעה ברכה ולמדה אלה מן הכלל.
ואסיקנא דבאיסורא אית ליה לרבי מאיר ואי קשיא לך הא אמר לא חולין לא אוכל לך מותר במס' נדרים. לא קשיא ההיא נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא דקא אסר חפצא עליה וכן בגיטין ובקידושין דבעינן תנאי כפול כדאמרינן אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אי לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי יהא גט משום תנאי כפול אלמא בעינן תנאי כפול בגיטין וקידושין משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא דהיינו כתובה ותנאיה.
ורבינו הגדול ר' יצחק ז"ל כתב בתשובותיו דכי בעינן תנאי כפול הני מילי בגיטין וקידושין אבל בדיני ממונות לא בעינן תנאי כפול. והשיבו עליו מזו השמועה דאסיקנא דכי אית ליה באיסורא אבל בממונא תנאי כפול בעינן וגיטין וקידושין משום ממונא דאית בהו הוא דבעינן תנאי כפול.
ואני משיב על המשיבים שהיה להם להשיב מעיק' הכתוב דכי כתיב תנאי בני גד ובני ראובן בממונא הוא דכתיב אבל צריכין הן למודעי בדברי רבינו הגדול ז"ל וכך הוא דאנן לא קי"ל כרבי מאיר דבעי תנאי כפול משום דיחידאה הוא ולא סבירא לן כותיה אלא מיהו בגיטין וקידושין חיישינן לדרבי מאיר לחומרא לתקנ' שמואל בגיטין ומיהו ודאי רבי מאיר כי אמרה למילתיה בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא קאמר אבל אנן לא קי"ל כותיה אלא דחיישינן למילתא באיסורא דאית ביה ממונא ולחומרא וכדאמרינן התם אתקין רב בגיטין מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי ואיהו גופא פסק כוותיה בבבא בתרא וכבר כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו, כן נ"ל.
ומצאתי לרב רבי שמואל דומרוגי ז"ל בפירושיו בפרק יש נוחלין בלשון הזה ואע"ג דלגבי גיטין קי"ל כרבי מאיר דבעי תנאי כפול כדאמרינן בפרק מי שאחזו אתקין שמואל כו' הני מילי לענין גיטין וקידושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחילה לרוחא דמילתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ומיהו לגבי דיני ממונות לא בעי' תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא דתנאי הוי אפילו היכא דלא פריש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא בפירקא דלעיל גבי דינין הרבה כגון הכותב נכסיו לאשתו ולקמן בפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וגם מי ששמע שמת בנו הו' ואתה יכול ללמוד שאף דעת רבינו הגדול ז"ל כן דבי תקין שמואל בגיטא דשכיב מרע תנאי כפול לרוחא דמילתא הוא דחש לדר"מ ולחומרא ולאו משום דקי"ל כותיה, ויפה כיון.