חידושי הריטב"א על הש"ס/שבועות/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]


בעזרת אל תמים דעות

שבועות שתים שהם ארבע. פי' שבועות ביטוי שחייב הכתוב על שגגתן קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא דכתיב ונפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. הא דלא פריש בה תנא בהדיא שבועות ביטוי כדפי' באידך דמכילתין דקתני שבועות העדות שבועות הפקדון שבועות הדיינים. י"ל דטעמא משום דהתם השבועה מחמת ד"א שגורם לו לישבע תני בה בלשון הגורם אבל הכא אין לו גורם מבחוץ ומעצמו הוא מבטא שפתיו בשבועה או לעצמו או לאחרים כגון שאתן מנה לפלוני ושלא אתן קרי להו שבועה. והא דקתני שתים שהם ד' בהא ובכולה מתני' ולא קתני ארבע וכן באידך ואע"ג דכלהו לחיובא כדאסקינן טעמא דמלתא לפי שאין שוות לגמרי בענין זו משום דשתים אבות ואידך תולדות זו משום דשתים כתיבי בהדיא ואידך (אבות) [אתי מדרשא] והכא גבי שבועות כתיב בהדיא להרע או להיטיב דהיינו שתים (ואידך) אתו מדרשא דלכל אשר יבטא האדם בשבועה כדאיתא בפרק שבועות בתרא וכן בידיעות הטומאה כתיבי בהדיא העלם טומאה בקדש ומקדש ואידך דהיינו העלם קדש ומקדש אתו מדרשא ביציאות שבת הוצאות כתיבי הכנסות לא כתיבי ובמראות נגעים (שתים אבות ואידך תולדות) שכן מביא בגמרא לקמן בריש מכילתין ולא מן קצת נוסחי שמפרש כן להדיא דההוא לאו לישנא דגמרא הוא. אלא מדאמרי' בגמרא מני מתני' אי ר' ישמעאל הא אמר אינו חייב אלא על העתיד לבא אלמא משמע (מדקאמר) להו דשתים שהן ד' דקתני היינו כדפירש"י ז"ל דאלו לר' ישמעאל שתים שהן ד' היינו שאוכל ושלא אוכל שיש בהם הרעה והטבה ושאזרוק צרור ליה ושלא אזרוק שאין בה הרעה והטבה וכולם להבא כדאיתא בפ"ג ומיהא איכא למידק מהיכן משמע להו לבעלי הגמרא דמתני' מרבי לשעבר כר"ע ולא אזרוק כר"י וי"ל דסמכו על משנת פ"ג דקתני בה הכי בהדיא ומשמע להו דההוא מתני' פי' דמתני' דהכא היא דבתר דפסיק תנא ושרי הלכו ידיעות הטומאה דזוטרא כדאיתא בגמרא הדר לפרושי הלכות שבועות ומיהו אכתי קשה דהא בפרק ג' איכא מ"ד דר"ע מייתי מרבוייא דקרא אף שאזרוק ולא אזרוק משום דהוי להבא מיהת ואיכא מ"ד דמרבי אפי' שזרקתי ושלא זרקתי. וא"כ למר ליתני שתים שהן שש ולמר ליתני ב' שהן ח'. ורש"י ז"ל נשמר מזה כאן שכתב ובפרק ג' מרבי מן המקרא דברים שאין בהם הרעה והטבה ומיהו שתים הם ותו לא דבר וחילופו עכ"ל והרמב"ן ז"ל פי' שאין ענין משנתינו בכאן שתים שהם ד' אבות ותולדות כלומר ב' שהם אבות שהם ד' אבות ותולדות אלא ענין המשנה ב' שמות שהן ד' דברים בין שכולם אבות בין שכולם תולדות וגבי שבועות לאו והן שתים שהן ד' והם בכלל לאו והן שתים (בלבד) [בלהבא] שאוכל ושלא אוכל שאזרוק ולא אזרוק שהן מרבוי' דקרא שהם ד' לאו והן לשעבר שאכלתי ושלא אכלתי שזרקתי ושלא זרקתי. וכן גבי יציאות השבת שהם שמות הכנסה והוצאה ובהם ד' מלאכות של עני ושל בעה"ב ויש שסבורין לומר שלזה כיוון רש"י ז"ל בלשון דלעיל. אבל לדידי אין זה במשמע לשון רש"י ז"ל כלל שכבר פי' הוא משנתינו שאוכל ושלא אוכל ושאכלתי ושלא אכלתי אבל כוונת רש"י ז"ל דתנא נקט משנתו כדמוכח בפ"ג לר"ע במאי דהוה מוכרח ואתי לדידי' מרבוייא דקרא בדברים שיש בהם הרעה והטבה וכשתמצא לומר דמרבה נמי שאזרוק ושלא אזרוק א"נ אף שזרקתי ושלא זרקתי הכל נכנס במה שפרט ובכללו הם נכללים ולאו דמתרבו מינייהו בכך כיון דסוף סוף שתים שהן ד' ותו לא דבר וחילופו וגם פי' רבינו הגדול ז"ל לא א"ש בלשון המשנה וגם שנצטרך לומר דמתני' דפ"ג לאו פי' דמתני' דהכא ולשון רש"י ז"ל מחוור יותר לרבותינו נוחי נפש והוא דרך עיקר התוס'. עוד י"ל בפי' משנתינו דמש"ה משמע להו בגמ' דמתני' כר"ע משום דכולה מתני' דקתני הכא ב' שהם ד' כולם הם דבר והפכו ממש ב' כנגד ב' בידיעות הטומאה זדון טומאה והעלם קדש ומקדש כנגד העלם טומאה וזדון קודש ומקדש וביציאות שבת שתי הכנסות כנגד שתי הוצאות דבר וחילופו וכן מראות נגעים שתי שחורות כנגד שתי לבנות ומעתה אף בשבועות:

ידיעות הטומאה שתים שהם ד' קרבן עולה ויורד שחייבו תורה מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב בפ' ויקרא אצל שבועת ביטוי כדכתיב ונפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' שתים שהם ד' ובפ' ידיעות הטומאה אסקינן דהאי תנא בעי ידיעה בתחלה ובסוף והוה להו ח' ידיעות אלא דלא תנא אלא ד' קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה או ד' בתרייתא דמייתי ליה לידי קרבן וא"ת ולמ"ד דבתרייתא חשיב אמאי נקיט בהא ידיעות טפי מבשבועות ויציאות דהא בדידהו נמי בעי ידיעות בסוף דאי לא ידע דחטא היכא מייתי קרבן וי"ל דהתם כיון דמני נקיט לישנא דענינא גופא דהיינו שבועות ויציאות לא איצטריך למתני בהו ידיעות אבל הכא היכי ליתרי טומאות ב' שהן ד' לא אפשר דאי מיני טומאות חשיב טובא נינהו ולא שייך בהו נמי לשון שהן ואי עניינא דמייתי דמחייבי ליה קרבן מחמת טומאה ב' הן קודש ומקדש. והלכך לא סגיא דלא ליתני או העלמות טומאה או ידיעות ועדיפא ליה למיתני ידיעות דמייתי ליה לידי קרבן:

יציאות השבת ב' שהם ד' פי' ב' הוצאה דעשיר מרשות שעומד בו והוצאה דעני שמוציא מרשות שאינו עומד בו שהם ד' בהדי הכנסה דעשיר שמכניס מרשות שאינו עומד בו והכנסה דעני שמכניס מרשות שעומד בו וא"ת הלא שם הוצאה והכנסה א' הוא ומה לי עשיר ומה לי עני. עד שיהיו נמנין לב' שהם ד' י"ל דמשום דמלאכת הוצאה והכנסה דשבת חידוש הוצרך התנ' לשנות בה כל צדדין שאפשר לחייב על כולם שלא נאמר אין לך אלא מקום חדושו בלבד. והחדוש שכל המלאכות תלויות בעצמן וזו תלויה ברשויות שהמפנה חפצים מזוית לזוית כל היום פטור ובהוצאה והכנסה חייב בכזית או בכגרוגרות ותדע דכלהו מלאכות גמירי ממשכן וזו הוצרך הכתוב לפרוש בה בפירוש או מן ויכלא העם מהביא או מדכתב אל יצא איש ממקומו דדרשינן אל יוציא כלומר הוא וכליו ושתים הוצאת העשיר מן הסתם. ויש מרבותינו ז"ל שבתוס' דב' היצאו' אלו נאמרו בתורה ויכלא העם מהביא וכן אל יצא איש ממקומו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כדכתיב אל יצא איש ממקומו מ"מ אף הוצאה בכלל כדאמרינן אל יצא הוא וכליו דהא קרי להו במס' עירובין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפי' למ"ד תחומין (דרבנן) [דאורייתא] ומזה הטעם אין לוקין על התחומין מן התור' הלכך נכתב אל יצא דדרשינן מיני' אל יוציא משום הוצאה דעני. שאולי הייתי סובר שלא חייב הכתוב בחדוש הוצא' זו אלא כעין דעשיר שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים בו לרשות שאין עומדים בו ואין לך אלא מקום חדושו וא"ת כיון דחדוש הוא נימא דקראי ללאו יצאו ואזהרה שמענו עונש מניין וי"ל כיון דהוי במשכן וגלי בהו קרא להדיא וטרח למכתב הוצאה דעשיר ועני הא ודאי לכללה אהדרה ואף לעונש זו שיטת התוס'. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל אומר דליכא תרי קראי להוצאה דלמאן דלית לי' תחומין דאורייתא ודריש אל יצא אל יוציא לא גמר מויכלא העם מהביא דדלמא בחול הוא וממשכן לא גמרי' ולא גמר העברה העברה מי"הכ כדאי' בפרק הזורק. ומיהו תנא מני להו בתרתי מן הטעם שפירש"י ז"ל דהויא מלאכה גרועה ובודאי שכן נראה פשט לשון הירושלמי שאמרו שם אר"י עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים ב' הוצאה והכנסה אחת הם ומנו אותם חכמים שתים ובמקומה הארכתי יותר בס"ד:

מראות נגעים פי' שהמצורע מביא עליה' קרבן לטהרתו שנים שהם ארבע' מראה לשון זכר הוא כדכתיב את המראה הגדול הזה ולהכי נקיט לה בל' זכר ולהכי נמי נקטוה בבתרייתא:


דף ב עמוד ב[עריכה]


מכדי תנא ממכות קא סליק. וא"ת הא מנ"ל דהא קי"ל דאין סדר למשנה בתרי מסכתות וכ"ת כדכתב הרב בן מיגא"ש ז"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא היא הא פלוגתא דאמוראי הוא ואפי' מאן דאית לי' הכי לא אמרה אלא משום ג' בבות בלחוד כדפי' התם. גם מה שפי' עוד דניהו דלא הוו יודעין איזה מהם ראשונה יודעין היו שהם סמוכות ועל סמיכותייהו הוא שואל כאן לא דייק שפיר לישנא דאמרי' ממכות סליק. ויותר י"ל דהיכא אמרינן אין סדר לב' המסכתות על הרוב נאמר אבל מקובלין היו בסידרן של אלו וכן בסוטה ונזיר דפרכינן נמי כי הכא מכדי תנא מנזיר קא סליק כנ"ל. ובתוס' פי' שלא אמרו אלא שאין סדר חשוב לתרי מסכתו' ללמוד לענין מחלוקת וסתם איזה מהם נשנית ראשונה כי לא נשנו בב"המד עם התלמידים בסדר הזה כדי שנלמוד מן הסדר ההוא למה שאמרנו אבל ודאי כשחזר רבי וחברן על הסדר הזה סדרן זה אחר זה דלא סגיא בלא"ה ונכון הוא ומה שתירץ רבינו הרמב"ן ז"ל בזה אינו מחוור בלשון הגמרא:

משום דתני על הראש שתים מכאן וכו' פי' שהוא לאו אחד שיש בו חיובין הרבה למלקות קתני הכא הני שיש בהן חילוקין לענין קרבן בסמך כל דהו:

ועל הזקן שתים מכאן וב' מכאן פירש"י ז"ל שניה' הם מכל צד אצל הצדעין לפי שעצם הלחי רחב כנגד הצדעין ויש לכל דבר רחב קצה לב' צדדין והמדקדק בו ימצאנו שהלחי התחתון שהשינים קבועים בו מחובר לצדעין ברוחב ב' אצבעות קנה הא' באמצע הצדעין וקצה האחד כנגד חצי האזן עכ"ל ור"ח ז"ל פי' א' במקום חבור הלחי והצדעין וא' בסוף השפה מימין וכן משמאל ונקראו פאות לפי שהם בשפת השפה וא' בשבולת הזקן ע"כ ויש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל אם חיוב הקפה בתער דוקא דומיא דהשחתת זקן או אפי' במספרים כעין תער ובתוס' האריכו בזה הרבה גם בכאן ואני הארכתי בזה במקומו במס' מכות. ודעת רבים ודעתי דבשורת הדין דבתער דוקא דיליף מהשחתה דהא איתקוש בקרא ויליף נמי השחתה מהקפה לחייב כל הנשחת כמשחית דומי' דבהקפה דחייב המקיף כמוקף דכתיב ביה לא תקיפו והכי איתא בתוספתא דמכות ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וההיא דתוס' נזיר דמשמע דקשיא אהא פירשתיה במקומו ומיהו למעשה ראוי להחמיר ולאסור במספרים כעין תער וקי"ל נמי דהקפת כותי שמי' הקפה ואסור להיות ניקף ונשחת ע"י עכו"ם כדפריש' במס' נזיר בס"ד ואין זה מקומו להאריך יותר ואיכא דקשי"ל לענין פאת שדה אמאי לא אמרינן פאות טובא לחייב על כל קרן וקרן ויש מתרצים דהתם לא תכלה כתיב ואכילוי בלחוד קפיד רחמנא ועוד דיש שדה עגולה שאין לה פאות מה שאין בזקן וראש והנכון דהכא כיון דכתב רחמנא לא תקיפו פאת ראשכם על כל הפאות הזהיר הכתוב שאין הקפה אלא בשתיהם ואפקיה בלשון פאת לחייב על כל פאה ופאה ויליף השחתה מינה בהיקש או דלא מקריא השחתה במקצת אבל הכא ליכא למדרש לאפוקי קרא מפשטיה דאמר פאת שדך:


דף ג עמוד א[עריכה]


חדא דמחייב עליה תרתי וכו' פי' בתוס' ואפי' בהתרא' א' דאי בשתי התראות היכי פליג עליה התם ר"א בפרק בתרא דמכות דקתני אם נטלן כולן כא' אינו חייב אלא א' וי"א דנפקא ליה דמחייב תרתי בהתרא' א' משום דאיתקש לשריטה דכתיב ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת והתם חייב על כל שריטה ושריטה מדכתיב ושרט לנפש ולא נהירא דא"כ אמאי איצטריך התם קרחה יתירה לחייב על כל קרחה וקרחה לילף משריטה ואמאי איצטרך התם קרחה יתירה לחייבו בהקפה דהא כולהו איתקוש מקרא לא יקרחו וגו' אלא מדגלי התם בהדיא שמעינן דבהא לא ילפי מהדדי והכא בפאת מחלקות פליגי מר סבר דלא תקיפו אכל פאה ופאה קאי ומר סבר דאכולהו קאי ואפשר לפ"ז דאפי' רבנן לא מחייבי אלא בב' התראות ור"א פליג דסוף סוף חד לאו הוא:

שבועות וידיעות דבהדי הדדי כתיבין ודמיין להדדי לרווחא דמילתא נקטינהו לתרוייהו כיון דאיתנייהו דהא מסתיי' בטעמ' דכתיבי גבי הדדי כדאשכחן בריש מס' נדרים וא"ת וליתני ידיעות הטומאה ברישא כדכתיב בקרא י"ל דעיקר מכילתין שבועות הוא ואמטו להכי תנייה הכא דלא איירי תנא בס' נזיקין אלא מידי דממונא ובדין הוא דליתני מעיקר' שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים אלא דאקדים שבועת ביטוי משום דסמיכא לידיעות הטומאה ומשום דזוטרן מילייהו הילכך פתח בשבועות ברישא ולא עוד אלא דשבועות העדות כתיב ברישא ושם שבועה א' היא וא"ת וליתנינהו כולהו גבי מראות נגעים דאיכא קרבן עולה ויורד ביום טהרתו וי"ל דדמיין אהדדי לא חשיב ליה עיקר טעמא ולסניפין נקטיה א"נ דלא דמו לגמרי דגבי נגעים ליכא קרבן חלוק לדלי דלות כאידך:

איידי דזוטרן מילייהו פסיק ושרי להו פי' משליך אותן מידו ורש"י ז"ל פי' ושרי להו מתיר אותן מידו להיות נפטר מהם וח' דהא נפישין מילי דידיעות הטומאה משביעות בטוי דהא קתני תרי פרקין ובשבועות ביטוי לא תני אלא פרקא חדא וי"ל דשם שבועה חדא היא והא איכא פרקי דשבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים דנפישי טובא ובעי למתנינהו כולהו כחדא שהם עיקר המסכת בס' זה כמו שאמרנו:

שתים אוכל ולא אוכל פירש"י ז"ל אוכל להטיב לא אוכל להרע וא"ת למה שינה מסדר הפרש' דנקט להרע מעיקרא וי"ל דקרא נקט להרע מעיקרא שכן הוא רוב הנשבעין לענות נפש אבל תנא לא בעי למיתני מעיקרא אלא הן קודם ללאו כדנקיט בכל דוכתא עשה ולא תעשה. ויש שני' דשאוכל היינו להרע שהוא הרעה בהעברת שבועתו ולא נהירא לי כלל:

אי ר"י קשיא שבועות פי' דלא מיחייב לשעבר וליכא לפרושי מתני' שהם ד' עם אזרוק ולא אזרוק מטעמא דפירש"י במשנתינו לעיל:

אי ר"ע קשיא ידיעות וה"ה דקשיא לר"א דס"ל בהא כר"ע משום דבעלמא כולהו סתמי אליבי' וא"ת ולר"י נמי קשיא ידיעות הטומא' דהא לא בעי ידיעה בתחיל' וכ"ת דמפרשיה ליה אליבא דידיה בידיעות בתרייתא דוקא דהא קתני סיפא את שיש בה ידיעה בתחילה וי"ל דאע"ג דסיפ' בידיעות קמייתא וכר"ע רישא בידיעות בתרייתא כר"י ואע"ג דבסמוך כי אוקי למלקות פרכינן מסיפא דאיירי בחרבן התם לא ניחא ליה לאוקמא כולה אפילו לחד תנא ובתרי טעמי דכיון דרישא למלקות היכא מפרש קרבן ומאן דכר שמיה אבל שפיר אפשר לאוקמא כולה לקרבן ורישא כר"י וסיפא כר"ע הילכך עדיפא לן למפרך משבועות דוקא א"נ דדלמא משני כדאמרינן לקמן מקראי לית ליה מסברא אית ליה:

והא דומיא דמראות נגעים קתני. וא"ת וליפרוך מיציאות השבת דסמיכא לה דכולהו לחיובא כדאי' בדוכתא וי"ל דהתם נמי לא קמה לן אלא מדקתני לה דומיא דמראות נגעים. ותדע דבלא"ה מצי למיפרך לר"י שבועות דומיא דידעות קתני דכולהו לחיובא ולר"ע ידיעות דומיא דשבועות דכולהו לחיובא אלא דנקט הא משום דנקטי' לה התם במס' שבת:


דף ג עמוד ב[עריכה]


ר"י לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב וא"ת אם למלקות מה שהן ד' דקתני דהא כולהו אבות נינהו. וכולהו מפרשי אוכל ולא אוכל משום לא יחל דברו. ואכלתי ולא אכלתי משום לא תשבעו בשמי או משום לא תשא לשוא דהוי לשעבר כדאי' בפ"ג וי"א כיון דמתרי לאוי נפקי שפיר קתני שתים שהן ד' א"נ כיון דלענין קרבן יש חילוק ביניהם שייך למתני שהן ד' כדקתני בפ"ג נקטיה הכי גם למלקות כאילו קתני שבועות למלקות ד' שהן ב' שהם ד' בעלמא לקרבן והשתא הנכון יותר דלמאי דקס"ד שתים היינו לאכלתי ושלא אכלתי שמפורש בהם מלקות בהדיא דכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ושוא לשעבר כדדרשי' בפ"ג ודרשי' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואוכל ולא אוכל היינו שהם ד' דלא כתיב ביה מלקות בהדיא ומתניתין דפ"ג לאו פירושא דמתניתין דהכא היא דההיא לקרבן ודהכא למלקות:

קסבר ר"י לאו שאין בו מעשה משמע דלפום הא לא צריכנא השתא למאי דאמ' רבה בפי' ריבתה תורה וכו' דכיון דלוקין על שאין בו מעשה אין הפרש בין להב' בין לשעב' והל"ל אלא. אלא דזמנין דמקצר לי' תלמודא והנכון דאכתי צריכין לדרבה דבלאו דידיה הו"א דמכדי כולהו חדא סכסוכא נינהו ומה שתים שהם ד' אבל בדידי' מתפרשי שפיר דהאי אלא תשבעו והני מלא יחל דלא תימא כולהו מלא תשבעו ולא יחל לקונמות כדאמרינן בפ"ג א"נ דכדרבא איכא שתים שהן ד' משום דבהני מתפרש מלקות בהדיא משא"כ באידך וכדפי' לעיל:

גי' מקצת הספרים א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין וכו' ורש"י ז"ל מחקו דההיא סוגיא בעלמא היא וההיא ליכא למיפרך מינה ולמסקנא דהכא ל"ק ההיא דמייתינן לה התם מקרא דלעשות כתיב משמע לן דהכרחא הוא וכאלו אמרינן והא לעשות כתיב וכיון דטעמא דר"י התם מדכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' כדאיתא התם משמע לי דשינויא דשנינן שנויא הוא דהכי דייק קרא והא דלא חיישינן בשמעתן לפרוקא להא משום דסמכינן אאוקימתי אחריתי דאיכא התם ואשכחן כה"ג דפריך הש"ס תרתי ג' קושיי ולא חייש לפרוקי אלא חדא דהוי עיקר טפי וחדא מינייהו בשמעתא קמייתא דגיטין כדכתיבנא התם בס"ד. וכן פי' הרמב"ן ז"ל:

אבל המותיר בטהור מ"ט לאו משום לאו שאין בו מעשה וליכא למימר דטעמא דההיא משום התראת ספק היא ולאו משום לאו שאין בו מעשה חדא דהא מ"מ אידחייא לה הא סתמא דידן דהכא ועוד דאמאי לא פטרינן במתניתין מההוא טעמא דהתראת ספק דהא אוכל ולא אוכל התראת ספק הוא ועוד דהא לר' יוחנן ע"כ טעמא דהא סתמא אחריתי אינו משום התראת ספק דהא איהו ס"ל דהתראת ספק שמה התראה:

ר' יעקב אומר וכו' פי' ולאו משום דסבר ר' יעקב דלאו שניתק לעשה לוקין עליו ליתא דהאי קרא אתא ללמד שאין שורפין קדשים בי"ט דדריש הכי בפ' במה מדליקין:


דף ד עמוד א[עריכה]


שבועה שלא אוכלנה ואכלה אנו חייב אלא א' וא"ת ואפי' א' למה לוקה דהא התראת ספק היא שמא ישאל על שבועתו ומצוה נמי איכא ומהאי טעמא חשיבי איסור שבועות ונדרים דבר שיש לו מתירין כדאית' במס' נדרים וי"ל דכיון דמחוסר מעשה הוא דמי יימר דמזדקקן ליה רבנן לא חשיבא התראה ספק להיפטר עליו ממלקות מאין בידו לומר אעשה בהיתר דאי לא תימא הכי נזיר ששתה יין או אכל ענבים האיך לוקה דהא אפשר בשאלה אלא ודאי כדאמרי' וכדכתיבנא לה בכמה דוכתי:

זו היא וכו' אבל אוכל ולא אוכל לא לקי וא"ת ומנ"ל דמשום לאו שאין בו מעשה דילמא משום התראת ספק דלא שמי' התראה זו כבר תריצנא לעיל ועוד י"ל דהכא סתמא ממעט לה אפי' בנשבע שיאכל ככר זו וזרקו לים או שרפו והתרו בו בשעת שריפה או בשעת זריקה דהו"ל התראת ודאי וכמאן דתני התם במכו' ביטלו ולא ביטלו וכן תי' התוס' וא"ת ודילמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי וי"ל דהא ליתא כדאמרי' לקמן בפ"ג מסתברא קאי להבא ממעט להבא וליכא למימר דהא ממעט אזרוק ולא אזרוק דבהא כ"ע מודו דחייב ואין לו' דממעט הרעה דאחרי' דהיינו נשבע לבטל את המצוה דקא חשיב ברישא דהאי משנה:

מראות נגעים מאי מלקות איכא פירוש דאי בשנכנס למקדש או בשאכל קדש בטומאה זו היינו בכלל ידיעות הטומאה ולא עוד אלא דבכניסת מקדש לא מחייבי מלקות אטומאת צרעת דליכא לאו דלא יטמאו את מחניהם כדאמרינן בפסח שני פרק אלו דברים אליבא דר"ש מיהת והתם משמע דרב חסדא ואמוראי כר"ש ס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ניתקו הכתוב לעשה וק' דהכא משמע דאין לוקין אלא על מראות נגעים טמאים ובפרק ר"א דמילה משמע דלוקה אף על נגעים טהורים דקאמר התם דצרעת דוחה עבודה ופריך ולקוץ בהרתו דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דקוצץ בהרתו ומשני מחוסר טביל' הוא ואמר הניחא נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר אלמא אף על טהורים עבר. וי"ל דהתם מיירי במראות נגעים טמאים אלא שעמד בעיניו בשתי הסגרו' דטהור הוא ולוקה על קציצתו עד שיטהרנו הכהן. משום דאם נולד בו סי' טומאה לאחר הפטור הכהן מחליטו מיד והכי איתא בתוספתא דנגעים:

מש"ה קא מוקמ' כר"י דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו וא"ת א"כ תיקשי לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואמרי' בפ' הנחנקין דס"ל אין לוקין עליו וי"ל דלא אמרה ר"י בהדיא התם אלא סוגיא דתלמודא הוא אליבי' ובמסקנ' דשמעתין ר"ע נמי ולמלקו' הקשו בתוס' היכי מתוקמ' כר"ע דהא ע"כ סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא טעמא דמ"ד לוקין משום דגמר ממוציא ש"ר ועדי' זוממין ופרכינן מה לעדים זוממין שכן קנס ופרקינן קסבר עדים זוממין ממונא ואלו ר"ע סבר דעדים זוממין קנס' ותי' משום דאיכא לאוקמי דסבר כרב דימי דלקמן פ"ג דאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ולוקה משום לא ינקה ה' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו ואייתר לי' שוא שני לשבועות שקר דאוכל ולא אוכל עוד תי' בתוס' דלר"ע אפשר דנפקא לי' לאו שאב"מ דלוקין עליו ממש"ר ועדים זוממין ומקלל אותו בשם דכתיב בהו מלקו' בהדיא כדאיתא במס' תמורה וכל דאתי מתלתייהו אתיא אפי' למ"ד ע"ז קנסא ורבנן דאמרי אין לוקין משום דמסתבר להו טפי למילף מלאו דחסימה דכתיב סמוך בעיקר מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע:

א"ה ידיעו' התראו' מבעי ליה פירש"י ז"ל דאילו ידיעות משמע שנעלמו אח"כ בשעת מעשה פי' לפירושו דלאו ממשמעות לשון ידיעות פריך לי' תלמודא דאדרבה ידיעות גמורות גם בשעת מעשה במשמע אלא דמשמע לן דהני ידיעות דומיא דידיעה דקתני סוף פ"א בענין קרבן שהם ידיעות שנעלמו. ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דידיעות דקתני רישא כפשוטי' ולאו כידיעה דסיפא ויש לפרש עוד ידיעות התראות מבעי' לי' דלשון ידיעה משמע שידע מעצמו וחטא לדעת ואי הכי הודעת אחרים בעינא למלקות דהיינו הודעות והתראות מבעי לי ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דתנא לא דק ולישנא קלילא נקט: [בכ"י מצינו בזה הלשון אריח על גבי לבינה ונראה שמחוסרין קצת תיבות]:

תרתי הויין פי' דהא ליכא מלקות אלא בתרתי בזדון קדש עם זדון טומאה וכן בזדון מקדש עם זדון טומאה. וא"ת וליפרוך דאי למלקות מאי שהם ד'. ויש מתרצים דמצי לדחויי שהם ד' בשוגג ולקרבן דהא לעיל בחד פי' והי' יותר עון לשון שתים הן ותו לא היכא הדר פריך מלשון שתים שהן ד' דאיכא ד' מיהת ותו את שיש בה ידיעה וכו' וכדמוקים לה למלקות מ"ט הוה דחיק נפשיה דרישא למלקות וסיפא לקרבן. אבל תלמודא דפריך השתא מינה משמע לי' דמדסיפא לקרבן רישא לקרבן ולאלומי' לפרכי' אזיל מן הסיפא:

אלא אר"י פירש רש"י לעולם וכו' וה"ג בשבועות נסיב לה כר"ע. בידיעות נסיב לה כר"י ולא גרסי' בחד מיני' סבר לה כדמוכח סוגיא להדיא לא תימ' וכו'. אלא רבי טעמא דנפשיה מפרש והא דלא נקיט אלא נסיב לה וסבר לה משום דבעי' לאשמעי' כדמפרש ואזיל דלא נסיב לה וסבר לה מאחריני אלא דאזדא לטעמא ולסברא דנפשי' ומיהו מסקנא דסוגיין דבשבועות נסיב ולא סבר לה ואפשר דאף רב כהנא לא נתכוין אלא משום משנה דידיעות דאמר סברא דנפשי' ולא נחשוב דבההוא לא סבר לה כדלא סבר לה במשנה דשבועות. וא"ת וכיון דלא סבר לה אמאי נסיב לה י"ל לפי שרוב בני הישיבה הסכימו עלי' ויש מקשי' כיון דזמנין דעבד רבי סתם משנה ממאי דלא סבר מאי האי דאמרי' בפרק כיסוי הדם ראה רבי דבריו של ר"מ ושנאה בלשון חכמים ויש מחלקים דשאני הכא ששנאה בלשון חכמים א"נ התם הכי גמר לה רחב"א דנסיב וסבר לה ויותר נכון דודאי כיון דסתם בה רבי הכי עביד בה הלכתא ולא אמרי' אלא דאיהו לא סבר לה מנפשי' אלא שנטה אחרי רבים דהוו סבר לה כסתמא:

דתני' מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף ופירש"י ז"ל דתרי ונעלם כתיבי חד לחייב על העלם טומאה דוקא וחד דאייתר לדרשא ואע"ג דכתיב ונעלם והוא ידע אא"ע לידיעה דבסוף כפשטיה דהא לא צריך קרא דפשיטא דאי לא ידע דחטא לא מייתי קרבן תנהו ענין לידיעה דבתחלה וכאלו כתיב והוא ידע ונעלם כלומר ונעלם מה שכבר ידע והו"ל כאלו כתיב בקרא ונעלם והוא ידע ונעלם והקשו עליו דהא אורחא דקרא הוא למכתב ידיעה בסוף בכל הקרבנות כדכתיב או הודע אליו ונודעה החטאת. ותי' דהנהו לדרשא אתו הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים עוד הק' דל"ל למימר ונעלם והוא ידע ונעלם מסתיי' דליתני ת"ל והוא ידע ונעלם ומיהו אין שתי' אלו כ"כ קו' לפי לשון רש"י ז"ל שפי' דכתיבי תרי ונעלם וחד מייתר לדרשא. לאשמעי' דין ידיעה וכיון דכן אצטריך למינקט תרי ולא דמי לאידך קרבנות דלית בהו כפילא דלישנא ובודאי שכן מוכח בפ' ידיעות הטומאה דלר"ע מכפילא ונעלם דריש ליה ומשום דס"ל דעל העלם טומאה בלחוד הוא חייב ולא על העלם קדש ומקדש דלהכי כתיב ונעלם ממנו והוא טמא. ומי' הא ודאי ק' על פירש"י ז"ל דאמרי' בכריתות מנין למפריש קרבן עד שלא נודע לו ואח"כ נודע לו שצריך להפריש קרבן אחר ת"ל ונעלם ממנו והוא ידע אלמא פשיטא להו דהאי ונעלם והוא ידע ידיעה דבסוף הוא ולא משמע דפליגא אההיא דר"ע מדלא אמרו לה התם ועוד דבת"כ אין הגי' אלא כגי' ר"ח ז"ל וכ"ה בספרי דוקני ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים והרבה פי' נאמרו בה אבל המחוור יותר דר"ע סבר דלהכי כתיב ונעלם ונעלם ב"פ כדי לרבות בהעלמות ולא בעי' למדרשי' לרבות העלם קדש ומקדש דהא אדרבה אמעיט הא מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וא"כ לא בא אלא ללמד על ידיעה בתחלה דא"א לב' העלמות בלא ידיעה בנתיים וכאלו כתיב והוא ידע בנתיים. ומעתה יש בכתוב ידיעה בתחלה מדיוקא דב' העלמות וידיעה דלבסוף מן הכתוב דאע"ג דדרשינן מיני' בכריתו' ממילא אתי' לידיעה דלבסוף ואף גי' רש"י ז"ל יש להלום לפי' זה דקתני ונעלם והוא ידע ונעלם לאו דנקיט ההו' והוא ידע הכתוב במקר' אלא והוא ידע דנפיק לה מונעלם ונעלם ב"פ ור"ת ז"ל פי' בענין אחר והכריע הרמב"ן ז"ל כפי' ע"פ הירושלמי אבל גמגום גדול יש בו דוק ותשכח במהדורא קמא והפי' שכתבתי הוא פי' מרווח ועושה שלום בין הגירסאות:


דף ה עמוד א[עריכה]


במים במים ב"פ וכו' ומיהו לר"י גם זה נכלל במדת כלל ופרט וכלל שמנה ר"י בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאל"כ הוה להו לר"י י"ד מדות:

אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אשה מכלל דאית ליה ידיעה שזינתה מעיקרא. והא כתיב ונקה האיש מעון תמיהא מילתא מאי פריך דהאי ונקה האיש מעון היינו מעון ביאה שלא בא עליה אחר שנסתרה כדדרשינן בקידושין וביבמות וסוטה ויש מתרצין דכל שהוא מנוקה מעון ביאת מזיד אע"פ שהוא בא עליה בשוגג אמרינן שהמים בודקים את אשתו ומש"ה פרכינן דאי ונעלם משמע דה"ל ידיעה בתחל' שזינתה שוב א"א להיות ביאת שוגג כיון דידע ועכבה אצלו וזה היה נראה נכון. אלא דבמס' קדושין ויבמות מוכח דגז"הכ הוא דאפי' בביאת שוגג גמור אין המים בודקין כדכתיבנא התם בס"ד והנכון יותר דאנן קי"ל דכל שהבעל עמעם על אשתו שגילה דעתו שהסיח דעתו ולא להקפיד על זנותה שוב אין המים בודקין את אשתו ואפי' לא בא עליה כלל כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה בזמן שבעל רואה ומעמעם שוב אין המים בודקין את אשתו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' התורה ומעתה היינו דפריך תלמודא דאי ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא שזינתה שוב אין לה בדיקה כלל והא דנקטינן והא כתיב ונקה האיש מעון אפשר דמשמ' לן דהאי ונקה האיש מעון ב' דברים יש בו היינו שיהיה נקי מעון של עמעום אפי' בלא ביאת שוגג ושיהא נקי מעון ביאה אפי' שוגג בלא עון עמעים כנדרשי' ליה בעלמא. א"נ דלעולם דלא אתי האי קרא אלא לעון ביאה ואנן הכי פרכי' דהאי ונקה האיש מעון בתר ונעלם כתיב ומשמע שאלו מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ואי הו"ל ידיעה מעיקרא בלאו עון ביאה אין המים בודקין אותה מחמת האי ידיעה:

אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה פר"ת דודאי לשון ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא. ומיהו לאו ידיעה של עיקר אלא ידיעה כל דהו כעין ידיעת בית רבו ולרבי אפי' הא חשיבא ידיעה למעיקרא ומעתה גבי תורה נמי היתה קצת ידיעה דמעיקרא שידעו שהיא בעולם ואם לא נודע ערכה וגבי סוטה נמי היתה לו קצת ידיעה בסתירה דהאי ונעלם אונסתרה בתרי' קאי ולא אושכב איש אותה דרישא קאי ומיהו לא היתה ידיעתו בסתירה זו כ"כ שתהא חשובה לו עמעום. וכל שהוא מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ויש שהיו מפרשי' דידיעת בית רבו לא נפקא ליה לרבי אליבא דרבא מלשון ונעלם דודאי לשון ונעלם שפיר מתאמר אפי' בלא שום ידיעה כלל. אלא נפקא לן מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא דלמה לי' למכתב הכי דהא לרבי אפי' על העלם קדש ומקדש וזדון טומאה חייב אלא ודאי ללמדנו בא כי העלמת הטומאה בלבד היתה לו או העלמת קדש ומקדש המחייבו על טומאתו אבל לא העלמת הלכות כי לכל הפחות היה לו ידיעת בית רבו ואין פי' זה נכון דהא בהדיא קתני בבריית' דרבי דונעלם מכלל שידע ואם כפי' זה הוה ליה למיתנא ונעלם והוא טמא מכלל שידע וגם לא הוה ליה לרבא לסתום לשונו כ"כ הלכך אין לנו אלא כפי' שכתבתי וכן הכריע רבינו הגדול ורבותי ז"ל (בפירש"י שלפנינו אינו בזה הלשון) וידיעת בית רבו פירש"י ז"ל שלמד בבית רבו שהנוגע בשרצים טמא ואסור לאכול קדש וליכנס למקדש וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא עכ"ל והוי יודע שבין לפירוש זה של רש"י ז"ל ובין לכולהו פירושי לאו למימרא כי אותה ידיעה שידע בבית רבו עולה לידיעה ואע"פ שהיה המעשה בהעלם גמור בלא ידיעה בתחלה לאחר כמה שנים שזה אינו עילה על הדעת דודאי כל ידיעה סמוכה להעלמה היא וכן מוכח בפי' בריש פרק ידיעות הטומאה דתנן נטמא וידע וכדפירש"י ז"ל התם וההיא אליבא דרבי נשנית ולכך פירש"י ז"ל כאן שלמד בבית רבו כך וכך וכו' וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן ומעתה תבין מה שהקשו על פירש"י ז"ל מאי האי דפריך תלמודא על רבא מדתנן שאין בה ידיעה וכו' ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ופרקינן בתינוק שנשבה לבין העכו"ם וע"כ לפום מה דכתיבנא הפי' מי איכא מאן דלית ליה ידיעת בית רבו עד שידע כן כשנגע ומעתה תקשה לו על פירושו מנ"ל לאוקומי בתינוק שנשבה וכו' הא בלא"ה נמי משכחת לה אפי' במי שלמד הרבה בבית רבו אלא שלא התבונן לשום אל לבו מה שלמד כשם שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא ומיהו אין לדחות פירש"י ז"ל מפני כן דלרווחא דמלתא משני לה בתינוק כנגד המעשה ודרך התלמוד כן במקומות הרבה. ויש שפי' והוא דרך ר"ח ז"ל כי ידיעת בית רבו הוא שידע כשנטמא מה שלמד בבית רבו כי הנוגע בשרץ טמא ושהטמא אסור לכנס במקדש ולאכול קדש. אלא שלא ידע גם כשנטמא שהשרץ הזה שנגע בו הוא טמא והיינו דפריך תלמודא מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו דכיון שהרגיש במגעו ליכא דלא ידע שהשרץ מטמא ושהוא אסור בקדש ומקדש כי כל ישראל למדו הלכות אלו ואיכא דמקשי עפי"ז דהא בשאר איסורין דלא בעי אפי' ידיעת בית רבו אשכחן הכי שאכל חלב כסבור שומן ויודע שהחלב אסור כמו שלמד בבית רבו וא"כ מה הפרש בין זו לזו ולאו קושייא היא דאה"נ דאיתיה הא בעלמא ומיהו התם אפי' לא היה יודע שום הלכות חלב כלל היה חייב משא"כ בזה ובעינן שידע ההלכות אחר שנטמא ור"ת ז"ל פירש ידיעת בית רבו היינו שנגע בשרץ וגם שלמד שזה השרץ טמא אלא שלא ידע איסור טמא בקדש ומקדש ואין זה נכלל בידיעת בית רבו לפי שאין זה מבואר מן הכתובים ומדרש חכמים בעי'. והשתא פריך שפיר ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו והוצרך להעמידו בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ומיהו לא נקט בדוקא תינוק שנשבה בענין שלא ידע מעולם שיש איסור טומאה בעולם דהא לגבי שבת דלא בעינן ידיעת בית רבו פטרינן תינוק שנשבה לבין העכו"ם דלא ידע שיש שבת בעולם כדאיתא בריש פרק כלל גדול ואעפ"י שיודע שיש טומאה בעולם לפי שלא ידע שהשרצים מטמאין קרי ליה תינוק שנשבה ובכי הא לגבי שבת חייב שידע שיש שבת בעולם אע"פ שלא ידע מחמת מה הוא שבת:

תנן התם יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו' וקושיין משום הא דהכא שקצר ולא השלים כל מניינא וליכא לתרוצי דלא תני להו לכולהו משום דבשבועות ואידך לא תני אלא שתים שהן ארבע דמשום הא לא הוה ליה למגזייה ואי לא דמיא לאידך לא לתנייה כלל וכבר פירשתי כל הסוגיא יפה בריש מסכת שבת בס"ד ע"ש:


דף ה עמוד ב[עריכה]


תנן התם פי' במס' נגעים מראות נגעים ב' שהן ד' בהרת עזה כשלג וכו' והש"ס קיצר אותה כאן והכי איתא התם בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר"מ וחכ"א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ע"כ ולא הביא הש"ס כאן אלא דעת חכמים שהלכה כמותם ודרך הש"ס לפעמים שמביא משנה שלא במקומה פעמים מקצר פעמים מאריך ומ"מ דברי ר"מ תמוהין מאד שעושה השאת שהוא האב שחור מן התולדה. ולא עוד אלא כי בבהרת נותן תולדה שחורה לאב לבן וגבי שאת עושה בהיפך ויש מרבותינו ז"ל שבתוס' שפי' ושמא ר"מ משמע ליה שאת גבוה שבגבוהים וכתיב שאת לבנה הא כיצד למד שנותן לשאת השחורה לידה לבנה והא דאמרינן לרבנן שאת כצמר לבן דמשמע שאין הצמר לבן כשלג ל"ק על מאי דכתיב הנותן שלג כצמר דהתם על הנתינה קאי לפי שהצמר יותר מצוי בינינו וכמו שמדמה הקב"ה לארי לפי שהוא מצוי בינינו:

שנייה לה כסיד ההיכל פי' רש"י ז"ל דאע"ג וכו' וקרום ביצה והסיד לבן מן הקרום ולמטה מן הקרום אינו נגע אלא בוהק וטהור הוא והקשו בתוספות הא תנן התם ומייתי לה בפ' המזבח מקדש מראות נגעים ר' דוסא בן הורכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר ע"ב ולא משמע דפליגי אכולהו תנאי דהכא דחשבי להו ד' ותו לא ותי' דהתם מני פתוכי נמי א"נ דדלמא כייל אותם בהדי מראות נגעי בתים ובגדים:

מאן תנא מראות נגעים ב' שהן ד' כך הגיה בכל הספרים אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ב' שהן ד' אלא ה"ג מאן תנא מראות נגעים וטעמא דמילתא משום דאנן לא קפדינן אלישנא דב' שהן ד' שלא אמרו מראות נגעים ד' דהא כיון שהכל מודים דכולהו לא כתיבי וכדאיתא לקמן לא סגייא דלא נימא ב' שהן ד' וכדפרישנא במתני' ותדע דהא ל"ק במה ששאל בנו של ר"ע לר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים ב' שהן ד' השיב לו ר"ע ואלא מה יאמרו ולא אמרו כאן דמתני' דלא כר"ע אלא מפני שמשנתינו שנויה בלשון אבות ותולדות שכל א' מן התולדות יש לה אב עליון לעצמה להצטרף עמו בלבד ואעפ"י שהיא גבוהה ממנו טובא ואינה מצטרפת עם האב הב' ואעפ"י שסמוכה לה יותר כדקתני שנייה לבהרת סיד ושנייה לצמר קרום ביצ' ויפה דקדקו ז"ל אלא דקשי לי דכיון דאף כי גרסינן מאן תנא מראות נגעים לחוד אסיפא סמכינן וכדכתיבנא אמאי קשיא ליה למרן ז"ל דלא ניגרוס נמי מאן תנא מראות נגעים ב' שהם ד' ונימא דאסיפא סמכינן וי"ל דכי לא נקטינן אלא מאן תנא מראות נגעים בלחוד ממילא מוכח דלאו גופא ק"ל אלא דאסיפא סמכינן אבל כי נקטין בידן מאן תנא מראות נגעים ב' שהן ד' שהוא ענין שלם לעצמו ודבר שיש בו צד מחלוקת הוה משמע דמינה בלחוד איירינן וכמו שאמר ר"ע לבנו כשאמר לו הלשון הזה ואלא מאי יאמרו כנ"ל ומיהו הרמב"ן טרח לקיים גירסת הספרים:


דף ו עמוד ב[עריכה]


ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא על טומאת מקדש וקדשיו פי' דבפ' קרבן עולה ויורד האמורה בפ' ויקרא היא כתובה על שמיעת קול וביטוי שפתים ועל הנוגע בטומא' כדכתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו והוא טמא וכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה וגו' והביא את קרבנו וגו' ולענין הנוגע בטומאה ונעלם ממנו לא פירש הכתוב מה חטא בהעלם ההוא ושנינו שחטא בטומאת קדש ומקדש כלומר ליכנס למקדש בטומאה לאכול קדש בטומאה וזהו שבאו לפרש בברייתא זו מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד אלא על טומאת מקדש וקדשיו ואמרינן ודין הוא בניחותא הואיל ובמקום אחר הזהיר וענש על הטומאה פי' זדון טומאת הגוף מה להלן לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו פי' עונש הקדש כדאמרינן לקמן שיש בתורה ג' כריתות כתובין זה על הקדש ועון המקדש כתוב בפ' פרה אדומה ואזהרת מקדש דכתיב ולא טמאו את מחניהם ואזהרת הקדש פי' רש"י ז"ל מדכתיב איש איש מבני ישראל והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכתב לקמן בסמוך דאזהרת תרומה נמי נפקא ליה מהתם דתרווייהו שמעת מינה והקשו עליו בתוספות דהא דאמר מרן ז"ל דאזהרת קדש נפקא לן מבקדשים לא יאכל איברא דבפ' הערל איכא תנא דדריש הכי דמוקי קרא בזב בעל שתי ראיות שהוא בן קרבן או במצורע ומאי עד אשר יטהר עד שיביא כפרתו אבל ר"י פליג עליה ומוקים ההוא קרא בתרומה ומאי עד אשר יטהר עד שיעריב שמשו כדכתיב בה ובא השמש וטהר ובמס' מכות דאיפליגו ריש לקיש ור"י באזהרת טמא שאכל קדש תרווייהו מודו דאזהרת תרומה נפקא מבקדשים לא יאכל כר"י ודרשינן לה מדכתיב מזרע אהרן איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה ובאזהרת קדש נחלקו דר"ל מפיק ליה מדכתיב בכל קדש לא תגע ונגיעה היינו אכילה ור"י סבר דההוא בנגיעה דתרומה ואזהרת קדש מג"ש דטומאתו טומאתו בקדש ומקדש מה במקדש ענש והזהיר אף בקדש ענש והזהיר וא"כ הא דרש"י ז"ל אתי' דלא כר"י ודלא כר"ל גם מה שאומר רבינו ז"ל דאזהרת תרומה נפקא מבקדשים לא יאכל דתרווייהו ש"מ הא לא כחד לכן הנכון דאזהרת קדש או כר"י או כר"ל ואזהרת תרומה מבקדשים לא יאכל כתרווייהו:

ואימא תרומה שהזהיר וענש פי' הזהיר כמו שאמרנו וענש מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וא"כ נוקים קרבן עולה ויורד כשנגע הנוגע בתרומה דווקא ופרקינן לא מצינו עונש מיתה דחייב קרבן חטאת דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אבל קרבן אשם מצינו גבי שפחה חרופה וק"ל למאי דס"ד שיש קרבן עולה ויורד בעון מיתה אמאי לא מקשי נמי מכהן ששימש בטומא' שהוא במיתה כדאיתא בפ' השותפין וכ"ת דהיינו טומאת מקדש הא משכחת לה בלא טומאת מקדש כגון שנטמא בעזרה ולא שהה כדי השתחויה והפך בצינורא וכדאמרינן לה לקמן בפרק ידיעות הטומאה וי"ל דמיתת משמש בטומאה ילפינן מתרומה בגזרה שוה דחלול חלול כדאיתא בפרק הנשרפין וכיון דכן נקטינן תרומה דהיא עיקר וממילא אתיא שימש בטומאה ומטומאת כהנים ליכא למיפרך דלית בה אפי' מיתה ועוד דההוא בטומאת מת בלחוד והכא בקרבן עולה ויורד כתיב שרץ ונבילה:


דף ז עמוד א[עריכה]


אמר קרא בה בה למעוטי תרומה פי' דבפ' קרבן עול' ויורד כתיב וכו' לכל טומאתו אשר יטמא בה:

קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורו' עמוקים דתני' רבי אומר אקרא אני חיה וא"ת מאי חשיבותא דר' בהא דהא ג"ש הוא דדריש ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבל' מרבו וי"ל נהי דגמיר דבהמ' בהמ' לג"ש לא גמיר לאיזה ענין ור' דלה מים מבורות עמוקים למדרשיה בהא וזה ברור:

אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה פי' דכתיב נפש כי תגע בכל דבר טמא בנבלת חיה או בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא וקי"ל במס' חולין דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה וא"כ חיה ובהמה דכתיב הכא למ"ל בחד מינייהו סגי ומשום דפתח בחיה הוא דנקיט בהמה למה נאמרה וא"ת ותיפוק ליה דהא בכל דבר טמא כתיב וי"ל דההוא בת"כ דריש לה אי בכל דבר טמא יכול אפי' במגע טומאה ת"ל בהמה טמאה אימא בהמה טמאה שחלוק בין מגעה למשאה וכו' עד אוציא מימי חטאות ומשכבות ומושבות ת"ל בכל דבר טמא:

נאמר כאן פי' בפ' קרבן עולה ויורד ונאמר להלן וכו' פי' בעונש בהמה טמא' דכתיב בפ' צו באוכל קודש בטומאה כי תגע בכל דבר וכו' ונכרתה מקיש קודש למקדש דכתיב בכל קדש וכו'. ואימא תרומה פי' ואימא תרומה נמי מדכתיב בההוא קרא בכל קדש ואמרינן בכל לרבות את הטומאה. פי' לרבות אוכל תרומה בטומאת הגוף והאי דרשא דלא כר"ל ודלא כר"י דמס' מכות דלר"י כוליה קרא בנגיעה דתרומה ולא באכילה ולר"ל כוליה באכילת קדשים בטומאת הגוף בלחוד ובכל לרבות אוכל בטומאה קדשים קודם זריקת דמים א"כ חד מינייהו לא דריש ליה באכילת תרומה ואתיא כתנא דפ' הערל דדריש בכל קדש לאכילת קדש ולאכילת תרומה ורבה נמי אמר לה התם לההוא תנא ובתורת כהנים נמי איתא וזמנין דמקשי תלמודא אליבא דחד אע"ג דלא הוי הלכתא ומ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל דאתיא הא דהכא כר"ל וסבר דבכל ריבוייא הוא ומרבי קדשים דקודם זריקת דמים ומרבי נמי אכילת תרומה לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דהיכי עבדינן האי דרשא דליתא בדוכתא דאיפליגו ר"ל ור"י. אימא בה ולא במקדש יש שפירשו קושיין כדלעיל דבמקדש כיון שזדונו כרת אינו נפטר בקרבן עולה ויורד עד דמייתי חטאת קבועה והא דלא פריש לה הכי כדלעיל. י"ל דסמיך אדלעיל דפריש לה ומיהו קשה טובא דאם כן היכי מהדר ליה מקדש לא ממעטינא שכן כרת כמותה וכי משום דהוי כרת כמותה דרשינן ליה לקולא לאפוקי מכלל' דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת קבועה זו לא מצינו לכן הנכון כמו שפירשו רבותינו האחרונים ז"ל בתוס' דה"פ ואימא בה ולא במקדש כלל ואפי' קרבן עולה ויורד והיינו דנקיט לה סתם ולא פי' כדלעיל דבשלמא לעיל דאיירינן בקדש ומקדש תרווייהו דאכתי לא אשכחן שזדונו בכרת ושגגתו עולה ויורד פרכינן כדלעיל לחומרא אבל הכא דהא נפקא לן אכילת קדש שזדונו בכרת לקרבן עולה ויורד ויצא מכללו דשגגת חטאת מעתה אף במקדש נוכל לומר דיצא מכללו לגמרי כיון שאין בו איסור אכילה ומהדרינן דהא ודאי לא ממעטינא כיון שהוא כרת כמותה ולא סגיא דלא נרמי בה קרבן עולה ויורד:

ג' כריתות בשלמים למה פי' חד בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד בפרשת צו נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' עד אשר יאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה א' לכלל וא' לפרט פירוש פסוק השני לפרט שפרט בו זבח השלמים ללמד על הכלל כדין כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד מה הפרט מפורש באוכל שלמים שהם קדשי מזבח אף כל שהוא קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית וליכא למימר דנידרוש ליה בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ושלמים אין מידי אחרינא לא משום דהוו להו כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכדפירש"י ז"ל:

ואחת לדברים שאינן נאכלין פירוש כגון עצים ולבונה ואזהרתיה מדכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ואמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומכאן נשמע דההיא דאורייתא היא ממש ולא מדרבנן כדכתיבנ' במס' פסחים משמו של רבינו הרמב"ן ז"ל ואפי' ר"ש לא אמר אלא שאין חייבין עליהם כרת:

לאתויי חטאות הפנימיות פירוש אותן שזריקת דמן בפנים והן נשרפות וא"ת ונימא לאתויי קדשי מזבח חיצון ואפי' אותן שאין להם מתירים כקומץ מנחת נסכים ומנחת כהנים דכי האי גוונא ממעטינא להו לענין פגול במסכת זבחים דדרשי מה שלמים שנאמר בהם דין פגול דבר שיש לו מתירין אף כל שיש לו מתירין וכו' ואפ"ה חייבין עליהם משום אוכל קדשים בטומאת הגוף כדתנן התם בהדיא בפ' ב"ש וי"ל דהנהו לא צריכי להאי קרא ג' דמגופיה דקרא נפקא דכתיב ביה מזבח השלמים אשר לה' ובפ"ג דזבחים דרשינן אשר לה' לרבות את האימורין שהם עצמם מתירין וה"ה לכל דבר שאין לו מתירין אבל דברים שאינן נאכלין כגון עצים ולבונה לא אתו מהתם אף על גב דהוו לה' משום דבהאי קרא אכילה כתיבא ביה ומשמע שלא חייב כרת אלא במידי דבר אכילה וחטאות הפנימיות דהוו מידי דבר אכילה לא נפקו מהתם כיון שהן נשרפות לא קרינא ביה אשר לה' ולהכי צריכי למקרא זה השלישי:

ואם אינו ענין וכו' תנהו ענין לטומאת מקדש וא"ת אדרבה תנהו ענין לתרומה דהוי מידי דאכילה וי"ל דכיון דעיקר הכתוב בא לחייב כרת סברא הוא דעדיף לן לאוקמי טפי במידי דבר כרת אע"ג דלאו בר אכילה:

אתייא טומאתו טומאתו כתיב הכא פי' בקרבן עולה ויורד או כי יגע וכו' וכתיב התם פי' בטומאת מקדש בפ' פרה כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש וא"ת ולר"ל דלא גמיר ג"ש דטומאתו טומאתו כדאי' בפ' הלוקין מאי איכא למימר וי"ל דאתייא ליה מהיקשא דאיתקש קדש למקדש דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא דהא ר"ל דריש ליה באכילת קדש ממש בטומאה כדאיתא התם וכדכתיבנא לעיל ומיהו הא ודאי קשיא דג"ש דלעיל למ"ל דהא התם נמי איכא לר"י ג"ש דטומאתו טומאתו כדאיתא התם ועוד קשה דהא ודאי טומאתו דגבי מקדש לגופיה איצטריך דדרשינן במסכת סוטה ובכריתות טמא יהיה לרבות טבול יום טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים והרבה תי' נאמרו בזה אבל הנכון והקצר יותר דהני תרתי קושיין חדא מיתרצא בחברתה דהא ג"ש אינה מופנה אלא מצד א' גבי מקדש דטומאתו דמקדש הוא לגופיה אבל לגבי קדש הוא מופנה מב' צדדין הילכך אי לאו דרשה דר' הוה מוקמינן להאי ג"ש בקדש בלחוד וכדאמרינן במסכת נדה בין מופנה מצד א' למופנה מב' צדדין איכא דכל היכא דאיכא מופנה מצד א' ומופנה מב' צדדים שבקינן מופנה מצד א' ודרשינן מופנה מב' צדדין הילכך השתא דנפקא לן קדש מג"ש דבהמה בהמה דר' אייתר לן אידך דטומאתו טומאתו למקדש ואע"ג דמופנה מצד א' אפי' למ"ד מופנה מצד א' למידק ומשיבין הכא אין לנו תשובה:


דף ז עמוד ב[עריכה]


ת"ר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל פי' מקרא זה כתוב בפ' אחרי מות גבי שעיר הנעשה בפנים שהוא פר ושעיר הנשרפים שמתן דמן לפנים והוא בן זוגו של שעיר עזאזל:

יש לי בענין זה ג' טומאות טומאת ע"ז וכו' פי' דכיון דכתב טומאות סתם י"ל שהשעיר הזה מכפר על ג' טומאות הללו כלומר אף על ג' טומאות הללו ולא אלו דוקא דהא מהיכא תיתי להביא את אלו ולהוציא אידך ועוד דהא איתקש חיצון לפנימי כדאיתא לקמן לומר שעל מה שזה מכפר זה מכפר ואילו חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו כדלקמן אלא דאף ג' אלו קאמר ומעתה לא סוף דבר יש להביא ג' אלו דה"ה שיש להביא עון טומאת תרומ' וטמא ששימש ולרבותא נקט הני שאע"פ שהם חמורות מאד ביהרג ואל יעבור וגם אינם טומאה ממש אלא שנקראו בשם טומאה אע"פ כן יש להביאם ואע"פ שאין כל אלו בשעיר חיצון כיון שיש בשניהם טומא' מקדש וקדשיו שפיר דרשי היקשא לומר שעל מה שזה מכפר זה מכפר אבל ליכא למימר שיהא גם החיצון מכפר על כל אלו למאי דס"ד השתא דבשלמא בטומאת מקדש וקדשיו יש מקום לשניהם שהא' יכפר בשיש בה ואין בה וא' בשאין בה ויש בה דלגבי טומאת מקדש וקדשיו גלי רחמנא ידיעה אבל באידך עבירות דעלמא אין חילוק בכולן וכולן מאין בה ויש בה וא"כ השעיר האחד יכפר כפרה שלימה והדבר פשוט דלמאי דס"ד השתא לא היינו מעמידין השעיר הזה שבא להגין בלבד דההוא לא שייך אלא בטמ"וק דשייך בה יש בה ואין בה דלמאי דס"ד השתא הא דכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם אינו אלא לדרוש כל חטאתם ולא כל טומאתם כדאמרינן לקמן בשמעתין ומתני' על מסקנא וקושטא דמילתא אתיא וזה פשוט וא"ת והאיך אפשר להביא ג' טומאות אלו או אידך דאמרינן לעיל דהא בשעיר פנימי זה כתיב אחת ודרשינן לקמן כפרה א' מכפר ואינו מכפר שתי כפרות וי"ל שזו אינה קושיא כלל כי מ"ש לקמן שאינו מכפר ב' כפרות אינו אלא על שאינו מכפר ב' מיני כפרה וכדאיתא לקמן בכולה סוגיין אבל מין כפרה א' מכפר אפי' על כמה עבירות ותדע דהא במסקנא נמי מכפר על קדש ומקדש שהן ב' עבירות חלוקות באזהרה ועונש:

בע"ז הוא אומר למען טמא את מקדשי פי' גבי מוליך ואפי' למ"ד דמוליך לאו ע"ז הוא בפ' ד' מיתת מ"מ בשם דע"ז ממש דחמירא איקרי טומאה ובר מהני מדברי קבלה יש ל' טומאה בע"ז בכמה מקומות אלא דבעי תנא למינקט ליה מן התורה:

גי' הספרים שונים כולם מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות בטומאת מקדש וקדשיו פי' בענין קרבן עילה ויורד אף כאן נחלוק ופי' אף כאן נחלוק בטומאת שעיר זה משאר טומאות לדון כפרתו על טומאת מקדש וקדשיו ורש"י ז"ל מחק גי' זו וגורס אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר. וא"צ למחוק זה:

רש"א ממקומה הוא מוכרע הרי הוא אומר וכפר על הקדש וכו' וא"ת והא במסכ' יומא מוכח דהקדש הזה היינו מקדש כלומר קדש הקדשים שמזה שם מדם השעיר וכדכתיב עליה וכן יעשה לאהל מועד וכדאמרינן לקמן וי"ל דאה"נ ומיהו להכי אפקי בלשון קדש ללמד על קדש ממש וכולה ברייתא מפרש בשמעתין ואזיל:

האי ע"ז ה"ד אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא ואיכא למידק מאי קושיא ודילמא גזירת הכתוב שיכפר אף על המזיד ועל בר קרבן מכיון דכתיב וכפר על טומאות בני ישראל וכמו ששעיר המשתלח היה מכפר על כמה עונות ופשעים וכ"ת דקושיין משום הא דדריש בסיפא דברייתא חטאים דומיא דפשעים דלא הוו בני קרבן אלא שיבאו לכלל קרבן אין לומר כן חדא דהשתא על דרשא דת"ק בלחוד קיימינן ולא עוד אלא דלמאי דס"ד השתא להביא שלש טומאות אין לדרוש כן דהא בשלש טומאות אלו אין לחלק בין שיש ידיעה בתחילה או לא שאין ידיעה בתחלה אלא בקרבן עולה ויורד דטומאת מקדש וקדשיו ושאר עבירות כל קרבנם באין בה ויש בה ידיעה בסוף ולכן יבאו לכלל חטאת ועוד דשגגת ש"ד בר גלות הוא ולא בא לכלל חטאת לעולם וא"כ הדרא קושיין לדוכתא מנ"ל למיפרך הכי והנכון בזה דסמכין דקושין דפשיטא לן הכי ממה ששנינו בפרק ב' דכריתות לענין שעיר המשתלח חייבי חטאות ודאין שעברו עליהן יום הכפורים חייבין ואשמות תלויין פטורים ושקלינן וטרינן עלה בגמר' טובא מנ"ל שאין שעיר המשתלח מכפר עליהן עד דמייתינן מקראי ומייתי נמי חייבי מלקות וחייבי מיתות ודאין אע"פ שעבר עליהם יוה"כ חייבין מעתה ה"ה לענין שעיר הפנימי דהא סתמא תנן חייבי חטאות ודאין חייבין ועוד דהא איתקש שעיר פנימי ושעיר המשתלח וכדכתיב את שני השעירים ולא עוד אלא שלא הקשה עליהם בגמרא אלא משעיר המשתלח לפי שכתוב עליו והתודה עליו כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם והוא במשמע שיכפר על הכל ואפ"ה דרשינן שאינו מכפר על אלו דכתיב על כל פשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים שאינן בני קרבן ומייתינן נמי שאינו מכפר על חייבי מיתות וחייבי מלקות אלא על עשה ועל לא תעשה שאין בהם דבר מכל אלו ומשום דהא פשיטא לן נקטינן לה הכא בהדיא ולא מייתינן אפילו משנת כריתות:


דף ח עמוד א[עריכה]


א"נ בהנך דלאו בני גלות פירוש כגון דרך עלייה או כל אותן שהן אונסים דלא בעי גלות או שקרובין למזיד דלא מפטרי בגלות כדאיכא טובא בפ' אלו הן הלוקין:

מאי חלק דמייתי בעולה ויורד פי' משא"כ בשאר חייבי חטאת:

אימא ע"ז ומאי חלק וכו' דמייתי שעירה פירוש משא"כ בשאר עבירות דמייתי כשבה או שעירה והא דלא פריך מש"ד ומאי חלק דלא מחייבי על שגגתו קרבן אלא גלות משום דאנן חלק בענין קרבן בעינן:

א"ר כהנא אנן חלק להקל קאמרינן פירוש דחילוק קרבן עולה ויורד שהיה להקל לפוטרו מחטאת קבועה כשאר שזדונם כרת ולא עוד אלא שעיקר כפרת השעיר הוה להקל הוא מה שהוא בא משל צבור וכדפירוש רש"י ז"ל והאי חלק להחמיר הוא שאין נפטר אלא בשעירה:

אימא יולדת פירשה רש"י ז"ל וכן הרב ר' יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל ביולדת ודאית כפשוטה דיולדת ודאית שעבר עליה יום הכפורים קודם שתביא כפרתה ואע"פ ששלמו ימי טוהר שלה שתהא נפטרת מלהביא כפרתה ותהא מותרת בקדש ומקדש אבל אין זה נכון דהא להדיא פרכינן לעיל שאין שעיר מכפר על חייבי קרבנות ודאין וכמשנת מסכת כריתות לכן הנכון כמו שפי' בתוס' דמספק יולדת פרכינן כגון ספק רוח הפילה או ולד הפילה דהויא לה כעין חייבי אשמות תלויין שהם פטורין הלכך אע"ג דמביא חטאת העוף הבא על הספק כדאיתא בדוכתא מ"מ לא חשיבא בר קרבן ופריק לכל חטאתם ולא לכל טימאתם פירוש דלכל חטאתם משמע דבר שבא על חטא וקרבן יולדת אינו בא אלא להכשרה ולטהרה וא"ת ותיפוק לי' דגבי שעיר כתיב וכפר י"ל דההוא איכא למימר דבעינן לומר והכשר דומיא דכתיב ביולדת וכפר עליה הכהן אבל חטאתם לא משמע לן לשום חטוי והכשר אלא לשון חטא דומיא דלכל פשעיהם:

ר"ש לטעמיה וכו' ק"ל ודארי לה מאי קארי לה וי"ל דס"ד דמודה ר"ש בדרשא דת"ק והכי קאמר אף ממקומו מוכרע ופרקינן דממקומו דוקא קתני:

אימא מצורע פירוש ספק מצורע שאינו בר קרבן ואין ספקו אם שער לבן קודם לבהרת או כיוצא בו קודם שהוזקק לטומאה דההוא ספיקו טהור לרבנן מדכתיב לטהרו או לטמאו פתח בו הכתוב תחלה לטהרה אלא לספק שנולד בהסגרו והחליטו אחר שהוזקק לטומאה כדאיתא בנזיר. גירסת הספרים ומאי חלק דמייתי צפרים ורש"י ז"ל מחקו והדין עמו חדא דצפרים חומרא הוא דהא לסוף ז' מחייב להביא קרבנותיו וזה חומר הוא עליו ועוד דחלוק מצורע הוא ידוע דמייתי קרבן עולה ויורד. ויש מקיימין הגירסא לומר דצפרים היינו תורים כי הא דאמרי' בריש נזיר וליתא דהתם ליכא למיטעי והכ' איכא למיטעי בצפרים ממש:

ולר' שמואל בר נחמני דאמר על שבעה דברים נגעים באים פירוש אלמא קרבן מצורע על חטא הוא וא"ת ואי משום דנגעים באים על אותם ז' דברים קרוי מצורע חוטא כל שחטא באותם ז' דברים יהא חייב קרבן וי"ל דלא חייבו הכתוב אלא לאחר ששרש בחטא עד שנצטרע:

התם נגעיה איכפר ליה פירוש הרב ן' מיגאש ז"ל ואלו בשעיר הפנימי כתיב וכפר ולא נהירא דבמצורע נמי כתיב וכפר אלא שפירוש והכשיר כדכתיבנא לעיל לכן הנכון כדפירוש רש"י ז"ל הא איכפר ליה בנגעיה דבשעת קרבן אין כאן חטא דהכי כתי' לכל חטאתם משמע דאיתיה לחטא בשעת קרבן:

ואימא נזיר פירוש ספק נזיר כדכתיבנא לעיל ונזיר לאו חוטא הוא ומאי דכתיב מאשר חטא על הנפש לרבנן לשון חסרון הוא שחסר שמירת (כפרתו) [נזירתו] וניטמא לשון אני ובני שלמה חטאים כן פירוש בתוספת:

ולר"א הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא פירוש דמשמע ליה מאשר חטא על הנפש לשון חטא ממש לפי שציער עצמו מן היין כדאיתא התם ואע"ג דשאר מצער עצמו מן היין אינו חייב קרבן הא פריק התם דשאני נזיר שחזר ושנה בחטא:

(עיין בפירש"י בד"ה מאי ניהו) טומאת שבמקדש מאי ניהו פירוש איזו טומאה שבמקדש היינו יכולין להביא יותר שיכפר בה שעיר הפנימי שהוצרך הכתוב למעוטה. יש בה ידיעה בתחלה ובסוף פירוש שבא לכלל חטאת והוו תרווייהו כפרה א' כיון דתרווייהו אית בהו ידיעה בתחלה מה שאין לו' באין בה ויש בה ורש"י ז"ל גור' מאי ניהו ופי' מאי ניהו דאימעוט מתטאתם דומיא דמפשעיהם אם אתה מביא יותר והכל דרך א':

דאיתידע ליה סמוך לשקיעת החמה פירש רש"י ערב יו"הכ פי' דכה"ג מכפר שעיר המשתלח ומשום הכי ס"ד שיכפר זה גם כן ונפקא מינה אם נטרפה שעה קמ"ל קרא דמפשעיהם דומיא דחטאתם דממעט ליה דשאני שעיר המשתלח שמכפר על עבירות טובא:


דף ח עמוד ב[עריכה]


מאי ק"ל פי' דהא מעיטניה מרישא:

ונתכפר כפרה גמורה. פי' בתוס' דאף על גב דשעיר המשתלח אינו אלא תולה כדאיתא בפ"ב דכריתות התם משום דלא כתיב אלא והתודה והכא כתיב וכפר דמשמע לגמרי. ה"ג אר"י לימא קרא וחטאתם פי' דכתיב מפשעיהם ולהכי שני ביה קרא ללמד מכלל דבחטאת ננהו וכן גורס רש"י ז"ל ועיקר:

מכדי אתקושי איתקוש להדדי ונכפר פנימי אדידי' ואמאי דעביד חיצון נפקא מינה להגין עליו ביני ביני כך הוא הגירסא בכל הספרים ולפי גירסא זו הרבה מבואר דקאי ליכפר אדידיה ואדעביד חיצון כפרה שוה היא לתלות ולהגין בשל חיצון דהיינו אין בה ויש בה כמו שמגין בשל עצמו ליש בה ואין בה וכן היה נראה בדין דהא לא הויא כפרתו מרובה בדבר הטפל לו מן ההיקש יותר מעיקר כפרה שלו אבל רש"י ז"ל גורס נ"מ היכא דלא עביד חיצון ופי' הוא ז"ל כגון שנטרפה שעה ולאותה גירסא אפשר לומר שיכפר על החיצון לגמרי כחיצון עצמו דכיון [דפנימי אית בי' ידיעה מעיקרא ואי מתיידע לי' מייתי קרבן דידי' אבל בחיצון לא מצי למיתי קרבן אין לנו לומר שוין בזה] [דאית בה ידיעה מעיקרא ולא מתיידע ליה מייתי קרבן דידיה אין לנו אלא שאין בזה) ואיכא דק"ל לפי גירסא זו למ"ל לאוקמה כגון דלא עביד חיצון לימא כדפרקינן לקמן נ"מ לטומאה שאירעה ביני ביני דלכפר חיצון עלה דהא מלתא דלא שכיחא היא שתיטרף להם שעה שאין כהנים וב"ד מתעצלין בדבר ונ"ל כי ב' תשובות בדבר חדא דהכי נמי לא שכיחא שיארע טומאה ביו"הכ ביני ביני וכיון דכן ניחא ליה לתלמודא הני תרי טעמי חדא הכא וחדא לקמן ועוד א"כ יהא החיצון שהוא עיקר הכפר' טפל והפנימי שהוא טפל עיקר כי הפנימי יכפר על טומא' כל השנה והחיצון אינו מכפר אלא על טומאה דביו"הכ ביני ביני כנ"ל וא"ת והיאך אפשר לפנימי לכפר על החיצון דהוי אין בה ויש בה דהא כתיב בפנימי לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת כדאמרן לעיל ואין בה ויש בה לאו בר חטאת הוא כדלעיל וי"ל דהא דכתיב לכל חטאתם היינו דוקא בעיקר קרבנו דפנימי איכתב ואיכא דק"ל בתוס' אמאי אמרינן דמשום איתקוש ליכפר חד מינייהו אתרי מילי נימא דאיתקש לגמרי שיכפרו שני הם על הפנימי לחוד והפנימי יתלה לבד והחיצון יכפר לגמרי ולאו קושיא היא חדא דיש בה ואין בה אין לנו אלא תלויה כיון דלמחר אפשר דלהוי בר קרבן ועוד שאי כונת הכתוב לכפר על זה ביו"הכ למ"ל ב' שעירים וכי אין כח בשעיר א' לגמור ועוד ודאי מילתא פשיטא היא דכל חד וחד כפרה באנפי נפשה עביד כיון דהאי חיצון והאי פנימי כנ"ל:

אמר קרא וכפר אהרן על קרנותיו וגו' מקרא זה בפרשת ואתה תצוה בפסוק וזה אשר תעשה על המזבח וחטאת הכפורים זה שעיר הפנימי שמכפרין על הקדש כדכתיב וכפר על הקדש וגו' וכדכתיב בפ' פנחס מלבד חטאת הכפורים:

כפרה א' מכפר ואינו מכפר ב' כפרות כבר פי' למעלה דה"פ שאינו מכפר כפרתו וגם כפרה שהיא מיוחדת לאחרים וכדמוכח הכא וכדפירש"י ז"ל דאלו דברים הנכללים בכפרתו אף על פי שהן רבים כפרה א' הן כולם:

וליכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי פירוש יכפר על שלו כדינו כפרה שלימה ועל הפנימי יתלה שאין במשמע שיכפר ביש בה ואין בה דפנימי זה החיצון יותר מן הפנימי עצמו ועוד דהיינו טעמא דתלייה דפנימי היינו משום דכי מתיידע ליה הוא בר קרבן אלא ודאי כדאמרן והיינו דמתרצין עליה כפרה זו אינה אלא פ"א בשנה כלומר כפרה זו של תלייה דאלו כפרה גמורה ישנה בשנה לכי מתיידע א"ו כדאמרן:


דף ט עמוד א[עריכה]


אמר קרא א' בשנה כפרה זו לא תהא אלא א' בשנה איכא דמקשו אמאי לא פרקינן הכי לעיל כפרה זו של חיצון לא תהא אלא פעם א' בשנה ואמאי לא פריק הכא כפרה א' מכפר החיצון ואינו מכפר ב' כפרות וכ"ת דליכא למידרש האי אחת על החיצון אלא על הפנימי בלחוד דאכתיב עלה ואף על גב דאיתקוש והא לקמן משמע דלר' יהודה ור"ש אתרווייהו מידריש דמהאי טעמא אמרינן דחיצון לא מכפר אדרגלים ורגלים לא מכפר אדחיצון משום דדרשינן אחת גבי חיצון נמי כיון דאיתקש לפנימי וי"ל דכיון דאיכא תנאי לקמן דס"ל דלא דרשינן אחת על החיצון כגון ר"מ ורשב"י לא ניחא ליה למימר הכי אף לר' יהודה ונקטינן דרשא דקרא כדאיתיה דאחת בדרשא הסמוך לכפרה מדרש דכפרה זו לא תהא אלא פ"א בשנה וכדפי' רש"י ז"ל עוד י"ל דאפי' למאן דדריש אחת גבי חיצון משום דאיתקש לפנימי הני מילי לגבי רגלים ודברים דעלמא אבל לגבי פנימי וחיצון גופייהו דאיתקש לא דרשינן דהא אתא קרא ואקשינהו לגמרי וזה נ"ל יותר נכון:

ולר"י דאמר אין בה ידיעה בתחלה ויש בה יד ע' בסוף בר קרבן הוא חיצון אמאי מכפר השתא ודאי ס"ל דר"י לא בעי אפי' ידיע' בית רבו לא מקראי ולא מסבר' (דאי לא) [דאל"כ איכ' למימ'] דכי איכ' ידיע' בית רבו הוי בר קרבן וחיצון מכפר על דלית בה אפי' ידיעת בית רבו אלא ודאי כדאמרן וא"ת נימא דמכפר על דאתיידע ליה בתר העלם בבין השמשות דיו"הכ הא לגבי פנימי הוה ס"ד לומר דמכפר [אלא] דאימעט מקרא כדאי' לעיל וי"ל דקים לן דכי אימעיט מפנימי אימעיט נמי מחיצון כיון דאיתקש ולא מכפר עלי' אלא (על שעיר) [דוקא בשעיר] המשתלח שיש לו כפרות הרבה. כדכתבינן לעיל:

סבר לה כר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה פי' בתוס' דלית ליה כר"מ לגמרי כדמוכח לקמן אפיסקא דר"מ בברייתא דתניא כר"מ דהתם לפום חדא גירסא מכפרין על אין בה ויש בה בלחוד ולגירס' האחרת על אין בה ויש בה ועל אין בה ואין בה ואלו לר' ישמעאל אין מכפרין אלא על אין בה ואין בה ואיכא דק"ל לר"י על (פנימי) [זה] מכפר דהא כפר' פנימי היינו על יש בה ואין בה ולר"י כיון דלא בעי ידיעה בתחלה כלל היינו אין בה ואין בה ותי' דלדידיה חיצון מכפר על שגגת אין בה ואין בה ופנימי על הזדונות וכדכתיב וכפר על הקודש וגו' מפשעיהם והא דכתיב לכל חטאתם וכו' לכדר' אושעיא דלעיל לכל חטאתם ולא לכל טומאתם למעוטי מצורע ונזיר וכדכוותייהו ואין זה מחוור אבל י"ל דכי לא מפליג ר' ישמעאל היינו בין יש בה ויש בה לאין בה ויש בה ולענין קרבן עולה ויורד דכוליה תלי בידיעה בתרייתא בשאר קרבנות דלא בעי ידיעה בתחלה אבל לענין אין בה ואין בה ויש בה ואין בה כי שניהם אינם בני קרבן עולה ויורד מפליג הוא בכפרתם לענין כפרת שעירים וכנ"ל:

ואלא למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי פי' לר' ישמעאל והכי מוכחא פשטא וטעמא משום דלרבנן איתקוש לכדתנן שיש בשניהם ידיעה אבל לר"י דסבר דבפנימי איכא ידיעה ובחיצון ליכא ידיעה למאי איתקש ופרקינן דאיתקוש שאינם מכפרים על וכו' וה"ה דיכול לשנויי דאיתקוש להיכא דאיתיידע ליה בין השמשות שכשם שאין פנימי מכפר כך אין חיצון מכפר וכדכתיבנא לעיל אלא דהאי היקשא דנקט ניחא ליה ופשיטא ליה טפי כנ"ל הא דתנן דכתיב ושעיר חטאת וכו' מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה וכו' הקשו בתוס' למ"ל האי היקשא אליבא דרבי יהודה דהא לדידיה לא סגייא דתהוי כפרת חיצון אלא על דבר שיש בו ידיעה בסוף ולא בתחלה דאי אאין בה ואין בה שעירי ר"ח ורגלים מכפרין ואי איש בה ואין בה פנימי מכפר בשלמא לר"ח דלא ידע אין בה דרגלים אלא משום דליכא לאוקומי במלתא אחריתי כדאיתא בגמרא ניחא דאי לאו האי קרא הוה מוקמינן רגלים אאין בה ויש בה כפרת חיצון אאין בה ואין בה אלא לרבי יהודה דדריש מקראי דרגלים מכפרים אאין בה ואין בה תיקשי ואין לומר דהוה מוקמינן ליה לטהור שאכל את הטמא דהא ר"י לית ליה כפרה דטהור שניטמא ותירצו דאי לאו האי היקשא הוה מוקמינן חיצון אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו ושעירי ר"ח ורגלי' על אאין בה ואין בה דשאר עבירות: שם

מאי טעמא דרבי יהודה פירוש השתא שיילינן מ"ט דר"י במאי דמוקמינן ר"ח באין בה ואין בה והדר שיילינן אמאי לא מכפר נמי בהא על שאר עבירות כמו על מקדש וקדשיו והדר שייל רגלים מ"ל אתרווייהו א"נ דהשתא כולהו שיילינן סתם וכי מפרש לן חדא מינייהו שיילינן אאידך וזה יותר נכון בסוגייא דגמרא:

הכי גרסינן וכן גירסת כל הספרים הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח והכי משמע מהא דמהדרינן דא"כ לימא קרא על ה' אלמא עלי גרסינן ולא גרסינן על שמעטתי והרבה פירושים נאמרו בו ועל דרך האמת סוד גדול בדבר רמוז בפרשת בראשית בפירוש התורה לרבינו הגדול ז"ל אבל המחוור שבפי' לפשוטו הוא כי לשון כפרה זה הוא כולל שני דברים לשון כפרה ממש ולשון פיוס כלשון אכפרה פניו במנחה וה"ק כפרה שלכם שיהא בה פיוס עלי ללבנה שמעטתיה ועלי כמו במקומי ולשון הכתוב שאמר לחטאת לה' כולל לשניהם לחטאת לישראל לה' לחטאת ולפיוס בשביל השם א"כ פי' דלכדריש לקיש לימא קרא על ה' ואימא כוליה להכי הוא דאתא כלומ' לדין משנתינו ודר"ל מנ"ל וקים לן דההיא דר"ל לכ"ע היא ופריק א"כ כלומר דלמתני' בלחוד היא לימא קרא לחטאת מאי לה' שמעת מיניה תרתי:

הואיל וזה בא בזמן קבוע פירש"י ז"ל שעיר יה"כ דחיצון וכן בדין כי הוא שעיר החיצון וראוי ללמד על שעירי הרגלי' שהם כמותו מוזה על המזבח החיצון וכן מוכיח ממאי דאמרינן לקמן בסמוך מה ליוה"כ שכן כפרתו מרובה ואלו מיירי בפנימי הול"ל שכן מזה דמו לפני ולפנים אלא ודאי כפירש"י ז"ל וכ"ת דאם כן חיצון גופיה למד מפנימי ואיך יחזור וילמד על הרגלים דהא אין למידין למד מלמד בקדשים הא ליתא דהתם דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש אבל בבנין אב חוזר ומלמד ועוד כי מה שמלמד על ר"ח גלוי מילתא בעלמא הוא כדאמרינן בסמוך שעירי רגלים מכולם ולא מייתינן לה מהיקשא דאלה תעשו לה' במועדיכם כדאמרי' לקמן לר"מ דמשמע לן דההיא דרשא ליתא אלא לר"מ ודכוותיה דס"ל שכל השעירים כפרתם שוה לגמרי ור"י ור"ש לית להו הכי כדמשמע במתני' ולהכי לא אדכר תלמודא עלייהו האי היקשא כלל וס"ל דר"ח לא איקרי מועד א"נ דההוא לאו היקשא הוא ואורחיה דקרא הוא:

מה ליום הכפורים שכן מרובה כפרתו הקשה הרב ן' מיגאש ותיפוק לי שאין כפרתן שוה דיום הכפורים מכפר על אין בה ויש בה ורגלים לר' יהודה על אין בה ואין בה ותירץ דלרווחא דמילתא נקט שכן כפרתו מרובה דהוי שנוייא טפי ואפילו היו כפרתן שוה והנכון דדוקא נקטיה דאע"ג דאין כפרתם שוה הוה מייתינן לה באם אינו ענין דכיון דליכא לאוקמ' באין בה ויש בה דחיצון דהא ס"ל דכתיב ביה אחת בשנה תנהו ענין לאין בה ואין בה דדכוותה אמרינן לקמן בסמוך אדר"ש גבי שעירי רגלים וא"ת וליתי מבנייא וליכא למימר דפרכינן צד חמור דהא ר' יהודה לית ליה צד חמור כדאית' במס' מכות וי"ל דלבנייא נמי איכא למיפרך שכן כפרתן מרובה דכיון דר"ח תדיר משא"כ ברגלים אף הוא כפרתו מרובה:


דף ט עמוד ב[עריכה]


התם כפרה מיכתב כתיבה ביה יפה פירוש רש"י ז"ל דאע"ג דבשעירי רגלים כתיב לכפר עליכם מ"מ לא כתיבא כפרה דידהו בהדיא על מה מכפרין כמו בר"ח דכתי' ביה בהדיא לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכללי הוא לכל העבירות וכן עיקר:

אלא כדאמר ר' חמא ב"ח שעיר ושעיר פי' הא דר' חמא איתמרא לקמן על דר"מ וק"ל דהא אידחי' התם ההיא דר' חמא ואיתוקמא דר"מ אהיקשה דאלה תעשו ליי' במועדיכם וכי תימא דהכא נמי סמכינן אההיא דמועדיכם ורישא דסוגייא דלקמן נקטינן הכא הא ליתא דהא ר"י לית ליה היקשא דבמועדיכם כדכתיבנא לעיל והנכון דכי איפריכא לקמן היינו משום פירכא דיו"הך כמו שפירש לנו ר"י ז"ל אבל הכא גבי רגלים לא איפריכא ואע"ג דלגבי עצרת לא כתיב ושעיר כבר פי' לנו ר"י ז"ל דלגבי עצרת לא בעי ושעיר דכולהו ג' רגלים כחדא הוא והא דנקטיה לקמן עצרת וי"והך מאי איכא למימר עיקר הפירכא מי"והך ועצרת כדי נסבה הילכך שפיר אמרינן הכא כדר' חמא דאע"ג דאידחי התם לא מידחי הכא ודכוותה בתלמודא בכמה דוכתי וחדא מנייהו בפ' חזקת הבתים כדאמר רבינא בלוקח ה"נ בלוקח כנ"ל:

מה שעירי ר"ח וכו' אף שעירי הרגלים וכו' פי' רש"י ז"ל דאע"ג דשעיר ר"ח לימד משעיר החיצון חוזר ומלמד על הרגלים דכי אמרינן אין למידין למד מלמד בקדשים ה"מ דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש והכי איתא בפ' איזהו מקומן ור"ת ז"ל כתב עליו דבר מהכי נמי הו"מל הימנו ודבר אחר שאפילו בהיקש למדין למד מלמד כדאיתא בפ' איזהו מקומן פי' לדבריו ז"ל כי כשיש בלמד הראשון ב' דברים אחד מגופו ואמר שהוא למד בהיקש וחוזר ומלמד שניהם ביחד על למד ב' איידי דמלמד שלו מלמד נמי מה שלמד בהיקש וכן מוכיח שם וראיתי בחידושין מה שהקשה על רש"י ור"ת ז"ל למה להו כולי האי דהא בהדיא אמר תלמודא לעיל בהא דר' חמא לא הוי ילפותא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכפרה בהדיא כתיב ביה קושייא גדולה היא עליהם אבל תמהני היאך יהא זה נעלם משני המאורות הגדולים והבשר עודנו בין שיניהם לכן נ"ל כי רש"י ור"ת ז"ל סוברים דכי אמר תלמודא השתא אלא כדאמר ר"ח שעיר ושעיר נאיד מההוא טעמ' דלעיל וס"ל דר"ח נמי מילף הוא כיון דבגופיה כתיב כללא לכל העבירות ומוקמינן לה לטומאת מקדש וקדשיו בלחוד כנ"ל ליישב פירש"י ור"ת ז"ל וכדאי הם לחזור זכות עליהם:

נ"מ להיכא דנשבר הציץ איכא דקשייא ליה למ"ל כולי האי לימא דנ"מ להיכא דאין הציץ על מצחו דק"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדאיתא ביומא ולאו קושייא היא דההיא לר"י והכא לר"ש איירינן ואיהו סבירא ליה דאף אינו על מצחו מרצה כדאיתא במסכת יומא וזה ברור:

אמר קרא עון עון א' הוא נושא וכו' וא"ת ולישני בהא נמי דעון הקדשים כתיב ועון אחד הוא נושא ואינו נושא ב' עונות דהאי דרשא עדיפא ליה כדאשכחן לקמן בדר"ש בן יהודה דדריש עון אחד ולא דריש אותה ויש מתרצים דא"כ ג"ש דעון עון לא מופנ' ואפי' מצד א' דהא איצטריכו תרווייהו לדרשא דעון אחד הוא נושא והשתא מיהת הוי מופנה מצד אחד עי"ל דכי דרשינן עון א' הוא נושא ואינו נושא שתי עונות משמע ולא שתי עונות שוין הילכך לעיל דהוה פרכינן דלכפר ר"ח אדידיה ואדעביד ציץ דהוו תרווייהו כפרה שלימה שייך לומר ואינו נושא ב' עונות אבל הכא כי מכפר ציץ אדידיה ואדעביד ר"ח לא הוו כפרות שוות דאלו אדידיה נושא לגמרי ואדר"ח אינו אלא מגין וכי אתי ר"ח מיגמר כפרה לא משמע שיהא זה קרוי נושא ב' עונות להכי עדיף למידרש אותה נושא עון ואפי' לגמרי ואין אחר נושא אותה כלל פי' להגין:

רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה והתם כתיב עון הקדשים פי' והא דכתיב בכל חד מנייהו למיעוטא דחבריה וקשה דהא משמע קצת דרב אשי לית ליה מאי דדרשינן אותה נושא ואין אחר נושא עון וא"כ מנ"ל לומר דרגלים לא מכפרי אדר"ח עד דאוקינהו בסמוך באין בה ואין בה וי"ל דאה"נ אלא דלרווחא דמילת' עביד האי שנוייא דאפי' לא ס"ל לר' יהודה טעמא דאותה וכסברא דרשב"י דלקמן נפקא ליה שפיר מדכתיב העדה וכתיב הקדשים עי"ל דנהי דאית ליה לרב אשי דדריש ר' יהודה אותה לענין דרגלים לא ליכפרו אדר"ת מ"מ לענין ר"ח וציץ לא דריש ליה כיון דאיתקוש בג"ש דעון עון וכל ג"ש היא ליתן את האמור של זה בזה להכי נפקא ליה מדכתיב עון העדה עון הקדשים דבג"ש גופא איכא מיעוטא ואי משום אותה מוקמינן ליה למעוטי דרגלים לא ליכפרו אדר"ח מה שעירי ר"ח אמרו בקודש כלומר לענין טהור שאכל קודש טמא אף שעירי רגלים אמר בקדש דהיינו אוכל קודש דטומאת הגוף דאילו להשוותם לגמרי דניכפרו רגלים לדר"ח ליכא למימר דהא כתיב בר"ח אותה למימרא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון הילכך עבדינן מה מצינו לשום קודש מיהת ניחא דמכפרים רגלים על אוכל קודש בטומאה מקדש מנ"ל וי"ל דממילא נפקא ליה כיון דבכמה כפרות לא חילק הכתוב בין קודש למקדש או דדריש היקשא דקודש ומקדש מדכתיב בכל קודש לא תגע או בג"ש דטומאתו טומאתו:


דף י עמוד א[עריכה]


והאמר ר"י בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים פי' דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש פי' רש"י המקשה קס"ד דכל חד וחד מחבריה גמר דפסח דסמוך לר"ח דכתיב ביה ושעיר גמר מיניה לענין טהור שאכל את הטמא וסוכות הסמוך ליוה"כ דכתיב ביה נמי ושעיר גמר מיו"הכ משעיר החיצון לענין אין בה ויש בה וי"הכ גמר מסוכות דהיינו רגלים לשאין בה ואין בה ואחר כך ילמדו עליונים ותחתוני' מעליונים וס"ל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ופרקינן דכולהו אהדדי גמרי דכולהו רגלים גמר מר"ח לענין טוהר שאכל את הטמא וכולהו גמרי מסוכות לענין אין בה ויש בה וכולהו גמרי כחדא מיו"הכ לענין אין בה ויש בה ונראה מפי' ז"ל שהוא גורס לקמן בסמוך במתניתא דתניא כר"י כדר"מ ומכפרין על שאין בה ויש בה ועל שאין בה ואין בה והכי ודאי קושטא דגרסינן כדבעי לומר ומ"מ קשה על פי' ז"ל בהא דקאמר דיו"הכ גמר מסוכות לענין אין בה ואין בה דמנא ליה ז"ל דרגלים גופייהו מכפרי על אין בה ואין בה יותר היה לומר דפסח ורגלים ילפי מר"ח לענין טמא שאכל טהור ולענין אין בה ואין בה דתרווייהו איתנהו בר"ח מדכתיב בר"ח חטאת לה' חטא שאין בה מכיר אלא השם דהא לא דריש אותה נושא עון דהא ילפי רגלים מר"ח לענין טמא שאכל טהור וא"כ בחנם דחק וי"ל דר"מ משמע ליה בכל שעיר ושעיר משעירי המוספין יש לו כפרה לעצמו אלא שכל א' מהם מלמד על חבירו ולמד ממנו להיותם כפרתם שוה ולהכי כתיב בה ושעיר ומעתה אין לנו כפרה חלוקה לרגלים אלא על שאין בה ואין בה:

ולית ליה לר"מ דרשא דחטאת לה' גבי ר"ח דס"ל דכוליה אתא לכדר"ל אבל אית ליה ג"ש דעון עון ללמוד ר"ח מציץ כפרה מוטהור שאכל את הטמא וכיון דילפי רגלים מיו"הכ מכלל דלא דריש בשעיר חיצון דרשא דאחת לומר דכפרה זו לא תהא אלא פעם א' בשנה ולא הוצרך התלמוד לפרש"י משום דהא פשיטא כיון דקתני דכל השעירים כפרתן שוה והא דגמר פסח מר"ח לענין טמא שאכל טהור ואע"ג דר"ח גמר מציץ בג"ש ל"ק לדר"י דהא פשיטא דדבר הלמד בג"ש דחוזר ומלמד בהיקש כדאיתא בדוכתה):

עצרת ויו"הכ דלא כתיב בהו ושעיר מנ"ל הא פרישנא לעיל דקושיין מיו"הכ ועצרת כדי נסבי לה. גירסת הספרים אמר ר"י א"ק אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה ולכאורה השתא לא צרכינן לדרשא דרחב"ח כלל אבל קשה דה"ל למימר אלא אמר ר' יוחנן וי"ל דהאי היקשא דבמועדיכם לא ניחא כולי האי דהא איכא למימר דאורחא הוא דקרא לומר כן אלא דכיון דאית ליה דרשא דרחב"ח ומדכתיב ושעיר אהני ליה האי במועדיכם להני דלא כתיב בהו ושעיר שיהיו כולם שוים:

אר"י ומודה ר"מ בשעיר הנעשה בפנים וכו' וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דהא לא שייכא האי דרשא דילפותא דשעירים אלא בשעיר החיצון שהוא של מוסף דהוי דומיא דשעירי רגלים ושעירי ר"ח שהם חיצונים ומקרבנות מוסף וי"ל כן משום דאיתקוש שעירי פנימי וחיצון מדכתיב מלבד חטאת הכפורים. ה"ג תניא נמי הכי על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה בסוף ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים וכו' אבל יש נוסחאות דלא גרסי בה על שאין בה ואין בה וליתא דא"כ היכי מייתי ראיה שהוא מודה בשעיר הפנימי וכפרתו משום דשייר ושייר דהא לא קתני נמי שאין בה ואין בה ואי ס"ל דאף שאין בה ואין בה אינם מכפרים הא חיצון נמי שייר ואי ס"ל דלא חש למתנייה א"כ אף בשעיר הפנימי נאמר כן אלא ודאי הגירסא הראשונה היא עיקר והיא גי' רש"י ז"ל. מהו שיקרבו זה בזה אמר ליה קריבין פי' אם אבד א' בזמנו והפרישו אחר תחתיו ואח"כ נמצא האחד שיהא קרב בר"ח או רגל או יוה"כ הבא אחריו וה"ק בתוס' דא"כ הרי הוא מכפר על עבירה דלאחר הפרשה דהיינו טומאה שאירעה בין מועד זה שהופרש עליו שעיר למועד של אחריו ובפ"ק דזבחים איבעיא לן אי מכפרת עולה על עבירות עשה ועל ל"ת דלאחר הפרשה מה לי עולה מה לי חטאת ולא משמע נמי דאיכא הפרשה בהא בין קרבן יחיד לקרבן צבור ותי' דהכא כל שאבד והופרש אחר תחתיו הרי הוא כאלו נעקרה הפרשתו הראשונה ותחול עליו הפרשה אחרת על מועד זה שהוא קרב בו וה"ל הפרשה דלאחר עבירה:

בשלמא דר"ח לא מכפר ארגלים דאמר קרא עון עון א' הוא נושא ואינו נושא שתי עונות פי' הא לאו הכי מכפר משום דיליף מרגלים ולאו משום דיליף מהיקשא דבמועדיכם דההיא לא דריש לה אלא ר"מ שסובר דכל הרגלים כפרתן שוה וכדמוכח סוגיין לעיל וכדכתיבנא אלא ילפותא דס"ד בכולה שמעתין דאמרינן דילפינן שעירים מהדדי כל היכא דליכא מיעוטא אינו אלא או מהיקשא דר' חמא דשעיר ושעיר כל היכא דאפשר למדרש הכי או משום בנין אב דתנא דבי ר"י דלעיל דמה זה בזמן קבוע אף זה בזמן קבוע. וכללא דשמעתא דרגלים ילפי מר"ח או מיו"הכ מהיקשא דושעיר דיליף פסח מר"ח וכי יליף איהו ילפי שאר רגלים בהדיה כחדא ואפי' עצרת דלא כתיב ביה ושעיר משום דכולהו ג' כחדא נינהו וכמו שכתבנו לעיל לדעת ריצב"א ז"ל וכן ילפי מיו"הכ דשעיר החיצון מושעיר האמור בסוכות אבל בבנין אב דר"י לא מצי ילפי כדפריך תלמודא לעיל מה לר"ח שכן תדיר מה ליו"הכ שכן כפרתו מרובה ור"ח הוה יליף שפיר מרגלים או בהיקשא דשעיר דיליף מפסח רגלים כולם או כמה מצינו דר"י דרגלים הוא דלא ילפי מינה מפירכא דלעיל אבל הוא כ"ש דיליף מינייהו כי הם אינם תדירים והוא תדיר. ור"ח בהדי יו"הכ לא איתמר בה בשמעתין ילפותא דהא ליכא ושעיר בינייהו ומה מצינו נמי ליכא כיון דיו"הכ כפרתו מרובה ור"ח תדיר ויו"הכ דאמרינן דיליף מרגלים הוי או משום דכתיב בסוכות ושעיר ויליף עליון מתחתון או בבנין אב דר"י דכ"ש הוא שכפרתו מרובה וזה כלל כל השמועה ודוק ותשכח והא דפשיטא לן בכולה שמעתין דאיכא כפרה חלוקה לרגלים על אין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו טעמא כדכתיבנא לעיל דמשמע לר"ש דכל שעיר ושעיר יש לו כפרה חלוקה אלא שאין בה ואין בה דאילו אידך כולהו אית להו כפרת ר"ח טהור שאכל את הטמא מג"ש דעון עון מציץ ויו"הכ לענין טומאת מקדש וקדשיו לאין בה ויש בה ודרשא דחטאת לה' בר"ח לא משמע לן דהא איכא לאוקומי שפיר כוליה לכדר"ל וכדכתיבנא לעיל:

כי כתיב בשעיר הנעשה בפנים כתיב לאו מקשה קמא פריך ליה דהא איהו דריש לי' לעיל בסמוך אלא תלמודא הוא דפריך אכל האי סוגייא ודכוותה בתלמודא:


דף י עמוד ב[עריכה]


אותה לא משמע ליה פי' דס"ל דהאי אורחיה דקרא הוא. א"ה דיו"הכ לא ליכפרו ארגלים לאו מוא"ו דשעיר דבתריה ולא מבנין אב דר"י דהא כתיב מעוטא דאחת. לעולם אחת משמע ליה פי' ואפי' גבי חיצון דהא איתקש פנימי לחיצון דדרשינן מלבד חטאת הכפורים. שאני התם דאמר קרא קרנותיו קרנותיו פי' רש"י ז"ל דבשלמא אחת דסיפא דקרא כיון דקאי אשעיר פנימי יליף מיניה חיצון בהיקשא דידהו אבל אחת דרישא דאתא למעוטי שתי כפרות אמזבח פנימי קאי דכתיב על קרנותיו אחת בשנה וכאן דכן ליכא טעמא דיליף מיניה שעיר חיצון ונכון הוא. ואחרים פירשו דודאי גם אחת קמא אשעיר קאי אלא דס"ל לר"ש בן יהודא דלא יליף מיניה שעיר החיצון בהיקשא דידהו דרחמנא כתב ביה מיעוטא מדכתיב קרנותיו קרנותיו דמזבח הפנימי וגם זה נכון:

אמר עולא אמר ר"י תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים פי' תמידין שלא הוצרכו פי' רש"י ז"ל שהם ד' טלאים שנותרו בלשכת הטלאים של תמידין ביום אחרון של אדר דחול שאין פוחתין לעולם בלשכת הטלאים מששה טלאים שיוכלו לברור מהם שנים לתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים לקיים את הכבש האחד המיוחד וכשינטלו מהם שנים ליום אחרון של אדר נותרו שם ד' שלא הוצרכו שהרי למחרתו בר"ח ניסן אין להם להקריב אלא מתרומה חדשה של שנה הבאה דמתחדשה בניסן ואיכא דקשיא ליה למה אין לוקחין ביום אחרון של אדר ב' טלאים מתרומה ישנה וד' בהקפה לצורך מחר שלא מצינו שלא יוכלו לקנות טלאים משנה זו לשנה אחרת ובלבד שיפרעם מתרומה חדשה ולאו מילתא הוא כי הגזברים לא היו לוקחין הטלאים ששה ששה שאין עניות במקום עשירות אלא (אם) היו לוקחי' טלאים לרוב בשנה לקיים מצות הכבש הא' המיוחד ואח"כ נותנין מהם בלשכת טלאים ששה ששה:

נפדין תמימים פי' דכיון שהוצרכו לצורך חובת תמידין רצו לעשות מהם תקנה שיקרבו בכך לכך אמרו אע"פ שהן תמידין יהיו נפדין שמוכרין אותם לאחרים ותחול קדושתם על אותם מעות ואחר כך יקנו אותן מאותו לוקח מתרומה חדשה ויקריבום תמידין והמעות הא' שקבלו מהם פירש"י ז"ל שיהיו למותר התרומה ישנה שעושים מהם רקועי פחים צפוי לבק"הק וכדאיתא במשנה מס' שקלים ואע"ג דאיכא מ"ד התם דמותר תרומת הלשכה קייץ למזבח הא דנקט רבינו ז"ל סברא דמ"ד לרקועי פחים לא משום דאי ס"ל לר"י כמ"ד שהוא קיץ למזבח לא היה אומר שיהיו נפדין תמימים כיון דמצו אזלי לקייץ המזבח שהם עולות נדבה דהא ליתא דהא לא איתמר לקמן דלר"ש תמידין אלו מקייצין אלא משום דס"ל שאין לפדותם תמימים דלית ליה כמ"ד ב"ד מתנה כדאיתא לקמן אלא נקטה רבינו ז"ל משום דהוי הילכתא כמ"ד לרקועי פחים וכן בירושלמי. א"ל רב חסדא מאן ציית לך ולר"י רבך פי' דר"י רביה דרבה הוה כדאמרי' בעירובין דאמרו ליה לרבה קרקפנא חזיתיה לרישך ביני עמודי ומשום ר"י קאמר כדאיתא התם. קדושה שבהם להיכן הלכה פי' קדושת הגוף שבהם להיכן הלכה שיהיו נפדים בעודם תמימים דהא ק"ל שאין פדיון לדבר הקדוש קדושת הגוף וכדנפקא לן מדכתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ובבהמה בעלת מום הכתוב מדבר ואין הפרש בזה בין קרבן יחיד לקרבן צבור ואע"ג דאשכחן דפורעים כמה דברים מתרומת הלשכה כדאיתא במסכת שקלים ובפרק שני דייני גזירות ודוכתי אחריני התם משום דתרומת הלשכה גופא אינו אלא קדושת דמים והא פשיטא:

א"ל ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה פי' דלא אמרינן לה בדברים של צבור כהא כשיש בדבר צורך שום דבר של תקנה. והתנן מותר הקטורת מה היו עושין בו משנה היא במס' שקלים ופירש"י ז"ל שהוא מה שנותר מג' מנים יותר ממלא חפניו דיו"הכ ואחרים פי' שהוא מה שנותר בכל שנה שהיו מפטמים לשס"ה ימים כמנין ימות החמה ונשארו י"א יום על שנת הלבנה אבל בכריתות מוכח כפירש"י ז"ל דהא מותר קאמר התם דאחת לשבעים שנה היתה באה חצאי' אם לא עשו לה תקנה ומותר ימי החמה היה נכנס בחודש העיבור כדאיתא התם וכן פי' בתוס'. ה"ג מפרישין שכר האומנין ול"ג מפרישין ממנה וכדמוכח ממאי דפרשינן בסמוך בס"ד מפרישין שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים לפום פשטא הוה משמע שמפרישין מן הלשכה מעות האומנין ומחללין אותה עליה' אבל ק' חדא דא"כ ליתני ומחללין אותה עליהם ועוד שאין הקדש מתחלל על ההקדש וכן שאלו בירושלמי על משנה זו ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש בתמיהא ופריק אמר ר"ש בן לקוניא כיני מתני' מביא מעות מחולין ומביא קטורת ומחלל עליהם ונותנין אותה לאומנים וחוזרים ולוקחים אותה מהם פי' דהא דקתני מפרישין שכר האומנין לא מתרומת הלשכה אלא ממעות של חולין שלוקחין בהקפה לכך ומחללין הקטורת על אותן מעות של חולין ונותנין אותם אחר שנתחלל אל האומנין בשבח וחוזרין ולוקחין אותה מהם מתרומת הלשכה ופורעין מה שלוו מתרומת הלשכה כיון שלצורך האומנים לוו אותם כשם שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל מפי' רש"י ז"ל נראה שהפרשה זו היתה מתרומת הלשכה אלא שזיכו בהם לאחד מן הגזברי' במקום האומנין לענין זה כדי שיחזרו חולין ולא שזיכו להם בתורת פירעון גמור דא"כ היאך חוזרין ופורעין אותם פעם ב' מן הקטורת אלא שיקבלו אותם כעין משכון דבהכי יצאו לחולין ליחלל הקטורת עליהם אבל פי' זה אינו נכון שאם לא זיכו אותה זכייה גמורה זכייה אין כאן ומשכון אין כאן ובקדושתן הן עומדים ואין לנו אלא פי' הירושלמי ומ"מ לשני הפירושים ל"ג ומפרישין ממנה דהוה משמע שמפרישין אותו מן הקטורת וא"ת למה לן כולי האי ימכור אותה לאחרים מיד כדעבדינן מתמידין שלא הוצרכו ותצא בדין לחולין ונחזור ונקח אותה ממעות הלשכה י"ל שזו כבר פירשא רש"י ז"ל הא דעבדינן צניעא מלתא טפי דבשלמא בטלאים של תמידין אין ידוע לכל שהן של תמידין דהרבה יש של חולין אבל קטורת ליכא אלא של צבור ומגנייא מילתא לזבונה וא"ת ויתנו אותה לאומנין בשכרן ותחלל בכך בשלמא לבן עזאי דאמר במסכת שקלים שאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא אלא לר' עקיבא דאמר מתחלל מאי איכא למימר וי"ל דאף ר"ע לא אמר אלא ביחיד שהתנדב דברים הראויין לקרבנות צבור דגבי הכי מתנייא התם אבל בקטורת של צבור מגנייא מילתא לחללה אף על המלאכה: ואמאי נימא קדושה שבהן להיכן הלכה פי' שהרי הן מחללין את הקטורת בעודה בקדושת הגוף שלה בלא שום פסול ופירש"י ז"ל דקס"ד דקטורת קדושת הגוף היא משום שמתנה במכתשת שהיא כלי שרת ומתרץ לה דקטורת קדושת דמים היא דמכתשת לאו כלי שרת היא והקשו עליו דהא ליכא למימר שהמכתשת כלי שרת שהרי אין משרתים בו בקדש ועוד דאם כן היתה נפסלת בצאתה חוץ לעזרה אלא רבא סבר דקטורת קדושת הגוף מקדשה לה לכשנתן למכתשת שנכנסת בזיקת קטורת ולהכי קתני נתנה למכתשת נפסלת בטבול יום ואידך מהדר ליה דלא מקדש לה אלא קדושת דמים עד שיקדשנה בכלי שרת:


דף יא עמוד א[עריכה]


אלא מעתה לא תיפסל בטבול יום פירוש דלא אשכחן קדושת דמים דתפסל בטבול יום ואע"ג דאשכחן חולין שנעשו על טהרת הקדש שנפסלין בטבול יום כדאמרינן בסוף מסכת נדה דיולדת שהיא טבולת יום ארוך שיושבת על דם טוהר מערה מים לפסח ואמרינן דמערה אין נוגעת לא י"ל דההיא כמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו א"נ דהתם משום גזירה דפסח עצמו וכ"ת כל קדושת דמים נמי מפסיל מיפסלה פי' כל קדושת דמים כזו בסופה לבא לקדושת הגוף והתנן המנחות פי' הנאכלות לאחר קמיצה מועלים בהם משנתקדשו ואפי' קודם קמיצה וקודם נתינה בכלי שרת לפי שיש מעילה גם בקדושת דמים:

מעתה תיפסל בלינה אלמה תנן הקומץ והלבונה וכו' סיפא דאידך דהמנחות היא והא דפליג לה תנא בתרי בבי דתרווייהו חדא דינא אית להו היינו משו' דקתני בסיפא דהא וחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא משא"כ בריש' ותלמודא לא אייתי הכא אלא מה דצריך מינה:

קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא וא"ת ודלמא כלי זה היינו מכתשת י"ל דדומיא דאידך דהוי כלי שרת ממש שמשרתין בו בקדש וא"ת א"כ תיקשי קטורת דהא קטורת בנתינה דמכתשת נפסלה בטבול יום וי"ל דכלי שרת דנקט משו' שארה וא"ת א"כ אמאי נקט קטורת דאי משום מחוסר כפורים היינו טבול יום וי"ל דנקט ליה משום לינה מיהת דאי לא אמאי נקט קטורת ועוד דאי קטורת מיפסלה בלינה והכא משום שארא נקט אמאי לא קתני גבי מכתשת נתנה במכתשת נפסלה בלינה אע"ג דלא קתני מחוסר כפורים משום דמחוסר כפורים וטבול יום כחדא הוא אבל לינה וטבול יום לאו חדא הוא:

שאני קטורת הואיל וצורתה כל השנה כולה פירוש רש"י ז"ל ולית ליה עבור צורה ולהכי לא מיפסלה בלינה מדאורייתא והא דקתני קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה מדרבנן בעלמא אבל יש שפי' דלעולם דאורייתא אלא דאהני ליה מה שאין לה עיבור צורה שלא תפסל בלינה אע"פ שהיא קדושת הגוף עד שתהא בכלי שרת וא"ת ואמאי לא מוכרח ליה שאינה נפסלת בלינה מדאמרינן במסכת כריתות שהיו מפטמין אותה מתחילת השנה לצורך כל השנה וי"ל דאה"נ אבל ניחא ליה לאיתויי האי דהכא דמוכח מינה דשייך בה פיסול לינה מיהת כשקדשה בכלי אלא דעבור צורה מהני לה שלא ליפסל עד שתקדש בכלי ויש בפי' בתוס' הואיל וצורתה כל השכה לכך נתנוה במכתשת להתקיים בצורתה כל השנה הלכך אינה נפסלת שם בלינה אבל במחתה אין נותנין אותה אלא להקטיר ולכך מיפסלה בלינה ולשון הגמרא משמע יותר כפירוש רש"י ז"ל:

מ"מ קשיא וכי קדושה שבהם להיכן הלכה כלומר ודאי שפיר מוכחת מקטורת שמחללין אותה כשהיא בקדושת הגוף ומיהו צריכין אנו לשאול קדושה שבהם להיכן הלכה שהרי אין קדודת הגוף מתחלל:

אמר רבה לב ב"ד מתנה עליהם פי' על התמידין בעת קנייתם שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן ודשלא הוצרכו אין כאן קדושת הגוף והכי הם כתלויים ועומדים אם הוצרכו או לא ולא שייך להכא לומר דבדאורייתא אין ברירה אלא כמתנה על א' מב' דברים כדמוכחנא בדוכתה במסכת עירובין בס"ד ומדנקט לישנא דלב ב"ד מתנה משמע שאין צריך תנאי מפורש וכדמפורש דמי ודברים כאלו בלב כל אדם והוו דברי' דמסתמא כל מה שיכולין ב"ד לתקן בם יתקנו:

הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים פי' דכי אמר לדמי עולה שהוא עצמו ראוי לה אינו נתפס לדמיו אבל כשאמר שיהיו דמיו לנסכים דזכר גופיה אינו ראוי להיות נסכים תנאו תנאי ואע"ג דנסכים נמי למזבח וכ"ש בתמידין אלא שמתנין בהם שיהיו מותר תרומה כדומה שהיא רקועי פחים ולפום הא בעינן לומר דהא דלב ב"ד מתנה עליהם שיהיו לדמיהם לא לדמי מכירתן של תרומה אלא למה שהיה דמיהן אם לא לקחום שהיו מותר תרומת שהיא רקועי פחים כדפירש"י ואין זה כדמי של עולה. שפי' לדמי עולה וזה ברור. איתיביה פר ושעיר של יוה"כ פי' הפנימיים ושעירי ע"ז פירוש שהפרישן ב"ד שטעו בהוראה של ע"ז שאבדו והפרישו אחרים תחתיהם פי' ואין להם תקנה לגופם דפר ושעיר אם מניחין אותם עד יוה"כ אחר תעבור שנתן. ושעירי ע"ז אין לומר שנמתין עד שיטעו בהוראה של ע"ז אחרת דהא ליכא למימר כולם ימותו. דברי ר"י פי' דסבר דאפי' חטאת צבור שנתכפרו בעליה באחרת למיתה אזלא כדין של יחיד:


דף יא עמוד ב[עריכה]


ר"א ור"ש אומרי' ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה פי' לקייץ המזבח:

שאין חטאת צבור מתה פירשו ז"ל דס"ל דכי גמירי חמש מיתות שסי' ותמנ"ע (דהיינו ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה עברה שנתה) בחד מקום גמיר כלומר דלא גמירי להו אלא דכולה בחד מקום דהיינו יחיד אבל לא בצבור דהא ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ליתנהו בצבור כדאית' בהוריות וכיון שכן אף נתכפרו בעליה באחרת ועברה שנתה ליתנהו בצבור:

ואמאי לימא לב ב"ד וכו' וקושיין מדר"א מיהת דאלו לר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה עליה כדאיתא לקמן:

אבודין קאמרית דלא וכו' הרי פרה לא שכיחא וכו' פי' קושיין מדקתני מצא נאה הימנה תפדה וקס"ד דטעמא משום דלב ב"ד מתנה עליה ואע"ג דלא שכיח הא למצוא נאה הימנה וק' טובא דהא סוגייא דאביי מקשיין אהדדי מעיקרא לא בעי לומר לב ב"ד מתנה אפי' על התמידין דשכיחי והשתא מקשה דלב ב"ד מתנה אפי' במילתא דלא שכיחא וי"ל דאיהו מסדר משניות לפני רבי הוא דקשיין ליה אהדדי כי היכי דליתריצינהו נהליה בדרך קושיא ותירוץ ואשכחן ליה דכוותה ריש פרק נערה שנתפתתה א"נ אביי סבר דבמלתא דהויה תקנה דלב ב"ד מתנה לגופה של מצוה לעשותה מן המובחר כגון זו של פרה דמצוה בכל נאה שאפשר מודה דלב ב"ד מתנה אע"ג דלא שכיחא אבל בדבר שאין בו אפילו הדור במצוה גופה שהופרשה לענין מצותה כגון הא דתמידין וקטורת סבר שאין לב ב"ד מתנה אפילו במלתא דשכיחא כנ"ל. א"ה נשחטה נמי אין לפרש א"ה דפרה קדושת דמים היא כלומר דלדידיה ס"ל כקדושת הגוף היא חדא דסוגיין דעלמא בפרה קדושת דמים היא ולהכי נק"ט הכא בהדיא שאני פרה דקדושת דמים היא ועוד דא"כ לדידיה נמי הא בעיא העמדה והערכה דהא לכ"ע קדשי מזבח בעו העמדה והערכה אלא נ"ל פירושה א"ה דטעמא לאו משום לב ב"ד מתנה וה"ק בשלמא לדידי דאמינא דטעמא לאו משום לב ב"ד מתנה היינו דנשחטה תפדה כלומר כעין מסירה דלב ב"ד התנה בכך ואין כאן אלא חולין גמורים למפרע ולא בעיא העמדה והערכה אלא לדידך דמפרשת טעמא דפרה משום קדושת דמים שאין לב ב"ד מתנה במילתא דלא שכיחא א"כ היאך תפדה דהא בעיא העמדה והערכה:

נשחטה תפדה והא דקתני שחטה ע"ג מערכתא וכו' פי' נשחטה שנשחטה שלא במקומה ושחטה ע"ג מערכתה ששחטה כראוי במקומה בהר הזיתים כדפי' רש"י ז"ל:

והתניא ר' שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכשר פירו' רש"י ז"ל פרה לאחר ששחטה מטמאה טומאת אוכלים בהכשר מים והכשר שרץ כדין אוכלין דעלמא ואע"ג דפרה איסורה איסור הנאה הוא ור"ש ס"ל דאוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טומאת אוכלין מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל כיון שהיתה לה שעת הכשר לפדות הרי הוא אוכל שיכול להאכילו לאחרים שכל העומד לפדות כפדוי דמי והקשו עליו ז"ל למ"ל הכשר מים והכשר שרץ תיפוק לי דהא קיימא לן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר שרץ ופרה סופה לטמא טומאה חמורה לעוסקין בה ואע"ג דאין סופה לטמא כי אם לעוסקים בה (ואע"פ כן מטמאין) בהא סגי דומיא דשעיר המשתלח ופרים הנשרפין שאין סופן לטמא אלא לעוסקים בהם ואע"פ כן מטמאין טמאת אוכלין מהאי טעמא כדאיתא בת"כ וי"ל דהא ל"ק דכיון שעומדת לפדות אם מצא אחרת נאה הימנה לא חשיבא סופה לטמא טומאה חמורה ומהאי טעמא נמי בעייא הכשר מים ולא אמרינן דחבת הקודש מכשרתה למ"ד קדשי מזבח היא מיהת והא דקתני לפי שהיתה לה שעת הכשר ולא קתני שיש לה משום דהא איתא אף לאחר הזיית דמה ושוב אין לה פדייה ואע"פ כן קודם הזייה שהיתה לה שעת הכשר לפדיה חל עליו תורת אוכל לטמא וא"ת והא ר"ש סבר שכל העומד לזרוק כזרוק דמי וי"ל דפרה לדידיה קודם הזייה כיון שראויה לפדות אם מצא נאה הימנה לא חשיבא עומדת לזרוק. וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים פירוש דאפילו למ"ד פרה קדשי בד"ה היא וקדושת דמים איכא תנא דאמר שפודין אותם להאכילם לכלבים ופלוגתא דתנאי היא. י"מ בדאורייתא אבל מדרבנן דכ"ע אין פודין וכדכתיבנא נמי בפרק כל שעה גבי תרומת חמץ:


דף יב עמוד א[עריכה]


ממאי דר' יהודה הוא דפי' דס"ל אין כפרתם שוה עד דנימא דטעמא דקרבין זה בזה משום לב ב"ד מתנה עליהם דילמא ר"מ וטעמא דקריבין זה בזה משום דכפרתן שוה ה"ה דיכול לומר דאף לר' יהודה דילמא שאני שעירים דלית להו תקנתא ברעייה דהא לר' יהודה חטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא ולא לרעייה כדתניא לעיל ומשום הכי לב ב"ד מתנה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה או לקייץ בגופן לית ליה לר' יהודה לב ב"ד מתנה וכדמשני לעיל גבי קטורת אלא דניחא ליה טפי לומר לרווחא דמילתא דדילמא ר' מאיר היא והא דאמרינן נמי שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעייה ה"כ מצי למימר דלית ליה תקנתא לקייץ בגופן כתמודין אלא דנקטיה הכא לרווחא דמילתא:

ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עביד להו פי' רש"י ז"ל מאי תקנתא עביד להו שיהו הם עצמן קריבים פי' לפי' דהא לאו קושיא היא דהא אפשר להו ברעייה אלא דשאלה הוא דשייל להו תלמוד מאי תקנתא עביד להו שיהו הן עצמם קריבין דכיון שהופרשו להקרבה והם תמימים כל מאי דאפשר לתקוני בהו שיהו הן עצמם קריבין אית לן למעבד:

א"ר יצחק אמר ר"י מקייצין בהם את המזבח פי' כשהמזבח בטל מקריבים מהם עולות הרבה וזהו קייץ המזבח הנזכר בכל מקום ולקמן מפ' תלמודא למה נקראו כן ופירוש רש"י ז"ל דר"י האי טעמא נפקא ליה ממתניתין דאר"ש גבי שעיר חטאת שהם קריבים זה בזה ואעפ"י שאין כפרתם שוה דכיון דמ"מ כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דרך כלל אע"ג דאין כפרה זו ממש כשל זו כיון דשייכא במקצת' קרב בכולה ה"נ אלו כיון שנלקחו לצורך עולת תמידין של צבור ולא הוצרכו יקרבו לקייץ המזבח שהם ג"כ עולות אעפ"י שזו עולת חובא וזו עולת נדבה כיון דלשם עולה הופרשו דמשום תרומה ישנה ליכא ולקמן בסוף שמעתין אשכחן ברובה דנוסחי דגרס' תנ"ה מודה ר"ש וכו' והיינו סייעתא כדפירש"י ז"ל הכא דקתני שאין קריבין זה בזה כיון שכולם באים על מזבח החיצון לטומאת מקדש וקדשיו ואין פי' זה נכון דאי ר"י ממתני' דייק לה הו"ל לפרושי ולמימר מי לא תנן רש"א כולם באים לכפר דהכי אורחיה דתלמודא ועוד מאי האי דאמריה מודה ר"ש שבעירי חטאת שאין מקייצין בגופן וכו' עד גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה פשי' דבלאו ההיא גזירה אינו מודה בהא לא דמיא כלל למתניתין דתניא כולם חטאות ודומיא דתמידין אלו שמקייצין בהם בשביל עונות ואלו הכא הופרשה לחטאת ואין מקייצין בהם קייץ שהם עולות ולקמן דגריס תניא נמי הכא אדמייתי ברייתא דתניא הכי לייתו לה ממתניתין לכך הנכון דר"י מסברא א"ל דלר"ש לא עביד תקנתא שיהיו נפדים תמימים משום דפדיון תמימים דבר של חדוש גדול דהא בבהמה טמאה ופדה בערכך כתיב וא"א לומר חידוש זה אלא בטעם לב ב"ד מתנה דהא כמותנה ועומד שניתקן בהם את המזבח שלא יהא בטל וכאילו פירוש כן בשעת הפרשתן ומשום דדילמא הוה ס"ד דנימא הכי גם בשעירי חטאת שלא הוצרכו לתקון המזבח שלא יהא בטל הוצרכו לומר דמודה ר"ש דלא אמרינן הכי משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולקמן ל"ג בנוסחי דיוקני תניא נמי הכי אלא תניא רש"א וכו' ועל מתני' מייתי לה תלמודא ולאו משום האי סוגיא כלל ומיהו הא דאמרי' דאר"י מסברא היינו מאי דאמר מקייצין בגופן אלא מאי דאמר לעיל לדברי ר"ש אין נפדין תמימים הא ממתני' דייק לה וכדבעינן למימר לקמן בסמוך ומשום הא אפשר דגרסינן לקמן תניא נמי הכי:

מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקייצין בגופם אלא בדמיהן פי' בשעירי חטאת שנתותרו מן השנה שעברה שאי אפשר ליקרב במוסף אחר כגון שעיר ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן והרי הוא קייץ למזבח שאין מקייצין בגופו ממש אלא בדמו שירעה עד שיסתאב ויפול דמיו לנדבה דהיינו קיץ למזבח שכן דין כל יפלו דמיו לנדבה האמור בכל מקום:

גזירה לאחר כפרה וכו' פי' שאם אנו מקייצין בגופן לאחר שנתכפרו בעליה באחר שלא נעקר שם חטאת ממנה והו"ל מקריב חטאת לשם עולה שהיא פסולה כדאיתא בפ"ק דזבחים ואיכא למידק אסוגיין מהא דאמרינן בפ' התודה ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה והאר"י לדברי ר"ש תמידין שלא הוצרכו אין נפדין תמימים ופריק שאני התם דאית ליה תקנתא ברעייה ואילו בסוגיין אר"י שמקייצין בגופן וי"ל דהתם לא דק ונקט לישנא דשייך בשעירי חטאת כדאמרינן הכא. משום דמאי דאר"י דלר"ש אין נפדין תמימים ודאי דייק לה ממתני' דקתני בשעירים שקריבים זה בזה מטעמא דכולם באים לכפר ואלו אית ליה לב ב"ד מתנה לא הוה צריך לההוא טעמא אלא דלימא לב ב"ד מתנה ואע"ג דלעיל אמרינן דר"י גמרא גמיר לה ה"מ לדברי חכמים דאמרי נפדים תמימים אבל לדברי ר"ש דאמר אין נפדין תמימים ודאי ממתני' דייק לה והיינו דנקט לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ולא נקט לר"ש אין נפדין ואיידי דנקט לדר"ש נקט נמי לדברי חכמים ומשום הכי מהדרינן התם בפ' התודה שאני התם דאית להו תקנתא ברעייה ונקטה לרבותא דאפי' תקנתא דרעייה חשיבא תקנתא לשעירים וכ"ש לקייץ בגופן של תמידין והשתא דאתינן להכי יש לפ' דהיינו דגרסינן התם תניא נמי הכי ופירושא תניא נמי הכי דלדברי ר"ש אין נפדין תמימים משום דלית ליה לב ב"ד מתנה מדאצטריך בשעירי חטאת למיהב טעמא שכולם באים לכפר על מזבח החיצון ומיהו אכתי לא כהירא ההיא גירסא דהא ממתניתין גופה מצי דייק לה וכדאמרן:

ואמאי נקרב איהו גופיה עולה פירוש לקייץ המזבח בגופו בלא רעייה דהכי עדיף טפי לתקן בגוף כל היכא דאפשר:

אף אנן תנינא במסכת יומא גבי שני שעירים שאבד א' מהם שיקח זוג אחר והב' ירעה עד שיסתאב ויפול לנדבת צבור ואמאי ליקרב איהו גופיה דההיא ודאי ר"ש היא דלא שמעיה ליה דחטאת צבור שנתכפרו באחרת שתהא רועה אלא ר' אלעזר כדאיתא במתניתין דלעיל:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה פי' דקסבר דכל שבחטאת מתה באשם רועה והכא חטאת יחיד היא דלכ"ע מתה:

רא"א ימות פי' דס"ל דאשם כחטאת דכתיב כי כחטאת האשם הוא אבל לרבנן דרשו ליה לענין שחטו שלא לשמו פסול או אם הכניס לפני ולפנים כדאיתא בזבחים:

ר"א ור"ש אומרים ימכרו ויפלו דמיהם לנדבה והתם בדוכתה פריך תלמודא ר"א היינו ת"ק ופריק איכא בינייהו לנדבת יחיד. א"נ עולת עוף פי' דת"ק סבר שיפלו דמיו לסתם רוב נדבה דהיינו נדבת צבור ועולת בהמה ור"א אתא לטפויי מלתא דאי לא אפשר בנדבת צבור ועולת בהמה מקייצין בדמיו אף נדבת יחיד או עולת עוף ואיכא בין נדבת צבור לנדבת יחיד דנדבת צבור לא בעי סמיכה ונסכיו באין משל צבור ונדבת יחיד בעי סמיכה ונסכיו משלו:

אמאי יקרב איהו גופיה עולה פי' דהא מסתמא ר"ש דס"ל דכל דלא הוי דיניה במיתה כגון חטאת צבור רועה ואשם יחיד דינו כחטאת צבור ורועה:

אלא לאו ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ודייקי רבנן ז"ל אשמעתין טובא דהכא משמע דניתוק רעייה דאשם שנתכפרו בעליו באחרת מדרבנן היא משום גזירה דלפני כפרה דאלו מדאורייתא הוא גופי' קרב עולה בלא רעייה והכי משמע בפסחי' בפסח ב' (פ' אלו דברים דאמרינן התם א"ר הונא אשם שנתכפרו בעליו באחר וניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירא). א"ה אפי' לא ניתק נמי ופריק גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ואלו בכמה דוכתיה אמרינן כל שבחטאת מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה כלומר הלכה למשה מסיני היא שתהא רועה ולא תהא היא עצמה קריבה ובמס' זבחים [אמרי'] דהא מדאוריי' ממש מקראי דאמרינן התם א"ר הונא אשם שניתק לרעייה מותר לקרבו עולה ואמרינן עלה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אשם הוא בהוייתו יהא ופירש"י ז"ל דקודם ניתוק אסור לעולה דבהויית אשם יהא פסול לעולה ויש שתירצו שזאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד בחלוף המסכתות שיש מהן רבות בתלמוד אבל ר"ת ז"ל כתב שיש להלמן דהא דאמרינן בעלמא דכל שבחטאות מתה באשם רועה הלכתא גמירי לה משום דאמרו רבנן רעייה משום גזירה כדאמרינן בשמעתין ובפ' אלו דברים נקטינן רועה דאלו מאי דגמירי הלכה אינו אלא שלא תמות כחטאת אע"ג דכתיב כחטאת כאשם וכיון שלא תמות ממילא קריבה היא עצמה כולה ואית דגרסי באשם עולה והכל אחד וההיא דזבחים ל"ג עלה ניתק אין לא ניתק לא וה"פ מ"ט נפיק מתורת אשם משום דכתיב אשם הוא בהוייתו תהא כלומר בעוד שהוא אשם יהא בהוייתו וכיון שנתכפרו בעליו באחר אינו בהוייתו ובדין הוא דאפילו קודם דניתוק אלא דגזרו רבנן לאחר כפרה אטו לפני כפרה נמצאו כל ההלכות עולות דניתוק אשם לרעייה גזירה דרבנן דאלו מן התורה הוא גופיה קרב עולה בלא רעייה ועדיין לא מחוורא ההיא דזבחים דבכולהו גרסינן גי' נתוק אין לא ניתק לא ועוד מלישנא דקאמר מותר לקרבו עולה. משמע שאינו רועה אלא שהוא עצמו מותר לקרבו עולה ואפילו סתם ולא בעי עקיר' לשוחטו בפי' לשם עול' שכבר ניתק ממנו שם אשם מעצמו כשניתן לרעיי' ואין עליו שם אשם אלא שם עולה וכי שחט' סתם לאו אשם לשם עול' שחיט שהו' פסול אלא עול' לשם עול' ואמרי' ניתק אין אבל לא ניתק לא דאפי' מדאוריי' בעי עקירא לשוחטו בפי' לשם עולה מ"ט בעי עקירא ואפי' מדאורייתא דכתיב אשם הוא בהוייתו יהא כלומר אפי' לאחר שנתכפרו בעליו יהא בהויית אשם שלא יעקר שם אשם ממנו עד שיעקר ממנו בפי' בשעת הקרבה הא בעקירא מותר לקרבו עולה שאין רעייתו אלא מדרבנן ונ"מ שאם שחטו בדיעבד בלא רעייה כשר וה"נ מתפרשא ההיא דפסח ב' פרק אלו דברים דאמרינן אשם שנתכפרו בעליו וניתק לרעייה כלומר שנתנוה לרעייה מדרבנן ושחטו הוא ענמו סתם כשר לעולה דלא בעי עקירת שם עד שנאמר שהוא פסול מן התורה לפי שהקריב אשם לשם עולה שהוא פסול. ודוקא ניתק לרעייה דניתוקו לדין רעייה זהו עקירתו אלמא לא בעי עקירא ופריך א"ה אפי' לא רתק נמי דכיון דנתכפרו בעליו באחר זהו עקירתו ופרקינן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה דגזרו רבנן שלא יהא הוא עצמו קרב כלל וא"ת מ"מ מההיא דזבחים משמע דניתוק רעייה מדרבנן דאלו מקראי משמע שהוא עצמו קרב עולה מדאורייתא א"כ לימא ליה הילכתא גמירא לה כדאמרינן בעלמא וי"ל דאי לאו הלכתא ה"א דקרא דאמר אשם הוא בהוייתו יהא אפי' בעקירא ובניתוק קאמר דאשם כחטאת שהוא מתה משום דכתיב כי כחטאת האשם אתאי הילכתא לומר דלא נדרוש אשם הוא בהוייתו יהא אלא קודם כפרה ואי מהלכתא הו"א דאפילו קודם ניתוק לא בעי עקירא קמ"ל אשם הוא בהוייתו יהא ובעינן עקירא בשעת הקרבה ואשכחן הלכתא דאתאי לפרושי קרא כדכתב הרמב"ן ז"ל:

תניא נמי הכי מה הן מביאין פי' רש"י ז"ל דאדר"י קאי דקאמר דתמידין שלא הוצרכו לר"ש מקייצין בגופן והקשו בתוס' דא"כ הו"ל למיתני מה הן עושין דלישנא דמביאין לא משמע אלא לדמיהן כדתנן טובא יביאו בדמיו עולה לכך פי' דאבתרייתא דשעירי חטאת קיימא שמקייצין בדמיהם:


דף יב עמוד ב[עריכה]


כבנות שוח לאדם פי' דברייתא לישנא כלילא דכבנות שוח לאדם כך הם אלו קייץ למזבח והקשה ר"ת ז"ל דהכא משמע דבנות שבע משובחות הן ואלו בתוספתא תניא ומייתינן לה בפ"ק דע"ז הוסיפו עליהן אלכוסין ומוכוסין ובנות שוח אבל מעיקר' לא משום דגריעי כדפי' רש"י ז"ל וכן בפ' כיצד מברכין דמוני להו במתניתא גבי החלין שבדמאי שלא נחשדו עליהם עמי הארץ. ומשמע לפי שהן גרועין ואין חסין עליהם מלעשרן ותי' דההיא דשביעית לא מפני שהן גרועות אלא מפני שהן מתבשלות להיות להן גמר פרי עד ג' שנים והחונטות בשביעית אין נלקטת עד שנה שנייה לשמיטה וכדתנן התם בנות שוח שביעית שלהן שנייה לשמיטה ומעיקרא סבור דאזלינן בהו בתר לקיטה ולכך אין בהם משום שביעית ולבסוף אמור דאזלינן בתר חנטה וההיא דהקלין שבדמאי לאו משום דגרועות אלא שהיו מצויין הרב' וכמו שאמרו בירושלמי שגדלין בגנותיה' ובפרדסותיהן הרבה ואפשר שאף ביערים הם מצויות וכעין עוזרדין דמני התם בהדייהו ויש מתרצין דתרי מיני בנות שוח הן יש מהם גרועות ויש מהם חשובות תדע דבפ"ק דע"ז אמרי' דבנות שוח הן תאיני חוורתא ואלו במס' נדרים דתאיני חוורתא ובנות שוח שני מינין הם:

דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מקייצין בעולת העוף אמר רבא האי בורכה תמיהא מילתא במאי קמפלגי הני אמוראי דהא היינו פלוגתא דר"א ות"ק במתני' ואשם שמתו בעליו וכו' ואוקימנא פלוגתא דידהו בנדבת עולת העוף בחד לישנא דהתם וכדכתיבנא לעיל ואי רבא כר"א ס"ל לא הול"ל האי בורכא וי"ל דרבא משמע ליה דכיון דפסיק ואמר רב נחמן אין מקייצין בעולת העוף מכלל דס"ל דהא דכ"ע היא וליכא בה פלוגתא דאי לת"ק דהתם קאמר לא הו"ל למימר הכי בהדיא ומשום דרבא סבר כלישנא בתרא דהתם דהא פלוגתא דתנאי היא להכי אמר האי בורכא ורב נחמן בר יצתק אמר דלאו בורכתא היא דאיהו אמרה ניהליה דס"ל דפלוגתא דת"ק ור"א אינו בלישנא קמא דהתם דבנדבת יחיד פליגי דאלו בנדבת עולת העוף לא פליגי כלל ויהיב טעמא למלתיה משום דמותרות לנדבת צבור אזלי ואין עוף בצבור והא דאמרינן אין עוף בצבור פי' רש"י ז"ל דנפקא ליה מדתניא בספרי והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין צבור מביאין עוף וא"ת ולרבא וכן לההוא לישנא בתרא דאמרי' דעולת העוף איכא בינייהו ההיא דספרי מאי אמרי בה וי"ל דלא שמעת להו א"נ בשאר נדבות דלאו הוו ממותרות ואידך סבר דההיא סתמא היא בכל דבר והקשה הרב ר' משה מאיברא ז"ל ותיפוק ליה ממדרש יהוידע דבמסכת שקלים דאמרי' כתוב א' אומר כחטאת האשם הוא וכתוב א' אומר אשם הוא אשום אשם לה' עד שבא יהוידע ודרש כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו ממותר חטאות ואשמות יקחו בהם עולות הבשר לה' והעורות לכהנים ויתקיימו ב' המקראות ומעתה אין מקריבין ממותרות אלו עולת העוף דא"כ היאך יתקיימו ב' המקראות שהרי אין עור בעולת העוף ותי' דמוקמי לה להא דהכא במותרות שמנים וסלתות ושאר המותרות השנויין במס' שקלים שמקייצין בהם את המזבח ולא כמותרות חטאות ואשמות ומשום הא אצטריך הכא טעמא דאין עולת עוף בצבור ונכון הוא ומיהא ההיא מתניתא דאשם שנתכפרו בעליו קשיא לר"א לההיא לישנא דאוקמי פלוגתייהו בעולת העוף וי"ל דלההיא לישנא לית ליה לר"א מדרש יהוידע א"נ דההוא במותרות אחרות של אשם אבל נתכפרו בעליו באחר או שמתו בעליו דהלכתא גמירי לה שתהא רועה הכי גמירא לה דתהוי אפי' בעולת העוף כנ"ל:

ואף שמואל סבר לה להא דר"י דאמר ר' יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן פי' רש"י ז"ל סבר לה לדר"י דאמר לעיל דלר"ש תמידי שלא הוצרכו מקייצין בגופן ממש בלא רעיה דאמר שמואל אליבא דר"ש קרבנות צבור שלא הוצרכו סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשה מתחלה ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו כגון עולת תמיד לעולת קייץ המזבח אם אינו ראוי לתמיד והקשו עליו דא"כ מאי למה שהן למה שהיו מבע"ל ועוד סכין מאי עביד בהא ועוד דבפ"ק דזבחים מוכח בהדיא דהא דשמואל לרבנן היא ולא לר"ש דאמרינן התם א"ר זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עלייהו כדשמואל דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ואלו ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה לכן הנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל דהא דר"י היינו דר"י קמייתא דריש שמעתין דאמר בתמידין שלא הוצרכו לרבנן נפדין תמימים והיינו דשמואל קרבנות צבור שלא הוצרכו סכין מושכתן למה שהן בסופן והיינו מטעמא דפריש תלמודא לעיל לדר"י דלב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לא יהיו לדמיהן נמצא שלא נולד עיקר הפרשתן עד שעת שחיטה שהסכין מושכתן למה שהן בשעת שחיטה אם לעולת תמיד אם לעולת קייץ דאע"ג דההיא דר"י רחוקה היא מסוגייא דהשתא הא לא קשיא דכולה סוגיין על ההיא דר"י גרידא והיא עיקר השמועה:

הא דגרסי מוקצת נוסחי תניא נמי הכי כבר פירשתיה לעיל לשיטת רש"י ז"ל ועוד יש לפרשה לפי אותה שיטה דסייעתיה מדאריך טובא בהא מתניתא מה יעשו משעיר זה ולא אישתמיט לומר שיקייצו בגופם מכלל דשעירי חטאת אין מקייצין בגופן ומיהו העיקר דלא גרסי' ליה וכדכתיבנא לעיל:

הא דתנן ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר פנימי מכפר ולעיל תנן שהוא מכפר גם על שגגת מקדש וקדשיו לא תיקשי לן הא דדרשינן לעיל בפרקין כפרה א' מכפר ואינו מכפר שתי כפרות דהא פרישנא לעיל ואוכחנא מדוכתה דההיא לא איתמרא אלא למימר שאינו מכפר על כפרתו ועל מה שאחרים מכפרים כגון אדחיצון או אדציץ ודכוותיה אבל אדידיה מכפר הוא כמה כפרות והכא הא כתיב עליה ומפשעיהם לכל חטאתם שהוא כולל הזדון והשגגות דפשעים אלו המרדים וחטאות אלו השגגות כדאתמר בגמ' וגדולה מזו שהיו רוצים להביא אף ג' טומאות חמורות אי לאו דמעטינהו קרא. ה"ג אלא שהפר מכפר ולא גרסינן שדם הפר דהא אין הכפרה בדם לחוד אלא עם וידויו כדאמרינן בגמרא לר' יהודה דאוקימנא מתני' כוותיה:

היינו זדונות היינו הודע פי' רש"י ז"ל דליכא לפרושי דהודע היינו שנודע לו לבסוף שחטא כדכתיב בקראי או הודע אליו חטאתו אשר חטא דא"כ הו"ל חייבי חטאות ודאין שאין יו"הכ מכפר עליהם כדתנן במשנת כריתות וכדכתיבנא לעיל בפרקין להכי פרישנא היינו שהודע לו ספיקו דהיינו אשמות תלויות שיו"הכ תולה עליהן ופטורין כדאיתא התם:


דף יג עמוד א[עריכה]


רבי היא פיריש וס"ל דזבח רשעים תועבה אינו אלא בקרבנות של שאר ימות השנה ולא בשל יוה"כ ואגב אורחין שמעינן מיהת הא דאית לי' לרבי שיוה"כ מכפר על שאינם שבים ואפילו על כריתות ומיתות ב"ד אינו בעצומו של יום בלבד אלא עם קרבנותיו בזמן שבה"מ דמתני' דאוקימנא כוותה בשעיר המשתלח ושאר קרבנות היא ובהא מיתרצא לי מאי דמקשו כמה מרבנן ז"ל אשמעתין דמשמע דבין דרבי ובין דרבי יהודה פליגא אמתניתא דפרק בתרא דיומא בד' חלוקין כפרה שהיה ר"י דורש דאלו התם קתני דאפי' תשובה ויוה"כ אינן מכפרין אלא על ל"ת שאין בו כרת ומיתת ב"ד ולפום מאי דכתיבנא השתא לא ק"ל הא דהכא בזמן בס"מ דאיכא שעיר המשתלח ושאר קרבנות וההיא דר' ישמעאל בזמן שאין בה"מ כגון בזמן הזה וכי כתיב מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו בזמן שבה"מ קיים כתיב דבקרבנות יוה"כ כתיב. גירסת הספרים והתנן עבר על מ"ע וכו' ואיכא דמחקו ליה דגריס והתניא דהא מתניתא בההיא דר' ישמעאל ואין צריך למחוק דאע"ג דאין הלשון הזה במשנה עניינה יש דתנן חטאת ואשם ודאי מכפרין תשובה מכפרת על עשה ול"ת הניתק לעשה וכי הא אורחא למגרס בה והתנן כיון דאיתיה לעניינה כההיא דריש בבא בתרא דגרסי והתנן מחיצת הכרם שנפרצה וכדמפרש התם:

ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר פי' רש"י ז"ל דדריש לה מדכתיב מצותו מצוה יחידית שנצטוה בה אברהם אבינו ע"ה ואין צורך אלא דריש לה מדכתיב בפרשת מילה דאברהם וערל זכר אשר לא ימול וגו' את בריתי הפר. לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה פי ודוק' בהני תלת אבל בשאר עבירות אפילו עונה בה. אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד פי' רוב חטאת ואשם קתני דהא איכא אשם שפחה חרופה ואשם נזיר וטמא וחטאת שבועת העדות ושבועת הפקדון שמכפרין על המזיד והנהו נמי אין מכפרין על עון חמור דכרת או מיתת ב"ד כמו יוה"כ. תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג פירוש דהא כתיב בו בהדיא ועל כל פשעיהם לכל חטאתם גבי שעיר ופשעים אלו המרדים וכן בשעיר הפנימי:

ורמי סתם ספרא אסתם ספרא דתניא יכול לא יהא יוה"כ מכפר אלא א"כ התענה בו וקראו מקרא קדש פירוש רש"י ז"ל שקראו מקרא קדש בברכה שאמר מקדש ישראל ויום הכפורים ולפ"ז נלמד דברכת המועדות מן התורה ור"ת ז"ל פי' שעשאו קדש לשבות בו ממלאכה שהיה לו מחמת קדושתו ולא מחמת שלא היתה לו מלאכה:

לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש מנין ת"ל יום הכפורי' הוא מ"מ ומשמע לן השתא דהיינו רבותא דקתני יוה"כ הוא מ"מ לומר שהוא מכפר ואפי' על כריתות דיוה"כ עצמו שהוא עומד במרדו עליהם וכ"ש שאר עבירות דעלמא אפי' עומד במרדו והיינו דרמי הא אסתם ספרא דלעיל וא"ת ואמאי לא משנינן דהא דקתני יוה"כ הוא מ"מ דהיינו שמכפר על שאר עבירות ובתשובה. והיינו רבותא דאנן ס"ד דכל שלא כבד וקדש יוה"כ כדינו כחול הוא אצלו ואינו וכפר לו כלום מכריתות ומיתת ב"ד ואפילו בתשובה קמ"ל יוה"כ הוא מ"מ אבל בלא תשובה אינו מכפר כלום ולהכי כתיב אף שחלק והתוס' הקשו זה ולא תירצו כלום והנכון בזה מ"ש הרמב"ן ז"ל דהשתא משמע לן דאם איתא דס"ל להאי תנא דאין יוה"כ מכפר אלא עם התשובה אם כן עשיתו כחטאת ומעתה דין הוא כי כשאינו מכבדו שלא יכפר אפי' עם התשובה וכדאמרינן גבי חטאת האומר אין חטאת ואשם מכפרים אינם מכפרים לו וא"כ ע"כ ס"ל שהוא מכפר אפילו בלא תשובה ולא דמי לחטאת זו היתה סברת המקשה ואביי קיבלה מיניה להאי משמעותא ותריץ לה וכו' ולהאי סברא לא ידענא אליבא דהאי תנא אך מאי חלק ומאי דריש ביה. אמר אביי ל"ק הא רבי האר"י פירוש דקמייתא ר"י והא רבי. ואע"ג דסתם סיפרא היא י"ל דתנאי היא אליבא דר' יהודה א"נ דתנא דספרא בתר דקתני חדא סתמא בר"י דסתם סיפרא סתם אחריתי כרבי וממילא ידעינן דלאו ר"י היא וכדאיכא כמה סתם מתני' דלא כר"מ ודלא כר"ע שאין הכלל אלא על הרוב. רבא אמר הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומיה פי' רבא לא קיבלה לשמעתא דהא בתרייתא כדקס"ד דמקשה ולית ליה נמי הא דאמרינן לעיל דר' יהודה לית ליה דרבי אלא ס"ל דהא דאמרינן דר' ס"ל כר"י לאו דוקא ות"ק דר"י אית ליה דר' וכדקתני אפילו ספרא קמייתא דיוה"כ מכפר אף על שאר חייבי כריתות אפילו בלא תשובה מ"מ דיוה"כ עצמו אינו מכפר וסתם ספרא קמייתא רבי דבעי תשובה בכרת דיומיה והא בתרייתא דקתני יוה"כ הוא מ"מ בשאר כריתות קמ"ל דלא דמי בהא לחטאת שאע"פ שהוא אינו מודה ביוה"כ לכבדו כראוי מכפר הוא לו על שאר כריתות ואפילו בלא תשובה וא"ת מ"מ תיקשי לן דהא כל סתם סיפרא ר"י י"ל דהא ל"ק דלהכי סתמא תנא דסתם סיפרא לאשמועינן דר"י אית ליה דרבי וא"ת ולימא הא והא ר"י וכאן בכרת דיומיה וכאן בשאר כריתות י"ל דהא ליתא דכיון דלא אשכחן לה בהדיא לר"י ואשכחן לה לרבי דקתני שיוה"כ מכפר בלא תשובה לית ליה למימר אלא דהא והא כרבי דמתני' וזה פשוט כנ"ל והשתא אליבא דרבא אך חלק למעוטי כרת דיומיה (פי' דאף דמועיל לשאר כריתות אף שאינו מודה ביוה"כ לכבדו מ"מ לכרת דיומא מיהא לא יועילו):

כגון דעבר סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות ביום לכפוריה אי נמי דחנקתיה אומצא דאכל ומת לשעתיה ואין יוה"כ מכפר על המת בעבירה כיון שלא חל עליו אח"כ יוה"כ בחיות:


דף יג עמוד ב[עריכה]


יש ספרים שהיו גורסים וכן מצא רש"י ז"ל דתניא חומר בשעיר וכו' רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן לכולה מתנית' כלל משום דפליגא אסוגיין דס"ל דיוה"כ מכפר בכולו למי שהיה לו שהות מבע"י ודלא חנקתיה אומצא ואברא דל"ג דתניא אבל לא מחיקינן כולה מתני' דהא בירושלמי איתא וה"ג תניא חומר השעיר וכו' ותירוצא אחרינא הוא דמייתינן אסוגייא ממתניתא דאפי' בדיעבד מבע"י ולא חנקתיה אומצא משכחת לה כגון שמת בו ביום שאין יוה"כ מכפר אלא בסופו וכעין דאמרינן בעלמא במתניתא תנא וכן אמרו בירושלמי אימת יוה"כ מכפר ר' זעירא אמר כל שהוא כלומר בכל שעותיו ר"ח אמר בסוף מאי ביניהון עבר ומת מיד פי' ביומה על דעתיה דר"ז כפר על דעתי' דר' חנינא לא כפר מתניתא מסייע לר"ח חומר בשעיר וכו' כך פי' הרמב"ן ז"ל ואגב אורחין שמעי' משמעתין דלכ"ע שעיר המשתלח מכפר אפי' על העבירה דלאחר שלוח דאי לא למל"ל דעבר סמוך לשקיעת החמה או דחנקתיה אומצא נימא דמשכחת ליה במאי דעבד אחר שלוח ונראה דהלכתא כי הא מתניתא וכר"ח שיו"הכ לכשתחשך מכפר:

דתניא וכיפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים וכו' פי' רש"י ז"ל שמכפר על טומאת שאירעא בפנים בהיכל ובעזרות מזבח כמשמעו שהקטיר עליו בטומאה והקשה עליו כמה תשובות חדא דבמסכת יומא בדוכתיה לא מייתי לה אלא לענין מקום ההזאות שהוא מזה בדם השעיר על מתניתין דקתני וכן בהיכל וכן במזבח ועוד דלפירושו השעיר מכפר על מי ששמש בטומאה שהוא במינה וזה אינו כדמוכח בפרקין לעיל ועוד דלענין כניסת טומאה אמאי צריך קרא לכל חד וחד מן המקומות דהא לקמן בפ"ג לא מצריכנן בהא אלא חד קרא דכתיב את משכן ה' טמא ועוד דלעיל בפרקין הוצרך ר"י עצמו דהכא למעט מן המקרא שלא יהא שעיר זה מכפר על ג' טומאות ואמאי שהרי מפורש הוא לדבריו במקרא זה שאינו מכפר אלא על טומאת מקדש לכך פירוש תוס' דכולה מתניתין אינה אלא לסיים מקום ההזאות ולפני ולפנים היינו בין הבדים והיכל על הפרוכת ומזבח כמשמעו על מזבח הזהב והעזרות היינו שיירי הדם ששופך על מזבח החיצון שבעזרה ונקט עזרות לשון רבים כי אורחיה כי היא עיקר כל העזרות וא"ת ואי להזאות כולהו כתיבי ואי לעכובא הא כתיב חוקה וכתיב נמי וכלה מכפר שאם כלה מכפר כדדרשיה התם וי"ל דאת' לרבות אף מרובה בגדים ואע"ג דאהרן כתיב ביה דהוא משיח וכדאיצטריך רבויא להא חביתי כ"ג משום דכתיב ביה משיח השוו כלם לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח ואע"ג דהאי קרא גבי שעיר הפנימי כתיב אם אינו ענין לשעיר הפנימי שהרי כהנים חלוקי' באותה כפרה להתכפר בפרו של אהרן תנהו ענין לכפרת שעיר המשתלח בשאר עבירות:

דת"ר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרים בו פי' על טומאת מקדש וקדשיו דהא כתיב אשר לעם [וכו' ובמה מתכפרים בשל אהרן שכולם] (כולם) קרואין ביתו וא"ת והא דרשיה ליה התם ביתו זו אשתו ולכך מפרישין לו אשה אחרת וי"ל דתרי ביתו כתיבי וא"ת וכיון דמיותר למ"ל קרא דבית אהרן וי"ל דאי לאו בית אהרן הוה מוקמיה ליה במילתא אחריתי כגון בני ביתו והיינו טעמא נמי דאע"ג דכתיב בית אהרן אצטריכו תרי ביתו ולא כיילינן להו בחד ביתו דכיון דמעיט רחמנא גבי פר אשר לו דממעיט להו כל היכא דלא כתיב אלא חדא לא מוקמי ליה אלא באשתו וב"ב והשת' נמי דאיתנהו קמ"ל [בתרא] (ובתר) על בני אהרן ולכן היה סדר הוידוי כן הא' עליו ועל ביתו והב' בכלל בני אהרן וא"ת ולוים מהיכא מתרבו שהרי אינם בכלל בית אהרן וכדכתיב בתריה בית הלוי ברכו את ה' וי"ל שהם מתכפרים בשעיר הפנימי עם ושראל דכתיב אשר לעם ואפי' למ"ד בפ' הזרוע שהלוים בפני עצמן שאני התם שהשוו לכפרה מדכתיב יכפר ויש לרבותם בכלל אשר לעם ולא בכלל פרו דלא כתיב ביה אלא ביתו וא"ת היכי אמרינן דאשר לעם לא הותר מכללו הרי הותר אצל הלוים וי"ל דהא לא חשיב הותר מכללו דשפיר משמע בכלל אשר לעם וכדפי' משא"כ בפר דאשר לו הוה ממעט לכהנים לגמרי. מאן תנא דלפום פשטה דברייתא משמע שאין להם כפרה כלל בשאר עבירות שהרי בסוף הברייתא לא ריבה אותם אלא לטומאת מקדש וקדשיו וא"כ הא דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון:


דף יד עמוד א[עריכה]


שנה עליו הכתוב לעכב וא"ת ותיפוק דחוקה כתיב בפ' לעיכובא וי"ל דההיא על עקרי העבירות ולא על הלקיחה וא"ת גבי טומאת עדת נמי ששנה עליו הכתוב לעכב וי"ל דבהדיא כתיב בה לקיחה דכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שפיר מדריש ביה חקה לעכב משא"כ בל' אשר לו דלא כתי' בה [לקיח'] (לקנס') בהדיא. תנא הכי קא קשיא ליה פי' רש"י ז"ל דמאי דדריש תנא לעיל מאשר לו שאין כהנים מתכפרים בו לאו דמשמע ליה אשר לו כו' לו מכפר ולא על הכהנים אלא בתורת טעמא אתי עליה דכיון ששנה עליו הכתוב לעכב שיהא לו משלו ולא חסרי ביה כהנים משמע שאין מתכפרים בו:

גירס' ספרים ישנים מ"ש דבצבור דלא מתכפרין ביה דלא חסרי ביה ממונא בדאהרן נמי לא חסרי ביה ממונא כלומר מאי שנא דבצבור לא מתכפרים ביה כהנים משום דלא חסרי ביה ממונא כדכתיב ומאת עדת בני ישראל בדאהרן נמי לא ליכפרו דהא לא חסרי ביה ממונא פי' דמשמע לן דהא דכתב רחמנא אשר לעם לא גזירת הכתיב הוא אלא בתורת טעמא דאי הוי חסרי ביה ממונא לא סגיא דלא ליכפרו בה והקשו בתוס' על גירסא זו דהא כהנים חסרי ממונא בדצבור שהרי מתרומ' הלשכה בא השעיר ואיכא מ"ד בשקלים ובמנחו' שהכהנים תורמין בו כדתנן התם שכל כהן שאינו שוקל חוטא ותירצו דמ"מ אי (אית) [לית] להו לא יהבי בה שהרי אין ממשכנין אותם כמו שממשכנין לישראל על חצי השקל ואפילו אין לו מה יאכל וכן אם חסרו מעות הלשכה ובאין לגבות אין גובין מן הכהנים או אם בא אחר וזיכה שעיר לצבור כשר ואע"פ שלא זיכה בו לכהנים ובספרים שלנו יש גירסא אחרת יותר נוחה דגרסינן הכי מ"ש צבור דלא מתכפרי ביה דלא חסרי ביה ממונא כהנים נמי לא חסרי ממונא וה"פ מ"ש צבור דלא מתכפרי בפרו של אהרן דלא חסרי ביה ממונא כהנים נמי לא ליכפרי ביה דהא לא חסרי ביה ממונא וא"ת היאך אפשר להוציא לכהנים שלא יתכפרו בשל צבור ולא בשל אהרן דהא כתיב יכפר שהשוו כולם לכפרה וי"ל דאנן ודאי (לא) קי"ל דמכפרי או בשעיר צבור או בפרו של אהרן אלא דפרכי דמנ"ל לומר שלא יתכפרו בשל צבור ויתכפרו בשל אהרן ודלא נימא איפכא דהא ליכא טעמא למעוטינהו מהאי טפי מהאי. והקשו בתוס' ובשעירי רגלים מנ"ל שיתכפרו בהם כהנים על שאין בה ואין בה דהא לא מיחסרי ביה ממונא ואם כן במה יתכפרו בה ותי' דכיון דגלי רחמנא הכא שיתכפרו בשל אהרן ואע"ג דלא חסרי ביה ממונא מעתה יש להם כפרה גם בשעירי הרגלים ואין זה מספיק דשאני פרו של אהרן דכתיב ביה ביתו וכתיב בית אהרן עוד תירצו דדוקא ביו"הכ מצריכינן רבויא לפי שמצינו חלוק כפרות בין ישראל לכהנים אבל בעלמא כולם מתכפרים בשעירים ואף ע"ג דלא חסרי ממונא וזהו הנכון:

בשלמא לר"ש היינו דכתיב ב' וידויים ודם הפר וכו' וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ שאין בו וידוי בעצמו וחד כנגד שעיר המשתלח שאין לו דם כלל לכפר על הכהנים בשאר עבירות אלא לר"י בחד וידוי דפר עם דמו סגייא דהא מתכפרי עם ישראל בשעיר המשתלח ווידוי ועל שאר עבירות עם כל ותרי וידויי בפר למ"ל ופרקינן א' לו וא' לביתו שהם הכהנים וכדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב כדתנא דבי ר' ישמעאל ולפ"ז סתם משנה ר"פ א"ל הממונה דמסדר בפר ב' וידוים א' לו ולביתו ואחד לבני אהרן כר' יהודה היא דאלו לר"ש אף בראשון יש לו להזכיר בני אהרן וקשה דהא רבה מוקי בפ' שני שעירי וידוי שעיר המשתלח כר"ש וי"ל דאע"ג דההיא כר"ש וידוי הפר כר"י ובתוס' פי' שאף לר"ש אינו מזכיר בפי' בוידוי הראשון בני אהרן אלא שכולל אותה בדעתו בכלל ביתו ומשום הא דתני דבי ר' ישמעאל שלא יהא נראה דחייב מכפר על החייב ואין זה מחוור וא"ת ואף לר' יהודה ניחא בוידוי הפר אבל בוידוי של שעיר המשתלח על שאר עבירות שאהרן וכל ישראל נכללים בו מאי זכאי יכפר על החייב איכא וי"ל דלא קפדינן לדר"י אלא בתחלת הכפרה וכיון דכבר נתכפרו הוא וביתו על טומאת מקדש וקדשיו אף בשל שעיר המשתלח חשבינן ליה זכאי מכפר על החייב ובהכי סליק לן פירקא בס"ד: