ביאור:בבלי שבועות דף לב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
עד שישמעו מפי התובע [1]' [2]!?
'רץ אחריהן' איצטריכא ליה: סלקא דעתך אמינא: כיון דרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי? - קא משמע לן.
והא - נמי תנינא [פ"ד מ"ג]: 'שבועת העדות כיצד? אמר לעדים "בואו והעידוני" "שבועה כו', 'אמר' – אִין, לא אמר – לא!
'אמר' לאו דוקא [3]; דאי לא תימא הכי, גבי פקדון, דקתני [פ"ה מ"ב] 'שבועת הפקדון כיצד? אמר לו "תן לי פקדון שיש לי בידך"' - הכי נמי 'אמר – אִין, לא אמר לא? הא (ויקרא ה כא) [נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’] וכחש בעמיתו [בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו] - כל דהו! אלא 'אמר' לאו דוקא - הכא נמי [4] לאו דוקא [5].
האי מאי? אי אמרת בשלמא 'אמר' דהכא – דוקא, תנא התם [6] אטו [7] הכא, אלא אי אמרת: לא 'אמר' דהתם דוקא, ולא 'אמר' דהכא דוקא, 'אמר' – 'אמר' למה לי למיתנייה?
דלמא אורחא דמילתא - קא משמע לן [שמואל: אמר דוקא].
תניא כוותיה דשמואל: ראוהו שבא אחריהן, אמרו לו: "מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" – פטורין [8], ואם בפקדון - חייבים.
השביע עליהן חמשה פעמים [חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו – פטורין; כפרו - חייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין, וכפרו - אינן חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון: מה טעם? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות]:
מנלן דאכפירה בבית דין - הוא דמחייבי, אחוץ לבית דין לא מחייבי?
אמר אביי: אמר קרא: (ויקרא ה א) [ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע] אם לוא יגיד ונשא עונו; לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה - מתחייב זה ממון [9].
אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי - אימא שבועה גופא: בבית דין אִין, ושלא בבית דין – לא!?
לא סלקא דעתא, דתניא (ויקרא ה ה) [והיה כי יאשם] לאחת [מאלה והתודה אשר חטא עליה] - לחייב על כל אחת ואחת, ואי סלקא דעתא בבית דין - מי מחייב על כל אחת ואחת – והתנן: השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו - אין חייבין אלא אחת; אמר רבי שמעון: מה טעם? - הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות' אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין, כפירה בבית דין!
כפרו שניהן כאחת – חייבין [בזה אחר זה - הראשון חייב והשני פטור;
כפר אחד והודה אחד: הכופר חייב]:
הא אי אפשר לצמצם [10]?
אמר רב חסדא: הא מני? - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר [11] 'אפשר לצמצם' [12].
רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור, ותוך כדי דיבור כדיבור דמי.
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי 'תוך כדי דיבור' - כמה הוי? כדי שאילת תלמיד לרב [13]; איכא דאמרי כדי שאילת הרב לתלמיד [14]; עד דאמרי "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" - טובא הוי [15]!?
אמר ליה: כל אחד ואחד תוך דיבורו של חבירו [16].
תוספות ד"ה שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי. דס"ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה; ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת, אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור - ויש לומר שאין רגילות להעיד ב' עדים כאחת, דתרי קלי לא משתמעי; אי נמי הוה מצי לשנויי הכי, אלא שמתרץ האמת.
תוספות ד"ה בתוך כדי דיבור של חבירו. פירוש: רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו, אף על פי שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור; ואם תאמר אמאי שני חייב? לימא "אני לא עשיתי כלום, שכפר הראשון כבר, ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי"? ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון - חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום, ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני, ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון, אלא לשניהם שוין; ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון!
בזה אחר זה - הראשון חייב והשני פטור:
מתניתין דלא כי האי תנא [17], דתניא 'משביע עד אחד [18] – פטור [19]; ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב'!?
לימא בהא קמיפלגי: דמר [20] סבר 'עד אחד, כי אתא - לשבועה הוא דקא אתא [21]', ומר סבר: 'עד אחד כי אתא - לממונא קא אתא' [22].
ותיסברא [23]? האמר אביי: 'הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה; הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה' [24]!
אלא דכולי עלמא עד אחד כי אתי - לשבועה קא אתי, והכא - בהא קמיפלגי: מר [רבי אלעזר ברבי שמעון] סבר 'דבר הגורם לממון כממון דמי', ומר סבר לאו כממון דמי.
תוספות ד"ה הכל מודים בעד טומאה. ואין העד יכול לומר "בלא עדותי על ידי עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות, ויפטר בעלה מן הכתובה" - דהרבה פעמים זכות תולה, ונפסדת על ידי העד יותר ממה שנפסדת על ידי עדי סתירה, משום דאיכא למימר: שמא זכות יתלה לה, ולא חשיבי אלא 'גורמים'.:
[## וכן בזמן הזה שאין משקין סוטות.]
גופא אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה; הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה:
'הכל מודים בעד סוטה' – שחייב, בעד טומאה [25], דרחמנא הימניה [26], דכתיב (במדבר ה יג) [ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה] ועד אין בה [והוא לא נתפשה] [27] - כל שיש בה [28];
'והכל מודים בעדי סוטה' שפטור [29] - בעדי קינוי, דהוה 'גורם דגורם' [30],
'ומחלוקת בעדי סוטה' - בעדי סתירה [31]: מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי, וחייב, ומר סבר לאו כממון דמי, ופטור [32];
'הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה' [33];
'הכל מודים בעד אחד' - דרבי אבא [34];
'הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה' - דחשיד מאן? אילימא דחשיד לוה - דאמר ליה מלוה [לעד] "אי אתית אסהדת לי - הוה משתבענא [אני, שהרי שכנגדי חשוד], ושקילנא"? ולימא ליה "מי יימר דמשתבעת?" [35]!? אלא כגון ששניהן חשודין, דאמר מר [36]: חזרה שבועה למחויב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע [37] – [38] משלם [39].
'הכל מודים בעד אחד דרבי אבא': דההוא גברא דחטף נסכא [40] מחבריה; אתא לקמיה דרבי אמי; הוה יתיב רבי אבא קמיה; אזל, אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה, אמר ליה: "אִין, חטפי, ודידי חטפי [41]!"
אמר רבי אמי: היכי לדייני דייני להאי דינא? לישלם [42]? - ליכא תרי סהדי [43]; ליפטריה [44]? - הא איכא חד סהדא דמחטף חטף [45]; לישתבע [46]? - כיון דאמר "אִין, חטפי, ודידי חטפי!" - הוה ליה כגזלן [47]!?
אמר ליה רבי אבא: הוה ליה 'מחויב שבועה [48] ואינו יכול לישבע [49]', וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע – משלם.
אמר רב פפא: הכל מודים בעד מיתה [50] שהוא חייב, והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור:
'הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור' [51]: דאמר לה לדידה [52] ולא אמר להו לבית דין [53] דתנן [יבמות פ"טו מ"א, בשנוי לשון] 'האשה שאמרה "מת בעלי" – תנשא; "מת בעלי" – תתיבם' [54];
'הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב': דלא אמר לדידה ולא אמר להו לבית דין.
שמע מינה: משביע עדי קרקע חייב [55]?
כפר אחד והודה אחד [הכופר חייב; היו שתי כיתי עדים]:
השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי [58] - אמרת 'הראשון חייב והשני פטור', כפר אחד והודה אחד מיבעיא [59]?
לא, צריכא כגון שכפרו שניהן וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור, והא קא משמע לן: דתוך כדי דיבור כדיבור דמי [60].
בשלמא לרב חסדא, דמוקי לה לההוא [61] כרבי יוסי הגלילי: רישא אפשר לצמצם, וסיפא איצטריך לאשמועינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי [62], אלא לרבי יוחנן: רישא תוך כדי דיבור סיפא תוך כדי דיבור - תרתי למה לי?
מהו דתימא הני מילי כפירה וכפירה [63], אבל כפירה והודאה אימא לא - קא משמע לן [64].
היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה [שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן] :
בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה [65], אלא ראשונה אמאי?
הערות
[עריכה]- ^ "בואו והעידוני"
- ^ ולקמן יליף לה מקראי
- ^ אלא אורחא דמילתא נקט, ואי לא שמואל - לא שמעינן לה ממתניתין
- ^ הוה אמינא
- ^ אי לא דאשמועינן שמואל
- ^ בפקדון 'אמר'
- ^ דתנייה
- ^ דיליף לה (לקמן דף לה.) מ'אם לוא יגיד' (ויקרא ה א): שכתוב מלא [’לוא’] למדרש: 'אם לו לא יגיד ונשא עונו', שמשמע שהוא תובעם
- ^ דכיון דאהגדה קפיד קרא - על כרחך במקום הראוי להגדה קאי
- ^ וקסלקא דעתא דכאחת דקתני מתניתין - מצומצין אמר
- ^ במסכת בכורות (פ"ב מ,ו; דף יז.)
- ^ 'רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים... רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן' דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם; וחכמים אומרים: אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה, והאחד אינו בכור, ושניהם ספק, וירעו עד שיסתאבו, והאחד לו והאחד לכהן
- ^ "שלום עליך רבי"
- ^ "שלום עליך"
- ^ אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה
- ^ כשגמר זה כפירתו - התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום
- ^ דלא כרבי אלעזר ברבי שמעון
- ^ וכפר
- ^ העד מקרבן שבועת העדות
- ^ תנא קמא
- ^ אם מעיד עליו שהוא חייב מנה - אינו מחייב ממון אלא שבועה, לפיכך אין הגדתו חשובה
- ^ ודריש קרא הכי: 'לכל עון ולכל חטאת' - דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם, אבל קם הוא לממון
- ^ דמחייב רבי אלעזר ברבי שמעון ממון על פי עד אחד, וטעמא משום הכי הוא
- ^ ומפרש לה לקמן הכי: יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב, ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו – פטורין, ומחלוקת בעדי סוטה: יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון - במשביע את שניהן וכפרו - במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון; ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן: דטעמא דרבי אלעזר – משום דקסבר 'דבר הגורם לממון כממון דמי', ועד אחד – 'גורם לממון' הוא: שאילו הוא העיד - היה מחייבו שבועה, ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר, והיה משלם
- ^ אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה "אל תסתרי עם פלוני", ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן, ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו, והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה, וכפר עדותו – חייב, דהא מפסידו ממון ממש
- ^ כדאמר במסכת סוטה (דף לא.)
- ^ ודרשינן במסכת סוטה (שם:) 'כל מקום שנאמר עד - שנים קאמר, עד שיפרוט לך הכתוב 'אחד', וקאמר רחמנא 'ועד אין בה' – תרי, אלא חד; 'והיא לא נתפשה' אסורה, דעל כרחך 'היא לא נתפשה' להחמיר עליה בא, ולאוסרה
- ^ ואם העיד היה פוטרו מכתובתה, והואיל וכפר עדותו - חייב
- ^ שאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין
- ^ "אף אם העדנוך - עדיין אתה צריך לעדי סתירה"; וכשיבואו עדי סתירה - אף הן אין מחייבין אותה להפסידה, אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים, ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה
- ^ אותו מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע עד אחד של ממון - באותו מחלוקת עצמו חלוקים הם במשביע שני עדי סתירת סוטה וכפרו
- ^ דלרבי אלעזר דמחייב במשביע עד אחד דממון משום 'דבר הגורם לממון' - מחייב נמי בהני, שאילו העידו - שמא היו גורמין לה שתהא מודה מיראת בדיקת מים
- ^ מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון, ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעיד, וכפר - שהוא חייב, שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין, כדאמרינן בפרק 'כל הנשבעין' (לקמן דף מד:); הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה - היו בית דין מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול
- ^ במשביע עד אחד כעין מעשה דרבי אבא, דאמר לקמן שהוא חייב, כדמפרש ואזיל
- ^ ואכתי גורם לממון הוא דהוי, ולרבנן פטור
- ^ לקמן בפרק 'כל הנשבעין', היכא דשניהן חשודין
- ^ שהוא חשוד
- ^ הוא
- ^ שהרי או שבועה או תשלומין מוטלין עליו! הלכך: המשביע עד אחד היודע בדבר, וכפר - חייב העד קרבן שבועה: שאם העיד - נתחייב הלוה שבועה, ואין כאן שבועה - מאחר ששניהן חשודין - אלא תשלומין
- ^ חתיכת כסף מותך, לשון 'הפסל נסך חרש' (ישעיהו מ יט)
- ^ שלי חטפתי, שאתה גזלתו ממני
- ^ שאין כל החוטפין נאמנים לומר "שלי גזלתי", דאם כן אין לך גזלן שמשלם, ואפילו יש עדים
- ^ דחטפה, ואיכא למימר מיגו
- ^ מלהחזירו, שהרי אין כאן שני עדים, ומיגו דאי בעי אמר "לא חטפתי", כי אמר נמי "דידי חטפתי" - נאמן
- ^ ואי הוה אמר "לא חטפתי" היה צריך לישבע להכחיש העד
- ^ שבועה שהעד מחייבו
- ^ והמתחייב שבועה על פי עד אחד - צריך לישבע על מה שהעד מעיד, ולהכחיש את העד, וזה אינו יכול לישבע על כך, שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה, והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות: שאינו יכול לישבע עליהן - אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע, שהרי מודה בה
- ^ על כרחו, אם בא להחזיק בה - הויא עליו לישבע שלא חטף, שאין החוטף נאמן לומר "שלי חטפתי", וזו היא השבועה שהעד מחייבו לישבע: על מה שהעד מעיד
- ^ שהרי מודה לדבריו
- ^ בעד אחד היודע באשה שמת בעלה, והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים
- ^ ואף על גב שעד אחד נאמן בעדות זו, והפסידה ממון בכפירתו
- ^ חוץ לבית דין "מת בעליך"
- ^ ולא אמר עדותו בבית דין כשהשביעתו, לפי שהיא יכולה לילך לבית דין ולומר "מת בעלי" ולא תהא צריכה לשום עד
- ^ והיא עצמה נאמנת
- ^ לשון שאילה היא: מהכא נשמע דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים על עדות קרקע וכפרו שחייבים? ו(לקמן דף לז:) פליגי תנאי ואמוראי; ועֵד אמיתה - עד קרקע הוא, שהכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע
- ^ ומשני:
- ^ דלמא הא דרב פפא - דהוי תפסה מטלטלי דבעל מחיים, ואם העיד זה - עדותו היתה תופסתן בכתובתה
- ^ דמצי למימר ראשון "מה מועיל לך אם העדתיך, הלא כפר השני" - אפילו הכי אמרת הראשון חייב, הואיל ועדיין לא כפר השני
- ^ דהכופר חייב
- ^ ויכול לחזור; וכי איצטריך מתניתין - לאו לאשמועינן חיובא דכופר, אלא לאשמועינן שהשני פטור
- ^ דכפרו שניהן כאחת, במצומצמין
- ^ אכתי לא אשמעינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי, איצטריך לאשמועינן הכא פטורא דשני, לאגמורי לן דכדיבור דמי
- ^ כפר השני בתוך כדי דיבורו של הראשון - אשמועינן רישא דהוי חשיב כאחת לחיוביה לשני
- ^ ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור בו, ועדות האחרונה עדות
- ^ ואין לו עדים אלא אלו, ונמצא שהפסידוהו בכפירתן