שולחן ערוך חושן משפט רפא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רפא · ז · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה אבל אם אמר לשון מתנה דבריו קיימים לפיכך המחלק נכסיו על פיו כשהוא ש"מ וריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם הבכור או שנתן למי שאינו ראוי ליורשו דבריו קיימים ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימים כיצד תנתן שדה פלונית לפלוני בני ויירשנה או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה או יירשנה ותנתן לו הואיל ויש שם לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה מתחלה ובסוף דבריו קיימים וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו אע"פ שזה שא"ל בלשון ירושה אינו זה שאמר ליה בלשון מתנה והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור אבל אם שהה צריך שיהיה לשון המתנה מעורב בשלשתן:

הגה: בד"א בג' שדות לג' בני אדם אבל אם נתנן לאדם אחד או שדה אחת לג' בני אדם אפילו לאחר כדי דיבור מהני (טור) וי"א דדוקא שאמר ותנתן בוי"ו אבל אם אמר תנתן בלא ו' לא מהני ללשון ירושה שלפניו (נ"י בשם רשב"א) הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר דינו כירושה בעלמא ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו וכן עשור נכסי הבת וכל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים אע"פ שכתב לה מהיום ולאחר מיתה ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה אבל לא אח"כ דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם (מרדכי פ' יש נוחלין) מיהו נ"ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב צריך ליתן לה בכל אשר לו דעיקר הוא החוב ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב וכן המנהג כתב לבתו שטר חצי זכר וכתב לה ויוצאי חלציה בנותיה ובניה נוטלין בשוה הואיל ולא כ' יורשי' יוצאי חלציה (פסקי מהרא"י) התנ' שלא יהא חלק לבתו בספרי' והלו' על הספרי' אין בעל חוב קונה משכון ולכן יש לבת חלק בהן אבל אם הוחלטו הספרים בידו אין לבת חלק בהן (מהרי"ו סי' ק"ט):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

וריבה לא' ומיעט לאחד והשוה להן הבכור:    כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם פ"ו דנחלות ובהאי ריבה לא' ומיעט לא' אין חידוש לענין פשוט דכבר נתבאר דאפי' בל' ירושה דבריו קיימין אם לא דאמר בל' לא יירש כגון דאמר פלוני בני לא יירש אלא כך וכך ובני השני יירש כך וכך דבל' ירושה אין דבריו קיימין כמ"ש לפני זה בס"ג:

אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף:    הא דכתב בלשון אע"פ כו' אע"ג דלרשב"ם והביאו הטור עדיף טפי כשמזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף עם המתנה מאשר אם לא הזכיר ל' ירושה בתחלה או בסוף עם המתנה מ"מ היינו כשנתן לשנים שני שדות דאז מוכח דכמו של' ירושה שהזכיר ב' פעמים קאי אשניהן כן ל' המתנה קאי אשניהן משא"כ כאן דאיירי במקבל אחד בזה כשכתב ל' ירושה בתחלה ובסוף הוא רבות' טפי וק"ל:

צריך שיהא ל' מתנ' מעורב בשלשתן:    פי' שיאמ' פלו' ופלו' ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני ופלוני שנתתי להם במתנה וירשו וזה מהני לכ"ע דלכל אחד אמר לשון ירושה ולשון מתנה קאי אשלשתן דלמאן תרמי' לחוד וס"ס אם לא אמר ל' ירושה הראשון או האחרון אלא חד לשון ירושה ומתנה בעירוב דכיון דכללינהו יחד וא"ל לשון מתנה אשניהן מבטל ל' ירושה לדעת ר"י הלוי עיין בטור:

אפי' לאחר כדי דבור:    פירוש שנותן לאדם א' ב' שדות אח' בל' מתנה ואחד בל' ירושה והפסיק בנתיים יותר מכדי דבור ג"כ מהני ל' מתנה ולשון ירושה וכ"כ הטור ע"ש:

דינו כירושה דעלמא:    דאע"ג דאין ב"ח וכתובה גובין ממטלטלין שנותן המלוה במתנה לאחרים ואפי' מקרקע. כשהמלוה הי' ע"פ שאני הכא דלא הוה מתנה גמור' אלא שתטל' היא נכסיו לאחר מותו כחצי אחד מבניו ומש"ה דינה כירושה:

צריך ליתן לה בכל אשר לו:    מיהו גם כן דינו כירושה שגובין תחלה בעל חוב וכתובה מנכסיו כנ"ל כיון דנפטרו מהחוב בחלק חצי זכר:

אין בעל חוב קונה משכון:    דקי"ל דאינו קונהכ"א במשכנו שלא בשעת הלואתו וכאן מיירי דהלוה לו על המשכון ושם במהרי"ו סי' ק"ט כתב דאפילו במשכנו שלא בשעת הלואה לא קנאוהו אלא לקדש בו אשה ולא לכל מילי ע"ש ובהגד"מ מ"ש שם ובע"ש תמה על מור"ם ז"ל בזה וכתב ז"ל כבר כתבנו בסי' רע"ח ס"ז דקי"ל דב"ח קונה משכון וצ"ע עכ"ל ע"ש ולא דק ונתן טעות למעיין בדבריו דכבר כתבתי שם בסי' רע"ח ס"ו דאף דרשב"ם כתב בפירושו בגמ' לשון קונה משכון מ"מ לא משום דקונה משכון בשעת הלואה קאמר אלא כוונתו דכיון דלא בשעת הלואה קונה משום הכי גם עתה שהלוהו עליו אף על גב דלא קנהו מכל מקום כיון דהוא בידו מוחזק מיקרי מצוי ולא ראוי משום הכי נוטל הבכור בה פי שנים אבל לענין שיטול בה הבת חלק שאינו תלוי במצוי אלא בקנוי לאביה קנין גמור מ"ה אינה נוטלת בו חלק ומ"ה דקדק הטור וגם המחבר ולא כתבו שם הטעם משום דקנה המשכון אלא משום דהוא מוחזק בה וזה ברור:

ש"ך - שפתי כהן

(ה) אבל אם אמר לשון מתנה כו'. גם כאן הוא כמש"ל ודוק עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קצ"ג באם אמר בית זה יהיה לפלוני בני בכורי בחיי יהיה לו בחלק הבכורה דמהני וע"ש עיין בתשו' ן' לב ס"ב סי' פ"ב:

(ו) וריבה לאחד ומיעט כו' בסמ"ע פי' אפי' אמר בלשון לא יירש כגון דאמר בני לא יירש כו' דאלת"ה הא כבר נתבאר אפי' בלשון ירושה ולא בלשון מתנה דבריו קיימין ע"ש תמיה' לי מלתא הא כתב לעיל סי' רנ"ג ס"ב דיטול לשון מתנה הוא א"כ אמאי כתב כאן ס"א האומר איש פלוני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר כלום הא בל' מתנה מהני בכל ענין ואפשר לומר דבכור שאני דלא מהני ביה אלא באומר בלשון מתנה ובאומר בכורי יטול כפשוט אבל אם אמר בלשון לא יטול לא מהני כ"א בפשוט דע"כ בכור עדיף מפשוט כמבוא' בס"ד ומכל מקום צ"ע לדינא ודוק עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ח:

(ז) אין ב"ח קונה משכון כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד וזה ברור ודבריו נכונים אך לענין דינא נלפע"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו דקני לי' לגמרי וכמו שהעליתי לעיל סי' ע"ב ס"ג ס"ק ט' ואף שבמהרי"ו משמע בפשיטות דאפי' שלא בשעת הלואתו יש לבת חלק בהם וכמ"ש הסמ"ע היינו משום שנמשך אחר דברי הרא"ש וסייעתו דאף שלא בשעת הלואתו לא קני ליה לגמרי רק לענין לקדש בו האשה וכה"ג אבל לפי מה שהעליתי בסי' ע"ב דהעיקר כרש"י וסייעתו דקני ליה לגמרי ואפי' תימא דהוי ספיקא דדינא אי קני ליה לגמרי ה"ל היורשים מוחזקים והבנות המע"ה ע' בספר מגדל דוד וע' בתשו' רמ"א סי' ע"ז דף קמ"ח:


ט"ז

באר היטב

(ז) מתנה:    גם כאן הוא כמש"ל (ר"ל כמ"ש בשמו בס"ק ה') עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קצ"ג באם אמר בית זה יהיה לפלו' בני בכורי בחיי יהיה לו בחלק הבכורה דמהני וע"ש ובתשו' ן' לב ס"ב סי' פ"ב. ש"ך.

(ח) קיימים:    בסמ"ע פי' אפילו אמר בלשון לא יירש כגון דאמר בני לא יירש כו' דאלת"ה הא כבר נתבאר אפי' בל' ירושה ולא בלשון מתנה דבריו קיימין ע"ש ותמיה לי מלתא הא כת' בסי' רנ"ג ס"ב דיטול ל' מתנה היא א"כ אמאי כת' כאן ס"א האומר איש פלוני בכורי לא יטול כו' הא בלשון מתנה מהני בכל ענין ואפשר לומר דבכור שאני דלא מהני ביה אלא בל' מתנה ובאומר בכורי יטול כפשוט אבל אם אמר בלשון לא יטול לא מהני כי אם בפשוט דע"כ בכור עדיף מפשוט כמ"ש בס"ד ומ"ש צ"ע לדינא עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ח. שם.

(ט) אחד:    פי' שנתן לאדם אחד ב' שדות אחת בל' מתנה ואחת בלשון ירושה והפסיק בנתיי' יותר מכ"ד ג"כ מהני ל' מתנה לל' ירושה וכ"כ הטור ע"ש. סמ"ע.

(י) כירושה:    דאע"ג דאין ב"ח וכתוב' גובין ממטלטלי שנתן המלו' במתנה לאחרים ואפי' מקרקע כשהיה מלוה ע"פ שאני הכא דלא הוי מתנ' גמורה אלא שתטול נכסיו לאחר מותו כחצי ח' מבניו ומ"ה דינה כירושה. שם.

(יא) החוב:    מיהו ג"כ דינו כירושה שגובין תחלה ב"ח וכתובה מנכסיו כיון דנפטרו מהחוב בחלק חצי זכר. שם (וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ סי' כ"ב). ראובן שנתן לחתנו שטח"ז כנוסח הנהוג ומת והיורשים נתנו לחתן חלקו ולאחר כמה שנים בא ב"ח דראובן לגבות ממנו חובו כי הנכסים שירש בן ראובן הלכו לאיבוד אם החתן הניח ביד היורש בכדי פריעת החוב אין לב"ח שום טענה עליו מור"ם לובלין ס' ד' חקי משפט אות י' ס"ג ועיין בתשו' מהרש"ל סי' מ"ט ובתשו' רמ"א סי' ג' ובתשובת שבות יעקב ח"א סי' ק"י ומי שכת' לבתו שטר חלק חצי זכר על סך ידוע כנהוג ואח"כ מת ולא הניח בנים זכרים כלל רק בנות ולאותן הבנות לא כת' שטר חלק ח"ז כי אם לאותה הבת לבדה פסק בתשו' צ"צ סי' צ"ה דאין לאותה הבת שום קדימה אלא חולקות בשוה דאמרי' דלא היתה כונתו בשטח"ז זה רק נגד בנים זכרים אם יהיו לו ולא נגד בנותיו האחרות ועיין מדין זה בתשו' עה"ג סי' ע"ו באריכות ע"ש ועמ"ש עוד בתשו' צ"צ סי' צ"ו באם מתה הבת בחיי אביה והניחה ז"ק ואח"כ מת גם הזרע ושוב מת אביה ולא הניח לא בן ולא בת ולא זרע מהם רק אחים הראוים ליורשו ופסק דאין להבעל שום זכות בירוש' זו דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאביו ודלא כהגהת רמ"א באבן העזר ריש סימן צ' ע"ש ומה שמחלק בזה * ועיין פרטי דיני שטח"ז בתשו' שב יעקב חח"מ סי' י"ד ומסי' י"ח עד סי' כ"ב ע"ש.

(יב) בספרים:    ואם נושא ונותן עם ספרים וקרקעות כת' בתשו' חינוך ב"י סי' קי"ג דיש לבת חלק בהן דאמרי' דלא היתה כוונתו רק על מה שלקח לקיימן לעצמו ולא באלו שנושא ונותן ומסתחר בהן וכ"כ בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קכ"א ע"ש.

(יג) משכון:    דקי"ל דאינו קונ' אלא שלא בשעת הלואתו וכאן מיירי דהלוה לו על המשכון ובמהרי"ו שם כת' דאפי' שלא בשעת הלואתו לא קנאו אלא לקדש בו אשה ולא לכל מילי ע"ש. ובע"ש תמה על הרמ"א בזה וכת' ז"ל כ"כ בסי' רע"ח ס"ז דקי"ל דבע"ח קונ' משכון וצ"ע עכ"ל ולא דק דכ"כ שם דאף דבפרשב"ם כתו' לשון קונה משכון מ"מ לא בשעת הלואה קאמר אלא כונתו כיון דקונה שלא בשעת הלואה מ"ה גם עתה שהלוהו עליו אע"ג דלא קנהו מ"מ הואיל ומוחזק בידו מקרי מצוי ולא ראוי מ"ה נוטל בו הבכור פי שנים אבל בדין זה שאינו תלוי במצוי אלא בקנוי להאב קנין גמור אין הבת נוטלת בו חלק ולזה דקדקו הט"ו ולא כתבו שם הטעם משום דקנה המשכון אלא משום דהוא מוחזק בו וזה ברור עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דדבריו נכונים אך לענין דינא נ"ל דמשכון שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי וכן העליתי בסי' ע"ב ס"ב דהעיקר כרש"י וסייעתו דס"ל כן ודלא כמהרי"ו שנמשך אחר דברי הרא"ש וסייעתו ואפי' תימא דהוי ספיקא דדינא ה"ל היורשים מוחזקים והבנות ה"ל המע"ה עיין בס' מגדל דוד ובתשו' הרמ"א סי' ע"ז עכ"ל.



קצות החושן

(ה) אבל אם אמר לשון מתנ'. עיין בסמ"ע שכת' דבהאי ריבה לא' ומיעט לא' בלשון מתנ' אין חידוש לענין פשוט דכבר נתבאר דאפי' בלשון ירוש' דבריו קיימים אם לא שאמר בלשון לא יירש ע"ש. ובש"ך כת' ז"ל תמיהא לי מלתא הא כת' לעיל סי' רנ"ג סעיף ב' דיטול לשון מתנ' הוא א"כ אמאי כת' כאן סעיף א' האומר איש פ' בני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר כלום הא בלשון מתנ' מהני בכל ענין. ואפשר לו' דבכור שאני דל"מ אלא באומר בלשון מתנ' ובאומר בכורי יטול כפשוט אבל אם אומר בלשון לא יטול ל"מ כי אם בפשוט דע"כ בכור עדיף מפשוט כמבואר בסעי' ד' ומ"מ צ"ע לדינא עכ"ל. ולענ"ד לית בי' ספיק' כלל דודאי לשון יטול דהוא בקום ועשה ה"ל לשון מתנ' וכן יחזיק וזכה הוי לשון מתנ' אבל באומר לא יטול היינו לשון מתנ' דלא יטול מתנ' ובפשוט כיון דיורש ממיל' הוא א"כ לשון לא יטול בפשוט לאו כלום דנהי דלא יקח מתנ' יורש הוא. והנה לשון המשנ' פ' י"נ [דף קכ"ו] האומר איש פ' בני בכורי לא יטול פי שנים איש פ' בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנ' עמ"ש בתורה ולמה נקט גבי בכור לא יטול וגבי פשוט לא יירש אלא נרא' משום דפשוט שיורש ממיל' הוא א"כ היכא שאומר איש פ' בני לא יטול עם אחיו ממילא לא אמר כלום אפי' נימא דמתנה עמ"ש בתורה תנאו קיים דלא עקר ליה מירוש' כלל כיון דלא אמר אלא לא יטול והוא לשון מתנה ולא יטול מתנה ויורש מיהא הוי כדינ' אבל בכור דמתנה קרי' רחמנא ובדעת הבכור תליא לו' איני נוטל א"כ כשבא להתנות עמ"ש בתורה גבי בכור אומר לשון לא יטול דהיינו שלא יזכה במתנה ולא אמר כלום מפני שהתנה עמ"ש בתורה מיהו היכא דאמר איש פ' בני לא יטול עם אחיו אלא אחיו יטול הכל וכן בבכור כה"ג שאמר פ' בני בכורי לא יטול פי שנים אלא אחיו יטלו עמו בשוה כיון דאמר על בניו האחרים לשון יטול הרי הם זוכים בלשון מתנה ואע"ג דהיכא דאומר לא יירש שמעון אלא ראובן לא אמר כלום לפי שתלה זה בזה הכא שאומר על אחיו לשון מתנה אע"ג דאומר בלשון אלא זוכים אותן המקבלים בלשון מתנה וכל זה פשוט וברור:

(ו) וכת' לה ויוצאי חלצי' בנותי' ובני' נוטלין בשוה. והוא מפסקי מוהרי"ו סי' כ"ז וז"ל שטר ירושה שכתו' בו לבתי ולי"ח לא כתו' בו ליורשי י"ח אם מתה הבת בחיי אבי' ואח"כ מת האב י"ח זכרים ונקיבות יורשין בשוה וכ"כ האשר"י בתשו' סי' ע"ט היכא דציוה מחמת מיתה יתמי פ' יטלו בשוה דהכל קרוים יתמי בין זכרים בין נקיבות וקרא כתי' יוצאי ירך יעקב ודינה היתה בכלל ומוהרי"ו מולון הודה לדברי עכ"ל. ומשמע מדבריו דוקא מתה הבת בחיי אבי' ואח"כ מת האב הא מת האב תחלה ואח"כ מתה הבת כיון דכבר זכתה הבת אין לנקיבות כלום במקום זכרים אפי' כת' לה ולי"ח וא"כ הא דסתם הרמ"א בנותי' ובני' נוטלין בשוה הי' לו לפרש דוקא מתה הבת בחיי האב וצ"ע ובנחלת שבעה כ' בנוסח שח"ז וז"ל ומחויב אני לשלם הסך הנ"ל לבתי הנ"ל או ליוצאי חלצי' וכו'. ואין לכתו' יורשי י"ח רק בסתם י"ח והטעם מבואר להמעיין במוהרי"ו הביאו רמ"א סי' רפ"א עכ"ל וע"ש. וכוונתו לא ידענא דודאי טפי עדיף לעשות כשורה שהבנים ירשו ולא הנקיבות ומוהרי"ו לא צוה לכתו' לבתי ולי"ח אלא דכ' דשטר ירושה שכתו' בו לי"ח הבנים והבנות שוין אבל ודאי לכתחלה טפי עדיף דלא ליהוי בעבורי אחסנת' מברא לברת' וא"כ אדרבה ראוי לכתו' ליורשי' י"ח:

אמנם בעיקר דברי מוהרי"ו צ"ע דהיכ' יוכל להקנות לי"ח שיהי' כולם בשוה זכרים ונקיבות דהא קי"ל אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ובפ' י"נ פריך בכתובת בנין דכרין הא הוי דשלבל"ע ומסיק דה"ל תנאי ב"ד וא"כ הכא דליכא תנאי ב"ד היכי מצי מקנה לדבר שלבל"ע כיון די"ח עדיין ליתי' בעולם ובע"כ צ"ל דעיקר השטר אינו אלא לבת שהיא בעולם אלא שתולה זמן פרעון קודם מותו שעה אחת לה או לי"ח וא"כ לא מני זכי י"ח אלא ע"י האם שיורשת בקבר מנכסי אבי' להנחיל ליורשי' א"כ אין לבנות ירושה במקום בנים והא דכת' לה ולי"ח אינו אלא לשופרי דשטר' דממיל' ירתי אמם וכמ"ש הרמ"א בסי' רמ"ח סעיף ז' וכיון דאי אפשר להקנות לי"ח אלא לבת א"כ מאין להם לבנות במקום בנים:

ובתשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' ב' שם שאלה אם יש שום צד שיוכל אדם להנחיל נכסיו לבנו הגדול ובנו הגדול לבנו הגדול וכן עד סוף כל הדורות כמשפט המלוכה ושלא יהא זכות לשאר היורשין וע"ש שהעל' דל"מ כו' וז"ל ואף אם יקדים אותו ממון בתנאי שבנו הגדול יתן כך וכך ממון לשנה לאותו הקדש וכן בן בנו הגדול וכן לעולם גם זה נרא' דאינו כי אין תנאי מועיל לזכות למי שאינו בעולם אפי' בעל מנת כדמוכח פ' המוכר את הבית דגרסי' התם בן לוי שמכר את השרה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו לי ולבני מת יחזיר לפניו ופריך והא אין אדם מקנה לדשלבל"ע אע"ג דשייר מקום המעשר לעצמו אינו מועיל לגבי אותן בנים שלא באו עדיין לעולם ומצא שם דרך להתנות שיורש בנו הגדול תמיד דהיינו להתנות כשיולד לבנו הגדול בן שיזכה לו מיד בנכסים ע"ש. והרי מבואר דאי אפשר בשום צד להעביר ירושה אם לא על דרך תנאי שיזכה לו מיד בנכסים וכמ"ש הרא"ש וא"כ אפשר לו' דבמה שכת' ליוצאי חלצי' ה"ל כמו תנאי שתזכה הבת בשטר חצי זכר שלה לי"ח בשוה כשיולדו דהא תינח היכא דאיתא לשטר' תחות ידה כשתלד בנים ובנות ותוכל לזכות בשטר ליוצאי חלצי' בשוה אבל היכא דליתי' לשטר' תחות ידה אלא הוא ביד אחר מאי איכא למימר דהנפקר אינו יודע ואינו מכוין לזכות לי"ח ואפי' אי' לשטר ח"ז תחות ידה כיון דאין הבת מכוונת לזכות לי"ח ומתה א"כ לא זכו הבנות מעולם ובפרט שלא אמר לה מעולם תנאי זה שתזכה לי"ח שיולדו לה וא"כ ודאי נרא' דאין לבנות כלום כיון דהאב לא מצי מחייב עצמו לי"ח דה"ל דשלבל"ע ואפי' דרך תנאי ל"מ וכמ"ש הרא"ש ואינו אלא על תנאי לזכות כשיולד ובשטח"ז הנהוג לא עבדי לתנאים וכמ"ש א"כ אין לבנות כלום ואפי' הבנים אין זוכין מצד התחייבות האב להם אלא זוכין בנכסי אמם וכמ"ש א"כ בנים יירשו ולא בנות. ואפשר דמוהרי"ו נמי לא מיירי בשטר ירושה שכת' לבתי ולי"ח אלא היכא די"ח כבר היו בעולם וכהאי דרא"ש ביתמי פ' דבאו כבר לעולם אבל בשטח"ז דליתנהו לבנים ולבנות בעולם א"כ לא זכו אפי' הבנים אלא בתורת ירושת אמם ואין לבנות כלום ותמה על הרמ"א שכתבו לענין שטח"ז והנלע"ד כתבתי) (ואפשר דה"נ ה"ל כאלו התנה שאם יולדו י"ח ממנה ויבואו לחלוק בירושת אמם יתן הבן מחלקו לבת ואם לאו לא יהי' בשטר ממש אבל עיקר כמ"ש דאין בזה שום תנאי מפורש ולכן נרא' כמ"ש דאין לבנות כלום:

(ז) והלוה על ספרים אין בע"ח קונה משכון. והיא מתשו' מוהרי"ו סי' ק"ע וע"ש שכת' דאפי' משכון שלא בשעת הלואה אינו קונה אלא לקידושי אשה ולא לכל מילי ע"ש. ובסמ"ע הניח דין זה בצ"ע כיון דבסי' דע"ח כ' דבע"ח קונה משכון וע"ש מ"ש בזה. ובש"ך העלה דשלא בשעת הלואה כיון דלדעת רש"י קונה אפי' לאונסין ודאי אין לבת חלק בסרים וכיון דהיורשים מוחזקים אין הבת מוציא מידם ע"ש. ולענ"ד נרא' דודאי אע"ג דבע"ח קונה משכון אבל גוף החוב לא פקע ואם המלוה רוצה מחויב הלוה לסלקו לו בזוזי ואין הלוה יכול לסלק במשכון ואפי' לדעת רש"י דקונה משכון לאונסין כל שמחזיר לו משכונו מחויב לסלק בזוזי וכמבואר בסי' ע"ד וכיון דכותב לבת הן בראוי א"כ יש לה לבת זכי' בגוף החוב א"כ נהי דלית לה זכי' בספרים שהם המשכונות אבל בגוף החוב מיהא אית לה וצריך הלוה לשלם לבת כמו לבן ואם אין ללוה מעות ומסלק בגוף המשכון בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה בתורת גוביינא בדמי שויו וא"כ ודאי גם לבת חלק בהם כיון דפורע בעד חוב שמגיע לבת ג"כ אבל בסי' ער"ה גבי בכור שפיר זוכה במשכון בטעמא דבע"ח קונה משכון וא"כ הוי לי' מצוי ביד אביהם ולא ראוי ואי נמי למשכון במכירה ומתנה כמבואר בסי' ס' אבל הכא נהי דאין לה לבת במשכון ספרים לא גרע מאלו אין כאן משכון כלל דזוכה הבת בגוף החוב ותובעת ללוה גוף החוב וכמ"ש דאפי' היכא דמסלק בגוף המשכון אינו אלא פרעון מכאן ולהבא וא"כ מ"ש הרמ"ה דאין בע"ח קונה משכון אינו אלא לרווחא דמלת' דאפי' במקום שקונה משכון נמי וכמ"ש כיון דאין בע"ח קונה משכון לפרעון ממש אלא יכול לכוף את הלוה לסלק לו בזוזי וז"ב:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש