שבועות ד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אינו חייב אלא אחת זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד זו היא דחייבין על זדונה מכות אבל אוכל ולא אכל לא לקי מכדי האי סתמא והאי סתמא מאי חזי דעביד כי האי סתמא לעביד כי האי סתמא ולטעמיך רבי גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי אלא מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה במאי אוקימתא כר' ישמעאל ולמלקות מראות נגעים מאי מלקות איכא בקוצץ בהרתו וכרבי אבין א"ר אילעא דא"ר אבין א"ר אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה יציאות שבת מאי מלקות איכא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא אוכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו משום הכי קא מוקמינא כר' ישמעאל דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו הא לאו הכי קיימא כר"ע קשיא ידיעות לאו אמרת רבי ישמעאל היא ולמלקות ר"ע נמי ולמלקות אי הכי ידיעות התראות מיבעי ליה הא לא קשיא תני ידיעות דהתראות אי הכי שתים שהן ארבע תרתי הוא דהויין ותו את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים העלמה למלקות מאי עבידתיה ותו הרי זה בעולה ויורד אלא אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בידיעות נסיב לה כרבי ישמעאל בשבועות נסיב לה כר"ע אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא רבי נסיב לה אליבא דתנאי וליה לא ס"ל אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים ת"ל (ויקרא ה, ב) ונעלם ונעלם שני פעמים דברי ר"ע רבי אומר אינו צריך בהרי הוא אומר
רש"י
[עריכה]אינו חייב אלא אחת - דמאחר שנשבע עליו שבועה ראשונה נאסרת עליו וכי הדר אישתבע ה"ל נשבע לקיים את המצוה ותנן לקמן (דף כז.) נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת קרבן:
זו היא - להבא דלקי עלה דהויא לה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:
אלא מעיקרא סבר לה כו' - הלכך רבי יוחנן ס"ל כסתמא בתרא דהדר ביה רבי מקמייתא:
ומשנה לא זזה ממקומה - ומשנה ראשונה אע"פ שחזר בו מסתימתה מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת בדורות שאחר רבי לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניחו את שתיהן והמשכיל יבין שאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה:
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - לאו האמור בשבת לא ניתן לעונש מלקות אלא שאם יעבור עליו יתרה בו המתרה שהוא בסקילה ויסקל ואם לא התרה בו סקילה והתרה בו מלקות אין דינו ללקות שלא לעונש מלקות כתבו מתחלה ומשנינן להכי אוקימנא כרבי ישמעאל דאמר במסכת מכות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם התרו בו מלקות ולא מיתה מלקין אותו דתניא אחת חייבי כריתות ואחת חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות מ' דברי רבי ישמעאל:
הא לאו הכי מתוקמא כר"ע - בתמיה והא. קשיא ידיעות הטומאה כדאמר לעיל (דף ג.) דלר"ע אינו חייב על העלם קדש ומקדש:
ומשני לאו אמרת ר' ישמעאל היא - דהוי קשיא לן שבועות גבי קרבן ואוקימנא למלקות ולא קשיא לן לר"ע נמי אי לאו משום קושיא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דשמעינן ליה לר"ע במס' מכות דאין לוקין עליו אי הוה קשיא לן ידיעות לקרבן הוה מוקמינן לה למלקות כולה מתניתין ור"ע והוה ניחא לן לאוקמה אליבא דר"ע משום דכולהו סתימתאי אליבי' דאמרי' (סנהדרין דף פו.) סתם מתני' ר"מ סתם ספרא ר' יהודה סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע ממנו קבלו:
אי הכי - דמתני' למלקות:
ידיעות - דמשמע ונעלמו היכי תנן הא התראות נינהו ואין כאן העלם:
הא לא קשיא - כלומר אם אין לך קושיא אחרת זו יש לתרץ כך:
תרתי הוא דהויין - דאין מלקות אלא א"כ הזכירו את הטומאה והקודש או את הטומאה והמקדש ותרתי הוא דאיכא מלקות לקודש ומלקות למקדש דבשלמא לקרבן איכא ארבע העלם טומאה ואכל קודש וזכור הוא לו העלם טומאה ובא למקדש וזכור הוא לו העלם קודש ואכלו העלם מקדש ונכנס לו וזכור הוא את הטומאה:
ותו ה"ז בעולה ויורד - והא במזיד אוקימתה:
אלא אמר רב יוסף - לעולם לקרבן ודקשיא לך לא רבי ישמעאל ולא ר"ע היא ר' סתמה ואליבא דתנאי וה"ג בשבועות נסיב לה כר"ע בידיעות נסיב לה כר' ישמעאל ולא מסתם סתמינהו אלא ה"ק שבועות לר"ע שתים שהן ד' ידיעות לר' ישמעאל שתים שהן ד':
אמריתא לשמעתא כו' - אני פירשתי שמועה זו של רב יוסף לפני רב כהנא ואמר דהאי נסיב לה אליבא דתנאי דקאמר רב יוסף לא תימא נסיב ולא ס"ל ולא סתמינהו אלא ודאי מסתם סתמינהו רבי והכי קסבר לה בשבועות כר"ע ובידיעות כר' ישמעאל וטעמא דנפשיה קאמר:
ונעלם ונעלם שני פעמים - תרי ונעלם כתיבי גבי טומאת קרבן
תוספות
[עריכה]אבל אוכל ולא אכל לא לקי. דלמעט אכלתי ולא אכלתי לא אתי כדאמר בפ"ג (לקמן דף כא: ושם) דקאי בלהבא וממעט להבא ולא אזרוק וזרק חייב לכ"ע וליכא למימר נמי דאתי למעוטי נשבע לבטל המצוה דהא קתני לה התם (דף כז.) ברישא דהך מתני' וא"ת היכי דייק מהכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלמא טעמא משום דהוי התראת ספק וי"ל דמשמע ליה דפטר אפילו נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד ביטלו ולא בטלו דחשיב התראת ספק אפילו שיבר כנפיה בפ' בתרא דמכות (דף טו: ושם) א"נ אינו חושש רק למצוא תנא דפליג אמתני' וא"ת ומנלן דפליג דלמא מתני' דהכא איירי בזורק ככר לים דהוי התראת ודאי ולעולם תרוייהו סבירא להו דלוקין על לאו שאין בו מעשה ומתני' דפ"ג (לקמן דף כז:) איירי בהתראת ספק וי"ל דמתני' משמע ליה דאיירי כמתני' דלקמן (שם) וכן מייתי לעיל שפיר ממתני' דמותיר בטהור אע"ג דאיכא למימר דפטר משום דיש בהן התראת ספק דמ"מ אייתי ראיה דפליג תנא אמתני' דבהאי טעמא דפטר מותיר בטהור יש לפטור הך דמתניתין:
והדר סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וא"ת דבריש אלו טריפות (חולין דף מג.) פריך לר' יוחנן דאמר הלכה כדברי האומר בכזית והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום ומאי פריך והא סתמא בתרא עדיף וי"ל דאלו טריפות ואלו כשירות חדא מילתא היא ולא שייך למימר בהו קמייתא ובתרייתא והר"ר יעקב דאורלינ"ש תירץ דה"פ והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ע"כ סתמא דאלו כשירות לאו סתמא מעלייתא היא דאי סתם גמור הוא אמאי הוצרך לפסוק כוותיה והא"ר יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה:
מראות נגעים מאי מלקות איכא. ואין לומר כגון אם התרו בו שלא ליכנס למקדש ונכנס או שלא לאכול בשר קודש ואכל דא"כ היינו ידיעות הטומאה ואם התרו בו שלא ליכנס במחנה לויה ונכנס לפנים ממחיצתו הא אמר בפרק אלו דברים (פסחים דף סז. וע"ש בתד"ה הכתוב) דלא לקי שהכתוב נתקו לעשה דכתיב בדד ישב אבל אי איירי לענין קרבן ניחא דיש קרבן לאחר שנטהר מנגעו:
בקוצץ בהרתו. משמע הכא דאין לוקין אלא על קציצת ד' מראות נגעים וקשה דבפ' ר"א דמילה (שבת דף קלב: ושם) משמע דלקי אף על קציצת נגעים טהורים דאין צרעת דוחה את העבודה ופריך ונקצץ בהרתו דאתי עשה דעבודה ודחי לאו דקוצץ בהרתו ומשני מחוסר טבילה התינח נגעים טמאים נגעים טהורין מאי איכא למימר משמע דלקי אקציצת נגעים טהורים ואומר ריצב"א דהתם נמי לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעיניו בזה ובזה או כהה וקרי ליה טהורה לפי שאין מוחלט ואין מחוסר טבילה שכבר טבל:
הא לאו הכי מתוקמא כר"ע קשה ידיעות. תימה דהא ודאי אי הוה סבר ר"ע לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו הוה אתיא מתני' שפיר כר"ע ולא הוה קשיא ליה ידיעות כיון דלמלקות איירי מתני' דאיצטריך למימר דסבר תנא דמתניתין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו וי"ל דקשיא ליה ידיעות כי מוקמינן מתני' כר"ע אע"ג דמתניתין איירי למלקות כדמסיק בתר הכי אי הכי ידיעות התראות מיבעי ליה אבל כרבי ישמעאל ולמלקות אתי שפיר הא דקתני ידיעות דמתני' איירי בין לקרבן בין למלקות והשתא אתי שפיר דיש ליישב אי הכי דפריך אמאי מוקי כרבי עקיבא ולמלקות דכרבי ישמעאל ולמלקות א"ש כדפרישית:
רבי עקיבא נמי ולמלקות. וא"ת א"כ סבר ר"ע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאמר הגמ' לעיל אליבא דר' ישמעאל והיכי מצי סבר דלוקין עליו והא למ"ד לוקין עליו משום דגמר ממוציא ש"ר ועדים זוממין כדאמר בפ"ק דמכות (דף ב:) ור"ע דאומר עדים זוממין קנסא הוא לא מצי גמר דאיכא למימר שכן קנס וי"ל דדלמא סבר כרב דימי דאמר בפ"ג (לקמן דף כ:) אכלתי ולא אכלתי שבועת שוא היא ולקי עליו מלא ינקה ולמאי דפרישית לעיל דדוקא גבי שבועה קאמר לעיל דלקי עליו אתי שפיר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק א (עריכה)
טז א מיי' פי"ח מהל' סנהדרין הלכה ב':
יז ב מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה א':
ראשונים נוספים
דתנן שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת. וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ודייקי' מינה מדקתני וזו היא זהו דלקי. דעבד מעשה דאכל אבל אוכל ולא אכל לא לקי. ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא.
ותו רבי היכי סתים הכא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והכא סתים לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
ופשטינן מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתם הכי. והדר סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וסתם הכי. ונדחת הראשונה דהלכתא כבתראה. ומשנה לא זזה ממקומה ור' יוחנן דאמר כסתמא בתראה.
ומקשינן במאי אוקימתה למתי' דהכא דקתני שתים שהן ארבע למלקות ולא לקרבן. מראות נגעים מאי למלקות איכא. ופרקינן כגון דאיכא אחד מאלו ארבע' מראות נגעים בראשי אבריו וקבבן שלוקה. כר' אבי דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ולא אינו אלא בלא תעשה.
יציאות השבת לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. ופרקינן להכי אוקימנא כר' ישמעאל דתניא אחד חייבי [כריתות ואחד חייבי] מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי ר' ישמעאל. אבל לר' עקיבא ולמלקות לא מיתוקמא. דהעלמה במלקות ליכא. דהא ליכא מלקות אלא בידיעה והתראה. ותוב הא לקרבן היא דהא קתני בעולה ויורד.
אלא אמר רב יוסף רבי היא.
ובשבועות סבר לה כר' עקיבא דמחייב אפילו לשעבר. ובידיעות הטומאה סבר לה כר' ישמעאל דמחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.
ה"ג רש"י ז"ל: ה) ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם. וא"ת והא בכל התורה נמי כתיב ידיעה בסוף ותו דהא לר' צריך כדאמרינן והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות ומאי שנא לרבנן דלא צריכי להו אנן הכי קאמרינן ודאי ידיעה בסוף אע"ג דלא צריכא ארחיה דקרא לפרושה אלא ונעלם בתרא למה לי על כרחין כך תדרוש בהן ונעלם לאחר שידע וידיעה בסוף לא כתבה הכא והיינו ו) דקאמר בפ' ידיעות מדחייב על העלם מקדש לא מייתר ליה קרא לידיעה בתחילה אלמא לר' עקיבא ידיעה מיתורא דונעלם אתי, זה נר' מפירש"י.
והשיבו עליו, דידיעה בסוף מצריך צריכידהא דרשי ליה במסכת כריתות למפריש קרבן ואח"כ נודע לו שצריך להפריש קרבן אחר.
ויש שפירשו דה"ק, תדי ונעלם בהדי הדדי היכי איפשר האי העלמה אריכתא היא אלא שדי והוא ידע ביניהו ודרוש הכי ת"ל ונעלם והוא ידע הרי ידיעה בסוף והוא ידע ונעלם הרי ידיעה בתחלה ואי קשיא לך כיון דתרי ונעלם מצריך צריכי חד לגופיה וחד למדרש על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש למה לי למעקר והוא ידע מדוכתיה נימא קראי כפשטייהו לאו מילתא היא דלמדרש על העלם טומאה הוא חייב ולא על מקדש לר' עקיבא לא צריך קרא יתירה דממילא משתמע מיניה ונעלם והוא טמא, וכן לפי' רש"י ז"ל.
ולשתי הלשונות הללו קשיא לי הא דאמרי בשילהי ידיעות הטומאה (יט,ב – <עיי"ש שהיה לו גירסא אחרת>) כאן עשו ולא בכל התורה הכא הוא דלא כתיב ידיעה כההיא דבעינן ידיעה דשניא מהעלמה כו' ואי והוא ידע שדינן מקמי ונעלם ידיעה גמורה תיבעי.
ור"ח ז"ל גריס: ת"ל ונעלם ונעלם שני פעמים והכי תניא בסיפרא וכך פירושה מדכחב רחמנא ריבוי העלמות משמע השתא נעלם אבל מעיקרא ידיעה אית בה ואי לא כתב רחמנא ונעלם אלא חד לא הוה משמע אלא ידיעת בית רבו וכדר' א"נ אפי' ידיעת בית רבו נמי לא משתמע ליה מיניה וכדר' ישמעאל השתא דכתיבי תרי ונעלם משמע השתא נעלם אבל לא קודם לכך וידיעה בסוף מיכתב כתיבא והא דקתני והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות אסוקי מילתא הוא לרבי וה"ה לר"ע כך פירש ר"ת ז"ל.
ובירושלמי (א,ב) מצינו מנין לידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים ת"ל ונעלם ונעלם שני פעמים מכלל שבאת לו ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים פירוש מדכתי' תרי ונעלם ש"מ דידיעה היתה לו מתחלה וידיעה בסוף מכתב כתיבא עד כדון לרבי עקיבא כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר ונעלם ממנו מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות הא רבי ישמעאל כר' דר' ישמעאל אפי' כרבי עקיבא אתיא היא ידיעה והעלם בטומאת מקדש ידיעה והעלם בטומאת הקדש פי' עד כדון כר' עקיבא דפטר על העלם מקדש מייתר ליה חד ונעלם לידיעה בתחלה כדפרש"י כר' ישמעאל דלא מייתר ליה קרא לידיעה בתחלה מה נימא ומהדר דר' ישמעאל דריש ונעלם מכלל שידע ובעינן נימא ר' ישמעאל דאמר כר' דדריש לקרא הכי ומתרץ דאפי' תימא ר' ישמעאל בהא כר' עקיבא סבירא ליה דמיתר ליה קרא דידיעה מתחילה והעלם מקדש וקדש א) מסברא נפקא ליה דהיינו בהעלם טומאה ע"כ. ואית דבעי מימר נשמעינה מן הדא והוא ידע ואשם והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם אלא אם אינו ענין לידיעה בתחלה תנהו ענין לידיעה בסוף פי' והוא טמא ואשם משמע שידע הטומאה ונעלם ממנו עכשיו שהוא טמא ואשם וכי הדר כתיב והוא ידע ואשם לא שידע מתחלה ועכשו נעלם ממנו דהא כבר כתיבה ידיעה בתחלה אלא לידיעה בסוף אתא ע"כ ר' בון בעי אם לא נודע לו בסוף היך הוא מביא קרבן אלא אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה התיבון והא כתיב או הודע אליו חטאתו והביא מעתה אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה פתר לה במחוייבי חטאות ודאין שעבר עליהם יום הכפורים שמביאין לאחר יה"כ וחייבי אשמות תלוין מנין ת"ל או הודע אליו חטאתו והביא אף לאחר יה"כ וכך פירושו דר' בון בעי אמאי צריך תרי ונעלם א"נ והוא טמא ואשם והוא ידע ואשם בלאו הכי נמי מוהוא ידע נפקא דאם אינו ענין לבסוף תנהו ענין לבתחלה ואקשו ליה א"כ בכל התורה כולה ליקשי לך דלא בעינן ידיעה בתחלה ואע"ג דכתיב בה ידיעה בסוף אלא מאי אית לך למימר דאתא לאשמועינן דאם עבר עליהן יה"כ חייבין להביא אף לאחר ה"נ גבי ידיעות הטומאה לא תקשי לך דלדרשא אתא.
ולפ"ז הפי' הירושלמי מפורש כמו שכתבנו ויש לפרש דר' בון הוא דפתר לה במחוייבי חטאות ודאין כו' ולומר שכיון שכבר כתוב גבי חטאת קבועה או הודע אליו לומר שאין יה"כ פוטר לא הי צריך לכתוב כן בעולה ויורד אלא אם אינו ענין בסוף תנהו ענין בתחלה ומ"מ למדנו ממנו שגירס' הברייתא השנויה בגמ' דילן ופירושה כדברי ר"ת ז"ל.
הא דאמרי' מ"ה מוקמי' לה כר' ישמעאל דאמ' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו: קשיא לי דבכולי תלמודא בכל כי הא הכי אמרי' ולאו מי אוקמינא כר' פלוני ואיהו הכי ס"ל, וה"נ הל"ל ולאו מי אוקימנא כר' ישמעאל ר' ישמעאל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ס"ל, ואלו הוה אמרי' הכי תו לא תקשי לן מאי דקא מקשו הא לאו הכי מוקמת לה כר"ע, וניחא לי דמשום דסתם מתני' ר"ע כל היכא דאפשר לאוקמי למתני' כותיה מוקמי' ולפום כן אמר משום הך קושיא הוא דמפקי' ליה מדר"ע ומוקמי' כר' ישמעאל.
הא דאקשי' שתים שהן ד' שתים הוא דהויין: וכן אידך דאקשי' (מקרי) [הרי זה] כעולה ויורד, בין לר' ישמעאל בין לר"ע מקשי' ומ"ה לא אשכחי' פתרי למתני' אלא דמוקמי' לה כר' נסיב לה כתנאי.
ה"ג רש"י ז"ל: ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם: ופי' דתרי ונעלם כתיבי ובסוף כת"י והוא ידע, ולר"ע דלית ליה העלם מקדש אתא ונעלם קמא דעל העלם טומאה בלבד חייב דעליה כתיב ונעלם ממנו והוא טמא, אבל על העלם מקדש לא, ואידך קרא אתי לדרשא והטל והוא ידע באמצע שני ונעלם ונדרוש מיניה דלאחר שידע נעלם והיינו ידיעה בתחלה, אבל ידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע היכי מייתי קרבן.
ואע"ג דבכל התורה כולה כתיבא ידיעה בסוף כדכתי' (ויקרא ד, יד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, דאלמא אע"ג דלא צריכא דחיה דקרא הוא, אלא דהכא כיון דכתי' אחרינא למה לן, אלא למדרש ונעלם אחר שהיתה לו ידיעה, וה"ק ונעלם אחר שהוא ידע וידיעה בסוף לא כתב' הכא, אבל יש מי שהקשה עליו דהא ידיעה בסוף מיצרך צריכא דמינה נפק' [כריתות] למפריש קרבן ואח"כ נודע לו, שצריך להפריש קרבן אחר ויש מי שפי' דהאי והוא ידע שדי ליה בין נעלם קמא ונעלם בתרא ודרשי' ליה לפניו ולאחריו, והכי דרשי' ונעלם אחר שידע וידע אחר שנעלם דאלמא בעי' ידיעה בתחלה ובסוף, והר"א אב ב"ד ז"ל פי' בהפך דבתר דשרי' וידע באמצע דרשי' מנעלם קמא וידע דבעי' ידיעה בסוף, ומנעלם בתרא דרשי' וידע ואח"כ נעלם דבעי' ידיעה בתחלה ומקרא מדריש דבעי' ידיעה בסוף ובתחלה ולפי פירושי אחרונים אלו לר"ע לא צריך קרא למעוטי העלם מקדש, דממילא שמעי' ליה דעל נגיעת הטומאה כת' ונעלם, ונ"ל ראיה על זה דאדרבה לר' בעי' ליתורי חד ונעלם לחייב על העלם מקדש וכדקתני א"כ מת"ל ונעלם לחייב על העלם מקדש.
שבועה שלא אוכלנה ואכלה אנו חייב אלא א' וא"ת ואפי' א' למה לוקה דהא התראת ספק היא שמא ישאל על שבועתו ומצוה נמי איכא ומהאי טעמא חשיבי איסור שבועות ונדרים דבר שיש לו מתירין כדאית' במס' נדרים וי"ל דכיון דמחוסר מעשה הוא דמי יימר דמזדקקן ליה רבנן לא חשיבא התראה ספק להיפטר עליו ממלקות מאין בידו לומר אעשה בהיתר דאי לא תימא הכי נזיר ששתה יין או אכל ענבים האיך לוקה דהא אפשר בשאלה אלא ודאי כדאמרי' וכדכתיבנא לה בכמה דוכתי:
זו היא וכו' אבל אוכל ולא אוכל לא לקי וא"ת ומנ"ל דמשום לאו שאין בו מעשה דילמא משום התראת ספק דלא שמי' התראה זו כבר תריצנא לעיל ועוד י"ל דהכא סתמא ממעט לה אפי' בנשבע שיאכל ככר זו וזרקו לים או שרפו והתרו בו בשעת שריפה או בשעת זריקה דהו"ל התראת ודאי וכמאן דתני התם במכו' ביטלו ולא ביטלו וכן תי' התוס' וא"ת ודילמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי וי"ל דהא ליתא כדאמרי' לקמן בפ"ג מסתברא קאי להבא ממעט להבא וליכא למימר דהא ממעט אזרוק ולא אזרוק דבהא כ"ע מודו דחייב ואין לו' דממעט הרעה דאחרי' דהיינו נשבע לבטל את המצוה דקא חשיב ברישא דהאי משנה:
מראות נגעים מאי מלקות איכא פירוש דאי בשנכנס למקדש או בשאכל קדש בטומאה זו היינו בכלל ידיעות הטומאה ולא עוד אלא דבכניסת מקדש לא מחייבי מלקות אטומאת צרעת דליכא לאו דלא יטמאו את מחניהם כדאמרינן בפסח שני פרק אלו דברים אליבא דר"ש מיהת והתם משמע דרב חסדא ואמוראי כר"ש ס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ניתקו הכתוב לעשה וק' דהכא משמע דאין לוקין אלא על מראות נגעים טמאים ובפרק ר"א דמילה משמע דלוקה אף על נגעים טהורים דקאמר התם דצרעת דוחה עבודה ופריך ולקוץ בהרתו דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דקוצץ בהרתו ומשני מחוסר טביל' הוא ואמר הניחא נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר אלמא אף על טהורים עבר. וי"ל דהתם מיירי במראות נגעים טמאים אלא שעמד בעיניו בשתי הסגרו' דטהור הוא ולוקה על קציצתו עד שיטהרנו הכהן. משום דאם נולד בו סי' טומאה לאחר הפטור הכהן מחליטו מיד והכי איתא בתוספתא דנגעים:
מש"ה קא מוקמ' כר"י דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו וא"ת א"כ תיקשי לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואמרי' בפ' הנחנקין דס"ל אין לוקין עליו וי"ל דלא אמרה ר"י בהדיא התם אלא סוגיא דתלמודא הוא אליבי' ובמסקנ' דשמעתין ר"ע נמי ולמלקו' הקשו בתוס' היכי מתוקמ' כר"ע דהא ע"כ סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא טעמא דמ"ד לוקין משום דגמר ממוציא ש"ר ועדי' זוממין ופרכינן מה לעדים זוממין שכן קנס ופרקינן קסבר עדים זוממין ממונא ואלו ר"ע סבר דעדים זוממין קנס' ותי' משום דאיכא לאוקמי דסבר כרב דימי דלקמן פ"ג דאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ולוקה משום לא ינקה ה' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו ואייתר לי' שוא שני לשבועות שקר דאוכל ולא אוכל עוד תי' בתוס' דלר"ע אפשר דנפקא לי' לאו שאב"מ דלוקין עליו ממש"ר ועדים זוממין ומקלל אותו בשם דכתיב בהו מלקו' בהדיא כדאיתא במס' תמורה וכל דאתי מתלתייהו אתיא אפי' למ"ד ע"ז קנסא ורבנן דאמרי אין לוקין משום דמסתבר להו טפי למילף מלאו דחסימה דכתיב סמוך בעיקר מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע:
א"ה ידיעו' התראו' מבעי ליה פירש"י ז"ל דאילו ידיעות משמע שנעלמו אח"כ בשעת מעשה פי' לפירושו דלאו ממשמעות לשון ידיעות פריך לי' תלמודא דאדרבה ידיעות גמורות גם בשעת מעשה במשמע אלא דמשמע לן דהני ידיעות דומיא דידיעה דקתני סוף פ"א בענין קרבן שהם ידיעות שנעלמו. ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דידיעות דקתני רישא כפשוטי' ולאו כידיעה דסיפא ויש לפרש עוד ידיעות התראות מבעי' לי' דלשון ידיעה משמע שידע מעצמו וחטא לדעת ואי הכי הודעת אחרים בעינא למלקות דהיינו הודעות והתראות מבעי לי ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דתנא לא דק ולישנא קלילא נקט: [בכ"י מצינו בזה הלשון אריח על גבי לבינה ונראה שמחוסרין קצת תיבות]:
תרתי הויין פי' דהא ליכא מלקות אלא בתרתי בזדון קדש עם זדון טומאה וכן בזדון מקדש עם זדון טומאה. וא"ת וליפרוך דאי למלקות מאי שהם ד'. ויש מתרצים דמצי לדחויי שהם ד' בשוגג ולקרבן דהא לעיל בחד פי' והי' יותר עון לשון שתים הן ותו לא היכא הדר פריך מלשון שתים שהן ד' דאיכא ד' מיהת ותו את שיש בה ידיעה וכו' וכדמוקים לה למלקות מ"ט הוה דחיק נפשיה דרישא למלקות וסיפא לקרבן. אבל תלמודא דפריך השתא מינה משמע לי' דמדסיפא לקרבן רישא לקרבן ולאלומי' לפרכי' אזיל מן הסיפא:
אלא אר"י פירש רש"י לעולם וכו' וה"ג בשבועות נסיב לה כר"ע. בידיעות נסיב לה כר"י ולא גרסי' בחד מיני' סבר לה כדמוכח סוגיא להדיא לא תימ' וכו'. אלא רבי טעמא דנפשיה מפרש והא דלא נקיט אלא נסיב לה וסבר לה משום דבעי' לאשמעי' כדמפרש ואזיל דלא נסיב לה וסבר לה מאחריני אלא דאזדא לטעמא ולסברא דנפשי' ומיהו מסקנא דסוגיין דבשבועות נסיב ולא סבר לה ואפשר דאף רב כהנא לא נתכוין אלא משום משנה דידיעות דאמר סברא דנפשי' ולא נחשוב דבההוא לא סבר לה כדלא סבר לה במשנה דשבועות. וא"ת וכיון דלא סבר לה אמאי נסיב לה י"ל לפי שרוב בני הישיבה הסכימו עלי' ויש מקשי' כיון דזמנין דעבד רבי סתם משנה ממאי דלא סבר מאי האי דאמרי' בפרק כיסוי הדם ראה רבי דבריו של ר"מ ושנאה בלשון חכמים ויש מחלקים דשאני הכא ששנאה בלשון חכמים א"נ התם הכי גמר לה רחב"א דנסיב וסבר לה ויותר נכון דודאי כיון דסתם בה רבי הכי עביד בה הלכתא ולא אמרי' אלא דאיהו לא סבר לה מנפשי' אלא שנטה אחרי רבים דהוו סבר לה כסתמא:
דתני' מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף ופירש"י ז"ל דתרי ונעלם כתיבי חד לחייב על העלם טומאה דוקא וחד דאייתר לדרשא ואע"ג דכתיב ונעלם והוא ידע אא"ע לידיעה דבסוף כפשטיה דהא לא צריך קרא דפשיטא דאי לא ידע דחטא לא מייתי קרבן תנהו ענין לידיעה דבתחלה וכאלו כתיב והוא ידע ונעלם כלומר ונעלם מה שכבר ידע והו"ל כאלו כתיב בקרא ונעלם והוא ידע ונעלם והקשו עליו דהא אורחא דקרא הוא למכתב ידיעה בסוף בכל הקרבנות כדכתיב או הודע אליו ונודעה החטאת. ותי' דהנהו לדרשא אתו הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים עוד הק' דל"ל למימר ונעלם והוא ידע ונעלם מסתיי' דליתני ת"ל והוא ידע ונעלם ומיהו אין שתי' אלו כ"כ קו' לפי לשון רש"י ז"ל שפי' דכתיבי תרי ונעלם וחד מייתר לדרשא. לאשמעי' דין ידיעה וכיון דכן אצטריך למינקט תרי ולא דמי לאידך קרבנות דלית בהו כפילא דלישנא ובודאי שכן מוכח בפ' ידיעות הטומאה דלר"ע מכפילא ונעלם דריש ליה ומשום דס"ל דעל העלם טומאה בלחוד הוא חייב ולא על העלם קדש ומקדש דלהכי כתיב ונעלם ממנו והוא טמא. ומי' הא ודאי ק' על פירש"י ז"ל דאמרי' בכריתות מנין למפריש קרבן עד שלא נודע לו ואח"כ נודע לו שצריך להפריש קרבן אחר ת"ל ונעלם ממנו והוא ידע אלמא פשיטא להו דהאי ונעלם והוא ידע ידיעה דבסוף הוא ולא משמע דפליגא אההיא דר"ע מדלא אמרו לה התם ועוד דבת"כ אין הגי' אלא כגי' ר"ח ז"ל וכ"ה בספרי דוקני ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים והרבה פי' נאמרו בה אבל המחוור יותר דר"ע סבר דלהכי כתיב ונעלם ונעלם ב"פ כדי לרבות בהעלמות ולא בעי' למדרשי' לרבות העלם קדש ומקדש דהא אדרבה אמעיט הא מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וא"כ לא בא אלא ללמד על ידיעה בתחלה דא"א לב' העלמות בלא ידיעה בנתיים וכאלו כתיב והוא ידע בנתיים. ומעתה יש בכתוב ידיעה בתחלה מדיוקא דב' העלמות וידיעה דלבסוף מן הכתוב דאע"ג דדרשינן מיני' בכריתו' ממילא אתי' לידיעה דלבסוף ואף גי' רש"י ז"ל יש להלום לפי' זה דקתני ונעלם והוא ידע ונעלם לאו דנקיט ההו' והוא ידע הכתוב במקר' אלא והוא ידע דנפיק לה מונעלם ונעלם ב"פ ור"ת ז"ל פי' בענין אחר והכריע הרמב"ן ז"ל כפי' ע"פ הירושלמי אבל גמגום גדול יש בו דוק ותשכח במהדורא קמא והפי' שכתבתי הוא פי' מרווח ועושה שלום בין הגירסאות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה