חידושי הריטב"א על הש"ס/שבועות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לח עמוד ב[עריכה]


פרק ששי

שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה פירוש רש"י ז"ל שבוע' שהדיינין משביעין על ידי כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבוע' ע"כ ויש לשאול למה קרא התנא השבועה מודה במקצת שבועת הדיינין ולא שנה לשון פרטי שבועת מודה במקצת כמו שפרט לעיל שבועת הפקדון שבועת העדות דהא אף שבועת השומרים ושבועת עד א' שבועת הדיינין היא והנכון דתנא משמע ליה דשבועת הדיינין פרטי היא למודה במקצת דהא משום שבועת השומרין ההיא בכלל שבועת הפקדון נכללת דשבועת הפקדון כוללת היא כל שבא בעסק פקדון בין שכופר בו בין שאומר נאנסו בשקר ואלו שבועת עד א' לא כתיב בה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו דיינים דמדרשא דקרא אחרינא נפקא לן מלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה וא"כ לא מקרייא שבועת הדיינין נמצא שם זה נופל פרטי על שבוע' מודה במקצת. והדתנן הטענה שתי כסף וההודא' שוה פרוט' איפליגו בה רב ושמואל בגמרא על לשון הטענ' דרב סבר כפירת הטענה שתי כסף ושמואל סבר דכולה תביעה שתי כסף והלכתא כרב וק"ל דבגמרא אמרינן דדי קא מתני' כוותיה דרב משום דלא קתני וכפירה שוה פרוט' ואדרבא הוה משמע דדייקא כשמואל מדלא קתני כפירת הטענ' ב' כסף וי"ל דהא לא הויא דיוקתא דרב א"ל דטענה היינו ערעור דהיא כפיר' דמדקפרטינן בהודא' פרוט' ולא פריט מידי בכפיר' מכלל דב' כסף דקתני לכפירה הם וטענה היינו כפיר'. והני ב' כסף פירוש שתי מעין של כסף שהוא סוף מטבע צורי כדאיתא בקידושין וכדמתרגימינן עשרים גרה מעין ולפיכך סתם כסף של תורה הוא מעה כי הוא מטבע של כסף שבימי משה ותפסת מועט תפסת וכן אמרו בפרק הזהב האונא' ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות מקח והטענ' שתי כסף ומדקתני מכ"ד כסף לסלע הא ודאי מעין נינהו שהסלע ארבע דינרין והדינרין ששה מעין ודכוותה קתני הטענ' שתי כסף שתי מעין וכן אמרו בירושלמי בפירוש הטענ' ב"ש אומרים מעה כסף וב"ה אומרים שתי מעין וסתמא כב"ה דהלכתא כוותייהו דב"ש לא דרשי כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ושיעור הפרוט' והמעה כבר עמדו עליהם הגאונים ז"ל ואמרו כי הפרוט' חצי חציה שהיא חצי שעורה של כסף וקצ"ב פרוטות יש בדינר כדתניא במסכת קדושין והדינר ששה מעין נמצאו בב' מעין שהם שליש דינר ס"ד פרוטות שהם ל"ב שעורות של כסף נקי נמצא אליבא דרב דהלכתא כוותיה טענה כולה לכל הפחות ל"ב שעורין וחצי שעורה של כסף ושיודה בחצי שעורה ויכפור בל"ב שעורות:

היכי משביעים ליה א"ר יהוד' אמר רב וכו' בשבוע' האמור' בתור' ואסיקנא דבעי לומר שישבע בנקיטת חפץ של מצוה כשבועת אליעזר עבד אברהם שנשבע בברית מילה שהיתה להם חפץ של מצוה והא פשיטא דבכולהו דתנן אף בלא נקיטת חפץ שבוע' חמור' היא לכל דבר וכדכתיבנא לעיל ובריש מסכת נדרי' ולא הוזכר נקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין שתקנו כן חז"ל כדי לאיים עליו שתהא חמורה בעיניו ואע"פ שיש בה נקיטת חפץ של תורה לא בתור' הוא נשבע אלא שנשבע בשם או בכינוי וחפץ של מצוה בידו להחמיר כמ"ש וכעין שהיה באליעזר שנאמר בו ואשביעך בי"י אלהי השמים דאע"ג דקי"ל במסכת נדרים שהנשבע בתור' ונקיט ליה בידיה שבוע' גמורה היא דדעתיה אשמות דכתיבי בה וכמ"ד במה שכתוב בה הכא לא הוי איום אלא בשנשבע בשם או בכינוי כרבנן דפליגי עליה דר"ח בר אידי דהלכתא כוותייהו ותהא תורה מיותרת לנקיטת חפץ וכ"כ הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ואף שבועת היסת דרבנן בתראי בשם או בכינוי אלא דלית ליה נקיטת חפץ כקבלת הגאונים ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב וקרוב היה הדבר לומר דכל שלא נשבע שביעת התור' בשם או בכינוי שיהא חוזר כאלו נשבע בלא נקיטת חפץ אלא שאין בידינו כח לומר כיון שלא הוזכר כן בגמרא אבל לכתחלה צריך שם או כינוי ועכשיו נהגו בגלילינו בשבועת היסת לאומרה בלשון ארור שהמשביע תופס תורה בידו וסמכו בזה משום דהא קי"ל דארור בו שבוע' ואין מזכירין בה שם וכינוי אלא שאומרין ארור בזאת התור' וכיון דנקט ליה המחרים במ"ש בה קאמר וחשבי לה כאלו אמר בשמות הכתובים בה והמדקדקים אומרים ארור לי"י אלהי ישראל וכן ראוי לומר אלא שאין מחזירין אותו ומיהו בשבועת התור' אין אנו נוהגין אלא בלשון שבועה לא בלשון ארור כדי לחלק בין שבועה של תורה לשבועת היסת אבל רש"י ז"ל כתב ובדורותינו בטלו שבועה דאורייתא לפי שעונשה מרובה וגזרו לקלל בחרם בארור בי' וכדאמרינן לעיל ארור בו שבועה ע"כ ובתשובות הגאונים וכן נמי בספר הערוך ז"ל שהיו נוהגין להביא ס"ת ונאדות נפוחים ונרות דולקין ומטה שנושאים בה מתים ומקללין בחרם בית דין העליון וחרם ב"ד התחתון וכו' וסימן יש למנהגם בויקרא רבה א"ר סימון מפני מה מביאין נאדות נפוחין וכו' כדאיתא התם ומ"מ נראה דכל שאין בה עשרה כמנהג רש"י ז"ל או שאר החומרות של גאונים ז"ל אין להשבע שבועת התורה בארור לכתחלה אלא בשבועה ממש דחמירא טפי לאינשי והרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלום מכל אותם המנהגות אלא אלא דין התלמוד פשוט כמ"ש לעיל:

דאמר רבא האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל טועה בדבר משנה הוא וחוזר פירוש קלילא נקט דהא עיקר שבעה בי"י אלהי ישראל היא אלא הכי קאמר דאשבע בי"י אלהי ישראל לבדו בלא נקיטת חפץ וכדפריש ואזיל דחוזר משום דלא נקט מידעם בידיה ואע"ג דנקיטת חפץ אינה במשנה כיון שהלכה פסוקה היא דבר משנה מקרי לענין חוזר כדאיתא בפרק זה בורר בהדיא אפילו אדידי ודידך ומכאן דן רבינו אלפאסי ז"ל בתשוב' כי התובע לחבירו בב"ד בלא עד וכפר על הכל ונשבע לו היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ הי"ל עד שמחייבו שבועת התור' בנקיטת חפץ חוזר הוא ונשבע ולא מיפטר בקמיית' שלא היתה בה נקיטת חפץ ומדבריו ז"ל למדנו דמאן דתבע לחבריה בלא עדים ומשתבע ליה דלא אמרינן כבר יצא מב"ד זכאי אלא כל שיש לו עד א' חוזר ומשביעו וכ"ש שאם יש ב' עדים שמשלם דלית הלכתא כמ"ד בפרק הגוזל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה נפטר מן הממון וכדאיתא התם בהדיא ואם א"ל הנתבע שימחול לו כדי שלא יוכל להביא עליו עדים ונמצא נשבע ומשלם כבר דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל והודה לדברי שאין שומעין לו ואע"פ שהגאונים והרמב"ם ז"ל דנו במי שתבע לחבירו מלוה שהיתה בשטר אלא שטען שאבד שטרו והלה טען פרעתי שהוא נפטר בשבוע' שאם אמר לתיבע שימחול לו שאומרים לתובע שימחול לו שאני התם (שאין) [שאם] השטר יוצא למחר דכחשה לשבועתו שפרע הא אלו טען להד"מ אין מוחל לו כלל שאם נשבע באמת ליכא למיחש לשטר ולא לעדים ואם בשקר הוא נשבע יבאו עדים ויפסלוהו ויחייבוהו וטעם נכון הוא ואסיקנ' דדיינ' דאשבע בתפילין אינו חוזר דהא נקיט מידעם בידיה וי"א דה"ה אם נשבע בציצית וליתא דהא דנקיט בעינן דכתב קדוש' משא"כ בציצית דלא הוי אלא תשמיש מצוה וכן עיקר והא דאמרי שבוע' מעומד למצוה היא לכתחל' אבל בדיעב' אינו חוזר אבל בת"ח מיושב אפי' לכתחל' משום כבודו עשאוהו כדיעב' והא דאמרי' שבוע' בס"ת לא סוף דבר ס"ת ממש אלא אפי' בכתוב חומשין כמנהגנו בקינדר סין ובלבד שיהא שלם כולו לאיים עליו ואם נשבע בי' הדברות אינו חוזר דהא נקיט מידעם דקדושה בידיה אבל בנביאים וכתובים חוזר ומיהו לחיוב שבועת ביטוי כתבו הגאונים ז"ל שאפי' נשבע בסידור תפלות ונקיט להו בידיה שבוע' חמור' היא שהרי יש בו שמות ובמה שכתוב בהן נשבע ועוד נפרש דין שבועת היסת וחרם סתם במקומו בע"ה ומי שמחייב לחבירו שבועת היסת אע"פ שהחרימו בבה"כ חרם עדות אינה נפטר משבועתו שאין חרם סתם פוטר משבועת היסת כשם שאין שבועת היסת פוטרת משבועת התור' ופשוט הוא. ג"ה שלנו ות"ח לכתחל' בתפילין ורמ"ה הז"ל גורס ות"ח בתחל' בתפילין ופירוש ז"ל בפעם א' בלבד לומר שאם שנה הוא להביא עצמו לידי שבועת ב"ד כשאר בני אדם הוא ודון בזה שלא לחוש לכבודו:


דף לט עמוד א[עריכה]


מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן ואלו נאמרין בכל לשון וכו' וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה זה מוכיח כפי' רש"י ז"ל שפי' בכל לשון נאמרה דהא מייתי לה על אלו נאמרין בכל לשון ודקתני בלשונה של שבועת העדות ושבועת הפקדון והרא"ם ז"ל פי' בלשונה שבתורה כלומ' בלשון הקודש והא דמייתי (ואל) מתני' דואלו נאמרין בכל לשון רישא דמתני' נקט ואסיפא דידיה סמך דקתני ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' ועלה קאמר אף היא בלשונה נאמרה ולא גמירא לי דבריו שיש לטעות ולא הי"ל לתנא לקצר אלא שיביא סיפא דהתם לחוד וכן הגיה עליו הרמב"ן ז"ל ואמר בכאן טעה הרב הלוי ז"ל שהרי בתוס' שנינו במס' סוטה בפירוש שבועת העדות ושבוע' הדיינין נאמרה בכל לשון: ומי תמירא טפי מכל התורה וכו' והתנן פי' אלמא לא חמירי מכריתות ומיתות ב"ד אלא הא דקתני שנזדעזע כל העולם כדקתני טעמא דבכולהו כתיב ונקה וכאן כתיב לא ינקה ופרישנא דאע"ג דבעלמא כתיב בי"ג מדות ונקה ההוא שמנקה לשבים משא"כ בזו שאפילו לשבים אינו מנקה ופי' הרמב"ן ז"ל דבהא נמי כל עבירות שבתורה ל"ד דהא לא חמירא מכריתות ומיתות בית דין וכדקתני לעיל חמורות כריתו' ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן ותדע דבכריתות ומיתות ב"ד אין להם כפרה בתשובה וגם ביוה"כ עד דאיכא יסורין או מיתה כדאיתא בפרק בתרא דיומא ועוד תניא התם לפי שנאמר ונקה יכול אף לא תשא כן ת"ל לא ינקה יכול אף שאר חייבי לאוין כן דאינו מנקה ת"ל את שמי שמי הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע"כ אלמא כל עבירות שבתורה דקתני הכא לאו דוקא אלא כל עבירות דכוותה שהם חייבי לאוין דהנהו אית להו כפרה בתשובה ויוה"כ כדאית' התם ומה שאין כן בלא תשא ומיהו בעונש דאחרים חמירא מכולהו ואפילו מכריתות ומיתות ב"ד דהא לא קילא מנייהו לענין תשובה אלא דכוותייהו היא. אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' רש"י ז"ל ואין משהין אותו כאן כדי שלא יחזור בו ולפי שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבנו בפ' המפקיד ופ' חזקת הבתים ובסנהדרין דכל שקבל עליו בב"ד אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לחזור בו החזרה שבכאן אינו אלא בתוך כדי דבור או שעסוקין באותו ענין דמכאן ואילך ע"כ ישלם משקבל עליו ולדברי הרמב"ם ז"ל שסובר דכל זמן שלא קנו מידו יכול לחזור בו ואפילו יצא מב"ד פוטרין אותו כשיאמרו לו שישלם כדי שלא יוכל לחזור בו:


דף לט עמוד ב[עריכה]


מלמד שחלה שבועה על שניהם פי' רש"י ז"ל אף התובע נכשל בה לפי שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאין לידי חלול השם ור"ת ז"ל פי' חלה על שניהם דרך כלל כלומר על א' מהם והיינו דכתיב בין שניהם שאם נשבע שלא כדין עונש השבועה חלה עליו ואם חבירו משביעו שלא כדין העונש חל על חבירו ומסתברא דמשכחת לה דזימנין על שניהם ממש כשחבירו מהפך עליו שבועה ויודע שנשבע שלא כדין:

אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה פי' ותרין מלין איכא בינייהו דהוי רב לקולא לנתבע ושמואל לחומרא דלרב לא מחייב שבועה עד דאיכא כולה שתי כסף לכל הפחות ושמואל מכיון דאיכא כולה שתי כסף וכפר בפרוטה והודה בפרוטה תייב שבועה והלכתא כרב כדלקמן ופלוגתייהו בדרשא דקרא כדמפרש ואזיל דשמואל משמע ליה דכסף או כלים דכתב קרא לכולה תביעה היא ואשר יאמר כי הוא זה דאתא להודאה חוץ מכסף או כלים דלעיל הוא. וא"ת והיכי לא מייתו ראיה לשמואל מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וי"ל דההיא לדין השומרים אתא וללמד שאין נתינת קטן כלום כדאיתא לקמן בפרקין דכל תחילת הפ' בדיני שומרין היא וכדכתיב וגונב מבית האיש אלא שעירוב פרשיות כתוב כאן למודה במקצת כדכתיב על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה ומילתא דפשיטא היא דמודה במקצת לא תלי בשעת נתינה אלא בשעת תביעה בב"ד בין שנתן לו במתנה מעט או הרבה ולהכי לא דייקינן מידי לשמואל מדכתיב כי יתן וזה ברור:

אמר רבא דייקא מתני' כוותיה דרב וקראי כוותיה דשמואל פי' דלפום פשטיה הא דייקא כרב והא דייקא כשמואל ומיהו כל חד וחד יכול לתרוצינהו תרווייהו לנפשיה וכדתירץ רב לדעתיה לקמן בשמעתי' קרא דכי יתן כסף או כלים אשעת כפירה קאי וה"ה לשמואל נמי יכול לתרוצי מתני' אליבא דידיה ותדע דהא בעי ש"ס לאוכוחי מסיפא דאתיא כרב וטרח לתרוצא לשמואל ולמ"ל כולי האי דהא אמרי' דמתני' כרב דייק א"ו כדאמרן:

דייקא מתני' כוותיה דרב דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואלו כפירת טענה פרוטה לא קתני פי' והא לפום פשטא פליגי במאי דאמר שמואל דכפירה אפי' בפרוטה ומינה דפליגי עליה במאי דאמר דטלה תביעה שתי כסף דהא כשתמצא לומר דלא סגי בכפירה פרוטה ולא פריש לן כמה ע"כ תוקמה בשתי כסף וס"ל כרב דכי כתיב כסף או כלים אכפירה קאי ולא אכוליה תביעה כדאמר שמואל להכי אמרינן דדייקא מתני' כוותיה דרב דמשמע בכל מימריה דרב וזה ברור. וא"ת ומה יכול שמואל לומר בזו י"ל דא"ל דתנא חדא מנייהו נקט ונקט הודאה בפרוטה וה"ה לכפירה שהוא בפרוטה ומשום דההודאה גרמה שבועה זו דהא כופר בכל פטור נקט דסגי בהודאה בפרוטה וכ"ש דאי טפית להודאה ובצרת לכפירה דמחייב שבועה ומיהו לא סגיא בפחות מפרוטה דחשיבא ממונא כנ"ל:

ותנן נמי וכו' פי' דהתם פ' הזהב תנן ה' פרוטו' הן וכו' ההודאה בפרוטה כפירה בפרוטה לא קתני ואם איתא כפירה בפרוט כיון דלמנין פרוטות נחית ליתני שש וליתני כפירה דהכי אורחא דתנא לטפויי במניני' כל מאי דאפשר וכדפי' התם בפ' הזהב ומיהו שמואל אמר לך דהא לאו ריבוי מנין הוא דכפירה והודאה כחדא חשיבא כיון שע"י שתיהם הוא נשבע. יוליכנו אחריו למדי גזירה הוא כן להחמיר בגזלן ואין זה בשום חוב ואפי' יש עליו שבועה כדכתי' בדוכתה בפ' הגוזל בשם רבותי ז"ל. ג"ה מה כלים שנים אף כסף ב' ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וק"ל לרש"י ז"ל דהא שמואל גופי' אמר לקמן שיצאו כלים למה שהן ואפילו ב' מחטין לכך מחק והגיה אף כל דבר חשוב כלומר אף כל דבר חשוב כגון פירות ומטלטלין בר מכלים שיצאו למה שהן ואין צורך למחוק הגירסא וה"פ מה כסף כל שהוא חשוב במינו ואף על פי שהוא סוף מטבעות של כסף נקי דהיינו מעין וכדכתיבנא במשנתינו [אף כלים] שהוא דבר חשוב למלאכתו ואפילו מחטין ולא בעינן שיהו חשובות ממון ובמס' קידושין גרסי' בדוכתה ברובא דנוסחי מה כלים ב' אף כסף ב' ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ולאותה גי' תרווייהו נפקי מכלים וכסף למד הוא ואינו מלמד ונרא' שהגי' ההיא אתיא כרב דפריק לקמן בשמעתין אליבא דידיה דכסף מיותר הוא לדרשא ליתני מנין לכפירה ומשום דהלכתא כרב נקטיה התם כוותיה ופי' ומה כלים כל שהוא חשוב למלאכתו ואפילו מחטין אף כסף כל שהוא חשוב במינו ואפי' מעין שהם סוף מטבע דבימי משה ולמדנו לפי הגי' ההיא דאתא כרב (על נכסין) [על כרחין] דרב נמי סובר שיצאו כלים למה שהן כשמואל דלא (מקרייא) [משווייה] פלוגתא בכדי בינייהו טפי ממאי דפריש ש"ס והיינו דקי"ל כרב (ובכדי קים לי' קראי) וקיימא [לן] כשמואל בענין מחטין כדאיתא לקמן ולא סתרי פסקי אהדדי וזה דעת גדולי רבותינו ז"ל והיא האמת והראיה שהבאתי לדבריהם מסוגיא דקידושין נ"ל ברורה. וא"ת בין לרב בין לשמואל היאך נלמוד מכלים כל דרשות (כלי) [אלו] דהא לשמואל מלמדין על כסף כי הוא ב' וכן מלמדין שיצאו למה שהן ולרב מוסיף עוד ללמוד על כסף שהוא דבר חשוב וי"ל דשקולין הן ויבואו שניהם ועוד דאי לא אייתו כלים אלא ללמד על כסף שהם ב' ליכתוב כלי וליכתוב כספי' וכן אי לא אתא אלא ללמד על כלי שהוא דבר חשוב בל' כלי סגי דמשמע כל שהוא כלי א"ו להכי כתב כלים ללמד על שניהם שהם מה שהם דללמד על כסף שהם ב' ולרב מלמד עוד ממילא דכסף דבר חשוב דומיא דכלים דאין היקש למחצה כ"ש דגלויי מילתא בעלמא הוא מסתמא כיון דכתב כסף סתם אין לנו לתפוס אלא מיעט שבו דהיינו מעין וקאמר רחמנא כי הוא זה פי' דמשמע שזו ההודאה דכי הוא מכלל כסף האמור למעלה היא וכסף האמור למעלה לא בא לכפירה לחוד אלא לכול' תביעה דומיא דכלים דילפי מיניה דהוו כולה תביעה והיינו כשמואל. ואמרינן ורב ההוא מבעיא ליה להודאה במקצת פי' ולעולם אימא לך דכסף האמור לעיל כולו כפירה ושמואל אמר כתיב הוא וכתיב זה חד דלא בעינן כפירת הטענה שתי כסף וחד להודאה ממין הטענה וק"ל [כיון] דכתיב חד דלא בעינן לכפירת הטענה שתי כסף ממילא משמע דאיכא הודאה במקצת ולמ"ל תו אידך להודאה וי"ל דאפ"ה [אי] לא כתיב אלא חד מנייהו הוה מוקמינן ליה להודאה בלחוד אייתר לן אידך ללמד דלא נבעי כפירת הטענה כתי כסף ודכוותה אית לן לומר במאי דאמרינן לרב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה דודאי כיון דנימא הודאה ממין הטענה ממילא נפקא לן דבעינן הודאה במקצת אלא דכל היכא דלא כתיבא אלא חד הוה מוקמינן ליה בלחוד ואע"פי שאינו ממין הטענה ומה שהתלמוד מקדים כאן אותו שהוא למד מאוחר דבעי' למינקט (מעיקרא דהכא) [הכא מעיקרא] דהוי רבותא ודאית בה פלוגתא הכא או בעלמ' דאפליגו מדמין הטענה ר"ג ורבנן כנ"ל ומיהו אכתי קשיא מאי עדיפותא דדיוקתא דאיכא בהא לשמואל טפי מדרב דהא רב אמת שפיר דרש הני תרי חד להודאה וחד למין הטענה דאליבא דרב ליכא למימר ממילא שמעת מינה דלשמואל הוא דאמרינן לה וכדנפרש בסמוך בס"ד. וי"ל דדיוקתא משום דאשר יאמר כי הוא זה משמע דעל כסף דלעיל קאי ומכללו הוא דלא ממין אחד כדאמר רב ומעתה תרוויהו איצטריכו לשמואל ואפילו כתב ללמד דלא בעינן כפירת הטענה שתי כסף לא שמעינן מינה הודאה במקצת שאני אומר לא בא אלא ללמד שכל התביעה היתה כסף בין שיהא כי הוא להודאה זו שיודה לכפירה לומר שכפר לו בכולו דכופר בכל חייב כתב זה ללמד על מודה במקצת שאשר יאמר כי הוא זה הודאה היא ולא כפירה דכופר בכל פטור וליכא למימר שהודה בכולו דא"כ ליכא שבועה אלא לומר שהודה במקצתו ולא פי' למה סתם פרוטה שהוא משום ממון ומעתה יבוא לשונו של שמואל בדוקא אבל מ"ש לרב חד למין הטענה וחד להודאה אין לפרש אלא כמ"ש לעיל וזה נ"ל יותר נכון ומפולפל:

ושמואל לאו ממילא שמעת מינה פי' לדידי לא בעינן יתורא למין הטענה דכיון דס"ל דאשר יאמר כי הוא על כסף האמור לעיל קאי ומכללו הוא ממילא משמע דממין הטענה הוא דמגופה חסרה לה:

ושמואל אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הו"א וכו' נראה לומר דה"פ דאי לא כתב בהדיא כסף גבי כלים אלא דאתי כסף מכללא ופרטא דעל כל דבר פשע כדאתו כל שאר מטלטלין הו"א שפיר מה כלים ב' אף כסף ושאר דברים ב' אבל דבר חשוב כלל לא בעינן להכי כתב רחמנא כסף לומר דבעינן דבר חשוב ומיהו מסתייה דלהוי כל שהוא חשוב במינו דתפסת מועט תפסת וילמד הוא על כלים שהם חשובים במינם וכגירס' דגרסי' לעיל לשמואל מה כסף דבר חשוב ומיהו רב ל"ל דכי היכי דשמעינן מכלים ללמד על כסף ב' כך הוה שמעינן לדבר חשוב וממילא אייתר כסף ללמד על כפירת הטענה ואתיא סוגיא דקידושין כוותיה כדכתיבנא לעיל ובכל זה לא פי' הש"ס כלים שיצאו למה שהן כמה יהו שוין לכל הפחות ונראין דברי האומרין דבעינן שוה ב' פרוטות דלא מבעי' דליכא למימר כל מה שהן ואפילו פחות משוה פרוטה דהא אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה אלא אפילו לומר דליסגי בששניהם שויי פרוטה ליכא למימר דהא מסתמא אין כפירה ואין הודאה חשובות כפירה והודאה בפחות משוה פרוטה דכל חד וחד וכל שהוא פחות מפרוטה כמאן דליתא דמי וכאלו לא כפר כלום או לא הודה כלום דמי הלכך בעי' ב' פרוטות וקרי לי' למה שהן כלפי כסף דבעינן ב' כסף או ב' כסף ופרוטה וכן הכריע רבינו הרמב"ן ז"ל מן הירושלמי שאמרו שם אמר שמואל טענו ב' מחטין והודה לו בא' מהן חייב שבועה אר"ח והן יפות ב' פרוטות שיהא כפירה פרוטה והודאה פרוטה ע"כ ובגמ' דילן שלא פי' הדבר משום דפשיטא להו דהכרחא הוא דלא סגיא בפחות מיכן כדכתיבנא:

תנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוט' פטור מאי לאו משום דמיחסרא כפיר' פירוש ולא משום דלא הוי ממין הטענ' דמשמע ליה דמתני' שוה קתני ופשיט' דכל התובע שוה הוא תובע כל מה שיודה לו נתבע אפי' בדוקא ממין הטענ' הוא שהכל בכלל שוה וכל מה שנשאו ונתנו בשמועתינו בשוה קתני אינו אלא על תביעת התובע. א"ל שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני יש שהיו מפרשים בכל מה דאמרינן בשמעתין שוה קתני בעי לומר דקתני תנא שוה בפי' דאלו לא קתני שוה בהדיא הא ודאי דוקא ואין זה כלום דא"כ מנא אתייא ליה לרב לומר דמתני' חסרה היא ושוה קתני בה (והא כולהו מייתר לה למתני') [והא כולהו מתני' מייתי לה] דלא שוה בכולי' שקלא וטרייא ותדע דאמרינן לקמן טעמא דא"ל דינר זהב זהוב הא סתמא שוה משמע אלמא במשמעותא פליגי אלא ה"פ דשוה קתני לומר דסתמא דלישנא משמע שוה ולא דוקא. אי הכי אימא סיפא וכו' עד מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו לא נאמר הלשון הזה בדקדוק דהאי לישנא לא מיתמר אלא במי שאינו מודה מן הטענה כההיא דשמואל שטענו שתי כסף דוקא והודה לו פרוטה של נחושת וכמין טענו חטים והודה לו בשעורים אבל בכאן כבר הודה לו מן החטים והשעורים שתבעו א' מהם אלא ודאי באשגרת לישן דלעיל תפסינן ליה לומר כי מה שכופר לו אינו מודה לו ומה שמוד' לו אינו כופר לו שאין הכפיר' שהיא נקראת טענה לפעמים ממין ההודאה דאיכא דכוותיה כהאי לישנא בפרק השואל ע"ש ותמצא:

לימא תיהוי תיובתא דרב ק"ל טובא היכא הויא תיובתא לרב והא לשמואל לא הויא אלא בה"נ מסתברא בלחוד והול"ל תהוי קשיא לרב ושמא לא דק וקשיא בעי לומר א"נ דכיון דקראי דייקי כשמואל דייוקתא לרב אלא מרישא דמתני' וההיא נמי לאו הכרחא כדפירש לעיל כל היכא דתיקשי סיפא לרב הדרינן לן (שיוהא) [לדיוקא] דקראי וס"ל דמתני' נמי כשמואל והו"ל מתני' תיובתא ממש לרב עם קראי דדייקי דלא כוותי' כנ"ל. וליטרא פי' דלשון ליטרא כיון דשם משקל הוא וכשאומר על סך ידוע ליטרא מפני שהוא משקלו הוא שפיר י"ל דדוקא קתני:


דף מ עמוד א[עריכה]


גירסת רש"י הב"ע בטוענו דינר מוטבעת ופירש הוא ז"ל דטבועה במטבע צורה ולא שטענו משקל זה וזה הודה לו ג"כ מוטבע וכיון שכן ממין הטענ' הוא אפי' שהן משתי מתכות ומשתי צורות דומיא דדינר זהב בהדי דינר כסף ואידך ומשום דכל שם צורה מין א' הוא זה ענין פירושו אלא שלשונו קצר כמנהגו ומכאן למדו (לפי) [למי] שהתובע לחברו מטבע ידוע ומסוים והודה לו מקצת מטבע א' מסוים ואפי' ממלכות אחרת חייב שבועה אבל לא הודו לפי' זה בתוס' ובחידושין וכמה תשובות בדבר חדא (דמהא זה) [דמאיזה] טעם יהיו שתי מטבעות חלוקות במין חלוקות בצורה מין אחר ועוד דא"כ לשמואל גופיה דמוכרח לעיל מדסיפא דוקא אידך דוקא לא אתייא מתני' בחדא גוונא דהא רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוט' לא אתייא בטוענו שתי כסף מוטבעים א"כ חייב הוא שבוע' לשמואל אית ליה לאוקמי במשקל וכדמפרש רבינו ז"ל בשמעתין וא"כ רישא בטוענו משקל וסיפא בטוענו מוטבע ממש ועוד מאי הב"ע דאר"א כמאן דמחדית מידי דהא פשטא דינר זהב יש לי בידך מוטבע ממש משמע יותר ממשקל דינר זהב ועוד מאי האי דקאמר והא קמ"ל דפריט' בכלל מטבעות אפי' לא הוי תני פרוטה כלל אשמעינן טובא לומר שכל המטבעות שבעולם מין א' הם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל הב"ע בטוענו בדינר מטבעות פי' דשמואל א"ל דלעולם לא שוה קתני אלא דוקא ומיהו לא שתובעו ליתן לו עתה דינר זהב אלא שיתן לו מטבעות בדינר והא דוקא שנתן לו בשביל מטבעות וחבירו משיבו אין לך בידי אלא כסף או טריסית או פונדאן או פרוט' ודתני חייב דמטבעות תובעו עתה אבל זה בכלל מטבע הוא והא פשיטא אלא דפרוטה אתא לאשמועינן שהיא בכלל מטבע אע"פ שאין לה צורה קיימת ונפחתת והולכת בכל יום לפי שהיא של נחושת ודייקא נמי דקתני למיתן טעמא למלתיה שהכל מין מטבע א' אלמא היינו עיקר טעמי:

ורב שהכל דין מטבע הוא. פירוש דלרב דמפרש דמתני' שוה קתני וכי א"ל דינר זהב יש לי אחת בידך שוה דינר קאמר קשיא לישנא דמתני' דקתני שהכל דין מטבע א' דלמה לי האי טעמא אפי' לא יהא מין מטבע מה שהודה לו שוה הוא מ"מ וממין הטענה הוא ואפי' הודה לו בסובין להכי מיצטריך תלמודא לומר דרב הכי מתרץ מתני' שהכלמין מטבע א' הוא ופירוש רש"י ז"ל כל המטבעות השנויין כאן שהודה לו דין א' יש להן שאף בקטנה שבהם יש כדי הודאה לחייבו שבועה עכ"ל ואינו נכון חדא שאין הלשון האמור בגמרא סובל פירוש' ועוד פשיטא דהא הגרוע שבכל מאי דקתני היא פרוטה וכבר שנינו שההודאה פרוטה ועוד מי תלה שיעור הודאה במטבע עד שיאמר מפני ההודא' דין מטבע א' להם ללמד שכולם יש בהם שיעור הודא' והרב אב ב"ד ז"ל פי' דין מטבע הוא דסד"א דכיון דאיהו תבעיה שוה בשוה הודה לו שתי כסף וטריסית ואידך אין כאן הודא' ממין הטענה דבעינן שיודה לו באותו לשון שתבעו כגון שוה חצי דינר זהב וכיוצא בו קמ"ל דכיון דשוה הוא הכל דין מטבע א' הוא ואין פירוש זה נכון כלל דהא לא הוה ס"ד כלל דהא פשיטא שאין לך דבר שלא יהא בכלל שוה ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דמשום דתנא לא נקט צד שוה אליבא דרב דרישא קתני שתי כסף וקאמר דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב ואמר דדוקא הוא והדר תנא דינר זהב דשוה הוא לה"ק דל"ק דמ"מ כל דין מטבע דקתני א' הוא דבכולהו קתני שוה ובשאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין של כסף בין של זהב ולא ירדו תלמידיו לסוף דעתו בפירוש זה דהא דקתני תנא בהאי בבא דדינר זהב שהכל מטבע א' למיתן טעמא למאי דקתני חייב משמע ולא לתרוצי דמטבעות דקתני בכולהו בבי דין א' להם דקתני שוה והנכון מכל מ"ש בזה דאע"ג דרב מפרש דמתני' דקתני דינר זהב יש לי בידך שוה קאמר מ"מ כך הוא אומר לו דינר זהב יש לי בידך שקבלת ממני לתת לי שוה אותו דינר זהב והלה אומר דינר כסף או טריסית הוא שיש לך בידי שקבלתי ממך והנה ס"ד דכיון דאינו מודה לו בגורם החיוב אין זה ממין הטענה אע"פ שמה שיש לו לקבל הוא ממין הטענ' קמ"ל דלא קפדינן הגורם כיון דסוף סוף מה שתובע עתה ומה שמודה לו מין מטבע הוא והוא נפטר מתביעתו אף לדברי התובע ממין מטבע ולמדנו מכאן שהתובע על חבירו מנה של מלוה והוא מודה לו חמשים של פקדון או מקח וכיוצא בו מודה במקצת גמור הוא שאין הגורם מעלה ומוריד בזה וכן כתבנו בפרק השואל בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ומורי הרא"ה והרשב"א ז"ל. ג"ה מצינו אנו בתוספתא ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור ומשום דלפירוש רש"י ז"ל קשה כי הוא אומר ז"ל שכל המטבעות דין מטבע א' יש להם וללמדנו זה נקט דינר זהב זהוב שהכל יודעים דדוק' הוא ומוטבע בעא מיניה הא אלו נקט תנא דינר זהב סתם לא הוה משמע מוטבע דהוה אמרי' שוה קאמר ולהכי חייב וש"מ דכל היכא דקתני תנא מטבע שוה קתני וקשיא לשמואל:

א"ר אשי ה"ק וכו' וא"ת ואמאי לא שאל תלמודא הכא בדרב אשי כדשייל לעיל בדר"א לימא כשמואל ס"ל וי"ל דכמה תשובות בדבר חדא דכיון דהא שיילה לר"א ופרוקא ניהלי' לאו כרוכלא לשייל וליזיל לשיוליה לרב אשי ועוד דתירוצא דר"א הוה משמע לן דחיקא לאוקומה בדינר מטבעות או דינר מוטבעת לגירסת רש"י ז"ל ובדאיצטריך לומר הכי במאי עסקינן ולהכי הוה משמע לן דאי לאו דסבר לה כשמואל לא דחיק נפשיה בהכי אבל דרב אשי לאו דחיקא הוא דאורחא דתנא למיתני שכל האומר כך כאומר כך ועוד דהא פשיטא דר"א לאו לתרוצי אליבא דשמואל הוא דא"ל הכי ולאו דסביר' ליה כוותיה:

תני ר"ח לסיועיה לרב פי' דכיון דקתני חסר מעה פטור דליכא שיעור כפירה אפי' במעה מכלל דלית ליה דשמואל דאמר כפירה בפרוטה ומינה דכרב ס"ל דבעי ב' מעין לכפירה שא"א לומר בכפירה דעת ג' אלא או כרב או כשמואל ודעת כל הפוסקים ז"ל והוא דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ותלמידו מורי הרא"ה ז"ל דכיון דק"ל בהא כרב דקתני ר"ח כוותיה ממילא הוייא הלכתא כוותיה בפירושא דמתני' דסתם מטבע שוה הוא אבל מורי הרשב"א ז"ל אומר שאין זה הכרח דכי מעיינת שפיר בסוגיין משכחת לה שאע"פ שהיינו מעמידין המשניות בדוקא כשמואל לא קשו עליה דרב במאי דקאמר כפירת הטענה שתי כסף אלא דרב סברא דנפשיה הוא דקאמר דשוה קתני ובעי לפרושי בהא קשייא על שמואל והיינו דלא חשיב רבא לעיל הני מתניתא לדיוקתא דחד מנייהו משום דהני שפיר אתי בין לרב בין לשמואל וכיון דאפשר לומר דתהוי הלכתא כרב בענין כפירת הטענה שתי כסף ואפשר לפרושי הני מתנייתא דדוקא קתני ולא סתרן אהדדי לא מבטלין דברי שמואל אלא במאי דתני ר"ח כוותיה בלחוד ובאידך הדרינן לכללין דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני ועוד דלפום פשטא רב אשי כשמואל ס"ל בהא דמתרץ אליביה וכן מצאתי לקצת מן הפוסקים ז"ל אבל אין לנו אלא הכרעת רבינו הרמב"ן ז"ל ופשטא דשמעתא דשבקוה הכי ולא פרישו האי היפרישה דהני תרי פסקי ומעתה קי"ל דשוה משמע ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דדוקא במוציא בלשונו לשון מטבע דכיון דדרך מטבע לשום בהם כל דבר אמרו בדרך שוה אבל תובע חיטין או שאר מטלטלין ודאי דוקא טעין לי' מן הסתם ובעי' הודאה ממין הטענה ואפילו במטבעות דוקא בתורת תביעת מלוה או מקח ודכוותה אבל בא בטענת פקדון דוקא שאין לוזה פקדונו ממש כמות שהוא ואילו שלח בו יד הלה הו"ל גזל והוסיף עוד מורי הרא"ה ז"ל תלמידו משמו ז"ל דאפילו במטבע של הלואה כשטוענו מטבע היוצא בעיר ההיא כי הוא נשום להם לכל דבר אבל בטוענו מטבע שאינו יוצא בעיר ההיא אין שמין בו דוקא קאמר ומעתה אלו שכותבין במתנות דנשואין שקנו בכך וכך מטבע בלא אגב לדברי הרמב"ן ז"ל קנתה כשכתבו לה בשם אחריות חוב כדפרישנ' בפרק אף על פי דאע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא (שקאמר) [שוה קאמר] וכל שוה נקנה בחליפין אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה דדוקא הוא כשמואל ובעינן דלכתוב ליה אגב קרקע וכן אנו נוהגין בזה:

ל"ש אלא וכו' אבל טענת מלוה והעדאת ע"א אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב יש שפירשו דדוקא כשהתובע בא בטענת ברי אבל בטענת שמא כגון שטוען א"ל עד א' שנטל' משלי כ"כ והרי ע"א והלה טוען להד"מ פטור משבועת התורה שאין שבועת ע"א אלא בטוענו בריא וכדאמרינן (התם) הכא טענת מלוה והעדאת ע"א ולא מקרייא טענת סתם אלא טענת בריא וכדתנן לקמן אלו נשבעין שלא בטענה ופרישנא שלא בטענת בריא ואמרינן נמי בשמעתא דר"ח קמייתא בב"מ בפ"ק הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ואמרינן לה על שבועת מודה במקצת ועד א' אלמא אף בשבועה ע"א טענת בריא בעינן דומיא דשבועת מודה במקצת וזה דעת הרא"ם ז"ל והר"ר אפרים ז"ל תלמיד רבינו אלפאסי ז"ל אבל רבם ז"ל הנזכר כתב בהלכות שבועות בעובדא דההיא כיתנא דא"ל לחבריה א"ל ע"א דעיילת לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טוענה דכיתנא וא"ל אין שקלי ודידי שקלי דאמרת לי דואשקליה בחושבנא דידי וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע והכריע רבינו הרמב"ן ז"ל כדבריו ז"ל דקאמר ומתני' מסייע ליה כסתמא כתיב לא יקום ע"א באיש וגו' אבל קם הוא לשבועה וסתמא משמע לעולם ואפי' בטענת שמא הב' בממון וברייתא דכייל ותני כל מקום שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה ופשיטא דב' מחייבין אותו ממון ואפילו בטענת שמא ומי שאומר בזו אין למדין מן מן הכללות אלא היכא דמוכחא מילתא במתני' או במתניתא או בגמרא אבל בלא הוכחה לא אמרינן הכי שאל"כ בטלת כל הכללות שמסרו לנו חכמים בש"ס הערוך שבידינו שרובו כללות ועוד דבירושלמי דקו טובא בהאי כללא דאקשו עליה והרי קרקעות שב' מחייבין ממון וע"א אינו מחייבו שבועה ופריק שנייא היא שאין נשבעין על הקרקעות כלומר שאין הכלל מדבר אלא בממון שהוא בר שבועה והרי קנס שאני היא שאין נשבעין על הקנס פי' דהרי אי מודה ביה נפטר וא"כ לאו בר שבועה הוא כלל ואקשינן תו והרי ב' מחייבין אותו פרוטה וכאן היא שבועת הדיינין ב' כסף פי' דקס"ד דמקשה דבכל שבועת הדיינין הוי הכי דינא ופריק כשנשבע מפיו מה כמר שמואל כשנשבע מפי אחרים פי' דמתני' דוקא במודה במקצת אבל שבועת ע"א אפילו בפרוטה וכדפי' בגמרא מכל מקום למדנו מן הירושלמי דק"ל דהאי כללא דוקא הוא מדפריך והדר פריך והרי והרי ועכ"ז לא הקשה והרי ב' מחייבין ממון בשמא ואין ע"א מחייבו שבועה בשמא והא דקאמר הכא טענת מלוה והעדאת ע"א לתביעה קרי טענה ואפילו בשמא וכן טענו דקאמר תבעו בעי לומר והתם נמי פרישנא אלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא וההוא דב"מ הא לפום פי' (דנקנה) [דייקנא] דהתם מגלגל שבועה דע"א ומודה במקצת הוא דאמרנן וגלגול שבועה איתא אפי' בטענת שמא ואם כן הא דקאמר שעל ידי טענה וכפירה הן באין תביעה וכפירה בעי למימר וכן עיקר ולז ה הסכימו רבותי נוחי נפש ולענין שבועת השומרין הכריעה רבינו הרמב"ן ז"ל כדברי האומר דהתם ודאי לא מחייבינן שבועה עד דאיכא שתי כסף דהא עיקר כסף או כלים דכתיב בקרא על טענת השומרין כתיבי ואי משום דאמרינן עירוב פרשיות כתוב כאן ההיא לענין אשר יאמר כי הוא זה בלחוד הוא דכי כתיב כי הוא זה להצריך הודאה במקצת הטענת מלוה הוא דכתיב אבל בטענת פקדון אפילו אמר כולם נאנסו חייב אבל לענין כסף או כלים לא אמרו עירוב פרשיות לומר דהמלוה בלחוד כתיב שזה לא נאמר בשום מקום תדע דשמואל לא הוציא מב' כסף אלא העדאת ע"א דלא כתיב בהאי פ' כלל ואפילו בההיא נמי איצטריך למיתן טעמא כדמפרש ואזיל מ"ט דאמר קרא אלמא אף בע"א אי לאו קרא דמחייב ליה בפרוטה הוה יליף במה מצינו משבועת מודה במקצת דניבעי שתי כסף וא"כ לענין שבועת השומרין דכתיבא בהאי פרשה דכסף או כלים וליכא נמי טעמא דשום קרא למעוטי פשיטא דבעי שתי כסף דומיא דמודה במקצת וכן נראה עיקר. ומיהו הראיה שהביא רבינו ז"ל מפרק כל הנשבעין אינה ראיה ברורה כדבעינן למיכתב בדוכתה בס"ד אלא שהדבר מוכרח כאן במקומו:

להודיעך כוחו דר"ג וא"ת אדרבא ליתני טענו חטין ושעורין להודיעך כוחן דרבנן דפטרי י"ל דההיא לא חשיב להו כח כיון דבעי הודאה ממין כל הטענה:


דף מ עמוד ב[עריכה]


תנינא זוקקין את הנכסים פי' רש"י ז"ל שהמטלטלין זוקקין את הקרקעות ואין לשון המשנה הולם פי' זה מדקתני עם הנכסים שאין להם אחריות והנכון דזוקקין ב"ד קאמר וכן הוא בתוספתא:

תלמוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון הוא פי' הא דקאמרי ר"ג היא לא ר"ג ממש אלא אדמון דאזיל קצת בשיטת ר"ג לחייב בטוענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם מיהת ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דאדמון דפטר ואפשר דמשום דאמרינן התם אר"ג רואה אני את דברי אדמון הוא דהוה אמר מעיקרא ר"ג היא וש"ס סבר דמשום דר"ג דטענו חטין והודה לו בשעורין קאמר ופריך ליה א"ה רישא נמי ופרקינן אלא הא מני אדמון היא וכר"ג דאמר הלכה כאדמון ולפום הא לית ליה לר"י ההוא כללא דאמר התם דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דהיינו דאדמון רבנן היינו מה ששנינו לקמן ואיתא נמי בפ' ב' דייני גזילות הטוען כדי שמן לחבירו והודה לו בקנקנים ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ולפום מאי דקאמר ר"ח בר אבא הכא הא מני אדמון היא ורבנן פליגי עליה משמע דס"ל דלכ"ע הטוען כדי שמן לחבירו יש בלשונו לשון קנקנים וכאלו תובעו קנקנים ושמן דהו"ל טוענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם אדמון מחייב דסבר טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ורבנן פטרי והיינו דקם ליה ר"י כרבנן וא"כ הך סוגייא דהכא דר"ח בר אבא פליגא אסוגייא דר"ח בר אבא גופיה דהתם בפרק שני דייני גזילות דאמר דלכ"ע כל שטוענו כדים ושמן דלכ"ע חייב ובהא פליגי דרבנן סברי שאין בלשון הזה לשון קנקנים ושמן בלחוד טעין ליה והו"ל טענו חטים והודה לו שעורים שהוא פטור ואדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל טענו חטי' ושעורים דחייב ותהיה זאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד ולענין פסק הלכתא כשמואל דמחייב דהא ר' יצחק אמר יישר ואסהיד משמא דר"י דאמר ישר ור"פ דהא בתרא נמי הכי אית ליה כדאיתא לקמן בסוף שמעתין ור"ח בר אבא משמא דר"י דאמר פטור יחידאה הוא וכ"ש דסוגייא דפ' שני דייני גזילות אזלא כר"י דהכא ואסוגייא דהתם אית לן למיסמך אי משום דהוייא בדוכתה אי משום דאזלא כר"י משמא דר' יוחנן:

אם במערים חייב אם במתכוין פטור פי' דאנן בעינן שתהא תביעה קודמת לכפירה והודאה הילכך אם במערים קדם וקפץ להודות קודם שישלים חבירו תביעתו כגון שקפץ באמצע קודם שישתוק לא אהני ליה והו"ל כאלו תביעה קודם להודאה וחייב שבועה מודה במקצת אבל אם במתכוין הודאתו לומר כדרכה ולא להערים שמניחו לדבר עד שישתוק וא"ל שעורים אני חייב לך וחזר הלה וא"ל וגם חטין אני תובעך פטור וכן הלכה:

הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב פי' ואעפ"י שאין הכל שוה שתי כסף ולרב דאוקימנא הא כוותיה בעי כפירת שתי כסף הא אחשביה רחמנא לכלי במקום שתי כסף שלכך יצאו כלי' למה שהן כדשמואל דרב נמי מודה בהא וכדאמרנא לעיל והא נמי מוכחא הכי וכן הלכה:

מנה לי בידך וכו' מנה לי בידך א"ל הן פירוש שהודה בב"ד א"צ חוץ לב"ד בפני עדים וכמוסר דבריו שאינו יכול לומר משטה הייתי בך והכי משמע בגמ' דהא כעדים הוה מדאמרינן והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי:

למחר א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך אחר ההודאה שהודיתי לך ולפיכך פטור והכי מוכח בגמרא דמדמינא לה למלוה את חבירו בעדים וא"ל פרעתיך הא אלו א"ל נתתיו לך קודם דהודיתי חייב דהו"ל סותר הודאתו שהודה בב"ד או בפני עדים ואע"ג דאית ליה מיגו דאיבעי אמר שפרעו אחרי כן אין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב"ד או בפני עדים בשום מיגו וכדמוכח נמי מסיפא דכי אמר אין לך בידי חייב ולא מהימן במיגו דנתתיו לך וזה פשוט. ומכאן לשליש שעשה הודאה על שלישותו ואח"כ סותר אותה שאינו נאמן ואע"ג דאית ליה מגו דאע"ג דשליש בעלמא מהימן בלא שום מגו התם משום דהימניה והכא לא הימניה כיון דלא האמינהו בלא הודאה ועוד דבשום מגו אין אדם נאמן לסתור הודאתו וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל אם אינו סותר הודאתו נאמן:

במתניתין אין לך בידי חייב פי' אסקה רב אשי בפ"ק דב"ב אין לך בידי דאמ' להד"מ ולפיכך חייב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק"ל לרבנן ז"ל למ"ל לרב אשי טעמא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דההו' טעמ' לא אמר אלא כדלקמן בפלוגתא דאביי ורבא דהוו סהדי דאוזיף ופרע דלא להנו ליה עדי פרעון כדאמר רב אבל הכא אין כאן טענת פרעון ולא עידי פרעון אלא שהוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען להד"מ ובאו עדים שלוה שהוא חייב ותירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהא דטעין להד"מ היה חוץ לב"ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי כיון דאית להו מיגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרט ליה ואמר הא דאמרי להד"מ פרעתיו בעי למיטען אלא משום דהוה תבע לי מאי דלא הוה ליה גבי קפצתי ואמרתי להד"מ עביד איניש דלא מגלי כוליה טענתא אלא בבי דינא אבל השתא דטענת לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי א"א לסרס לשונו ולומר פרעתי בעא למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע ונכון הוא עוד י"ל דרב אשי התם לרווחא דמילתא נקט דהוא טעמא למימרא דקתני חייב חייב לעולם ואפילו יש לו עדים שלוה ופרע וכדרבא לקמן ול"ק לאביי דלקמן דאיהו מפרש מתניתין כפשט' חייב השת' דלית ליה עידי פרעון ואיכא דק"ל דמ"מ שמעינן ממתניתין שהאדם מוחזק כפרן ע"פ הודאתו ואלו בפ' שנים אוחזין בשמעתא דר"ח קמייתא אמרינן משום פיו ועד א' מה להצד השוה שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן וי"ל דאנן לא אמרינן אלא שאינו מוחזק כפרן ע"פ עצמו לב"ד בלא הכחשת עדים כגון שבתחלה טען וחזר וטען כנגד הטענה הא' אבל ע"פ עדי הודאה מוחזק הוא בכפרן ולכך למדין מכאן שהטוען בב"ד לא לויתי וחזר וטען פרעתי טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא הוכחש בעדים מן הא' דהא מפטור לפטור חוזר וטוען ומוחזק כפרן ליכא ע"פ עצמו וכן נראה דעת החסיד ז"ל בפ' חזקת וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר שאינו טוען וחוזר וטוען דקי"ל כרבא וכרב אשי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו הא' יש שלא פרע וכן נראין הדברים וזכורני שהרבה דנתי על זה לפני מורי הרשב"א ז"ל עוד י"ל דאיכא בין המוכחש ע"פ עדי הודאה למוכחש בעידי הלואה דאלו מוכחש בעידי הלואה שטען שלא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעולם וכדאמרינן בפ"ק דמציעא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא שלא אמרו הכופר במלוה בעדים כשר לעדות או לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואלו במוכחש בעידי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י"ל דאמרינן התם בשמעתא דר"ח שאין חדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי:

מנה לי בידך וא"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים וכו' עד חייב מפני שצריך להחזיר לו בעדים ושמעי' ממתני' דכי א"ל אל תפרעני אלא בעדים תנאיה תנאה אע"פ שא"ל לאחר הלואה דהא מתני' לאחר שהלוהו מיירי מדקתני מנה לי בידך ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהא מיירי בשקבל עליו הלה או ששתק דשתיקה כקבלה דמייא אבל אם אמר לו שאינו רוצה לקבל עליו הדין עמו ואין צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן לאכפוריה מכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך דאדרבה אידך שמחדש עתה ואומר לו אל תפרעני אלא בעדים מתכווין לכפור בו אם יפרעהו שלא בעדים וכתב שכן נראה דעת רבינו שמואל ז"ל בבבא בתרא גבי הא דאמרינן בפ' חזקת הבתים הודא' בפני ב' וצ"ל כתובו שפירוש רבנו שמואל ז"ל טעם הדבר מפני שהכתיבה חוב לזה ואין חבין לאדם שלא מדעתו דאי לא כתב הודאתו הו"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי וכי כתבינן שטרא לא מהימן לומר פרעתי ואע"ג דאי' לן התם טעמא אחרינא שאין כותבין משום דהשתא גבי מנכסים משועבדים מ"מ למדנו שהרב ז"ל סובר דבהודאה ע"פ יכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי ע"כ פי' לפי' שאל"כ למ"ל להאי למעבד שטרא לימא ליה בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים ומשמע דסתמא קאמר צריך לומר כתובו ולא סגי ליה כשיאמר לו כן בשעת הודאה ואין הראיה הזאת כ"כ מדברי רבינו שמואל ז"ל אלא דבלא"ה הדברים נראין כדברי רבי' ז"ל אבל הרא"ם ז"ל סובר שבע"כ יכול לומר שלא יפרעהו אלא בעדים שהרי עבד לוה לאיש מלוה ושאלתי למורי הרשב"א ז"ל ואמר דבמלוה נראין דברי הרא"ם ז"ל מההיא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל בפקדון נראין דברי הרמב"ן ותמיה לי מילתא מטעמא דעבד לוה היאך יוכל לשעבדו עתה למה שלא נשתעבד לו בשעת הלואה ולהוסיף עבדות על עבדותו הא ודאי אפילו בשקבל עליו תמיה מילתא במה נשתעבד לו לאחר מתן מעות אלא שבזה י"ל דבההיא הנאה דקא מרויח ליה זמניה השתא או דלא דחיק ליה גמר ומשעבד נפשיה דבהנאה אדם גומר ומשתעבד כדאמרינן גבי ערב וגבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואחריני טובא אבל לשעבדו זה בעל כרחו לעשות מלוה על פה כמלוה בשטר מהיכא אתייא לן להא ודאי בעניות דעתי אין לי אלא דברי רבינו הרמב"ן ז"ל וכן הסכים מורי הרא"ה ז"ל והרמב"ם ז"ל לא פי' בזה כלום:

אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת פירוש בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה כדמתרגמינן כי יסיתך אחיך בן אמך ארי ימלכינך שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע"ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שהיו פטורין אף משבועה פירושים רבים נאמרו בלשון היסת אבל זה נרא' לי נכון יותר מכולם. אישתמוטי אשתמיט ואע"ג דכ"מ אמרינן להדיא דלא תלינן בהשמטה בכופר בכל אלא במודה במקצת זהו לדין תורה אבל אחרונים סמכו לומר דאף בכופר בכל תלינן דעביד לאישתמוטי:

תדע דאמר רב אידי בר אבין אר"ח הכופר במלוה כשר לעדות דטעמא משום דאמרינן דלהשמטה כפר וק"ל טובא מאי תדע דהא בב"מ דהוה סברין דבכופר ככל ליכא השמטה בכל הדורות שהיו לפני רב נחמן הוו סברין להא דר"ח ומשום דס"ל דכשר לעדות שאני דלגבי שלא נפסלם לעדות כל מאי דאפשר למיתלי בהשמטה תלינן אבל לחייבו שבועה לא תלינן ואם כן מאי תדע דאמרינן השתא ומתוך הדוחק י"ל דלאו לראיה גמורה מייתינן לה אלא לעשות סמך לתקנה זו כשתקנו האחרונים ז"ל ולמיסמך תקנתיהו (אהדדי) [אמידי] דאורייתא ולומר שיש מקום לתלות כופר בכל להשמטה לתיקון שבועה זו דהא אשכחן ליה מדינא דכופר בכל לענין דכשר לעדו' ועשאוה לנו כמותה מפני תיקון העולם שלא יקפוץ אדם לכפור בכל ומעכב של חבירו אצלו שלא כדין ואולי גם כן תנעול דלת בפני לווין דלא אכשר דרי כנ"ל:

אמר ר"ח הכופר במלוה כשר והא דהכופר במלוה כשר לעדות אוקימנא אפי' בשכפר בדבר שהיה עמו בב"ד דאי לא אף בפקדון כשר וטעמא דמילתא משום דתלינן דלהשמטה בעלמא כפר כי הוא היה חייב במקום אחר והוא דוחק לפרוע מה שבידו עתה בב"ד אבל בפקדון שיש בידו בב"ד אין לומר כן שהרי אסור לשלוח יד בפקדון במקום אחר וכבר פירשתיה במקומה בס"ד:

רב חביבא מתני אסיפא וכו' ופסק רבינו אלפסי וכל הגאונים ז"ל הלכה כלישנא קמא דאפילו באומר להד"מ משביעין אותו שבועת היסת והביאו ראיה מעובדא דפ"ק דמציעא בההוא רעיא דהוו מפקדי ליה בסהדי ההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי ואמר להד"מ ואתו סהדי דאכל תרי מנייהו ואמרי' דאם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא ופרכינן ונחייביה שבועה מדר"נ אלמא הלכתא כלישנא קמא אפי' באומר להד"מ ור"ת ז"ל כתב דכיון דתרי לישנא בגמרא [אזלינן בתר המיקל] ועובדא דההוא רעיא שאני דכיון דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וגם כל יומא מפקדי לי' כמאן דאיכא דרר' דממונ' דמי ואין זה נכון דסוף סוף גמ' אייתי התם בהדיא לישנא דגמ' קמא ולא פריש בה מידי והו"ל לאתויי לישנא בתרא דהכא או דלמא יהא כדררא דממונא דמי וכן דחה הראיה הזאת הרמ"ה ז"ל ועוד אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא לא שבקינן לישנא דגמ' משום לישנא דיחידאה וכיוצא בזה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק ערבי פסחים לענין הבדל' וכן פסק כאן הרמב"ם ז"ל וכן עמא דבר ומיהו אין שבועת היסת אלא בבא בטענת ברי וכדאמרי' חזק' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו והני טעמי לא שייכי אלא בטענת ברי אבל בטענת ספק ליכא אלא חרם סתם:


דף מא עמוד א[עריכה]


איכא בינייהו מיפך שבועה ומכאן למד ר"ת ז"ל דאף שבועת היסת בנק"ח דאי לא בכל האי שקלא וטריא לימא דאיכא בינייהו נק"ח ועוד הביא ראיה מעובדא דקנייא דרבא דכופר בכל הוה לומר יהביתנהו ניהלך וא"ל שקול קנייא ואשתבע לך ושקל ס"ת ואשתבע ליה אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל כתבו דבשבועת היסת ליכא נק"ח ואף ע"ג דאיתיה בשבועת המשנה דלקמן במכילתין דהוו דרבנן התם כעין של תורה תקנוהו אבל שבועת היסת שתקנו האמוראים בדורו של ר"נ לא החמירו בה כזה והא דהכא אינה ראיה דהכא לא שקיל וטרי תלמודא אלא במאי דאיכ' בינייהו לשום חיוב נשבע אלא לענין תכסיס השבוע' שכבר היו יודעין שאין תכסיסן שוה ואותה ראיה דקנייא דרבא יש דוחים דהתם מודה במקצת הוה אלא שקיצר הש"ס ואין זה נכון אבל הנכון בעיני לתרץ דהתם לא חייבי' רבא למשקל ס"ת אלא דנתבע עביד הכי מנפשיה מההיא מהערמתו שעשה כן כדי שיהא לו סבה למיתן קנייא דיליה ביד התובע כדי שישבע דיהבינהו נהליה (וגבי) [וגם] לוותר עליו חומר שבועה כדי שיקבלנה אידך ולא יתן אל לבו הלכך אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שמנהגם תורה ויש מביאין ראיה לדברי ר"ת ז"ל מדאמרי' בעובד' דההוא רעייא דפרכינן ונחייביה שבועה מדרב נחמן ואם איתא מאי קושיא דהא טפי עדיף לן מדר"ח דהויא שבועה דאורייתא דאית בה נק"ח ולאו ראיה היא כלל דהתם לאו אטכסיסיה דשבועה קפדינן אלא דכיון דהוה אמר אם איתא לדר"ח משתבע משמע דאי ליתא לדר"ח לא משתבע כלל ומש"ה פרכינן דהא בלאו דר"ח איכא עליה שבועה מדר"נ וזה נראה ברור ולענין לשון שבועה כבר כתבתיו לעיל בריש פרקין. הא דאמרינן בדרבנן מפכינן שבועה פי' רש"י ז"ל דה"ק כל שבועת דרבנן כגון שבועת המשנה דלקמן פ' כל הנשבעין וכל הגאונים ז"ל קבלו דהתם ודאי לא מפכינן ולא אמרו כאן אלא בשבוע' היסת דהכא שהוא נשבע ונפטר אבל כל הנשבעין ונוטלים דרבנן לא מפכינן שבועה על הנתבע לישבע וליפטר וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל בפ' הכותב ונתן טעם לדבריו דמנתבע לגבי תובע הוא דמפכינן שבועה כרבנן משום דא"ל נתבע לתובע את לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל כשהתובע מפיך לנתבע יכול נתבע למימר ליה את מדינא לית לך ורבנן תקון לך בשבועה אי ניחא לך אשתבע ושקול כדתקון לך רבנן ודקא בעית לאפוכי עלי אע"ג דטבא הוא לדידי לא בעינא בהך תקנתא ודמיא למאי דאמרינן כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע עוד כדברי הגאונים ז"ל ונתן טעם לדבריו שאפילו שבועה שהיא מוטלת על הנתבע מן הדין כשרוצה אומר לתובע השבע וטול ואם אמר תובע איני מקבל אין שומעין לו אלא אומר לו אם אתה רוצה להוציא ממני ממון השבע וטול וא"ל שתוק הימנו כ"ש כשהשבועה אינה מוטלת מן הדין על התובע שאם רצה לסלקה מעליו שאין שומעין לו אלא אם רצה לישבע יטול וא"ל אומרין לו שתוק הימנו:

ומר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה וכתבו הגאונים ז"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי דהא אמרינן בפ' בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי [ויש גורסין ולית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי] ומביאין ראיה לאותה גי' משום דבפ' יש נוחלין לענין עדות ג' בראשון אמר לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בפרק אלו נערות לענין מזונות אלמנה וא"כ היכי אמרי' דהלכת' כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי דהא בהנהו תרי נמי לית הלכתא כוותיה ואין ראיה אדרבא משם קושיא על גירסתם דכיון שכבר נתן הש"ס כלל דלית הלכתא כמר בר רב אשי [למה להו לאשמעינן] בהנהו דפ' יש נוחלין והאלמנה אבל לגי' הגאוני' ז"ל ל"ק דאדרב' לפי שהכלל היה דהלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי וההיא דעדות ודאלמנה יוצאות מן הכלל ההוא הוצרכו לומר בכל חדא מנייהו דלית הלכתא כוותיה ואע"פ שנתנו כלל למר בר רב אשי הדבר ידוע שלא נאמרו הכללות אלא על הסתומות שאין בהם פסק הלכה ולא סוגיא דגמ' וזה ברור:

אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם פירשתיו במקומה בע"ה:

ותקנתא לתקנתא לא עבדינן פי' וכיון שכן חוזר לדין תורה שהוא פטור אפי' משבועה נמצא משתכר מפני שהוא חשוד דלא סגיא בלא"ה ומיהו דוקא בחשוד ע"פ עדים אבל בחשוד על [פי] טענת תובע שאומר לו גזלתני והוא אומר להד"מ נשבע היסת ולא אמרינן אי גזלן הוא כדברי התובע לא נרמי עליה שבועה ויפטרוהו וכ"כ כל הגאונים ז"ל ודעת מורי הרשב"א ז"ל דה"ה בשתובעו שנטל ממנו מנה של רבית והלה כופר דמשתבע היסת דדלמא כי רמית עליה שבועה מודה דפרשי אינשי מספק שבוע' ולא פרשי אינשי מספק ממונא אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דדוקא בטענת גזל משום דמתקן לאויה בחזרה אבל ברבית דלא מתקן לאויה בחזרה כדכתיב בר"פ איזהו נשך לדעת רבינו הרמב"ן ז"ל לא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא ודאי [אין] נראין לי דברי הרשב"א ז"ל וכמו שכתבתי עתה באחרונה בנמקי בב"מ וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלא משתבע היסת וכן כתבתיה. האי מאן דמפיק שטרא על חבריה פי' סתם שטר שאין בו נאמנות דאלו יש בו נאמנות ודאי לא משתבע כלל ואפילו בפוגם כי מה שמודה לו משיב אבידה הוא דפטור משבועה מדין מיגו דאי בעי אמר לא גביתי כלל וזה פשוט:

ומה בין זה לפוגם שטרו פי' דקס"ד דההוא נמי לא משתבע עד דלימא ליה אידך אישתבע לי ופרקינן דהתם אע"ג דלא אמר ליה משבעינן ליה ובדלא אמרינן דהתם משתבע בנק"ח כדעת הגאונים ז"ל משא"כ בזו שמעינן דבהאי נמי בנק"ח משתבע ואין זו ראיה גמורה דדילמא הכא לא פרכינן מידי אטכסיס שבועה אלא שכבר קבלנו שכל הנשבעין ונוטלין הם בנק"ח חוץ הנשבע על המשכון דאית ליה עליה כך וכך שנפטר בהיסת משום דאית ליה מיגו דלהד"מ או החזרתי וגם אינו חשוב נשבע ונוטל כיון שיש משכון בידו כדעת קצת הפוסקים ז"ל והוא דעת מורי הרא"ה ז"ל (ואף) [אבל] דעת הרמב"ם ז"ל שאף הוא נשבע בנק"ח וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל ועוד נאריך בזו יותר לקמן בס"ד:

ואם א"ל אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה כתבו הרא"ם והרמב"ם ז"ל וכן הסכימו כל בעלי הוראה ז"ל דדוקא בטענת פרעון שאינו נותן דופי בגופו של שטר ושטרא לפרעון קאי אבל בטוען עליו אמנה הוא או ריבית יש בו וכיוצא בו כאלו לא משתבע ליה כלל השתא אלא אומר לו שיפרענו ואח"כ אם ירצה יתבענו שנטל ממנו שלא כדין ויביאנו לידי שבועה אם טוענו ברי ומי שהוציא על חבירו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען שפרעו כבר כתבתיה במקומה בארוכה כי דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דמשתבע ומיפטר כדין מלוה ע"פ דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר בעדי' שגובה מנכסים משועבדי' ולא בכתב ידו שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כמו ששנינו בפי' אבל בתוס' כתבו והיא דעת רבותי ז"ל דבכתב ידי משתבע נמי אידך וגבי מבני חרי מיהת כדין מלוה בשטר והרשב"א ז"ל הביא ראיה משטר פקדון בעדים שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפ"ה אם טען החזרתי אינו נאמן אלא הבא בטענה דיכול לומר נאנסו משום מיגו כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה וכן נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה בכל גלילינו כדברי הרמב"ם ז"ל:

אר"י אר"א המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים פי' צריך לברר פרעונו בעדים ולא סגי לומר פרעתי בעדים פלוני ופלוני והכי מוכח מהא דאמר שמואל עלה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ובודאי דלהאי לישנא קמא לרווחא דמלתא נקט האי לישנא ולהוציא מלבו של רב אסי דאלו לדידיה אפי' לא אמר אלא פרעתיך ביני לבינך נאנון בשבוע' היסת דהא טעמ' דשמואל משום דהמלו' את חבירו בעדים א"נ לפורעו בעדים כלל וכדאמר רב אסי בלישנא בתרא וכ"ש אם אמר פרעתיך בפני עדים ומתו או איני זכור מהם וכן הלכתא וטעמא דר"א בלישנא קמא משום דס"ל דכיון שהקפיד להלוות לו בעדים הא גלי אדעתיה דלא מהימן ביה וכמאן דא"ל שלא יהא נאמן עליו אלא בעדים דמי ולית הלכתא כוותיה. תיובתא דרב אסי אבל לשמואל ל"ק ואע"ג דסתם נתתיו לך ביני לבינך משמע דהא פרישנא דלשמואל אף בטענה זו פטור:


דף מא עמוד ב[עריכה]


רב יוסף מתני הכי וכו' ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים פי' ולברר את פרעונו בעדים כדכת' לעיל:

כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולהאי לישנא ודאי כל שאמר פרעתיך ביני לבינך ואפילו בע"א אינו נפטר דהא לא קיים תנאו כלל שאמר אל תפרעני אלא בעדים אבל באומר פרעתיך בפני עדים אלא שאיני זכור מ' הם או שאמר שמתו אותם עדים בזה נחלקו המפרשים ז"ל שי"א דבהא אינו נאמן אע"פ שבא בטענת עדים וכביני לבינך דמי ומסתמא כי אתני אל תפרעני אלא בעדים לאו משום הא אתני דמ"ל שפרעו בינו לבינו או שיטעון שמתו או שאינו יודע מי הם אין בהם שום הוכחת עדות של אמת ודוקא נקט פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים שמסיים אותם שהם חיים דאיפשר לאגלויי וא"ת א"כ כי אותבינהו ממתני' לשמואל אמאי אסקוה בתיובתא נימא דמתני' באומר שפרע בעדים שמתו או שאינו זוכרה וי"ל דש"ס משמע ליה דאי משום הא פשיטא דחייב אלא ודאי להכי אוריך למיתני חייב מפני שצריך לפורעו בעדים לאפוקי מהא דשמואל ונוסחי איכא דגרסי לה הכי בהדיא תנן מנה לי בידך וכו' עד חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה"ד אילימא דלא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכא למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני וקתני חייב ואחרים כתבו דהאי לישנא דשמואל לאו דוקא דה"ה באומר בעדים שמתו או שאינו זוכרן דסוף סוף הרי בא בטענה שקיים שנאו שפרעו בפני עדם ויד התובע בתנאו על התחתונה ולהוציא מלבו של רב אשי הוא דנקט פלוני ופלוני ולא אהני תנאה אלא שלא נוכל לפורעו בינו לבינו בשום מיגו והא' יותר נכון:

פריך רב אחא ממאי דבשעת הלואה לאו דוקא דה"ה לאחר הלואה מהני תנאה (וכדדמינן) [וכדתנינן] מתני' להדיא או בדרך הרא"ם ז"ל או בדרך רבי' הר"ם ז"ל אלא הכא כל שהתנה אל תפרעני אלא בעדים קורא שעת הלואה וכל שלא התנה כלום קורא שעת תביעה ומשום דלאו אורחא לאתנויי אלא בשעת הלואה נקט הכי והכי דחינן ממאי דהא ברייתא על שעת הלואה או דכוותה קאי ושהתנה שלא יפרעהו אלא בעדים דילמא בשעת תביעה קאי שתובעו מה שהלוהו כבר ובשלא התרה כלום אלא (שהתנה) [שהלוה] סתם ופלוגתייהו במלוה את חבירו בעדים סתם דת"ק סבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וה"ק ליה לאו בעדים הלויתיך הי"ל לפורעני בעדים ופרע לי בעדים דקתני פי' ברר לי פרעונך בעדים ור"י סבר דא"צ לפורעו בעדים ויכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בשעת הלואה דלר"מ שהתנה עמו בשעת הלואה או אחרי כן שלא יפרעהו אלא כעדים דכ"ע צריך לפורעו בעדים ודלא כשמואל ויש גורסין כאן ותו לא מידי ובנוסחא דידן ליתא ולא בגירסת הרמב"ם ז"ל לפי מה שפסק כדבעי' לומר בסמוך:

א"ר פפי וכו' עד ר"פ משמיה דרבא אמר א"צ לפורעו בעדים ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן כך הגירסא בספרים שלנו והיא גירסת רבינו אלפאסי והגאונים ז"ל ולפי גירסא זו אתייא הא דרבא כדרב אשי דלישנא בתרא והא דלא פסק הלכתא כרב אשי משום דאיכא תרי לישני ואיכא דמפכי להו ללישני ולהכי לא סגי ליה למימר הלכתא כר"א כלישנא בתרא אבל בעל הלכות ז"ל גורס נאמן וזו גירסת הר"ם ז"ל ופסק הלכה שלו וכתב שחקר בנוסחאות ישנות ומדויקות שבאו לו למצרים שהיו כתובים קודם לזמן ההוא חמש מאות שנה והיה כתוב בהן נאמן וקשה מאד לגי' זו מאי איכא בין הא למימרא דשמואל דלעיל בלישנא בתרא דאסקיה ש"ס בתיובת' ממתני ואע"ג דאמרי' (מאי) [תנאי] היא הא אידחי' לה וי"ל כי לפי' האחרון שכתבנו לעיל בדשמואל הוסיף רבא עכשיו דדוקא שאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא אבל אם אמר פרעתיך בעדים ואיני זוכרם או עדים שמתו אינו נאמן דלהכי ודאי אהני ליה תנאיה למלוה ואע"פ שלא הוסיף רבא בלשונו עתה כלום על לשונו של שמואל אפילו הכי מדלא אמר הלכתא כשמואל ומדאסקינן ליה לעיל בתיובתא שמעינן דחדית לן רבא הא ולא הוצרך לפרש ולפירוש הראשון יש לפרש דלעיל אסקוה בתיובתא ממתני' משום דמשמע להו דמתני' דקתני חייב סתמא משמע לעולם ואפילו באומר פרעתיך בפני פלוני פלוני והלכו להם למדינת הים ורבא בא וחידש דהא איכא לאוקמה למתני' שפיר באומר פרעתיך בעדים סתם או מתו אבל באומר בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים מודה דמתני' דפטור וסתם רבא לשונו בזה משום דהא ידיעה לן מסתמא מכיון דלא אמר הלכתא כדשמואל וכדפרישנ' וכל זה דוחק והנכון כגירסת הספרי' שלנו ועליה סמך הרמב"ן ושאר כל המפרשים ז"ל והוא דעת רבותי נוחי נפש:

נמצא פסק הלכה שהמלוה את חבירו אפילו בעדים ואמר פרעתיך ביני לבינך נאמן אמר ליה אל תפרעני אלא בעדים וא"ל פרעתיך ביני לבינך או בפני עדים ומתו או איני זוכרם דכ"ע אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לדעת הרמב"ם ז"ל נאמן ולשאר הפוסקים ולשיטתנו אינו נאמן וכל היכא דאמרי' נאמן היינו שנאמן בשבועת היסת:

ההוא דא"ל לחבריה פרען באנפי ראובן ושמעון ואית דגרסי לא תפרען אלא באנפי ראובן ושמעון והכל דרך א'. גירסת הספרים שלנו והיא גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת רב אלפאסי ז"ל אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני אמר אביי באנפי סהדי א"ל באנפי סהדי פרעיה כלומר שלא נתכוון הלוה לסיים בעדים בדרך קפידא אלא לפי שנראה שהיו מצויים לו יותר ולאפוקי שלא יפרענו שלא בעדים רבא אמר להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה וכן בעובדא דבסמוך גרסינן אזל פרעיה באפי סהדי ואיתנוס ובדברי רבא נחלקו המפרשים ז"ל כי ר"ח ז"ל פירוש דדוקא דטעין פרעתיך בפני פלוני פלוני והלכו להם למדינת הים דלהכי אמר עדים מסויימים דלא לדחוייה בהאי טענה כלל אבל אם באו העדים לפנינו והעידו כן פטור בהא לא אפסילו סהדי דעלמא עליה ויש מסייעין פירוש זה מדלא אמר רבא דהא פסלינהו אלא דנקט לישנא דלא לידחייה וגם הרמב"ם ז"ל פסק וזה עולה לפום מאי דפסק הרמב"ם ז"ל באומר אל תפרעני אלא בעדים שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן דאהני ליה כי אמר בפני פלוני ופלוני פרען דלא מהימן עד שיביא עידיו אבל לפום גירסא דגרסינן לעיל אינו נאמן כי אמר ליה פרעו בפני פלוני ופלוני לא אהני ליה מידי טפי מן האומר אל תפרעני אלא בעדים וזה אינו במשמע ויש מתרצים דלעיל אע"ג דאינו נאמן נטרינן ליה זמן קרוב לפי ראות ב"ד עד דנחזי אי מייתי להו אבל בהא לא נטרינן ליה כלל דלהכי אמר ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל אפי' שעה וקשה לשיטה זו דהא מדקאמר אזל ופרעי' באנפי סהדי אחריני ואמר אביי נמי באנפי סהדי א"ל באנפי סהדי פרעיה משמע לן דקים ליה דפרעיה בסהדי וכגון שבאו לפנינו אלא שהרמב"ם ז"ל כתב שמצא כתוב בגוילים הנזכר לעיל וכן בהלכות גדולות אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה ואף לגירסא זו צריכין אנו לפרש שגורס כן לומר שהוא כאלו הוה בין דיליה לדיליה לומר שלא באו עדים לפנינו שאילו באו לפנינו היה פטור ולא בשפרעו ממש בינו לבינו דא"כ ודאי לא מהימן כלל שאף באומר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן וכ"ש כשסיים לו עדים אבל רבינו אלפאסי ז"ל כתב שאם באו לפנינו עדים שפרעו אינם נאמנים ורבא ה"ק דלהכי א"ל ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל בסהדי אחריני ואע"ג דמייתו להו וכאלו פסלינהו לכ"ע עליה להאי מילתא ולפי שלא פסלה בפי' לא נקט רבא דפסלינהו וכן נראה עיקר לפום הגירסא הראשונה שיש בספרים אזל פרעיה באנפי סהדי אחריני ועוד הביא ראיה הוא ז"ל מעובדא דבסמוך דא"ל לא תפרעין אלא באפי סהדי דתנו הלכתא אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני ואיתנוס וכו' עד דאמר ליה כיון דקא מודית דקבילתנהו מינאי פרעון הוי דמשמע דוקא משום דקבלינהו הא לא"ה לא הוי פרעון ואע"ג דאזל ופרעיה באנפי סהדי דמשמע דודאי פרעיה באנפינהו כדכתיבנא וזו ראיה היא לפי הגירסא הזו אבל לדברי ר"ח והרמב"ם ז"ל י"ל דל"ק משום דאינהו לא גרסי בהאי עובדה אלא פרעיה סתם או פרעיה בין דיליה לדיליה וכפום פירושא דפרישנא לה לעיל אבל הגירסא הראשונ' היא הנמצאת לנו בכל הספרים ולפי אותה הגירסא הפסק הנכון כרבינו אלפאסי ז"ל וכן עיקר:

רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי איכא דק"ל כיון דסהדי לא מהימניה מכלל דפסולי עדות הן וא"כ היאך הלוה מוחזק כפרן על פיהם ולאו מילתא היא דודאי העדים כשרים הם אלא דכיון שהוא כמודה על עצמו שלא פרע הוא נזוק בנכסיו ופוסלם עליו לפי שהודאת בעל דין לחובתו חשיבא לחיוביה כנגד מאה עדים שיעידו לזכותו כדאמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וזה פשוט:

ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן רב אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה פר"ח ז"ל דהא לעדות העדים קאי שאין הכחשתם חשובה הכחשה דכיון דלא רמייא עלייהו שלא הזמינם לעדים אמרי להד"מ ולאו אדעתייהו ואינו נכון דהא אמרינן האי לישנא בעובדא דבסמוך דאמרו עדים בארבעה ארבעה הוו קיימי והתם ליכא למימר גבי עדים דאמרי ולאו אדעתייהו כיון שנתנו לבם לומר בבריא בכך וכך הוו קיימי לכך הנכון כדפירוש רש"י ז"ל דאנתבע קאי דכיון דלא רמייא עליה לפרוע בעדים וגם לא היה צריך עתה לומר כן א"ל ולאו אדעתיה ודכוותה הוה ס"ד לומר לקמן דכיון דלא רמייא עליה לומר בעפצים פרעתיך יכול הוא לוה לומר עתה דאמר לה ולאו אדעתיה שהיה סבור שפרעו בעפצים ואם לא פרעו בעפצים פרעו בדבר אחר ופסקי כולהי רבוותא ז"ל הלכתא כרבא וק"ל מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר"י נפחא א"ל פרעתיך בפני פ' ופ' א"ל יבא פ' ופ' ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימנינא והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים א"ל כי הא ס"ל דאמר ר' אבא אמר רבי האומר לחבירו פרעתיך בפני פ' ופ' יבאו פ' ופ' ויעידו א"ל והא אמר רב גידל אמר רב הלכ' כרבי ואף רב לא אמר אלא לברר א"ל אנא לברר נמי קאמינא ופירוש שם רש"י ז"ל וכל המפרשים הראשונים ז"ל דה"פ לברר קאמינא לברר הדבר אם יאמרו כדבריך שאם יאמרו להד"מ תהיה חייב אבל אם לא תמצאם או שיאמרו אין אנו זוכרים הרי אתה פטור וכן נראה מדלא א"ר אבא מעיקרא [אלא] ואי לא אתו לא מהימנינא דאלמא לא הויא קשיא לי' אלא אי לא אתו אמאי לא מהימן הא אי אתו ומכחשי ליה דינא הוא דלא הוי מהימן וא"כ קשיא להא דהכא ונראה כי רבינו אלפאסי ז"ל סובר דודאי פליגא הא דהכא אההיא ולכך לא הביא שם אותו מעשה ופסק כאן כרבא ויש שהיו מחלקין משום דהתם אמר בניחותא פרעתיך בפני פ' ופ' משא"כ בזו דאמר בתמיהה ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני דמשמע דבמסתפק קאמר ואינו נכון דאדרבא כל שהתלמוד אומר בלשון אתמהה בדבר שהוא ברור לו אומר כן כדאמרינן בעלמא ולאו מי אתמר הכי ואמרינן לקמן ולאו אתורי יהבת להו ור"ת ז"ל פירש ההיא דפרק גט פשוט בדרך אחרת דה"פ אנא נמי לברר קאמינא דאע"ג דאפילו אתו עדים ואמרו להד"מ לא הויא הכחשה מ"מ חייב הדיין לברר הדבר כל היכא דאפשר שיבואו עדים ויעידו לברר הדבר ולהוציא דין אמת לאמיתו ושלא יצטרך הלה להשביעו שפרעו וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ובירושלמי יש סיוע לדבריהם שאמרו שם לא אמר רב אלא לעמוד על אמיתת הדבר ולפ"ז יש לפרש לשון הגמרא שלנו דהתם ה"ק וכי לא אתו ומסהדי כדקאמינא לא מהימנייה והא לא אמר רב אלא לברר אמיתת הדבר לרווחא דמילתא וא"ל אנא נמי לברר קאמינא וכדי שלא תצטרך להשבע אבל הרמב"ן ז"ל פירוש שם כלשון רש"י ז"ל משום לישנא דגמרא כדאמרן ותירץ דההיא דפרק גט פשוט מיירי כי גם לאחר שבאו העדים ואמרו לא היו דברים מעולם הוא מחזיק בדבריו הראשונים כי בוודאי פרעו בפניהם ובהא אינו נאמן והא דהכא כשחוזר ואומר סבור הייתי שפרעתיך בפניהם ואם לא היה בפניהם היה בפני אחרים להכי אמר רבא שהוא נאמן בשבועת היסת דמילתא דלא ראייא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה ובמסכת בבא בתרא במקומה כתבתי תירץ אחר שהוא נכון יותר מן הכל ע"ש:


דף מב עמוד א[עריכה]


ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סיטראי נינהו כלומר מצד אמר קבלתים בשביל חוב אחר שאתה חייב לי אמר רב נחמן איתרע שטרא ויש שפי' וכן דעת ר"ח ז"ל דלהכי קאמר איתרע ולא אמר איבטיל למימרא דלא איבטיל לגמרי אלא שנחלש כחו קצת שאינו גובה אלא מבני חרי וגם אם יש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה אבל רבינו האי ורב שרירא ז"ל פי' דאיבטיל לגמרי וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל איבטיל שטרא ומשתבע לוה שבועת היסת ומיפטר ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דתורי דבסמוך דאמר כי האי לישנא איתרע שטרא והתם ודאי רגלים לדבר דאיבטיל לגמרי כיון דקא מודו דאתורי יהב ומתורי שקל כדאמרינן לקמן בסמוך וא"כ ה"ה לאיתרע שטרא דאמרינן הכא ואין זו ראיה ברורה דהתם נמי איכא למימ' דאיתרע ולא איבטל קאמר דנהי דאיכא לקמן הוכח' יותר לומר ביה איתרע טפי מהא דהכא ורב מתרץ כדר"פ אינו הוכחה גמורה לומר דאיבטיל לגמרי ומ"מ נראין דברי רבינו אלפאסי ז"ל משום דמהיכא תיתי לעשות פשרה זו לאורועי שטרא לחצאין אי חיישי' לסטראי למה יגבה אפי' מבני חרי ואי לא חיישינן לסטראי יגבה אפילו ממשעבדי ולישנא דאיתרע שטרא לא מוכח כפי' דר"ח ז"ל שהלשון הזה נאמר בתלמוד אפילו היכא דלא מגבינין כדאמרי' האי שטרא ריעא לא מגבינין ביה ואמרינן בפ' הכותב כגון אבא מארי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה למימר דלאו אגבויי מגבינין ביה ולאו מיקרע קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מינה הכא נמי להכי אמר אתרע שטרא למימרא דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה ומיהו כיון דלא קרעינן ליה ואי תפס אפי' בעדים לא מגבינן ביה לא אמרינן ללוה דלשתבע היסת דפרעיה כדכתב רבינו אלפאסי ז"ל דהיכי משתבע האי ואידך נקיט שטרא עליה אי בעי דלישתבע ליה ליהדר ליה שטרא וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכן דעת תלמידיו רבותי ז"ל:

הכי השתא התם כיון דקאמר ליה דאתורי יהב ליה ואתורי שקל איתרע שטרא פי' דכיון דאידר א"ל לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ושתק ליה אלא דאמר סיטראי נינהו מכלל דמודה ליה וכיון שכן רגלים לדבר קצת דכיון דזוזי דהאי שטרא אוזפיה לצורך תורי ומתורי גופייהו שקל הני זוזי דמאותה הלואה דתורי פרע ליה. והנ"מ דפרעיה באנפי סהדי גירסת הספרים אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר וכו' ויש גורסין אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מגו דיכול לומר מגו וכו' כתב הרא"ם ז"ל דדוקא נקט ש"ס דאיכא סהדי דפרעיה כלומר שמעידים שנתנם לו בתורת פרעון אלא דלא אדכר שטרא דהשתא ליכא משום מגו אבל לא מסהדי אפרעון אלא שראו שמנה לו מעות עדיין הוא יכול לומר סיטראי נינהו אף דלא יכול לומר להד"מ הוה יכול לומר במתנה נתנם לי ומגו דיכול לומר נתתם לי יכול לומר סיטראי נינהו וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראייה בלא ידעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור אע"ג דההיא הויא לאוקמא ממונא והכא הוא לאפוקי ממונא ולגבות שטרא מן הלוה למלוה הא נמי כי מעיינת ביה לאוקמי ממונא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא אלא שטר במקומו עומד ועדותן לגבי השטר לא מעלה ולא מוריד דאינהו לא מסהדי אלא אהני זוזי דיהיב ליה באנפייהו וכי דחי ליה להאי גוביינא דאמרי סהדי לומר דמתנה הוה ממילא קם ליה שטרא (בחיי לוה) [בחיוביה] וגבי ליה ולא בהאי טענה גבי אלא בשטרא גופיה ורבינו ז"ל השיב עליו דמנא ליה דאי אמר במתנה נתנם לי הוה נאמן עד דנעביד מינה מגו ואי מההיא דפ' שבועת העדות דלא מחייבינן ליה התם אלא משום שהוחזק כפרן ואילו אמר במתנה נתנם לי היה נאמן שאין עדות נתינה עדות וכדקרי לה סתם ראייה בלא ידיעה התם הוא בעיקר חיוב של לוה שזה טוען שהלואה היו וזה טוען לא היו אלא מתנה שהבא לחייב חבירו שהלוה לו עליו להביא ראיה דמהיכא תיתי לומר שיהיה הלואה יותר ממתנה אבל הכא ודאי ריעא טענתא לו ובא לומר שהיה חייב לו ושנתן לו במתנה ולא פרע חובו וגריעה טענה זו טפי מטענת סיטראי גופא ועוד דהאי לאוקומי ממונא והכא לאפוקי ממונא דמאי דקא' הרב ז"ל דלאוקומי ממונא הוא דלאו אשטרא מסהדי אלא אזוזי דיהיב הא לאו מילתא דכיון דקי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואי לאו דאמר במתנ' נתנם לו או במגו דידה לא הוה גבי והשתא גבי מיגו לאפוקי ממונא הוא וליתא להך ראיה כלל ועוד ק' לישנא דגמ' דאמרי אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר להד"מ אלא שבזה י"ל כי כלפי שסתם הש"ס לשונו תפס כן וכשתמצא לומר דאיכא עידי נתינה מעולם הא דקאמר להד"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחבירו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרעהו אע"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד"מ וזה נ"ל ברור ומ"מ הראיה שלפ' שבועת העדות אינה דומה לזו מטעמא דכתב הרמב"ן ז"ל אלא שלשון הגמ' מסייע קצת לפירוש הרא"ם ז"ל מדנקיט תלמודא וה"מ דאיכא סהדי דפרעיה דמשמע דדוקא דאיכא עידי פרעון ואמרינן נמי לפום גי' הדה דלעיל אבל ליכא סהדי דפרעיה דמשמע דכל דליכא סהדי דפרעיה ממש יכול לומר סיטראי נינהו וכעובדא דאבימי דפ' הכותב דאדכר ש"ס הכא לסייעתא דהאי מסקנא הכי א"ל אבימי איכא סהדי דפרעתינהו ולא אמר איכא סהדי דיהבת להו והתם בודאי בדוחא א"ל איכא סהדי דפרעתינהו כי לא היה רוצה אבימי להפסיד ממונו מפני חסרון טענה לכנ"ל כדברי הרא"ם ז"ל. וכדאבימי בריה דר' אבהו פי' עובדא הוא בפ' הכותב ושם פירשתיה בארוכה בס"ד וכולה שמעתין בשאין הלוה מודה שהיה חייב לו סיטראי ואין למלוה ראיה בזו אבל היכא דאיכא ב' חובות ודאין עליו ונתן לו פרעון סתם והן חולקין על איזה מהן פרע והעדים אין יודעין לברר דעת רבינו הרא"ה ז"ל דמסתמא לדעתו של מלוה הוא פורע שיטלם מאותו חוב שירצה שהגיע זמן פרעונו כיון דיהב ליה סתם ולא פי' ומיהו אם הא' הוא חוב והא' הוא ערבות ואפילו בקבלנות סתמא על החוב הוא ודאי דלא שביק אינש למפרע חוביה ופרע ערבותיה מפי רבינו ז"ל:

ההוא דאמר ליה לחבריה מיהמנת עלי כל היכא דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי וכו' עד נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי מהימניה פי' דהא לא א"ל אלא מהימנת עלי ואהני ליה דכי ליכא סהדי דפרעיה אע"ג דאמר ליה אשתבע לי לא אשתבע ליה אבל טפי מסהדי לא המניה ונראים דברים דאפי' טפי   מן חד סהדא לא הימניה ואם יש ע"א שפרעו נשבע לו דלישנא דמיהמנת עלי לא משמע אלא עליה בלחוד ומשום דבעובדא הוו סהדי נקט לה ר"פ טפי מן סהדי וכן דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל. ההוא דא"ל לחבריה מיהמנת עלי כבי תרי וכו' עד אר"פ כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה ואיכא דק"ל כי הימניה כבי תרי ולא אתו אלא תרי מאי מהני לי' דהא איכ' למימ' אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולאו קושיא הוא דודאי כי הימניה כבי תרי ה"ק שיהא נאמן כב' עדים גרידי דאורייתא וכאלו פסל על נפשיה בהא כל תרי סהדי דעלמא ומפשטא דסוגיין משמע דאע"ג דלא אמר כב' עדים כשרים אלא כב' עדים בהכי סגי דסתם בב' עדים כשרים בעי למימר וכדאמרינן הכא מהימנת עלי כבי תרי ואסיקנא דכי אמר כבי תרי אפילו אתו ק' סהדי מהימן עליה דתרי כק' ומאה כתרי אבל א"ל כתלתא ואזל פרעיה בפני ד' ביטל נאמנותו וכי אמרי' דכי אמר כבי תרי ואתו ג' דלא מהנו בדאתו בתורת עדים שאם עשאם ב"ד ופרע בפניהם מיד נפטר דנהי דמהניה טפי מסהדי טפי מבי דינא לא הימניה וזה דעת רבותי' נוחי נפש ועיקר. ואפי' היכי דהימניה כבי תרי דכי אתו תרי או ג' בתורת סהדותא לא מיהמניה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה דדוקא דהוו עדי פרעון אבל אתו עדי הודאה דאודי קמיה דאיתפרע הרי הם נאמנים עליו וכן בההוא דלעיל דאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דאמרי' דלרבא כי אתו תרי סהדי אחריני לא מהימני ה"מ עדי פרעון אבל עדי הודאה נאמנין דהא עליה מסהדי ולא אגופא דפרעתא ובהא לא פסלינהו והר"ז הלוי ז"ל סובר דאפי' עדי הודאה לא מהימני והביא ראיה מההוא עובדא דא"ל לא תפרעין אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואתי סהדי אחריני דפרעיה וכו' וא"ל רב נחמן כיון דמודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאה זיל אייתינהו אלמא אע"ג דאודי השתא בפרעון צריך היה לקיים תנאו שאומר לו אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואין זו ראיה דהתם לאו בדוקא א"ל הכי אלא מילתא בעלמא לפיוסי דעתיה ותדע דלמלוה גופי' א"ל זיל אייתינהו ואי בדוקא א"ל לאידך לזה הול"ל דלייתינהו דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא מיפטר ועוד היכי מייתי להו לזוזי והא איתנס ועוד כי אין דרך החכם להשתבח בעצמו לומר הא אנן דגמרי' הלכתא ספרא וספרי וכו' אלא ודאי בדרך בדיחותא וגוזמא א"ל כן וכדברי רבי' הרמב"ן ז"ל עוד נתן טעם לדבריו ז"ל דויאי אי לא משכחת עדי פרעון שיש בכללם עדות הודאה לא מהני כ"ש עדי הודאה גרידתא וגם זו יש לדחותה דהתם כיון דסוף לא נתכוון להודות ממש ולעדות פרעון באו ובו עיקר עדותם לא מהנו דהא להכי אמר אל תפרען אלא באנפי פ' ופ' אבל הכא שבאו להודאה בלבד ולמסור להם עדות על זה הודאתו כמחילתו וכאלו בטל נאמנתו ועדותם על הודאה זו כאלו העידו שנמחל וביטול כחו וכל זכות שיש לו בשטר ההוא ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע ואמר בודאי בההיא דלעיל דלא א"ל לא תפרעני אלא בפני פ' ופ' ומסתמא הוא דדיינינן פסולה אשאר עלמא לא משמע ההוא פסולה אלא אפרעון ולא אהודאה אבל הכא דעבד ליה נאמנות כל היכא דאמר לא פרענא אע"פ שיבואו עדי הודאה לא מהנו דסוף סוף הוא מכחיש להו ואמר להד"מ ולא פרענא מעולם דהא הימניה דלגבי מיניה כל היכא דאמר לא פרענא והרי הוא אומר דלא פרע וכן דעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל דבשטר שיש בו נאמנות כל היכא דאמר דלא פרעיה אין עדי הודאה מועילים לו ונראה דעדי מחילה מהנו דהא איהו לא פסיל סהדי לעדות מחילה הילכך אפי' יהא נאמן שלא נתפרע מ"מ בשטר שנמחל אינו גובה ומעתה זה הטעם לעדות הודאה לפי שהודאתו בשטר שהוא פרוע זו היא מחילתו כדכתיבנא בב"מ ועכ"ז אין לי אלא דברי רבותי ז"ל ואם האמינו בכל טענות שיטעון בחוב זה אפי' עדי מחילה אינם מועילים ולא עדי ביטול השטר חוב דהא מכחיש להו בכולהו ואיהו מהימן טפי מנייהו וא"כ מאי תקנתו של שטר שיש בו נאמנות בזו י"ל דליכתוב לו בכתב ידו שהוא פרע דכי נפיק כתב ידו בב"ד ומתקיים כמאן דמודה השתא בבי דינא והוייא ליה כההיא דאמרי' לעיל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי או יפרע בב"ד דטפי מבי דינא לא מהימני או יכתוב לו שהוא מתחייב לו בכדי הסך שנגבה ממנו בשטר זה כשיבוא עליו שובר אתי עליה ממ"נ דאי מודה בשובר ניחא ואי לא מודי ביה הרי הוא חייב לו כנגדו ובהא לא אמרי' זה גובה וזה גובה כדין ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה מכיון דתפיס וכדאיתא התם בהדיא בההיא שמעתא בפרק שני דייני גזרות וכן תקנו רבותי' ז"ל והיכא דלא מהנו עדי פרעון י"א דנהי דלא מהנו השתא לעכב פרעונו מפני נאמנותו מ"מ לבתר דפרעיה השתא יכול לחזור בו ולגבות ממנו בעדי פרעון אלא מה שפרע בפניהם שהרי נתקיים תנאי נאמנותו וכן נראה בדברי הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה שכתב דלהכי כתבי בנאמנותו של שטר שיהא נאמן לעולם וש"מ דאי לא כתב ביה לעולם חוזר וגובה באותן עדים אבל הרא"ם ז"ל כתב דלעולם לא מהימני אלא לגבי פרעון דההיא הלואה עדים פסולים הם וכן נראין הדברים היכא דאתו עליה בעדות פרעון דההיא הלואה דהא כי אמר מלוה דלא פרע בעוד שהשטר בידו הוחזק בנאמן כב' עדים ואפסילו אידך לעדות פרעון וכיון תו לא הדר מלוה לאיפסילי ולאיכשורי אינהו שכבר הוחזק עדותו בב"ד אבל אם לוה פקח הוא מוקים להו להנהו סהדי דליחזי אידך פרעון בתרא והדר מסהדי עליה דמלוה שיש לוה מנה אצלו שלא כדין דהא ידעי אינהו דהאי מנה בתריה שלא כדין שקליה וגזל הוא בידו והשתא ודאי מהימני דלאו בעדות פרעון דשטרא אתו עליה דהא לא אתו למיסהד אפרעון קמא אלא דמסהדי על מנה בתרא שיודעים שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין בהא דהכא ובין בההיא דאל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כנ"ל וכן הודה לי מורי הרא"ה ז"ל וכן עיקר:

אין נשבעין על טענת וכו' פי' הרא"ם ז"ל דדוקא בשבועת מודה במקצת דאיירי בפרקין דליתא אלא בטענת ברי וכן בכל דוכתה דבעי טענת ברי משום דטענת חש"ק דשמא ואפי' כי טעני בברי אבל שבועת השומרים דאיתא בטענת שמא נשבע בטענת ברי קטן ואע"ג דכתיב כי יתן איש דדרשינן איש ולא קטן כדאיתא בגמ' בפ' שומרים שדינן ליה אמודה במקצת דכי הוא זה בלחוד דהא קי"ל דעירוב פרשיות שנו כאן והקשה עליו רבינו הרמב"ן ז"ל דודאי קרא דכי יתן עיקרו בשומרים הוא דכתיב וע"כ משבועת השומרים ממעט קטן דכי דרשי' עירוב פרשיות כתוב כאן אינו אלא לענין דבשבועת השומרים איתא אפי' כטוען בכל נגנב או נאנס ולא בעינן בה הודאה במקצת אבל לכולהו שאר דינין כולה פ' עיקרה בשומרים ועוד דאי הכי כי רמינן בגמ' רישא דמתניתין אסיפא נמי דרישא במודה במקצת וסיפא דקתני נשבעין בשבועת השומרים והא ניחא טפי מכולהו פירוקי דפרקינן בגמ' ואי משום דקתני סיפא נשבעין לקטן ולהקדש ובהקדש ליכא שבועת השומרין נהי דאין נשבעין עליהם מן התורה מדרבנן נשבעין כדאיתא בפרק הזהב בהדייא ועוד דבפ' הגוזל לענין טוען טענת גנב בפקדון דמשלם כפל מעעטינן מינה טוען טענת גנב לקמן משום דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ותניא אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד אלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כא' וש"מ דכי יתן איש ואין נתינת קטן כלום בהני שומרין איתיה הילכך אין נשבעין לקטן בדיני שומרין כל שבא מחמת נתינתו ואפי' תבעו כשהוא גדול מגזירת הכתוב אבל בבא בטענת נתינת אביו ובטענת ברי והוא טוען נאנסו אפשר דלראב"י דחשיב ברי דידיה ברי גמור דלדידי' משתבע אפי' שבוע' נאנסו כי היכ' דמשתבע לאביו דהא גביה ליכא מיגו דכופר בכל כי היכי דליתיה גבי אבוה ונתינת גדול איכא וכי היכי דמשתבע ליה במודה לו במקצת אבל לרבנן דלא חשיב ברי דידי' ברי ואי בעי כפר ליה אף טענת נאנסו לא משתבע ליה ובשבועת השותפין והאריסין וחבריהם דתיקון רבנן ואיתנהו בטענת שמא נשבעין ג"כ לקטן משהגיע לעונת הפעוטו' וכן במקחו וממכרו דתקון רבנן לפעוטו' משום כדי חייו מסתברא דנשבעין להם היסת דר"נ משום תקנתא דידהו דהא ודאי בכלל תקנתן שאל"כ תקנתן קלקלתן דאינהו לא ידעי לאזדהורי אבל אין משביעין את הקטן שהגיע לעונת הפעוטות אפי' במקחן וממכרן דשבועה דידהו לית בה ממשא ואית בה משום לפני עור לא תתן מכשול ולדאתי למיסרך כשהוא גדול וגדול דשקיל וטרי בהדי' ליזדהר מיני' שלא יצטרך לבוא לידי מקום שבועה דהוא גדול הוא דידע לחוש לעצמו וליכ' למיקשי (היכי) [אמאי] לא מוקמי' הסיפ' בהא דפעוטות דכתי' נשבעין להם דאי בשבועת היסת ליתא במתני' כלל דתקנת אחרוני' היא ואי שבועת השותפין והאריסין וחביריהם הבאים שלא בטענה לא איירי מתני' בהא מסתמא דההיא פשוטה ואי בבא בטענת אביו וטענת בריא וכראב"י הא בכלל מאי דאוקימנא בגמרא כראב"י ובמודה במקצת וההיא עדיפא דאיירי בה תנא לעיל בפרקין:

והא אמרת רישא אין נשבעין וכו' א"ר בבא בטענת אביו וראב"י הוא דתניא וכו' וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור פי' רש"י ז"ל והתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ואינו נכון חדא דאי מיניה מקשה תלמודא הו"ל לאדכורי בהדייא דהכי אורחא דש"ס ועוד דההיא לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן כדקתני בהדייא מפני תיקון העולם ואפילו בגדול הבא בטענ' ברי ומחמ' עצמו שאמ' לו ב' (רישין) [כיסין] קשורין ודאי מצאת לי וכדאיתא בהדייא בדוכתה במסכת גיטין ועוד דהתם מוכח דראב"י לית ליה מתני' דהמוצא מציאה לא ישבע דר' יצחק אוקמנה דפליג אההיא מתני' ואמרי דאמר כראב"י ואפ"ה פרכינן התם כי הכא ור"א לית ליה משיב אבידה פטור לכך הנכון כמו שפי' בתוס' דכל דאית ליה מגו דאי בעי כפר בכל מקרי משיב אבידה (ופרקינן) [ופרכינן] הכי להדיא משום דמיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה:

אמר רב בטוענו קטן פי' ובטענת ברי דהיינו כסתם טוענו ופרכינן וטענת קטן מידי ממשא אית ביה פי' ואפי' בא בברי והתנן אין נשבעין וכו' והא דנקיטיה האי לישנא ולא נקטי' והא קתני רישא אין נשבעין על טענת חש"ק משום דהא שקלא וטרייא על ברייתא דראב"י באנפי נפשה קיימא וכדשקליה וטרייא הכי בפ' האשה שנתארמלה ובפרק השולח וזה פשוט:


דף מב עמוד ב[עריכה]


גי' הספרים והיא גי' רבינו אלפאסי ורש"י ז"ל אלא הכא בדרבה קמפלגי ופי' רש"י ז"ל לעולם בטוענו קטן בברי ודק"ל מדתנן אין נשבעין לקטן ל"ק דההיא בבא בטענת עצמו והא דראב"י בבא בטענת אביו והקשו בתוס' דא"כ עיקר התי' חסר מן הספר ובפי' הו"ל לאדכורי האי תירוצא דמתרץ מתניתין דאין נשבעין לקטן כיון דמינה אקשינן ועוד דהא להדייא פריך ש"ס מעיקרא ובאתמהה טענת קטן מידי ממשא אית ביה אלמא פשיטא להו דלית בהו ממשא לאשתבועי עלה והיכי הדר השתא לתרוצי בניחותא דאית ביה ממשא לכך הנכון דהשתא נמי בטוענו גדול מוקמי' לה והא דאמרינן אלא היינו משום דהדריה מתירוצא דפרקי' קושיא דאקשי' טענת עצמו טענת אחרים והודאת עצמו דפרכי' עלה כולהו טענתא נמי הכי נינהו והדרינן מאי תירוצא ואמרינן דהא דקרי ליה טענת עצמו היא כדרבה וכדמפרש ואזיל דהוה ס"ד דבבנו מעיז ומעיז ואפ"ה משתבע על טענתו אליב' דר"א וכ"ת והא לראב"י אמרי' דבבנו נמי אינו מעיז וא"כ היכי קרי לה טענת עצמו וי"ל דאליבא דרבנן דס"ל דבבנו מעיז ומעיז קרי לה ראב"י טענת עצמו ויש נוסחאות דל"ג אלא ואין להלמה לפי' רש"י ז"ל דלדידיה הא אהדר ליה ש"ס מאוקמתא קמייתא דהוה מוקים לה בטוענו גדול אבל לפי זה אפשר להלמה דמשום דאכתי קיימי' בעיקר אוקמתא לאוקמת בטוענו גדול ולא אתינן השתא אלא לתרוצי תירוצא אחרינא במאי דאקשי' מטענת עצמו לא בעינן למימר בה אלא שהגירסא הראשונה ניחא יותר:

דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע האריכו בהא דרבה בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל האריך בה הרבה ולפי שכבר הארכתי בה הרבה גם אני כאן במהדורא קמא ובכמה דוכתי אחריני דתרי מהדורי אקצר בה כאן שלא לכתוב אלא העיקרים ושיהא מועט מחזיק את המרובה וכן פירושא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה דוקא ישבע כלומר כיון דכופר בכל פטור יהא הוא ג"כ פטור ואע"ג דמדין נפשיה איכא למימר דמשתבע כיון דמודה מקצת רגלים לדבר שאין חבירו תובעו בשקר אפילו הכי כיון דכופר בכל פטור יהא הוא ג"כ [פטור] במינו דמשיב אבידה דהא מגו דאורייתא הוא וסברא הוא כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה וכ"ת ומנ"ל לרבה דכופר בכל פטור מן התורה דאי מדכתיב כי הוא זה דילמא לומר דאף כי הוא זה חייב שבועה ולא נימא לאידך גיסא דרגלים לדבר דקושטא קאמר כיון דמודה במקצת ואי משבועת עד א' דלא איצטריך אלא לכופר בכל וש"מ דכי ליכא אלא עד א' לא משתבע מדאורייתא הא ליתא דהא איכא למימר דאיצטריך למודה אע"ג דליכא כפירה אלא פרוטה וליכא נמי תביעת שתי כסף דבעי' במודה מקצת דעלמא והנכון בזה דליכא למימר לרבה מנ"ל דכופר בכל פטור משבועה דאורייתא שזו הלכה רווחת בש"ס וכמה משניות שניות בה בפרקין ודוכתי אחריני ועלייהו סמיך רבה דהוה אמורא:

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פירוש רש"י ז"ל בעל חובו דוקא שגמלו חסד ולאפוקי טענת פקדון שלא גמלו כלום אבל המפקיד אדרבא הוא גמלו חסד ובפקדון יכול הוא להעיז לכפור בכל כמו במודה במקצת וכיון שכן אף בכופר בכל חייב שבועה מן התורה שאלו היה הוא פטור אף מודה מקצת היה פטור דמיגו גמור הוא ממעיז למעיז והיינו דאמרינן בעלמא עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב אבל בפקדון מעיז ומעיז והקשה עליו דהא כל המשניות ששנינו בפרקין בענין מודה במקצת בפקדון הם כדקתני כך וכך מסרת לי והוא אומר לא מסרתי אלא כך ולשון מסרתי פקדון הוא וכן מוכיח בהדיא עובדא דרעייא דלא אשכחן בה שבועה דאורייתא אלא משום דר"ח קמייתא דאתי בק"ו ממודה במקצת לכך הנכון דבפקדון נמי כופר בכל פטור מדאורייתא ומודה במקצת חייב והא דאמרינן התם דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ולא בפקדון היינו בטענת פקדון דוקא דהיינו שבועת השומרין דנאנסו ודכוותא דהתם אפי' אמר שכל הפקדון נאנס חייב שבועה דבהא יכול הוא להעיז פניו לעולם שעל הרוב אין הבעלים יודעים אם נאנס דהיינו דאמרינן התם דהא דעירוב פרשיות כתב כאן פליגא לרמי בר חמא דאין שבועת השומרין עד שיודה במקצת ויכפור במקצת ויאמר בשאר נאנסו וכגון שטענו שלש פרות כדאמרינן בפרק שנים אוחזין וכדמוכח בהדיא בפרק הגוזל והא דמאמר הכא אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שיודע האמת כמוהו כמה הלוה לו ואם פרעו ומעתה ה"ה לפקדון כל שטענתן בכפירה והודאה כדין מלוה ונקט בעל חובו משום דשכיח טפי. והאי בכוליה בעי לכפריה אי לאו דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכוליה בעי דלודי ליה עיקר הפי' וכ"ת א"כ אפי' כופר במקצת בלבד יהא נאמן מהאי חזקה הא ליתא דכיון דמודה במקצת לא חשיב נפשיה מעיז במה שכפר דהא תלו אינשי דאישתמוטי וכו' ואמר רחמנא רמו שבוע' עליה כי היכי דלודי ליה פירושכי היכי דלודי בעת שבוש מלהעיז פנים שאם יצא מב"ד זכאי אף משביע' עכשיו שוב לא יודה אישתכח דטעמא שאמרה מודה במקצת הטענה ישבע וכופר בכל פטור משום דליכא מיגו מעלייא דמיגו מעלייא הוא כשהוא ממעיז למעיז או משאינו מעיז לשאינו מעיז שאלו כפר בכל היה מעיז ועכשיו שמודה במקצת אינו מעיז לאו מיגו מעלייא הוא ובעי למירמא עליה שבוע' זו והלכתא כרב ומכאן אנו למדין למקומות אחרים דכל מיגו שהוא ממעיז לשאינו מעיז בעי שבוע' בנקיטת חפץ והיינו עובדא דהנהו עיזי שאכלן עיזי בנהרדעא חושל' דקי"ל שיכול לטעון עד כדי דמיהן מיגו דאי בעי טעין לקוחות הן בידי אלא דרמו רבוותא ז"ל עליה שבועה דנקיטת חפץ משא"כ בטענות לקוחות הן בידי דליכא אלא שבועת היסת משום דבטענת לקוחות הן בידי היה מעיז פנים בפני בעל העזים דאיהו לא ידע בהא מידי. ר"א סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז להיות כופר בכל ולהתחייב במודה מקצת והוא שטוענו ברי דומיא דאביו וכדמפרש בסמוך דמוקמינן לה דקאמר ברי לי הכא דקאמר ברי לי פירוש הראב"ד ז"ל שאמר אבי פקדני בשעת מותו דאלו כשטוען בפני הודית לאבי בשעת מותו או בפני הלווך ולא פרעתו אף רבנן מודו שאינו מעיז וכופר בכל פטור ומודה במקצת חייב ואין זה מחוור חדא דהיכי חשבינן טענת ברי מה שפקדיה אביו דליכא לא ראיה ולא ידיעה ועוד דאי רבנן מודו כשאמר בפני הודית לאבי אמאי אוקימנא לסיפא דמתני' כראב"י וכשאומר אבא פקדני דוקא נוקמה כרבנן ובטוען בפני הודית לי והא עדיף לן טפי דאתיא ככ"ע ועוד דכי אמרינן לרבנן בו הוא דאינו מעיז הא בבנו מעיז סתמא אמרינן ואפי' בנו דומיא דאב שטוען בפני הלווך או אתה הודית לי בפני לכך הנכון דהא דאמרינן באומר בריא לי שא"ל בפני הודית לאבי בשעת פטירתו או הלוך ולא פרעתו כי נפטר מיד ובהא הוא דסבר ראב"י שאינו מעיז בבנו ואפ"ה סברי רבנן דמעיז דכיון דענייני אביו הם אולי הימניה עשה אביו עמו שיודה לו בפני בנו כדי להעשירו בפניו וכן עיקר ומיהו אף כדברי כראב"ד דוקא שטוען אבי פקדני בשעת פטירתו כדאמרן אבל באומר כך מצאתי כתוב בפנקסו פשיטא דאין זה אלא טענת שמא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ובהא אפילו היסת אין נשבעין נמצאת למד דכל שטוען קטן פטור לגמרי ואין עליו אפילו חרם סתם משום דטענת קטן לית בה ממשא ובטוענו גדול לפי שמצא בפנקסו ליכא אלא חרם סתם וכן בטוענו אבי פקדני כך לפירושנו שהיא נכון בעיני הרמב"ן ז"ל ורבותי נ"ע אבל בטוענו גדול בפני הודית לאבא או הלוך בשעת פטירתו לראב"י חייב שבועה בדין כאביו ולרבנן אין כאן אלא טענת שמא וליכ' אלא חרם סתם ולענih מחלוקת ראב"י ורבנן דעת רבינו אלפאסי והרמב"ם ז"ל והר"ם דהלכתא כראב"י שמשנתו קב ונקי ואפי' בברייתא כדאיתא ביבמות ודעת הגאונים ז"ל דהלכתא כרבנן דרבים נינהו ורבותי ז"ל הכריעו כרבינו אלפאסי ז"ל ואידך רבוותא ז"ל דפסקי כוותיה:

להקדש להפרע מנכסי הקדש פירוש שאין נפרעין ממנו אלא בשבועה וא"ת והאיך נפרעים ממנו ואפילו בשבועה דהא קי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד ל"ק דההיא בקדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבד"ה אינו מפקיע וכדאיתא בערכין וברירנא לה בפרק אע"פ בס"ד:

ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' פירשתיה יפה בפרק גט פשוט בס"ד:

הקדש רעהו כתיב פירוש בהקדש גבוה דוקא ולא בהקדש עניים כדכתיבנא בפרק הזהב בס"ד:

כי יתן איש אל רעהו כלל ואע"ג דבפרק מרובה איכא דדריש לה בריבה ומיעט וריבה לא דייקי' בהא הכא משום דלא נפקא לן מינה בין דרשא זו לדרשא זו במאי דבעינן לפרושי דטעמא דמתני' והכי אורחא דש"ס:

אלו דברים שאין נשבעין עליהם פי' שבועת מודה במקצת דאורייתא אבל שבועת היסת דתקון רבנן בתראי נשבעין וכן פסקו הגאונים ז"ל. שומר חנם אינו נשבע כבר כתבתי בפרק המפקיד דה"ה דאינו משלם אפילו על הפשיעה דמכל חיובי שומרין מעטינהו רחמנא לכל הני אלא דנקט תנא בכל חד וחד מן השומרין מאי דכתיב בהו בהדיא וגבי שומר חנם כתיבא שבועה וגבי שומר שכר כתיב תשלומין אבל ה"ה דשומר חנם אינו משלם ושומר שכר אינו נשבע על האונסים דהא תשלומי שומר התם גמרינן בפרק השואל ושבועת השומר שכר משבועת דשומר חנם וכולהו כתיבי בדיני שומרים וזה דעת רבינו הרמב"ן ז"ל אבל יש שסוברין דשומר חנם חייב על הפשיעה דמזיק הוא ולא פטר רחמנא מזיק בהדיוט וליתא דחיוב פשיעה אינו מזיק אלא גרמא בנזקין דפטור בעלמא והכא בדיני שומרים הוא דחייב מעתה פושע דשטרות פטור:

רמ"א יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע וכו' ואוקימנא פלוגתייהו בענבי' העומדים ליבצר דר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין ואיכא למידק דהא בעלמא אמרינן שכל העומד לגדור כגדור דמי וכדאמרינן להדיא בפרק נערה גבי ההוא דא"ל זילו הבו להו למזונות מתמרי דעלי בורייה ופרכי' לענין מזונות אלמנה דליתה אלא מטלטלין אילו ב"ח הוה כה"ג מי הוה יהיב ליה מר פי' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ומהדרינן דחזו לבורייה קאמינא ופרכינן סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי והתם ודאי אליבא דהלכתא פרכי לה וכרבנן וי"ל דהתם מיירי שהיו עומדים לגדור לגמרי שאילו לא היו גודרין אותם היו נפסדין בקרקע אבל הכא שהיו ראוין ליבצר ומיהו אם לא היו בוצרין אותם לא היו נפסדין וכדפרישנא בפ' שנים אוחזין וכן בבבא בתרא גבי שכר המגיע לכתפים אבל הרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דכי אמרינן כל העומד לגדור כגדור דמי בפירו' העומדים ברשות בעלים שבידו לבוצרן [אבל אין ברשות בעה"ב לבוצרן כגון דמסרן לשומר בהא] אמרי רבנן דלאו כבצורות דמיין וכן הסכים לפי' זה הרשב"א ז"ל:

ר"מ מחייב וא"ת ולמ"ד הילך פטור וקיי"ל נמי כוותיה כדברירנא בדוכתה היאך חייב וי"ל דמיירי באומר אינן אלא חמש ובצרתים וא"ת א"כ הו"ל הודאה במטלטלין גמורים וי"ל דלענין מודה במקצת בתר שעת נתינה אזלינן ובשעת נתינה מחוברין היו אלא שעומדים ליבצר וה"נ משמע בפ"ק דב"מ דאמרי' ולמ"ד הילך פטור למ"ל דמיעט רחמנא קרקע משבועה דהא כל קרקע הילך הוא ופרקי' כגון שחפר בה שיחין ומערות אע"ג דהשתא נזק של חפירת הקרקע תבע ליה דהוי מטלטלין כיון דבשעת פקדון קרקע הוה מעטיה רחמנא משבועה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן דעת רבינו הרמב"ן ז"ל אבל כראב"ד השיב עליו דהא קי"ל שהאומר שתים חבלת בי והוא אומר לא חבלתי אלא א' שהוא חייב שבועת מודה במקצת משום דהשתא נזק תבע ליה ואע"ג דאתי מכח (הדרש הוקש) [אדם דהוקש] לקרקעות וההיא דחפר בה שיחין ומערות דחשבי' לה קרקע מיירי שהיה תובעו למלאות החפירות והא דהכא יפרש לה הרב ז"ל כשטוענו עשר גפנים טעונות מסרתי לך שהיו עומדים ליבצר ה' שבכאן שהם עדיין טעונות וה' אחרות והלה אומר אינן אלא חמש והן אותן האחרות שהיו בצורות כי אלו החמש שלי הם נמצאת הודאה במטלטלין וכפירה בקרקעות לר"מ והילך ליכא ואין פי' זה נכון דלישנא אינן אלא ה' אהודאה משמע ולא אכפירה כסוגיין בכוליה תלמודא דכל היכא דאמרי' אינו אלא כך אהודאה הוא ועוד דההוא דחפר בה שיחין ומערות אינו יכול לטוענו מילוי החפירות כלל אלא נזק בעלמא ככל הנזקין שבעולם לכך הנכון כפי' הא' וההיא דחבלת בי שתים [לא קשיא דדוקא עבד הוקש לקרקע] וכדכתיב בהו לרשת אחוזה אבל לא בן חורין ואע"ג דאמרי' בסנהדרין גבי שומר הקדשות שהיא בעשר' וקתני ואדם כיוצא בהם לפי שדינו כקרקע וההיא באדם ישראל הוא שאמר דמי עלי התם שאני (לפום) [לפי] שנשום כעבד הלכך שומתו כקרקע וכדכתיבנא בדוכתה בס"ד:

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין במכילתא מפיק לה מדכתיב על שור על חמור על שה על שלמה וכו' דכולהו דבר שבמנין או שבמד' ואע"ג דבין כסף ובין אידך פרטי לדרשא אתא כדאיתא לעיל בפרקין גבי כסף וכדדרשי' באידך פרטי בפ' מרובה מ"מ מפשטייהו נלמוד הא דמתני' והא דתנן זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון למ"ד הילך פטור מיירי בשאומר שהרקיבו בפשיעה וחייב לו לשלם הרקבון ביש ברקבון שוה פרוטה:


דף מג עמוד א[עריכה]


אמר אביי ל"ש פי' דברישא דקתני מה שהנחת אתה נוטל פטור אלא בשטוענו בית סתם אבל טוענו בית זה חייב ודבר שבמדה (פטור) הוא מ"ט מידע ידיע טענתיה פי' רש"י ז"ל אפי' טענתא דנתבע ידיעה חשיבא דבר שבמדה ואע"ג דהשתא בב"ד לא ידיע' כשנלך לבית הזה ונראה מה שיש שם ידיעה כפיר' והודא' דנתבע וסבר אביי דבהכי סגי לן ורבנן דפריך עליה סבר דבעי' דידיעה השתא בב"ד. א"ל רבא א"ה אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וכו' ליפלוג וליתני בדידה וכו' והקשה הרמב"ן ז"ל למ"ל לרבא למיפרך מהאי טעמא תיפוק ליה דהא רישא בבית סתם וסיפא נמי בבית סתם וכיון דכן כי אמר עד הזיז ועד החלון לא ידיעה טענתא דחד מנייהו דכיון דהבית ענמו אינו ידוע גם הזיז והחלון אין ידועים אלא ע"כ סיפא בבית זה וה"ה לרישא ותי' דאה"נ דיכול למיפרך הבי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מהא דליפלוג וליתני בדידה דפשי' טפי אבל הר' רמ"ה ז"ל אומר דסיפ' אפילו בבית סתם חייב כיון שזה תובעו לשון מדה בהכי סגי ואע"פ שאין אות' מדה ידוע' ממש בב"ד והדבר ידוע דמאן דנקיט זיז וחלון למדה תפיס ליה ותדע דעשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה טוען אינן אלא ה' דבר שבמנין הוא דלא פטרי בה רבנן אלא משום דהוו כקרקע ואע"פי שלא הזכיר ולא ידענו כמה היו טעונות היינו שהזכיר לנו שם מנין ושנדע מן הסתם שיש ביניהם שתי כסף דבהכי הוי דומיא דכסף שדרכו לימנות ולישנא דמתני' דייקא וכן לישנא דברייתא וכן לישנא דגמ' הלכך סיפא אפי' בסתם בית אתיא כיון שהזכירו זיז וחלון למדה ולא נחלקו אלא בשזה טוענו בית זה שהיא מדה ידועה וה"ה לבית פ' וזה משיב דבר שאין בו זכר מדה כלל כגון מה שהנחת אתה נוטל אביי סבר דהא ידיעה ורבא סבר דלא חשיבא תשובת נתבע ידיעה ונראה דאביי לא חשיב לה להא דרבא פירכא והיינו דלא חשבי' לה תיובתא משום דא"ל אביי דניחא לתנא טפי למיתני סיפא דזיז וחלון מדליפליג וליתני בדידה דהא חשיבא ליה רבותא טפי לאשמועי' דזיז וחלון חשיבי מדה ואפי' בסתם בית ורבא סבר דטפי הוי רבותא לאשמועי' למיתני בדידה בד"א וכו' אפילו באומר מה שהנחת אתה נוטל חייב וידיעה טענתיה לפי שחברו טוענו בבית [זה]:

תניא כוותיה דרבא עד כללו של דבר לאתויי מאי וכו' ויש נוסחאות שלנו כללו של דבר אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ואיכא דל"ג ושיודה לו בדבר וכו' משום דק"ל דא"כ למ"ל למידק מכללו של דבר תיפוק ליה דהא קתני בהדיא ויודה לו בדבר שב מדה וס' אבל השתא דל"ג ליה איצטרך למידק מכללו של דבר שיש בכלל יטעננו דקתני אף טענתו של נתבע שתהא דבר שבמדה וכו' ואין למחוק הגי' דאי לא קתני כללו של דבר הא דקתני עד שיודה לו לא שיודה לו ממש אלא שיהא ידוע שהודה דבר שבמדה כגון שחבירו תובעו בית זה כי אע"פ שהוא לא משיב אלא מה שהנחת אתה נוטל ידוע הודאתו של זה באותו בית דשנלך שם ונראה מה שיש שם עכשיו אבל כי קתני כללו של דבר לסימנא הא ודאי בדוקא נקט עד שיודה לו בב"ד שיש בו שם מדה או מנין או משקל ולאפוקי מדאביי:

א"ה אזורה גדולה ואזורה קטנה נמי ליתני בה חיובא ונוקמ' בדלייפי וכו' פירכא כל דהוא פריך ומשום דידע בה שנוייא דרויחא טפי בדר' אבא בר ממל דהא איכא למימר דכיון דקתני סיפא מנורה גדולה וקטנ' לחיובא בשל חליות ממילא שמעינן לאזורה גדולה וקטנה בדלייפי וחדא מנייהו נקט ולא למיחשב ולמיזל כי רוכלא ודכוותה בש"ס טובא:

שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על ה' ליטרין פי' דמנורת בת עשר ובת ה' ליטרין לחיובא דקתני לא מחמת דגדולות וקטנות במדה אלא לענין עוביה של מנורה שזה טוענו מנורה עבה וזה טוענו מנורה דקה ואשמעי' דכה"ג שאין ביניהם שינוי צורה אחרת ממין הטענה הוא הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על בת ה' ליטרין ותהא צורתה בגדלות וקטנות כמו בתחילה וכ"ש דשמעי' מינה למנורה של חליות ולאזורה דליפא דהא לא פריך תלמודא אלא דליפא לא קתני תנא אבל בעיקר הדין מודינא דחייב בה וכן כל כיוצא בו והא פשיטא דגדולה וקטנה דבר שבמדה הוא:

המלוה את חבירו על המשכון ואבדה משכון פי' והרי המלוה חייב בתשלומין מפני שדינו כשומר שכר וכדתנן כפרק השוכר ונקט אבד דשכיח טפי וה"ה לנגנב או נקט אבד משום דאתו מדרשא דגנבה כתיבא בקרא ולהכי חביבא ליה למינקט אבידה. א"ל סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה פי' ושקל הוא חצי סלע והסלע ד' דינרין והשקל ב' דינרין נמצא תובעו ב' דינרין הנותרין והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ואיני חייב לך כלום כי אתה חייב באבידת המשכון פטור פי' משבועת מודה במקצת אבל המלוה חייב לישבע שאינה ברשותו כדאיתא בפרק המפקיד אלא דתנא לא מיירי בהא אלא בפטורא דלוה א"נ דמתני' במאמינו וכדאוקים לפטור דסיפא בפרק המפקיד. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב פי' חייב לוה שבועת מודה במקצת דהא אודי ליה בדינר וכפר בדינר והקשה הרמב"ן ז"ל אמאי חייב דהא אם איתיה למשכון ברשותיה לא מחייב ליה לוה כלום עד דתיהדר ליה או עד שישבע לו עליו שבועת השומרין דחזרתו זו היא שבועתו הא כל כמה דלא מיהדר ולא מישתבע לא מחייב ליה כלום וא"כ אין כאן דין מודה במקצת דהו"ל כא"ל חמשין ודאי ידענא דלית לך וחמשין לא ידענא אי אית לך עלי או לא דפטור ואין לך לומר שתהא משנתינו במאמינו משום האי טעמא דאמרי' השתא ותירץ דאע"ג דהאי לא מחייב ליה בעודף שהוא מודה עד דמהדר ליה (משבועה) משכונא או משתבע כיון דסוף סוף מודה הוא שהוא חייב בו לכשישבע וזה נאמן בשבועה משום חסרון שבועה דאכתי לא אישתבע ליה לאנפיק מדין מודה במקצת דסוף סוף הא מודה בחיובן בין דאיתיה בין דאבד אבל באמת שאין אדם מודה במקצת הכופר בממון שחבירו נאמן עליו בשבועה כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין דמי הלואה וחמשין דמי נגזל ונחבל והלה כופר אע"פ שזה נשבע עליו ונוטל מחצה כדין הנגזל והנחבל אין חבירו נשבע ולא משום על המחצה שהרי כפר וזה אין לו עליו כלום עד שישבע ואינו דומה לזו של משנתינו חדא דבמשנתינו כפר והודה לו בדינר ועוד דשאני התם שאין גוביינא שלו בשבועה אלא מן התקנה ועד שישבע לא תקנו כלום:

סלע הלויתני עליו וכו' פירוש האי סיפא היא תביעת הלוה למלוה שטוען לו סלע הלויתני עליו וב' היה שוה פי' ואתה חייב לי סלע העודף והמלוה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וה' דינרים היה שוה חייב (הלוה) המלוה שהרי הודה לו בדינר וכפר לו בג' דינרים והיכא שטענת (הלוה) המלוה מסופקת כגון דאמר איני יודע כמה שוה אם אמר בפי' יודע אני ששוה פרוטה יותר מסלע ומן השאר איני יודע א"נ יודע אני שהיה שוה ממון יותר מסלע אבל איני יודע כמה בהא ודאי חייב שבועה שהרי הודה לו בפרוטה שאף באומר שוה ממון אין ממון פחות מפרוטה ואע"פ שאין הודאתו וכפירתו (ודומה) ידועה לו דבר שבמנין חשיבי כיון שזה תובעו דבר ידוע ותדע דהא באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב שבועה ואע"פ דכיון דבחמשין לא ידע אין כפירתו וגם הודאתו מבוררין מ"מ כל שאלו היה כופר בברי חייב וחשיבא דבר שבמנין אף כשאומר איני יודע כן הוא מחויב שבועה כל שיש הודאה ברורה מיהת בשוה פרוטה אבל היכא דלוה אמר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים ז"ל שהרא"ם ז"ל כתב גם בזה חייב דסוף סוף הוי כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהא מודה ליה הלוה דמחייב ליה אלא שאינו יודע כמה הוא ואף הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות שאלה ופקדון בפרק ה' המפקיד פירות אצל חבירו שאינם מדודי' וערבם עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא מחויב ונמצא מחויב שבועה שאינו יכול להשבע וכן הודו רבותי ר' יהוסף הלוי ורבו ז"ל ע"כ והרא"ם ז"ל הביא ראיה לדינו מן הירשלמי שהביא רבו רבי' אלפאסי ז"ל בב"ק דאמרי' התם חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס האי אומר סיגין הוה מלא והאי אומר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ וע"כ האי דאמר סיגין הוה מלא לאו בברי טעין הכי דא"כ הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין שהוא פטור אלא שמא סיגין הוה מלא קאמר והוא כאומר איני יודע כמה שוה ולפיכך חייב והקשה ז"ל לעצמו דא"כ למה הלה נשבע ונוטל דהא בחמשין לא ידענא וחמשין ידענא חבירו נוטל בלא שבועה ותי' דשאני התם דאמר שמא סיגין הוה מלא שאילו ודאי היה טוען כן היה פטור משא"כ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שאם בודאי היה טוען כן וחמשין לית לך היה חייב שבועה והקשה עוד ז"ל כיון שאינו מודה בשו' דבר ברור להוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור אליבא דהלכתא ותירץ דהתם אינו מודה בשום דררא דממונא אבל הכא כבר הוא מודה בסיגין מיהת ויש מקשים עליו מהא דתנן בפרק השואל נטל ממנו שתי פרות אחת שכורה ואחת שאולה ומתה אחת מהם זה אומר שאולה מתה וזה אומר איני יודע חייב ואוקימנא כשיש עסק שבועה ביניהם דגלגול שבועה אודמודה במקצת הא לא"ה פטור למ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואע"ג (דליכא) [דאיכא] התם דררא דממינא דחד פרה אצלו ונראה שאין זו קושיא דההיא לא חשיבא דררא דממונא כיון שאינו מודה שום חיוב לעצמו דהא קאמר שאינו יודע אם מתה שאולה שהוא חייב או שכורה שהוא פטור ואילו בודאי היתה שכורה פטור משא"כ בשק צרור שכבר מחייב עצמו בסיגין לכל הפחות והיינו דררא דממונא ומיהו עדיין אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבי' הלוי ן' מיגאש ז"ל מזה הטעם בעצמו דכי אמר שמא סיגין היה מלא וסתם סיגין שוה פרוטה כבר הודה בפרוטה מיהת ועל השאר אומר איני יודע וכן באומר על המשכון שוה פרוטה לבדו (היה שוה הרי יש בכלל והכי) [היה שוה יותר והשאר איני יודע אבל הכא באומר סלע היה שוה והשאר איני יודע] אולי לא היה שוה יותר מן הסלע שהלוה לו ואין כאן הודאה של כלום והוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור גם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם ז"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שלא מדדן ולא סגייא שלא יהא בהן שוה פרוטה והוא כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמשלם בלא שום שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם על משנתינו סלע הלויתני עליו והלה אומר איני יודע ר' בא בר' יונה בשם רב יאות לית את ידעת חברך ידע כלומר ונוטל בשבועה וחזרו והקשו שם תמן לית את ידע חברך ידע ובה איתמר הכי ופריקו תמן יש חילול שבועה ובה לית חילול שבועה ע"כ וכן פי' שהם הקשו מהא דאמרינן דכיון שהוא אינו יודע וחבירו יודע חייב לאידך דקי"ל שהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלא שלא דקדקו בלשון תמן ולשון הכא דהול"ל איפכא הכא איתמר לית את ידע וכו' ותמן איתמר הכי וכן דרך הירושלמי שלא לדקדק בזה ואולי הקושיא על אותה של מנה לי בידך הוקשית במקומה ופריקו דל"ד דההיא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אין בו חיוב שעל הכל אומר איני יודע אבל באידך יש חיוב וחילול שהשבועה חלה עליו שהוא כמודה במקצת נראה מן הירושלמי הזה דכל שזה טוענו שמשכונו הוא שוה שתים וזה אומר איני יודע דדיינינן ליה כאילו מודה כי באמת שוה יותר אלא שאינו יודע כמה ולכך דנו עליו שיש עליו חלות שבועה והוי מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע שהוא חייב אלא א"כ נדחוק לומר דהא דירושלמי באומר שוה היה ממון יותר אלא שאינו יודע כמה אלא שלשון הירושלמי קצר כמנהגו ולענין הירושלמי דשק צרור אינו מענין זה כלל כפי מה שמוכרע ממקומן שהביאוהו על פלוגתא דטמון באש דסבר ר"י שעשו תקנת נגזל באשו שאם הדליק גדישו של חבירו והיו בו כלים שנשבע כמה היו שוים ויטול כמו שעשו בנגזל לקמן בפרק כל הנשבעין ועל אותה פלוגתא דר"י ורבנן אמרו בירושלמי א"ר הושעיא הדא דתימא בשאין שם עדים שהיו שם כלים אבל היו עדים כל עמא מודו על הדא דר"י פי' ולא נחלקו על דברי ר"י אלא לפי שהוא מחייב בשבועה בעל הגדיש אע"פ שלא היו שם עדים ואמרי' בהדא חד בר נש אפקיד גביה חבריה חד שק צרור ואירעו אונס כלומר אונס אשו שלא שמר אותו כראוי ודלקה בגדישו של חבירו והיה בו שק צרור זה שהופקד אצלו חד אמר סיגין הוה מלא וכו'. ואמר רב נשבע ונוטל דס"ל כר"י דאמר עשו תקנת נגזל באשו וכדס"ל לרב גופיה בהא שמעתא בגמ' דילן ומעתה אתי הירושלמי כפשוטו אפי' באומר ברי לי שסיגים הוה מלא כי אני ראיתיו והכרתי בו ואין בו עסק לדין משנתינו של מודה במקצת כלל ותמהני מאד מן הרא"ם ז"ל היאך נתעלם ממנו זה ושמא לא היה בנוסחת ירושלמי לו בהדא חד בר נש וכו' אלא שהיה גורס מימרא באנפי נפשה חד בר נש וכו' ומיהו אף לגי' ההיא יש לפרש דאדלעיל קאי אדר' אושעיה וכדפי' לגי' שלנו שהרי סמכו ענין זו שהביאוה שם ואפי' לא יאמר הספר בהדה ומעתה אנו צריכים לדין פקדון דעלמא שאומר שמא סיגין היה מלא אי אמרי' דכיון דסיגין שוו פרוטה דהוי כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שחבירו נוטל בלא שבועה או אם נאמר שיהא כטוענו חטין והודה לו בשעורים שהרי הוא אינו מודה כלום או אם מודה שהוא חייב לו מחמת סיגין הוא וכיון דכן תביעת פקדון היא הוי כטוענו חטין והודה לו בשעורי' או כאומר שמא שעורים היו ופטור והדבר צריך תלמוד ובמקומה כתבתיה בס"ד:

אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחברי' ואוקים לי' קתא דמגלא עלייהו אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי פירוש רש"י ז"ל דהא סבר וקבול ולאו בדוקא נקט וה"ה נגנב ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה ומלוה על המשכון שומר שכר הלכך סבר וקבל עליה שמירה דאי לא נטר ליה בדחזי לש"ש דלוביד זוזי דיליה אבל נאנס ודאי פטור ונשבע כדין שומר שכר וגובה כל חובו וכ"ש דכל היכא דאיתיה למשכון בעיניה שהוא גובה חובו בזימניה אי מלוה סתם שלשים יום ואי קבע זמן כפי מה שפירש ולא שאני למימר ליה סברת וקבילת דנהי דקבליה למשכון לפרעון לא קבליה דאי לא אפילו נאנס ג"כ היה פטור ואין כאן משכון אלא זביני אלא ודאי כדאמרן ומיהו לית ליה ללוה למפרעיה עד דמהדר ליה משכוניה או דמשתבע עליה כדיני וכדכתיבנא לעיל:


דף מג עמוד ב[עריכה]


אבל קתא ונסכא לא פירוש אלא כי היכי דנסכא לא קבליה אלא במאי דשוה קתא נמי במאי דשוו נהרדעי אמרי אפי' קתא ונסכא י"ג והיינו גירס' רש"י ז"ל אבד נסכא אבד מאי דשוי אבד קתא אבד כולהו פירוש דסתם נסכא כיון דמידי דחזי לפרעון הוא לא קבליה עליה אלא במאי דשוי וקשה דא"כ כי אקשי' ממתני' לוקמה בנסכא ודכוותה דהאי בר פרעון לכך הגירסא הנכונה אבד נסכא אבד פלגא אבד קתא אבד כולהו פירוש דקתא דנקט שמואל לאו דוקא אלא דלרווחא דמלתא נקטיה משום דרבותא דדמיו פחותין אבל ה"ה לנסכא וכל משכון והיינו דפרכינן עלה ממתני'. ג"ר הא בדפריש והא בדלא פריש ורש"י ז"ל פירוש דמתני' בדפריש שקבלו בשיויו ודשמואל בדלא פריש כשקבלו סתם והקשה ר"ת ז"ל וכי בשופטני עסקינן שיקבל אדם סתם קתא דמגלא על אלפא זוזי לכך פירוש ר"ת ז"ל ור"ח ז"ל דגריס להדיא דמתני' בדלא פריש וסתמא דשוויו מקבל ודשמואל כדפריש שהוא נוטלו כנגד הכל אם יאבד וא"ת א"כ פשיט' ומאי קמ"ל שמואל וי"ל דאנן ס"ד דכי הא דגזים ואמר מלתא יתירתא אסמכת' [הוא] ולא קניא וכדאמרינן בעלמא גבי דאמר אי מובידנא משלימנא אלפי זוזי דכיון דגזים אסמכתא ולא קניא קמ"ל דבכי הא שהדבר בידו לשומרו מגניבה ואבידה ולא גזים אלא בקבול אחריות לאו אסמכתא היא דהו"ל כעין שומר חנם שמתנה להיות השואל ומאן דאמרינן בסוגיין דלית ליה כשמואל יסבור בהא נמי אסמכתא היא כיון דגזים ואמר מלתא יתירתא וגירס' רש"י ז"ל נוחא יותר דאי שמואל בדפריש איירי הו"ל לאדכורי הכי בהדיא דאין דרך האמורא לסתום דבריו אלא לפרשו:

לימא כתנאי וכו' כל הסוגיא הזאת פירשתי בארוכה בפרק השוכר ולכך אני מקצר בה כאן:


דף מד עמוד א[עריכה]


מנין לבעל חוב שקונה משכון יש שפירוש להתחייב אפי' באונסין כדין לוקח ולא נהירא חדא דהא אמאי כיון שכל הנאה ללוה ועוד דהא אמרינן דר"ע כר' יצחק ואלו ר"ע לא קתני אלא אבד ובפרק השוכר נמי דתנן מלוה על המשכון ש"ש פרישנא טעמיה מדר"י אלא ודאי שאף ר"י לא אמר אלא להתחייב עליו בגניבה ואבידה כשומר שכר ונקט קונה שיש בשעבוד זה קנין הגוף שיכול לקדש בו את האשה וכדמייתינן לה אהא במסכת קידושין ושלא יעשה מטלטלין אצל בני לוה כדמייתינן לה בב"מ ושאינו משמט כדאמרינן במסכת גיטין:

אם אינו קונה משכון צדקה מנין הפירוש הנכון דאע"ג דעושה לו טובה גדולה בהשבה זו וגם שיהא זה סבה שלא יכוף לבו לפורעו מ"מ זה ג"ח הוא ולא צדקה דלא הויא צדקה אלא מאי דעביד איניש מדיליה. מר אית ליה דר"י וכו' לימא דר' יצחק תנאי היא ואמרינן ותסברא אימר דאמר ר' יצחק וכו' ק"ל היכי שייך לאתמוהי כולי האי ולומר ותסברא במאי דעביד מיניה תלמודא אוקמתא דהא אמרינן מעיקרא דר"א ור"ע בדר"י קמפלגי וי"ל דהיינו דקא מתמה משום דאנן דר"י גופיה דהויא דמפכנו שלא בשעת הלואתו. לא אוקימנא כתנאי אלא דמתני' דקתני המלוה על המשכון דמשמע בשעת הלואתו כדאיתא בהדיא בפרק השוכר אוקימנא כתנאי למימרא דסבר ר"ע דהא נמי דיני כדר"י ור"א סבר דהא לא הויא כדר"י והיינו דאמרינן אימור דאמר ר"י משכנו שלא בשעת הלואתו פירוש דקרא ולך תהיה צדקה בהכי קאי משכנו בשעת הלואתו מי אמר וא"ת והלא בשעת הלואתו עדיפא טפי דממשכן ליה לוה למלוה מדעתיה ומקני ליה טפי וי"ל דנהי דממשכן ליה מדעתי' לשיעבודא בעלמא אבל אקנויי לא מקני ליה אבל שלא בשער הלואתו דאמר רחמנא למשכוניה ע"י שליח ב"ד אקנייה ניהליה רחמנא בע"כ דלוה והא פרישנא בפרק השוכר ובכמה דוכתי כי דעת הגאונים ז"ל. והיא דעת הרמב"ן ז"ל דהא דחייה הוא דדחי תלמודא הכא ובפרק בשוכר אבל קושטא דמלתא דכ"ש בשעת הלואתו וכדמוכח בפרק כל שעה ובפרק השולח וכן בפ"ק דקידושין דאייתי תלמידא הא דר' יצחק על ברייתא דהמלוה על המשכון דמשמע בשעת הלואתו:

בשומר אבידה קמיפלגי פי' ומלוה על המשכון לשומר אבידה דמי שהוא עשה מצוה ואין לו בו הנאה:

דאתמר שומר אבידה וכו' כבר מפורש בנדרים דטעמא דר"י משום דמיפטר למיתן פרוטה לעני והתם פרישנא דברי ר"י כזקן ז"ל דהא מיירי כשבא העני בשעה שהוא טרוד באבידה וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה והיינו דאמרינן עלה אליבא דרבה דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא וא"ת א"כ אפילו שומר חנם חייב לנערה ומיפטר מליתן פרוטה לעני וא"כ לרב יוסף יהא דינו כש"ש וי"ל דשאני שומר דכי מנערה לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה לעני. והכא במלוה צריך למשכון קא מפלגי פירוש רש"י ז"ל שצריך אותו להשתמש בו ושיהא פוחת והולך מן החוב ובשהתנה כן בפירוש בשעת הלואה דאי לא אסור לנשתמש בו דאפי' אבא שאול לא התיר בפרק השוכר אלא להשכירו לאחרים אבל לא לעצמו אלא ודאי כדאמרן ור"ח ז"ל פירוש במלוה צריך למשכון זה לאחריות כי הלוה דחוק וירד מנכסיו ולתרווייהו פירושי קשיא טובא דמ"ט דמ"ד דלאו מצוה קא עביד כשהלוה לעני בשעת דחקו שנאמר עליו אז תקרא וי"י יענה וי"ל דעל שעת ניעור קיימים דאיכא מ"ד דלאו מצוה ממש בשעת ניעורו כדי לפוטרו מלמיתן לעני דהא לא מנער ליה אלא לצרכו כדי שיוכל להשתמש בו לפירוש רש"י ז"ל או שיהיה לו מה לגבות לפי' ר"ח ז"ל ודינו בניעור זה כשומר חנם ומ"ס דאפי' האי מצוה עביד ופטור מלתת פרוטה לעני והוי שומר שכר כנ"ל:


דף מד עמוד ב[עריכה]


לימא כתנאי וכו' עד לא לעולם כנגדו ור"י וכו' פירוש דכ"ע לית להו דשמואל באבד ובהא פליגי הכא פי' לפי שהמשכון בענין שמטה מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה פי' דמ"ס דכנגד שיוויו בלחוד תפיס לי' שלא להיות משמט ושיהיה בו הלוה נגוש ועומד ומ"ס כנגד כל החוב תפיס לי' לענין זה שלא יהא כל החוב משמט ולשון קונה ואינו קונה דנקטי' אשגרת לישן הוא דנקט ממאי דאיפליגו רב ור"י בפ' הזהב לענין הנותן ערבון על המקח דרב סבר כנגדו בלבד הוא קונה פי' בקרקעות קנין גמור ובמטלטלין לענין מה שפרע ור"י סבר כולו הוא קונה והתם אייתי' עלה הא מתניתא בשמיטה ואתינן לומר כי הכא כהני תנאי מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה ובאשגרת לישן דהתם נקטיה הכא האי לישנא ומשום דטעמא דמלוה על המשכון אינו משמט הוא כדאמרי' בספרי ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא במה של אחיך בידך פרט למלוה על המשכון דהוי של אחיך בידך והוא כאלו קנוי לך שאינו משמט ואי בעית אימא דלעולם כדאמרי' מעיקרא דלא פליגי ר"ש ורבי אלא כנגד ההו' פלג חובו דשוה ודקשי' לך וכו'. ולענין פסק הלכה בדשמואל כבר הארכתי בפ' השוכר שהגאונים ז"ל פסקו דלית הלכתא כדשמואל משום דסוגיין דלא כוותיה דאמרי' לעיל בדלא שוי שיעור זוזי דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוה שיעור זוזי קמפלגי ובדר' יצחק קמפלגי ובתוס' דחו ראיה זו דהא לא הוה יכיל תלמודא למימר דכ"ע (לית) [אית] להו דשמואל דהא עביד אוקימתא דפליגי בדשוה שיעור זוזי ואפ"ה סבר ר"א ישבע ויטול מעותיו דלא קביל עליה אחריות וכי אבד לא אבדו מעותיו וא"כ היאך יודה בדלא שוה שיעור זוזי שאבדו מעותיו אבל י"ל לדברי הגאונים ז"ל דשפיר ה"מ למימר דכ"ע אית להו דשמואל דאע"ג דכי שוה שעור זוזי לא מקבל עליה אחריות שאני התם דכיון שלא רצה להלוות מעותיו אלא על משכון שוה שיעור מעותיו דאגלי אדעתיה דמצוה הוא דניחא ליה למיעבד אבל אינו רוצה שיפסיד משלו כלום ולא להיות ש"ש אבל בשמואל שהלוה אלף זוז על שו"פ הא גלי אדעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי ומקבל עלי' נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו והרמב"ן ז"ל תי' בענין אחר שם כמ"ש שם משמו ז"ל אבל תירוץ זה יותר נכון בעיני ושם הארכתי בענין זה כל הצורך ומ"מ דעת התוס' דהלכתא כדשמואל כיון דליכא אמורא דפליג עליה וסוגיא דגמ' לא מכרעא לדידהו דלא כשמואל וכן היה נראה אלא שרבינו הרמב"ן ז"ל הסכים לדעת הגאוני' והרמב"ם ז"ל. ובהכי סליק לן פ' שבועות הדיינין בס"ד: