ביאור:בבלי שבועות דף מז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

וכל דדמי ליה [1].

היה אחד מהן משחק בקוביא [2]:

הא תו למה לי?

תנא פסולא דאורייתא, וקתני פסולא דרבנן.

היו שניהן חשודין [חזרה השבועה למקומה, דברי רבי יוסי; רבי מאיר אומר: יחלוקו]:

אמר ליה רבא לרב נחמן: היכי תנן [3]?

אמר ליה: לא ידענא;

הלכתא מאי?

אמר ליה: לא ידענא.

איתמר אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: רבי יוסי אומר: יחלוקו;

וכן תני רב זביד בר אושעיא[4]: רבי יוסי אומר: יחלוקו.

איכא דאמרי: תני רב זביד א"ר אושעיא: רבי יוסי אומר: יחלוקו.

אמר רב יוסף בר מניומי: עבד רב נחמן עובדא: יחלוקו.

חזרה שבועה למקומה [דברי רבי יוסי; רבי מאיר אומר: יחלוקו]:

להיכן חזרה?

אמר רבי אמי: רבותינו שבבבל אמרו: חזרה שבועה לסיני [5]; רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחויב לה [6].

אמר רב פפא: 'רבותינו שבבבל' = רב ושמואל; 'רבותינו שבארץ ישראל' = רבי אבא: רבותינו שבבבל = רב ושמואל, דתנן [7]: 'וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה', והוינן בה: ממאן? אילימא מלוה [8] - אבוהון שקיל בלא שבועה, ואינהו בשבועה?

אלא הכי קאמר: 'וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה'; ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו [9] אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה - כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה [10], ואין אדם מוריש שבועה לבניו [11].

'רבותינו שבארץ ישראל' - רבי אבא; דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, אתא לקמיה דרב אמי; יתיב רבי אבא קמיה; אייתי חד סהדא דמחטף חטפא מיניה, אמר להו: "אִין, חטפי, ודידי חטפי"!

אמר רבי אמי: היכי לידיינו דייני להאי דינא? נימא ליה 'זיל שלים [12]'? - ליכא תרי סהדי [13]! נפטריה [14]? - איכא חד סהדא [15]! נימא ליה 'זיל אישתבע [16]'? - [17] כיון דאמר מיחטף חטפי - הוה ליה כגזלן [18]!?

אמר ליה רבי אבא: הוה 'מחויב שבועה ואין יכול לישבע', וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע – משלם.

אמר רבא: כוותיה דרבי אבא מסתברא, דתני רבי אמי: (שמות כב י) שבועת ה' תהיה בין שניהם [אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם] - ולא בין היורשין' - היכי דמי? אילימא דאמר ליה "מנה לאבא ביד אביך" ואמר ליה "חמשין אית ליה וחמשין לית ליה" - מה לי הוא ומה לי אבוהא [19]? אלא לאו דאמר ליה "מנה לאבא ביד אביך", אמר ליה "חמשין ידענא וחמשין לא ידענא";


עמוד ב

אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב [20] - איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין [21]; אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור - קרא גבי יורשין למה לי?

ורב ושמואל - האי 'שבועת ה’’ מאי קא דרשי ביה?

מיבעי ליה לכדתניא:

'שמעון בן טרפון אומר: (שמות כב י) שבועת ה' תהיה בין שניהם [אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם] - מלמד שהשבועה חלה על שניהם;

שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף [22] מנין? תלמוד לומר: (שמות כ יב) [לא תרצח] לא תנאף [לא תגנב לא תענה ברעך עד שקר ] - לא תנאיף

(דברים א כז) ותרגנו באהליכם [ותאמרו בשנאת ה' אתנו, הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו]: שמעון בן טרפון אומר: תרתם [23] וגיניתם באהלו של מקום [24];

(דברים א ז) [פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון] עד הנהר הגדול נהר פרת; שמעון בן טרפון אומר: קרב לגבי דהינא - ואידהן [25];

דבי רבי ישמעאל תנא: עבד מלך כמלך.

והחנוני על פינקסו [– כיצד? - לא שיאמר לו "כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז", אלא אמר לו "תן לבני סאתים חטין"! "תן לפועלי סלע מעות"!: הוא אומר "נתתי" והן אומרים "לא נטלנו" - הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין.

אמר בן ננס: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא? אלא: הוא נוטל שלא בשבועה [הר"ן מוחק 'שלא', וגורס: 'הוא נוטל בשבועה’], והן נוטלין שלא בשבועה]:

תניא: אמר רבי: טורח שבועה זו למה [26]?

אמר ליה: רבי חייא <בר אבא>: תנינא: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית [27]!?

קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה [28]?

תא שמע דתניא: 'רבי אומר: פועלין נשבעין לחנוני [29]' [30]; ואם איתא [31] - '[32] לבעל הבית' מיבעי ליה [33]!?

אמר רבא: [34] פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני [35], כי היכי דליכספו מיניה.

איתמר: שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו [36]; אמר רב הונא: זו באה בפני עצמה ומעידה [37] וזו באה בפני עצמה ומעידה [38].

רב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי למה לי [39]!!

תוספות ד"ה בהדי סהדי שקרי למה לי: תימה דרבא אומר ב'מרובה' [40] [41][בסנהדרין כז,א] דעד זומם חידוש הוא: דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני? אדרבה: הא דמכשרינן למזים הוי חידוש, דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא; ואומר ר"י דרבא סבר כרב הונא, דבריש 'חזקת הבתים' [42] מסיק אדרב נחמן ורבא דכ"ע כרב הונא; ובסמוך - דמשני רבא אליבא דרב חסדא - ליה לא סבירא ליה; ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא - הוה מצי למימר 'וליטעמיך'; ועוד: דלטעם אחר: דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות - מצי למיסבר כרב חסדא; והלכא כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה ב'חזקת הבתים'; וכן פסק ר"ח, משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא, כדאמרינן ב'אלו מציאות' [43]"[אבל רב חסדא היה תלמיד של רב (מכות י א; אך אלוי הכוונה שהיה 'בבית רב', כלומר: תלמיד צעיר); ועוד: דמתניתין ד'אחד אומר גבוה כו' - דייק לכאורה כרב הונא.

שני מלוין ושני לווין ושני שטרות [44] - היינו פלוגתייהו [45];

מלוה ולוה ושני שטרות [46] - יד בעל השטר על התחתונה [47];

שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות - היינו מתניתין [48];

שני לווין ומלוה אחד ושני שטרות [49] – מאי [50]?

תיקו.

מתיב רב הונא בר יהודה:

הערות[עריכה]

  1. ^ כל שבועה לשעבר
  2. ^ משחק בקוביא - גזלן דרבנן הוא, דאמרינן: אסמכתא לא קניא, אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא
  3. ^ 'רבי יוסי אומר יחלוקו' או 'רבי מאיר אומר יחלוקו'
  4. ^ Note: שם זה מופיע רק כאן ובעבודה זרה לג,ב, ונראה שהוא שיבוש, ויש לקרוא כמו האיכא דאמרי.
  5. ^ לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל על 'לא תגזול', והוא יִפָּרַע מן הכופר ממון לחבירו, אבל בית דין אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון
  6. ^ על זה שהודה במקצת; וכיון שאינו יכול לישבע, שהרי חשוד הוא - ישלם
  7. ^ מתניתין היא בפירקין
  8. ^ מן הלוה: אם הוציאו שטר עליו - לא יפרעו אלא בשבועת יורשין המפורש במשנתנו: 'שבועה שלא פקדנו אבא כו'
  9. ^ דבשבועה מיהת יפרעו יתמי מלוה שהוציאו שטר על יתמי לוה
  10. ^ משעה שמת לוה - אין לו למלוה ליפרע מן היתומים אלא בשבועה, דקיימא לן: אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה
  11. ^ ואין אדם מוריש לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה; אלמא הואיל והוא מחויב שבועה 'שלא התקבלתי חוב זה', ויתומין אין יכולין לישבע כן, אלא 'שלא פקדנו אבא' - ואין זו השבועה המוטלת על אביהם, וגם יתמי לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהן - קאמר רב ושמואל שלא יפרעו; אלמא המחויב שבועה ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה - סבירא לרב ושמואל 'חזרה שבועה לסיני' ואין כאן לא שבועה ולא פרעון
  12. ^ דהא מודה דחטף ולא כל הימנו של כל חוטף לומר 'שלי חטפתי'
  13. ^ ומיגו דאי בעי למימר 'לא חטפי' מהימן נמי למימר 'דידי חטפי'
  14. ^ משום האי מיגו
  15. ^ ואי אמר 'לא חטפתי' - הוה בעי לאישתבועי להכחיש את העד
  16. ^ את השבועה שהעד מחייבו
  17. ^ אינו יכול:
  18. ^ דהא מודה דחטף, והעד מחייבו לישבע שלא חטף, וגבי הך שבועה הוא פסול כגזלן אצל כל שבועות! והא ליכא למימר 'לישתבע דדידיה חטף', שאין זו שבועה המוטלת עליו
  19. ^ מאחר שהוא טוען טענת ברי - למה אינו יכול לישבע
  20. ^ שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע: דהא 'אינו יודע' קאמר – לישלם
  21. ^ היינו דאיצטריך קרא למעוטיה: למיפטר היורש בטוען טענה זו
  22. ^ נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף
  23. ^ את הארץ
  24. ^ וגיניתם את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם
  25. ^ אם נגעת במשוח בשמן - תהא גם משוח בנגיעתו, כלומר: פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף: 'והנהר הרביעי הוא פרת' (בראשית ב יד) וכאן הוא קורא אותו 'נהר גדול' בשביל שהוא נזכר כאן על שם ארץ ישראל שהיא חשובה - נזכר גם הוא בחשיבות; 'דהינא' לשון שמן ומשיחה: (ישעיהו לד ו) 'הודשנה מחלב' מתרגמינן 'אתדהינא'
  26. ^ ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם; ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה: אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס, או יפסיד חנוני בשבועת פועלים
  27. ^ כבר שנית לנו וסתמת במשנה: שניהן נשבעין ונוטלין
  28. ^ רבי מרבי חייא, והדר ביה? או לא
  29. ^ שלא קבלו ממנו כלום
  30. ^ אלמא לא קיבלה, וסבירא ליה: חנוני יפסיד, שהיה לו לתת להם בעדים
  31. ^ דקיבלה
  32. ^ נשבעין
  33. ^ דמה להן אצל חנוני לשבועה, הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית
  34. ^ לעולם קיבלה מיניה והכי קאמר:
  35. ^ כלומר: לפני חנוני, כדמפרש ואזיל
  36. ^ שנים אומרים "הרג" ושנים אומרים "לא הרג"
  37. ^ בעדות אחרת
  38. ^ ואע"פ שהאחת פסולה - אין לך לפסול לא זו ולא זו, הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה; אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו - אין נאמנין בעדות אחת, דמה נפשך אחד מהן פסול; והיינו דנקט ביה האי לישנא 'באה בפני עצמה ומעידה'
  39. ^ הואיל והאחת פסולה - אין אחת מהן נאמנת לשום עדות
  40. ^ בבא קמא דף עב: ושם
  41. ^ ובמכות (דף ד ושם)
  42. ^ בבא בתרא דף לא: ושם
  43. ^ ב"מ דף לג.
  44. ^ ואחד משתי כיתות הללו חתומה על זה, והשניה חתומה על זה
  45. ^ דלרב הונא שניהן השטרות כשירין, ולרב חסדא שניהן פסולין
  46. ^ שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו, ואחד מהן חתומה על זה ואחד על זה
  47. ^ בין לרב הונא בין לרב חסדא - אין חולקין בזו, שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה - אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן, הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו, והגדול יפסיד: לפי שאומר לו "זו היא הפסולה", דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה; אבל ממה נפשך הקטן גובה, דיש בכלל מאתים מנה
  48. ^ שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד, ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה - לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה, דהיינו מתניתין, דקתני 'נשבעין ונוטלין מבעל הבית' ואף על פי שאנו יודעין שאחד מהן שקר - אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן, ונזקקין להן בית דין להגבותן; והכי נמי לרב הונא, דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין 'זו באה ומעידה וזו באה ומעידה' - הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד; ואף על פי שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה - אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין, שאינך יודע איזה הפסולה
  49. ^ הוציא מלוה זה שני שטרות: זו חתומה בזה וזו חתומה בזה
  50. ^ מאי אמר רב הונא בזה? מי אמרינן כיון דחד גברא הוא - דמייתי להו לקמן 'לא מזדקקינן ליה', דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו, זה דוחה אצל זה וזה אצל זה, ויפסיד? או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא, זו באה ומעידה וזו באה ומעידה - לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפילו בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול, וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד