שבועות לב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עד שישמעו מפי התובע רץ אחריהן איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי קמ"ל והא נמי תנינא שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה כו' אמר אין לא אמר לא אמר לאו דוקא דאי לא תימא הכי גבי פקדון דקתני שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך ה"נ אמר אין לא אמר לא הא (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו כל דהו אלא אמר לאו דוקא הכא נמי לאו דוקא האי מאי אי אמרת בשלמא אמר דהכא דוקא תנא התם אטו הכא אלא אי אמרת לא אמר דהתם דוקא ולא אמר דהכא דוקא אמר אמר למה לי למיתנייה דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן תניא כוותיה דשמואל ראוהו שבא אחריהן אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין אואם בפקדון חייבים:
השביע עליהן חמשה פעמים כו':
מנלן דאכפירה בב"ד הוא דמחייבי אחוץ לב"ד לא מחייבי אמר אביי אמר קרא (ויקרא ה, א) אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א"ל רב פפא לאביי אי הכי אימא שבועה גופא בב"ד אין ושלא בבית דין לא לא ס"ד דתניא (ויקרא ה, ה) לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מי מחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד:
כפרו שניהן כאחת חייבין:
הא אי אפשר לצמצם אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר אפשר לצמצם רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן בכגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור גותוך כדי דיבור כדיבור דמי א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי תוך כדי דיבור כמה הוי דכדי שאילת תלמיד לרב (איכא דאמרי כדי שאילת הרב לתלמיד) עד דאמרי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי א"ל הכל אחד ואחד תוך דיבורו של חבירו:
בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור:
מתני' דלא כי האי תנא דתניא ומשביע עד אחד פטור ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתא ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא אתא ותיסברא האמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה אלא זדכ"ע עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי והכא בהא קמיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס חלאו כממון דמי גופא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה טהכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימניה דכתיב (במדבר ה, יג) ועד אין בה כל שיש בה יוהכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קינוי דהוה גורם דגורם
רש"י[עריכה]
עד שישמעו מפי התובע - בואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי:
אמר לאו דוקא - אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין:
הכא נמי - הוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל:
תנא התם - בפקדון אמר אטו דתנייה הכא:
פטורין - דיליף לה לקמן (דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם:
לא אמרתי כו' - דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי:
והא אי אפשר לצמצם - וקס"ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר:
רבי יוסי הגלילי - במסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ"א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן:
תלמיד לרב - שלום עליך רבי:
רב לתלמיד - שלום עליך:
טובא הוי - אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה:
כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו - כשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום:
דלא כי האי תנא - דלא כר' אלעזר ברבי שמעון:
המשביע עד אחד - וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות:
מר סבר - תנא קמא:
עד אחד כי אתי לשבועה אתי - אם מעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייב ממון אלא שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה:
ומ"ס לממונא אתא - ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון:
ותיסברא - דמחייב ר' אלעזר בר' שמעון ממון על פי עד אחד וטעמא משום הכי הוא:
והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה כו' - ומפרש לה לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם:
בעד טומאה - אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש:
דרחמנא הימניה - כדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב:
ועד אין בה - ודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה:
והכל מודים בעדי סוטה - שאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין:
בעדי קינוי דגורם דגורם הוא - אף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הן אין מחייבין אותה להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה:
תוספות[עריכה]
ואי ס"ד בב"ד מי מחייב. תימה דלמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת:
שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי. דס"ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב' עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת:
בתוך כדי דיבור של חבירו. פירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע"פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון:
הכל מודים בעד טומאה. ואין . העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסדת ע"י עדי ' סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ד (עריכה)
מ א מיי' פ"ז מהל' שבועות הלכה ה', סמג לאוין רמח:
מא ב מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה י"ג:
מב ג מיי' פ"ב מהל' שבועות הלכה י"ז, ומיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ג', ומיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ח', ומיי' פ"ו מהל' נחלות הלכה ו', ומיי' פ"ב מהל' תמורה הלכה ד', סמג עשין צז ועשה קז, טור ושו"ע י"ד סי' רלד סעיף לא לב לג, וסי' שמ סעיף כד כה, וטור ושו"ע חו"מ סי' ע"ט סעיף א' בהגה, וטור ושו"ע חו"מ סי' רפ"א סעיף ז':
מג ד מיי' פ"ב מהל' שבועות הלכה י"ז, סמ"ג לאוין רמא:
מד ה מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה י"ג:
מה ו מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ה':
מו ז מיי' פ"א מהל' טוען הלכה א', סמג עשין פה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף א':
מז ח מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ז':
מח ט מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ח':
מט י מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ז':
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
תניא כוותיה דשמואל וכן הלכתא אבל בפקדון אע"ג דלא שמע מפי התובע אלא הוא נשבע מעצמו חייב שנאמר וכחש בעמיתו כל דהו:
השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין. מנא לן ואמר אביי (שאם) [שנאמר אם] לא יגיד ונשא עונו. אימתי נושא עון בזמן מגיד במקום שמתחייב הנתבע ממון ומקשי רב פפא אימא גם השבועה עצמה אם לא תהא בב"ד לא יהו חייבין. ודחי' לא מצית למימר הכי דתניא לאחת לחייבו על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן ה' פעמים בב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת כו' אלא לאו ש"מ שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד ש"מ:
מתני' כפרו שניהן כאחד חייבין. פירוש אין חייבין שניהם אלא עד שיכפרו שניהם בבת אחת:
והא אי אפשר לצמצם.
אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם. דתנן בבכורות פרק ב' רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחת. ר' יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן.
ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן הכא במאי עסקינן כגון שכפרו בתוך כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב כל אחד ואחד בתוך בדי דבור של חבירו:
פיסקא כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור.
מתני' דלא כר' אלעזר בר' שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' שמעון מחייב נימא בהא פליגי תניא קמא סבר עד אחד לשבועה הוא דאתא הלכך פטור. דהא ליתא תביעת ממון. ור' אלעזר בר' שמעון סבר עד אחד לממון הוא דאתא:
איני והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה שחייב. בעד טומאה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה כו'. ואמרינן אלא כולי עלמא עד אחד לשבועה הוא דאתא ובהא פליגי. תנא קמא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' אלעזר בר' שמעון סבר כממון דמי:
גופא אמר אביי הכל מודים במשביע עד סוטה וכפר בו שחייב בעד טומאה דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה. והכל מודים במשביע עדי סוטה וכפרו שפטורין בעדי קינוי דהא גורם דגורם עדי קינוי גורמין לעדי סתירה ועדי סתירה גורמין לממון:
חידושי הרמב"ן
גמ': כגון שכפרו תוך כדי דיבור. קס"ד אדעתיה דרב אחא מדפתי דכפרו שניהן ואין בין השלמת כפירתו של זה להשלמ' כפירה של זה כדי דיבור ומשום הכי אקשי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי כלומר שאם כפר הראשון ואחר כך אמר שני שבועה שאין אני יודע לך עדות טובא הוי ולאו קושיא הות אלא שאלה בעלמא דהא משכחת לה כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעים לך שאף על פי שהשלים האחד קודם השני משום שאי אפשר לצמצם מכל מקום בתוך כדי דבו' התחילו והשלימו אלא הכי איבעיא ליה מי משכחת לה בשבועה זה אחר זה או לא ועשה לו רב להסתלק מן הספק ואמר ליה כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו שאחר שהשלים הראשון שבועתו התחיל השני לשבע ואין בין השלמת דיבורו של זה להתחלתו של זה כדי דיבור ורבינא קושטא אמר ליה דמשכחת לה נמי בהכי ולאו דמתני' דוקא בהכי אי נמי כיון דמתני' בבת אחת קתני [דשניהם חייבים] זה אחר זה [הראשון חייב והשני פטור] וזה אחר זה לא משכחת דפטור השני אלא באחר כדי דיבור של חבירו הילכך בת אחת דקתני כל שהוא בתוך כדי דיבורו של חבירו הוא דמיקרי הכי.
חידושי הרשב"א
מכדי תוך כדי דבור כמה הוי... שבועה טובא הוי: לכאורה משמע דר"א מדפתי דסבירא ליה דכפרו שניהם ר"ל שאין בין השלמת כפירתו של זה להשלמת כפירתו של זה כדי דיבור קאמר, ומשום הכי אקשי ליה הכי, ואינו מקשה אלא כשואל. ותדע לך, דה"מ לאוקומי כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים האחד קודם שהשלים הב' מפני (שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים הא' קודם שהשלים הב') שאי אפשר לצמצם, מכל מקום בתוך כדי דבור התחילו והשלימו, אלא דהכי איבעיא ליה אי משכחת לה כגון שנשבע זה אחר זה או לא, וא"ל משכחת לה כגון שכפר בתוך כדי דבור של חבירו, כלומר שאחר שהשלים האחד שבועתו נשבע הב' תוך כדי דבור וחייב משום דאכתי יכול ב' למיהדר ביה הא'.
עד אחד כי אתי לממונא אתי: פירש רש"י ז"ל: לממונא ממש, דאע"ג דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דסבר דהיינו למכות ולעונשין אבל לממון קם, ולא נהירא לי דנשוי הא מקשה טועה גמור, והנכון בעיני מה שפירש הרמב"ן ז"ל דחשבינן ליה לממון הואיל וראוי לה להצטרף עם אחר להוציא ממון, חשבינן ליה דאתי לממונא.
ותסברא: פירוש: ותסברא דבהא פליגי, והא אביי וכו' דלא פליגי אלא בגורם לממון אי כגורם לממון ואין לשון ותסברא מיושב בעיני לפי' זה דהכי ה"ל למימר אלא כגורם לממון פליגי, והאמר אביי, אבל לשון תסברא משמע דמאי דאמר דעד אחד כי אתי לממונא אתי קשי' לי', כלומר וכי אפשר לומר כן דאית לי' לר' אליעזר בר"ש דעד אחד כי אתי לממונא קאתי, ומ"ה נ"ל דהפ' וכי אפשר לומר דמשום דראו להצטרף חשבינן ליה כגורם לממון להתחייב בשבועת העדות, והאמר אביי הכל מודים בעידי קנוי דפטירי ואף על גב דראויין להצטרף לאבד כתובתה בהדי עידי סתירה, ועד טומאה, דאלו עידי סתירה ועד טומאה בלא קנוי לא אבדה כתובת' ואפילו אגברא לא מתסרא ובעידי קנויי מתסרה, כנ"ל.
הכא בהא קא מפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי: ומי' מתניתין דפטר עד אחד דלא כר' אלעזר בר"ש דלדידיה אפילו עד אחד חייב משום דגורם לממון מיהא הוא, והא דאמרינן ותסברא, לאו לדחויי מאי דאמרינן מתניתין דלא כר' אלעזר בר"ש, אלא לדחויי מאי דאתינן לאוקומי פלוגתייהו בעד אחד אי אתי לאפוקי ממונא או לא, והיינו דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא, ולא אמרינן לימא מתניתין דלא כי האי תנא.
וקיימ"ל כרבנן דרבים נינהו, ועוד דסתם מתניתין כוותיהו, וקשיא לי דהא קימ"ל גבי נזקין כמאן דאית ליה דינא דגרמי, וכל מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה גורם לממון כממון וכדמוכח בהדיא בב"ק (צח, ב) וכמו שכתבתי שם וגם רבותינו בעלי התוספות כתבו שם כן, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא, ולא היא דהכא שני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש זה מחמת כפירתו של זה, וכדאמרינן לעיל אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב, ואף אנו נאמר לא אמרתי אלא בזמן שזה מגיד וזה מתחייב, אבל גורם לא אמרינן לדעת רבנן, וקימ"ל כוותייהו, אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן ליה כנ"ל, ועיקר.
חידושי הריטב"א
אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון פי' רש"י ז"ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב"ד ויותר נ"ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב"ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי' כל הספרים שלא הוגהו א"ה שבועה גופה בב"ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ' שבועה גופה בב"ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי' הישנה וה"פ דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב"ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב"ד אבל שבועה איתא אפי' חוץ לב"ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב"ד ומקצתו חוץ לב"ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב"ד מדכתיב אחת לחייב על כל א' וא' ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל:
ואי ס"ד בב"ד מי מחייב והתנן וכו' לאו ממתני' דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית:
השביע עליהם ה"פ בב"ד וכפרו אין חייבין אלא א' וכו' מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א' וא' אלא אפי' שתקו בין כל א' וא' וכפרו כפירה איק חייבין אלא א' דכיון דשתקו בתחל' לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע' בב"ד וכי כתיב לא' ליחייב על כל א' וא' בשהשביעם ה"פ או יותר ושתקו בין כל שבוע' ושבוע' ומעת' נלמוד מכאן לפ"ז כדברי הרמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי' שתקו אינן חייבין אלא א' לאו משום דשתיק' כפיר' אלא דאתייא עלה ממ"נ דאי כפיר' היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק"ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב"ד נמי חייב על כל א' וא' בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי"ל דהא ליתא דסתם שבוע' היינו שבוע' שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא"כ בשעת גמר השבוע' לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ"ל. והא דתנן כפרו שניהם כא' חייבים פרכינן עלה בגמ' והא א"א לצמצם פי' רש"י ז"ל דהא דר"י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א"א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני' דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב"ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת' ונראה דסוגיין קשיא על הרמב"ן ז"ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע' בב"ד ככפיר' דא"כ למאי דס"ד דמתני' כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק"ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר"י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני' מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א"א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א"ש ובשלמא לתירוצא דר"י דבסמוך לא ק"ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש"ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי' בזה אחר זה משכחת לה (לא) [הא] דחשיב כא' והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש"ס ופירוקא דר"ח ק"ל וכ"ת דש"ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק' א"כ תיקשי לן על מרן ז"ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר' היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ"ל יותר כדברי רש"י ז"ל:
ר"י אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור פירוש ר"י אתא לאשמועינן דלאו כא' ממש בדבור אלא כא' בענין שכפרו בקירוב (כר') [כא'] שדינו כדין כפרו בדבור א' וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:
א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי פי' דקס"ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר"י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א' עד סוף כפירתו של ב' אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע' שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב"ן ז"ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ"ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א' לב' דהא ודאי משום דא"א לצמצם דק"ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי' כשכפרו זה (את) [אחר] זה ורבינא ג"כ פירש לו דאה"נ דכל א' וא' תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א' ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא' וכפירוש רש"י ז"ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב' תוך כדי דבור דכפירת הא' כדבור דא' חשיב דב' עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א' חשביה קרא וכדכתיב ע"פ ב' עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא' היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא"כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב' ותדע שאל"כ למה הב' חייב לימא כיון שכבר כפר הא' אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמר' שאומר כל א' מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש' מאי כל א' מהם דקאמר שהרי הב' הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא' חשוב כופר תיך כדי דבור של ב' לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ"ל:
מתני' דלא כהאי תנא פירוש רש"י ז"ל דלא כר"א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמר' דנקט לאו כי האי תנא (קאמר) [קשה] דה"ל למימר דלאו כר"א בר"ש וי"ל מתני' דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני' לאו לד"ם סתמא אלא כת"ק דר"א בר"ש. לימא בהא קמפלגי דת"ק סבר עד א' בשבועה אתי ור"א בר"ש סבר דלממונא אתי פי וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א' מחייב שבועה דלא כר"א בר"ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו' ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א' דאפליגו אינו אלא משום דעד א' גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' פי' דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע"ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי' ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב"ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו' גירס' דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי' בעד א' דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי' דכל שיש בה אפי' בעד א' דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע"ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א' כדכתיב לא יקום עד א' באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי' עד א' אין בה שאלו היה בה עד א' דטומאה לא היתה שותה והכי מפ' בדוכת' בריש מס' סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א' של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב' עדים וכדאיתא בפ"ק דכתובות וכדאית' נמי בפ' כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס"ד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה