ביאור:בבלי שבועות דף לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

קולר [1] תלוי בצואר עדים"?

תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

<סימן תלתא 'תלמיד' ותלת 'בעלי חוב' סמרטוט שומע ומטעים>

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר [2] - מנין שלא ישתוק?

תלמוד לומר (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק [ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע];

מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר "אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי"?

תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שאמר לו רבו "יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה [3]; מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד" - מנין שלא יצטרף עמו?

תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

האי 'מדבר שקר תרחק' נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר (שמות כ יב) [לא תרצח לא תנאף לא תגנב] לא תענה ברעך עד שקר!

אלא כגון דאמר ליה "ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה קום התם [4] ולא תימא ולא מידי", דהא - לא מפקת מפומך שקרא - אפילו הכי אסור משום שנאמר מדבר שקר תרחק.

מנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר "אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה, ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר [5]"?

תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר "אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר"?

תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים [6] כדי שיוציאו מנה ויחלוקו?

תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

מנין לשנים שבאו לדין: אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו לבוש כמותו [7] או הלבישהו כמותך?

תלמוד לומר מדבר שקר תרחק [8].

כי הוו אתו לקמיה דרבא בר רב הונא, אמר להו: שלופו פוזמוקייכו [9] וחותו לדינא.

מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו?

תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו?

תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

רב כהנא מתני מ'לא תשא' [(ויקרא יט טו) לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך [10]* - [11] לא תשיא [12].

  • [## או]: שמות כג,א לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס - [13]]

[14] [אביו כי עשק עשק גזל גזל אח] ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו [והנה מת בעונו]; רב אמר: זה הבא בהרשאה [15], ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין [16].

אינה נוהגת אלא בראוין להעיד:

לאפוקי מאי?

אמר רב פפא: לאפוקי מלך [17];

ורב אחא בר יעקב אמר: לאפוקי משחק בקוביא [18].

מאן דאמר 'משחק בקוביא' כל שכן מלך [19], ומאן דאמר 'מלך' - אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי, ורבנן הוא דפסלוהו [20].

בפני בית דין ושלא בפני ב"ד [- מפי עצמו; ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים - אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין]:

במאי קמיפלגי?

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: ב'דון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה' קא מיפלגי [21]: רבי מאיר סבר 'דון מינה ומינה' (לקמן דף לד.) ילפינן שבועת העדות בגזירה שוה ד'תחטא' 'תחטא' משבועת הפקדון למושבע מפי עצמו, דכתיבא בשבועת הפקדון ולא כתיבא בשבועת העדות</ref>: [22] מפקדון: מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב [23] - אף עדות מושבע מפי עצמו חייב, ומינה: מה פקדון, בין בבית דין ובין שלא בבית דין [24] - אף עדות [25] בין בבית דין ובין שלא בבית דין [26];

ורבנן סברי 'דון מינה ואוקי באתרה': [27] מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב - אף עדות מושבע מפי עצמו חייב; ואוקי באתרה: מה מושבע מפי אחרים: בבית דין - אִין, שלא בבית דין – לא, אף מושבע מפי עצמו: בבית דין – אִין, שלא בבית דין – לא [28].


עמוד ב

אמר להו רב פפא: אי מפקדון גמרי לה רבנן [29] דכולי עלמא לא פליגי דדון מינה ומינה [30]; אלא היינו טעמא דרבנן: דמייתו לה בקל וחומר [31]: ומה [32] מפי אחרים חייב [33] - מפי עצמו לא כל שכן! ומדמייתו לה מקל וחומר - דיו לבא מן הדין להיות כנדון: מה מושבע מפי אחרים - בבית דין - אִין, שלא בבית דין – לא, אף מושבע מפי עצמו: בפני בית דין – אִין, שלא בפני בית דין – לא.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: מי מצית אמרת דלאו בדון מינה ומינה פליגי? והתנן גבי פקדון [פ"ה מ"א]: 'שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים: כיון שכפר בו - חייב'; מושבע מפי אחרים בפקדון [מחוץ לבית דין] - מנא להו לרבנן דחייב? לאו דגמרי לה מעדות [34], ושמע מינה ב'דון מינה ומינה פליגי' [35]?

מההיא – אִין [36], מהא ליכא למשמע מינה [37].

וחייבין על זדון השבועה:

מנהני מילי?

דתנו רבנן: בכולן נאמר בהן [38] 'ונעלם', וכאן [39] לא נאמר בה 'ונעלם' - לחייב על המזיד כשוגג.

ועל שגגתה עם זדון העדות:

היכי דמי שגגתה עם זדון העדות?

אמר רב יהודה אמר רב: באומר "יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא".

ואין חייבין על שגגתה גרידתא:

לימא תנינא לדרב כהנא ודרב אסי [40]?

לא! אף על גב דתנן [41] – איצטריך [42]: סלקא דעתא אמינא: הכא הוא דלא כתיב 'ונעלם' דבעינן שוגג דומיא דמזיד, אבל התם - דכתיב 'ונעלם' - אפילו שגגתה כל דהו [43]? קא משמע לן.

משנה:

שבועת העדות כיצד?

אמר לשנים "בואו והעידוני!" – "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות!", או שאמרו לו [44] "אין אנו יודעין לך עדות" [45] "משביע אני עליכם [46]" ואמרו "אמן" - הרי אלו חייבין [47].

השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו – פטורין [48]; כפרו [49] - חייבין על כל אחת ואחת [50].

השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין, וכפרו - אינן חייבין אלא אחת.

אמר רבי שמעון: מה טעם [51]? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות [52].

כפרו שניהן כאחד [53] - שניהן חייבין; בזה אחר זה - הראשון חייב והשני פטור [54];

כפר אחד והודה אחד: הכופר חייב.

היו שתי כיתי עדים; כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה - שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן.

גמרא:

אמר שמואל: ראוהו שרץ אחריהן, אמרו לו "מה אתה רץ אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות!" – פטורין, עד שישמעו מפיו [55].

מאי קא משמע לן? תנינא [פ"ד מ"יב]: 'שילח ביד עבדו [56], או שאמר להן הנתבע "משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות [57] - שתבואו ותעידוהו" הרי אלו פטורים

הערות[עריכה]

  1. ^ שלשלת העון
  2. ^ ורבו החליף
  3. ^ משקר
  4. ^ ושיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד, ויודה אמת
  5. ^ שאינו מודה לי במקצת, ואשביענו על ידי גלגול, או שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא על ידי גלגול
  6. ^ והם בעלי דין
  7. ^ שלא תגרום לנו לישא לך פנים, או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך, ואמר "איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה"
  8. ^ וכיון שאיש מריבו מסותם - מעמיד זה את שקרו
  9. ^ כמין אנפיליאות חשובים קלצונ"ש בלע"ז
  10. ^ אזהרה למקבל
  11. ^ קרי ביה
  12. ^ אזהרה לבעל דין
  13. ^ שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו - אינו בוש מדברי שקר
  14. ^ בספר יחזקאל [יח,יח]:
  15. ^ ו'מתעבר על ריב לא לו' (משלי כו יז); ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה, שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים
  16. ^ עוררין, כמו (בראשית כו) 'כי התעשקו עמו' (בראשית כו כ): שמערערין על המחזיק בה, וזה בא וקונה אותה, ובוטח על חזקו, שהוא איש זרוע
  17. ^ דתנן סנהדרין (דף יח.) 'לא מעיד ולא מעידין אותו'
  18. ^ בעירבון והמראה, שקורין פרמייל"ה
  19. ^ דמדאורייתא לא חזי, דכתיב (דברים יז טו) 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך; והבא להעיד - צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן (לעיל דף ל.), ודרך בזיון הוא לו
  20. ^ שלא פסלה תורה אלא 'עד חמס': שנוטל בחזקה, כמו (שופטים ט כה) 'ויגזלו את כל אשר יעבר' דבעלי שכם; ורבנן גזרו ביה ועשוהו 'גזלן מדבריהם', ואמרו: 'אסמכתא היא, ולא קניא'; וכיון דמדאורייתא חזי - חיילא עליה שבועה; ורב אחא סבר: הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה - לא קרינן ביה 'והוא עד'
  21. ^ פרשה שלמדה דבר מחבירתה בגזירה שוה, אם תעמיד אותו דבר בזו בתורת מה שהיה עומד במקום שלמדתו משם, דהואיל ולמדתו ממנו - על כרחך ממנו תחזור ותלמדנו לכל משפטו? או דון מינה ואוקי באתרה, כלומר: לאחר שלמדתו משם והבאתו לכאן - העמידהו כאן בתורת שאר דברים המפורשים כאן; והשתא מפרש לה ואזיל
  22. ^ דון מינה:
  23. ^ דכתיב (ויקרא ה כד) 'אשר ישבע עליו'
  24. ^ דהא 'ונשבע על שקר' (ויקרא ה כב) בין בבית דין בין שלא בבית דין משמע
  25. ^ אף על גב דמושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בבית דין, כדאמרינן לקמן בשמעתין, [מכל מקום] 'מפי עצמו' דילפינן מפקדון -
  26. ^ אפילו שלא בבית דין, ומייתינן ליה הכא כי התם
  27. ^ דון מינה:
  28. ^ כלומר: לאחר שהבאתו לכלל שבועת העדות, העמידהו כמשפט המפורש בשבועת העדות: מה מושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בבית דין - אף מפי עצמו: שהבאת לה ממקום אחר - אינו אלא בבית דין
  29. ^ אי מפקדון הוו מייתי רבנן 'מפי עצמו' לשבועת העדות - הוו מחייבי ליה אפילו שלא בבית דין כי התם:
  30. ^ דלכולי עלמא דון מינה ומינה אית לן
  31. ^ והאי דלא מחייבו אלא בבית דין - משום דלאו בגזירה שוה משבועת הפקדון גמרי לה, אלא משבועת העדות גופה: מקל וחומר
  32. ^ מושבע
  33. ^ בעדות כדכתיב (ויקרא ה א) 'ושמעה קול אלה'
  34. ^ דהא בפקדון 'אשר ישבע עליו לשקר' כתיב (ויקרא ה כד), משמע מפי עצמו, והכא ליכא למידן קל וחומר דודאי מושבע מפי עצמו חמור ממושבע מפי אחרים, אלא מגזירה שוה גמרי לה מעדות
  35. ^ ומדחייב בבית דין ושלא בבית דין - אלמא 'דון מינה ואוקי באתרה' סבירא להו: מאחר שהבאת מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון - העמידהו בתורת שבועת הפקדון שאין שבועה בבית דין מפורש בה
  36. ^ מההיא ודאי שמעינן להו לרבנן דון מינה ואוקי באתרה
  37. ^ אבל מההיא פלוגתא לא הוה שמעינן ליה
  38. ^ בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש נאמר
  39. ^ בשבועת העדות
  40. ^ דהיכא דסבור לישבע באמת - אינו חייב, ואמאי איסתפקא להו דאיצטריך רב למימר להו ,לבך אנסך"
  41. ^ האי גבי עדות
  42. ^ איצטריך רב למימר נמי גבי בטוי
  43. ^ ואפילו אנוס בלבו ניחייב
  44. ^ בלא שבועה
  45. ^ ואמר להם
  46. ^ שיהא אמת מה שאמרתם
  47. ^ אבל אם שתקו אחר השבועה - אין כאן קבלת שבועה
  48. ^ ואפילו כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה שאין כפירה חוץ לבית דין, כדמפרש בגמרא
  49. ^ בבית דין
  50. ^ דכפירה - אכולה קיימא, וילפינן מקרא: 'והיה כי יאשם לאחת מאלה' (ויקרא ה ה) - לחייב על כל אחת ואחת
  51. ^ אין חייבין אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו
  52. ^ אילו כפרו בראשונה, הואיל ובב"ד הם - שוב לא היו ראוין להעיד, שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות, ושוב אינו חוזר ומגיד; הלכך: אף על גב דלא כפרו אלא לבסוף - כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה: שאם שתקו בראשונה - כפירה היא, שוב אינן ראוים להשביען, ואם אינה כפירה - הרי מושבעין ועומדין; ומה זה? - שבועה על שבועה! ועל כרחך כי כתב 'לאחת' - לחייב על כל אחת ואחת - אשבועה חוץ לבית דין וכפרו בבית דין כתב, דשבועות דחוץ לבית דין שהיה משביען שיבואו לבית דין ויעידו - לא יצאו לבטלה, וראויות לחלק, שהרי אפילו כפרו שם בראשונה - היה ראוי לחזור ולהשביען
  53. ^ בתוך כדי דבור
  54. ^ שכיון שכפר הראשון - שוב אין עד יחידי ראוי להגיד
  55. ^ "בואו והעידוני"
  56. ^ התובע השביען ביד עבדו
  57. ^ לבעל דינו