ביאור:בבלי שבועות דף ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אינו חייב אלא אחת [1]; זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד' - זו היא דחייבין על זדונה מכות [2], אבל '"אוכַל" ולא אכל' - לא לקי.

תוספות ד"ה אבל אוכל ולא אכל לא לקי. דלמעט '"אכלתי" ו"לא אכלתי"' – לא אתי, כדאמר בפרק שלישי [(לקמן דף כא,ב) ושם] דקאי בלהבא וממעט להבא, ו'"לא אזרוק" – וזרק' - חייב לכולי עלמא, למימר נמי דאתי למעוטי נשבע לבטל המצוה, דהא קתני לה התם {דף כז.} ברישא דהך מתניתין; ואי תימא היכי דייק מהכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? דלמא טעמא משום דהוי התראת ספק? ויש לומר דמשמע ליה דפטר אפילו נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה; ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למאן דאמר ביטלו ולא בטלו: דחשיב התראת ספק אפילו שיבר כנפיה בפרק בתרא דמכות [דף טו,ב ושם]; אי נמי אינו חושש רק למצוא תנא דפליג אמתניתין; ואי תימא: ומנלן דפליג? דלמא מתניתין דהכא איירי בזורק ככר לים, דהוי התראת ודאי, ולעולם תרוייהו סבירא להו דלוקין על לאו שאין בו מעשה, ומתניתין דפרק שלישי [(לקמן דף כז:)] איירי בהתראת ספק? ויש לומר דמתניתין משמע ליה דאיירי כמתניתין דלקמן [שם], וכן מייתי לעיל שפיר ממתניתין דמותיר בטהור אף על גב דאיכא למימר דפטר משום דיש בהן התראת ספק, דמכל מקום אייתי ראיה דפליג תנא אמתניתין, דבהאי טעמא דפטר מותיר בטהור - יש לפטור הך דמתניתין.

מכדי האי סתמא והאי סתמא - מאי חזי דעביד כי האי סתמא? לעביד כי האי סתמא?

ולטעמיך רבי גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי? - אלא מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וסתמה, והדר סבר אין לוקין עליו – וסתמה [3], ומשנה לא זזה ממקומה [4].

במאי אוקימתא? כרבי ישמעאל ולמלקות? מראות נגעים מאי מלקות איכא?

בקוצץ בהרתו, וכרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא 'לא תעשה' [וכתוב: (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות].

יציאות שבת - מאי מלקות איכא? 'לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין' הוא, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו [5]?

[6] משום הכי קא מוקמינא כרבי ישמעאל, דאמר [7] 'לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין [8] - לוקין עליו' [9].

הא לאו הכי קיימא כרבי עקיבא [10]? קשיא 'ידיעות' [11]?

[12] לאו אמרת 'רבי ישמעאל היא ולמלקות' [13]? רבי עקיבא נמי, ולמלקות [14]!

אי הכי [15] – 'ידיעות' [16]? 'התראות' מיבעי ליה [17]!?

הא - לא קשיא [18]: תני 'ידיעות דהתראות' [וגם אלליבבבבבא דרבי ישמעאל].

אי הכי – 'שתים שהן ארבע'? תרתי הוא דהויין [19]? ותו: 'את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים' - העלמה למלקות מאי עבידתיה? ותו: הרי זה בעולה ויורד [20]!?

אלא אמר רב יוסף: [21] רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי: בידיעות נסיב לה כרבי ישמעאל, בשבועות נסיב לה כרבי עקיבא [22].

אמר רב אשי: אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: לא תימא רבי נסיב לה אליבא דתנאי וליה לא סבירא ליה, אלא רבי - טעמיה דנפשיה מפרש [23], דתניא [סיפרא ויקרא דיבורא דחובה פרשה ח משנה יא]: מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים? תלמוד לומר: (ויקרא ה ב-ג) 'ונעלם' 'ונעלם' שני פעמים [24]- דברי רבי עקיבא; רבי אומר: אינו צריך: הרי הוא אומר


עמוד ב

'ונעלם' - מכלל דידע [25]! 'והוא ידע' - הרי כאן שתי ידיעות; אם כן מה תלמוד לומר 'ונעלם' 'ונעלם'? - לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש [26].

אשכחן בידיעות, דאית ליה טעמיה דנפשיה, שבועות - דלית ליה טעמיה דנפשיה – מנלן?

סברא הוא.

<לישנא אחרינא: אשכחן בידיעות דסבר לה כרבי ישמעאל, בשבועות דסבר לה כרבי עקיבא מנלן? סברא הוא.>

רבי עקיבא - מאי טעמא קא מחייב לשעבר? דדריש ריבויי ומיעוטי? [27]- רבי נמי דריש ריבויי ומיעוטי [28] [ולכן כאן סתם את המשנה כרבי עקיבא!], דתניא [להלן מובאת הברייתא מהספרי בפירוט, וכאן רק הסיכום ההלכתי]: רבי אומר: 'בכל פודין בכור אדם - חוץ מן השטרות [29]', ורבנן אמרי 'בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות' [30]; מאי טעמא דרבי? - דריש ריבויי ומיעוטי:

[דומה לסיפרי קרח פיסקא יח] (במדבר יח טז) [ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא]: 'ופדויו מבן חדש' – ריבה [31]; 'בערכך כסף חמשת שקלים' – מיעט; 'תפדה' - חזר וריבה; ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל; מאי ריבה? כל מילי, ומאי מיעט? מיעט שטרות [32];

ורבנן [שם בספרי, ברישא] דרשי כללי ופרטי:

'ופדויו מבן חדש' - כלל 'בערכך כסף חמשת שקלים' – פרט; 'תפדה' חזר וכלל [33]: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון - אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות [34], יצאו שטרות: אף על פי שמטלטלין - אין גופן ממון [35].

אמר ליה רבינא לאמימר: רבי דריש ריבויי ומיעוטי? והא רבי כללי ופרטי דריש, דתניא [דומה לסיפרי ראה פיסקא קכב]: '(דברים טו יז) [ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן]: 'מרצע' - אין לי אלא מרצע, מנין לרבות הסול [36], והסירה [37], המחט, והמקדח, והמכתב [38]? תלמוד לומר: 'ולקחת': כל דבר שנלקח ביד, דברי רבי יוסי ברבי יהודה; רבי אומר: [39] 'מרצע' [40] מה מרצע [41] מיוחד של מתכת - אף כל של מתכת'; ואמרינן: במאי קא מיפלגי? רבי דריש כללי ופרטי, ורבי יוסי ברבי יהודה דריש

הערות[עריכה]

  1. ^ דמאחר שנשבע עליו שבועה ראשונה - נאסרת עליו, וכי הדר אישתבע - הוה ליה 'נשבע לקיים את המצוה', ותנן (לקמן דף כז.) 'נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת קרבן'
  2. ^ להבא דלקי עלה: דהויא לה לאו שיש בו מעשה
  3. ^ הלכך רבי יוחנן סבירא ליה כסתמא בתרא דהדר ביה רבי מקמייתא
  4. ^ ומשנה ראשונה - אף על פי שחזר בו מסתימתה - מאחר שפשטה ברוב התלמידים - לא היה יכולת בדורות שאחר רבי לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש, והניחו את שתיהן; והמשכיל יבין שאחרונה עיקר: שחזר בו מן הראשונה
  5. ^ לאו האמור בשבת לא ניתן לעונש מלקות, אלא שאם יעבור עליו - יתרה בו המתרה שהוא בסקילה, ויסקל! ואם לא התרה בו סקילה והתרה בו מלקות - אין דינו ללקות: שלא לעונש מלקות כתבו מתחלה!
  6. ^ ומשנינן:
  7. ^ במסכת מכות
  8. ^ אם התרו בו מלקות ולא מיתה
  9. ^ דתניא: 'אחת חייבי כריתות ואחת חייבי מיתות בית דין ישנן בכלל מלקות ארבעים - דברי רבי ישמעאל
  10. ^ בתמיה
  11. ^ והא קשיא ידיעות הטומאה, כדאמר (לעיל דף ג.): דלרבי עקיבא אינו חייב על העלם קדש ומקדש
  12. ^ ומשני:
  13. ^ דהוי קשיא לן שבועות גבי קרבן, ואוקימנא למלקות ולא קשיא לן
  14. ^ לרבי עקיבא נמי: אי לאו משום קושיא דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, דשמעינן ליה לרבי עקיבא במסכת מכות דאין לוקין עליו, אי הוה קשיא לן ידיעות לקרבן - הוה מוקמינן לה למלקות כולה מתניתין ורבי עקיבא, והוה ניחא לן לאוקמה אליבא דרבי עקיבא: משום דכולהו סתימתאי אליביה, דאמרינן (סנהדרין דף פו.): סתם מתניתין - רבי מאיר; סתם ספרא - רבי יהודה, סתם תוספתא - רבי נחמיה, וכולהו אליבא דרבי עקיבא ממנו קבלו
  15. ^ דמתניתין למלקות
  16. ^ דמשמע 'ונעלמו' - היכי תנן
  17. ^ הא התראות נינהו, ואין כאן העלם
  18. ^ כלומר: אם אין לך קושיא אחרת זו יש לתרץ כך
  19. ^ דאין מלקות אלא אם כן הזכירו את הטומאה והקודש, או את הטומאה והמקדש, ותרתי הוא דאיכא: מלקות לקודש ומלקות למקדש: דבשלמא לקרבן איכא ארבע: העלם טומאה ואכל קודש וזכור הוא לו, העלם טומאה ובא למקדש וזכור הוא לו, העלם קודש ואכלו, העלם מקדש ונכנס לו וזכור הוא את הטומאה
  20. ^ והא במזיד אוקימתה
  21. ^ לעולם – לקרבן; ודקשיא לך: לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא היא
  22. ^ רבי סתמה, ואליבא דתנאי, והכי גרסינן: בשבועות נסיב לה כרבי עקיבא, בידיעות נסיב לה כרבי ישמעאל, ולא מסתם סתמינהו, אלא הכי קאמר: שבועות לרבי עקיבא שתים שהן ארבע, ידיעות לרבי ישמעאל שתים שהן ארבע
  23. ^ אני פירשתי שמועה זו של רב יוסף לפני רב כהנא, ואמר דהאי 'נסיב לה אליבא דתנאי' דקאמר רב יוסף - לא תימא נסיב ולא סבירא ליה ולא סתמינהו, אלא ודאי מסתם סתמינהו רבי, והכי קסבר לה בשבועות כרבי עקיבא ובידיעות כרבי ישמעאל, וטעמא דנפשיה קאמר
  24. ^ תרי 'ונעלם' כתיבי גבי טומאת קרבן עולה ויורד: (ויקרא ה ב: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא) ונעלם ממנו והוא טמא [ואשם] [פסוק ג: או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה] ונעלם ממנו [והוא ידע ואשם]: קמא דוקא למיגמר מיניה: על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש, ואידך קרא יתירא הוא לדרשא; הטל 'והוא ידע' בין תרי 'ונעלם' – ודרוש: דלאחר שהיתה ידיעה – נעלם, ולמימר דבעי ידיעה בתחלה; וידיעה בסוף לא צריכא קרא, דאי לא ידע שחטא - אמאי לייתי קרבן?
  25. ^ לקמן מפרש לה
  26. ^ אלמא רבי - אהעלם מקדש נמי מחייב, כרבי ישמעאל
  27. ^ מדרשא דריבויי ומיעוטי נפקא ליה בפרק שלישי (לקמן כו.); שלא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות רבויין ומיעוטין, וגבי שבועות הכי דריש: 'נפש כי תשבע' ריבה כל השבועות 'להרע או להיטיב' מיעט את הריבוי, ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט: שיהא להבא, כמותו; ולא דדריש ליה במשמעות כלל ופרט: דנימא 'להרע או להיטיב' - פירושו של כלל הוא, ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו: הרעה והטבה, ולא שאר דברים - ואפילו להבא שאינו הרעה והטבה; שכל הדורש התורה כלל ופרט - אית ליה 'אין בכלל אלא מה שבפרט', וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא - כי הכא, דכתיב בתריה 'לכל אשר יבטא וגו' - די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט: בלהבא ולא לשעבר, שאינו דומה לפרט כלל, דלהכי אהני כלל קמא למעוטי, והיינו דאומר 'כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט', כלומר: דן אתה להוסיף על הפרט על ידי כלל האחרון, אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו; אבל הדורש בריבה ומיעט - אין הפרט פירושו של כלל, אלא ממעטו במקצת, כלומר: לא את הכל ריבה בריבוי הראשון, אלא זה וכיוצא בו; בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו; הלכך: כי אתא ריבוי אחרינא בתריה - לרבות בא, ואפילו שלא כעין הפרט, ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל; ורבי עקיבא הכי דריש בפרק שלישי להאי 'כי תשבע' (ויקרא ה ד) ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה; 'פרט' הוא לשון פירוש - לפיכך 'כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט; 'מיעוט' אינו פירוש, אלא ממעט את משמעות הכלל במקצת, ומשייר את כל הדומה למיעוט; כך מפורש בסנהדרין בפרק 'נגמר הדין' (דף מו.) גבי 'והומת ותלית' (דברים כא כב) דריבה ומיעוט לחודיה מביא כל כעין הפרט, בלא רבויא בתריה
  28. ^ כלומר: שמעינן ליה בעלמא שדורש את התורה במשמעות ריבוי ומיעוט, ולא במשמעות כלל ופרט
  29. ^ היה חייב לו אדם בשטר חמשה סלעים, ונתן זה אותו שטר לכהן בפדיון בנו - אינו פדוי; אבל בשאר כל דברים פודין
  30. ^ ורבנן פליגי עליה במתניתין במסכת בכורות, דתנן [פ"ח מ"ט] 'אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות'
  31. ^ 'ופדויו' בכל דבר משמע
  32. ^ שהן ראויין למעט יותר מן הכל, שאינן ממון
  33. ^ ואע"פ ד'תפדה' ו'פדויו' גבי הדדי כתיבי, והדר כתיב 'בערכך כסף' - איכא תנאי דסבירא להו בשתי כללות הסמוכין זה לזה והפרט אחריהם - הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל
  34. ^ 'והתנחלתם אותם' וגו' (ויקרא כה מו)
  35. ^ הנייר אינו שוה כלום, ואינו עומד אלא לראיה שבו
  36. ^ חתיכת עץ חדודה
  37. ^ קוץ
  38. ^ חרט שקורין 'גריפא'
  39. ^ דריש כלל ופרט: 'ולקחת' – כלל;
  40. ^ פרט; 'ונתת באזנו' - כל דבר הנתון, חזר וכלל:
  41. ^ הפרט