לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/שבועות/פרק ו

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




או דלמא - ולא לך אפרטא קאי ויש כאן כ':

אי דפריש - לכל אחד ואחד ולא לך פקדון ותשומת יד גזל ואבידה:

ועיקר קנס הוא תובע - עיקר תביעתו על הקנס היא ואע"ג דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מיחייב עלייהו כדמפרש ואזיל:

הכא בכולה מילתא כפר ליה - דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה:

הא לא דמיא - קשיא דאביי הוא דקמסיק למילתיה: מתני'

פרק שישי - שבועת הדיינין


מתני' שבועת הדיינין - שהדיינים ' משביעין ע"י הודאת מקצת הטענה שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה (שמות כב) וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה:

הטענה - שהשבועה באה על ידה לא תהא פחות משתי כסף:

וההודאה - שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה ובגמ' פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא טענת הכפירה של כסף שתי מעות כסף לבד פרוטה של הודאה:

שתי כסף - שתי מעות כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש הדינר:

אין לך בידי אלא פרוטה פטור - שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת וכגון שלא טענו לו שתי מעות של מטבע אלא משקלו אם טענו מטבע הרי הודה לו במטבע כדלקמן:

שתי כסף ופרוטה כו' - קסבר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב:

אין לך בידי פטור - שאין כאן הודאה:

שהוא כמשיב אבידה - שהיה יכול להעיז פניו ולכפור ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה שאינו חייב שבועה כדאמרינן במסכת גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם:

גמ' כר' חנינא בר אידי - בשלהי שבועת העדות (לעיל ד' לה:) השבע ולא תשבע כו':

אפי' תימא בכינוי - והא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה:

לאתפוסי חפצא - קאמר או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה:

דאשבע בה' אלהי השמים - ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה ואע"ג דלא תנן לה במשנה שמעתא דרב היא והרי היא כדבר משנה כדאמרי' בסנהדרין (ד' לג.) דטועה בדבר האמוראים חוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו:

תלמיד חכם - נשבע מיושב:

בספר תורה - ואע"ג דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן. ארור בו שבועה:

ת"ח - די לו לכתחלה בתפלין מפני כבודו:

אף היא - לקמן מפרש מאי אף:

בלשונה - בכל לשון שהוא מבין בו:


שכל העולם נזדעזע - לקמיה בעי ליה:

את פיך - שבועת שקר:

לחטיא את בשרך - את קרובך:

פוטרין אותו מיד - ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו וע"כ ישלם. מיד שקיבל עליו בב"ד:

הרשעים - מפרש לקמיה:

אלא על דעתנו - הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק ג' (לעיל דף כט:):

לא אתכם - כלומר לא כשאתכם במחשבות לבבכם:

פרשת סוטה - כשמשביעין אותה ישביעוה בלשון שהיא שומעת:

וידוי מעשר - בערתי הקודש (דברים כו) וטעמא דכולהו מפרש במסכת . סוטה:

ולא תשא עמהן - אלמא לא חמירא מכריתות ומיתות ב"ד:

מנקה הוא לשבים - וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון:

בדינא אחרינא - בפורענות קלה ולא בפורענות הבאה עליו:


חלה על שניהן - ששניהן נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם:

כפירת טענה שתי כסף - טענה דתנן במתני' לאו אתחלת הטענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה: ה"ג ואילו כפירת פרוטה לא קתני:

כי יתן איש - תחלת נתינה ב' כסף ועלה קאי כי הוא זה דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף דבר חשוב הוא: מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב גרסינן ולא גרסינן אף כלים דבר חשוב דאילו בכלים אמרינן לקמן (דף מ:) דאפילו בכפירת מחטין חייב והאי אף כל במידי דלאו כלי קאמר וקאמר רחמנא כי הוא זה על זה באה השבועה כשיאמר כי הוא זה כשמודה במקצתה אלמא הודאה מתוך טענת שתי כסף היא:

ההוא - זה מיבעי ליה דאין שבועה אלא בהודאה במקצת כלומר את זה אני מודה ולא לאגמורן דאטענת ב' כסף קאי ולעולם הודאה לבד מכפירת שתי כסף קאמר:

ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה - לרב פרכינן נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו מיהו לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף:

אלא אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה אתא - ולאו לתחלת טענה: ואנא אמינא אף כל שנים: והו"ל כסף נמי בהאי כללא:

אבל דבר חשוב לא בעינן - וה"א כי היכי דגבי כלים אפי' טענו ב' מחטין והודה לו באחד מהן חייב כדלקמן (דף מ:) כל מידי נמי דטעין ליה תרי ואודי ליה בחד לחייב ואפי' ליכא טענה קמייתא שתי כסף להכי אצטריך כסף למילף מיניה מידי דלאו כלים בעינן דבר חשוב:

שתי כסף יש לי בידך - קס"ד דשוה כסף טעין ליה וקא"ל אין לך בידי אלא שוה פרוטה דהויא ליה הודאה ממין הטענה ואפ"ה פטור מאי טעמא לאו משום דחסרה לה כפירת טענה משתי כסף:

דוקא קתני - זה טוען כסף וזה הודה לו נחשת דליכא הודאה ממין הטענה:

מידי הוא טעמא אלא לשמואל - כלום אתה משיב תשובה זו אלא לשמואל כלומר אילו אמר חכם אחר דוקא קתני היינו יכולים להשיב תשובה זו אבל לשמואל אינו תשובה דשמואל הודאה ממין הטענה חשיב ליה מאחר שטענו נחושת עם הכסף וכפר לו באחד:

הכי נמי מסתברא - דמתני' דוקא קתני:

טובא הוי - כפירה והודאה:

אלא מדסיפא דוקא כו' - לשון קושיא הוא נימא תהוי תיובתא דרב מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב ואף על גב דטענה קמייתא לא הוה אלא שתי כסף:

ליטרא שאני - דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דברים:


תדע - דשאר מתניתין שוה קתני:

טריסית - מעה קטנה:

דינר כסף טריסית פונדיון ופרוטה - או או קתני:

דינר מטבעות - טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע"פ שזו כסף וזו נחשת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו:

דיקא נמי כו' - אלמא טעמא משום דכל מטבע חד הוא ודוקא קתני:

ורב - דבעי למימר שוה קתני הכי מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחד הוא כל מטבעות השנויות כאן דין אחד להם שאף הקטנה שבהן יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה:

נימא כשמואל סבירא ליה - דכולה מתני' דוקא קתני ומשום הכי תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי שוה טעין ליה הוה מיחייב ואע"ג דתחלת טענה שתי כסף ותו לא: ה"ג בתוספתא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף. חייב. ופי' דינר זהוב היינו טבוע וטעמא משום דהכל מין מטבע אחד והוה ליה ממין הטענה ומיהו סייעתא לרב הוא דמדאצטריך לפרושי זהב זהוב מכלל דמתני' דתנן דינר זהב סתמא שוה קאמר ושהכל דין מטבע אחד קתני ומדסיפא שוה רישא נמי שוה וקתני רישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וע"כ משום דליכא כפירת שתי כסף הוא:

ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר זהב [זהוב] דמי - וברייתא לא שהטוען מפרש זהב זהוב קאמר אלא ה"ק הטוען דינר זהב סתם דמסתמא זהב זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף דהיינו נמי דינר מטבע וישנה הודאה ממין הטענה חייב:

חסר מעה פטור - אלמא כפירת שתי כסף בעינן:

לא שנו - דבעי טענת שתי כסף אלא בשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת דלוה אבל שבועה בעדות עד אחד שהלוה כפר הכל ועד אחד מעידו שהוא חייב ונמצא מחייבו אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו ממון לפרוע דהא שוה פרוטה ממונא הוא היחיד מחייבו שבועה:

יישר וכן א"ר יוחנן - גר' ול"ג תו יישר:

מכלל דפליג עליה ר"ל - בעיא הוא דקא בעי גמרא לימא מדקאמר וכן אמר ר' יוחנן מכלל דפליג עליה בר פלוגתיה:

א"ד מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה - כך היה דרכו של ריש לקיש כשהיה ר' יוחנן אומר דבר בבית המדרש היה שוהה מלהשיב עד שיגמר רבי יוחנן כל צרכו וכל טעם דבריו ואח"כ היה חולק עליו ובתוך כך יצא רבי יצחק זה מבהמ"ד ולא שמע אם נחלק עליו:

איכא דאמרי מישתי הוה שתי - ריש לקיש מיא בבי מדרשא כי אמרה ר' יוחנן להא מילתא:

ור"ג מחייב - דלא בעי הודאה ממין הטענה:


הודה במקצת קרקעות פטור - שאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן לקמן בפירקין (דף מב:) ואף הודאתן אינה מביאה לידי שבועה:

הודה במקצת כלים חייב - שבועה אף על הקרקעות ע"י גלגול דשבועה מקצת כלים:

הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות - כלומר משני מינין והודה באחד וכפר באחד חייב:

זוקקין - הכלים זוקקין את הקרקעות לשבועה:

תנינא - במסכת קדושין נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן:

הכא עיקר - דכולה מסכת בהלכות שבועה:

וההיא - דקדושין:

אגב גררא נסבה - איידי דתנא התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בלא משיכה תני בהדייהו שאף הם זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לשבועה:

אדמון היא - דבעי הודאה ממין הטענה ומיהו היכא דטענו שנים והודה לו באחד מהם חייב והא דאדמון במתני' היא מיהו הכא במסכת שבועות לא מפרשין בגמרא במאי פליגי אבל בפרק בתרא דכתובות (דף קח:) מפרשינן דבהכי פליגי:

טענו חטין וקדם והודה בשעורין - מי שהיה לו לטעון על חבירו חטין ושעורין וטענו חטין ולא הספיק לטענו שעורין עד שקדם זה ואמר חטין אין לך בידי אבל שעורין יש לך בידי:

אם כמערים - אם נראה לב"ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורין ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים חייב לו שבועה אם אמר לו זה שניהם יש לי בידך:

ואם במתכוין - להשיב לו על טענתו של חטין ולא כקופץ פטור: לפיכך יצאו כלים ליכתב בפירוש:

למה שהן - להתחייב עליהם בכל שהן דהוה ליה למכתב (שמות כב) כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב ולא בעינן שווייהן שתי כסף. וכפר בפרוטה פטור. כדמפרש ואזיל כרב דאמר כפירה שתי כסף בעינן:

כפר בכלים - ואפילו כל דהו כדאמרינן לכך יצאו כלים למה שהן ואי משום הודאה ממין הכפירה בהא סבירא ליה כשמואל דאמר טענו בחטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב:

היסת - לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו (שמואל א כו) אם ה' הסיתך בי: אין אדם מעיז פניו [כו']:

תדע - דאמרינן אשתמוטי אשתמיט:

הכופר במלוה - ובאו עדים והוא לא נשבע כשר לעדות ולא אמרן חשיד אממונא הוא אלא אשתמוטי קמשתמיט ליה משום דמלוה להוצאה ניתנה ואין עכשיו בידו במה לפרוע:

בפקדון פסול לעדות - ואפילו לא נשבע דמשעה דכפר איחשיד ליה אממונא ובב"מ בפ"ק (דף ה:) מוקמי' ליה בדאתו סהדי דההיא שעתא הוה בידיה דליכא למימר אירכס ליה ומשתמיט עד דבחיש ומשכח ליה:

מתני אסיפא - להא דרב נחמן:

כ"ש אסיפא - דהא אודי ליה עליו ואיכא דררא דממונא:


שבועה דאורייתא - הבאה במקצת הטענה שבועה דרבנן הא דרב נחמן:

מיפך שבועה - אם אמר הנתבע לתובע השבע וטול:

מיחת לנכסיה - אם אמר איני נשבע ואיני משלם יורדין לנכסיו ונותנין לזה:

שכנגדו חשוד - הנתבע חשוד על השבועה ותנן לקמן (דף מד:) שתקנו חכמים שישבע התובע ויטול:

תקנתא היא - שבועה עצמה של היסת תקנתא היא ותקנתא שיהא תובע נשבע ונוטל לתקנתא היסת שבועה שלא באה עליו אלא בתקנת חכמים לא עבדינן ויפסיד התובע בלא שום שבועה:

דפליגי עליה דרבי יוסי - גבי מציאת חרש שוטה וקטן:

נקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא - אוחזו בביציו התלוים בו עד שיתן לו טלית שעליו כלומר כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך למיחת לנכסיה עדיף מהאי כל דבר התלוי במחובר קרי ליה כובסא כדאמר אזול גרמא ומחיה לכובסא ואתר תמרי באלו הן הגולין (מכות דף ח.):

עד דמטי זמן נגדיה - לבתר תלתין יומין כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמשהי שמתיה דרבנן עליה תלתין יומין בהאשה נקנית (קדושין דף יב.):

אשתבע לי - דלא פרעתיך:

וכי מה בין זה - שלא פגם שטרו לפוגם שטרו דתנן (כתובות דף פז.) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אמר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה הואיל ומודית במנה פוגמת את שטר כתובתה ולא תפרע השאר אלא בשבועה דליכא למיסמיך תו אשטרא דאיכא למימר טפי קיבלה והשתא דאמרת משביעין לו מה יפה כחו משאם פגם את שטרו:

התם - גבי פגם את שטרו אע"ג דלא טעין לוה אשתבע לי אלא אומר פרעתיך טענינן ליה אנן ואמרינן לבעל השטר השבע:

משלח - מפשיט:

לא מזדקקינן ליה - להשבע דמיחזי דחשדינן ליה ולא לגבות לו דהא אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך:

נתתיו לך פטור - אף משבועה ומיהו שבועת היסת איכא:

והא הכא כיון דתבעיה בעדים - והודה לו בפניהם כמאן דאוזפיה בעדים דמי:


נתתיו לך חייב - לפרוע:

בעדים הלויתיך - קס"ד בשעת הלואה קאי ואמר ליה ראה שבעדים הלויתיך ואף אתה אל תפרעני אלא בעדים:

דלמא בשעת תביעה קאמר - כשתבעו בב"ד וזה אומר פרעתיך אמר לו והלא בעדים הלויתיך בעדים הוה לך לפורעני ולא אמר לו כן בשעת הלואה ומשום הכי פטר ליה ר' יהודה בן בתירא:

אזל פרעיה באפי סהדי אחריני - וזה אומר עדי שקר הם:

ואיתניסו - מיד המלוה:

להוי פקדון בידי - ואיני עליהן אלא שומר חנם שלא קבלתים בתורת פרעון:

כיון דקא מודית - דקבלתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוי פרעון ודברים שהיו בלבך אינם דברים:

דיזיף ופרע - אותה הלואה שזה כופר ודאי לוה אותה באותו היום אבל לאחר זמן פרעיה:

כאומר לא פרעתי דמי - דכיון דלא לוה לפי דבורו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנין הם על הלואה ואינן נאמנין על הפרעון דהודאת בעל דין כמאה עדים:

דמסיקנא בך - שאני נושה בך:

לא היו דברים מעולם - לא פרע לפנינו וזה אומר או בפניהם או שלא בפניהם פרעתיך:

הוחזק כפרן - ואינו נאמן אפילו בשבועה לומר פרעתיך שלא בפניהם שהרי אמר פרעתיך בפניהם ונמצא שקרן:

כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש - כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא אמר לו זה בשעת הלואה בעדים פרע לי הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע אם שלא בעדים ואמר בעדים פרעתיך ולאו אדעתיה ואינו הוחזק כפרן בכך:


עפצי - גל"ש בלע"ז ומעבדין בהן עורות:

אייתי - מלוה סהדי דארבעה ארבעה קיימי ותובע מאתים וזה אומר פרעתיך מ"מ אם לא בעפצים פרעתיך במעות:

דלא רמיא עליה דאיניש - והאי נמי לא רמיא עליה לומר באיזה ענין פרעם אלא פרעתי' סתמא הלכך לא נזכר וסבור שכך השער ולא הוחזק כפרן ונשבע שפרעם מכל מקום:

מדכר דכיר - והוחזק כפרן:

סיטראי נינהו - מצד אחר היית חייב לי:

איתרע שטרא - הואיל ומודה שקיבלם ולאו כל כמיניה לומר סיטראי נינהו:

לאו אתורי יהבת לי - לקנות מהן שוורים לשחיטה למחצית שכר:

אמסחתא - מקום שמקצבין הבשר ומוכרין:

ולא אידכר ליה שטרא - שיטול השטר מידו:

מיגו דיכול למימר ליה - לא פרעתי' יכול למימר ליה נמי סיטראי נינהו:

וכדאבימי בריה דרבי אבהו - גרסינן והוא במסכת כתובות בפרק הכותב (דף פה.) דמטא כי האי מעשה לידיה:

ההוא - לוה דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא התקבלתי ולא אוכל לומר לך פרעתיך:

אימור דאמרי זיל בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא - דשומא כדאמר במסכת ע"ז בפרק השוכר (דף עב.) א"ל כדשיימי בתלתא אפי' תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בתלתא כדשיימי בד' עד דאמרי בד' וכ"ש כדאמרי בארבעה:

כיון דנחית לדעות - מתחלה ירד למנין שהוא יתר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד בתלתא הימניה בארבעה לא הימניה: שכחת"י מלפר"ש המשנ"ה והננ"י מפר"ש כא"ן:

מנה לי בידך אמר לו הן - ובפני עדים ואמר להם אתם עדי:

נתתיו לך פטור - מלשלם ומשבועה דאורייתא:

אין לך בידי - לא היו דברים מעולם:

חייב - לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן:

אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור - שאין כאן הודאה ממין הטענה:

לתך - חצי כור:

פטור - דלאו ממין הטענה היא:

ורבן גמליאל מחייב - דלא בעי הודאה ממין הטענה:

כדי שמן - כדים מלאים שמן:

והודה לו בקנקנים - הכדים יש לך בידי בלא שמן:

הואיל והודה מקצת הטענה - והוה ליה טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן:

או שהודה במקצת קרקעות פטור - משבועה דאוריירתא לא על הקרקעות ולא על הכלים שאין הודאת קרקעות מביאה לידי שבועה שאין דין שבועה בקרקעות כדאמרינן (בכל הנשבעין) (לקמן:):

הודה במקצת כלים - דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות:

חייב - לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה דילפינן לה בפרק קמא דקדושין (דף כז:) מקראי:

זוקקין - גוררין:

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן - כגון שטענו ברמיזה דחרש שדיברו חכמים בכל מקום לא מדבר ולא שומע:

אבל נשבעין לקטן ולהקדש - מפרש בגמרא:

גמ' וכי יתן איש - ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בבבא קמא (דף סג:):

אין נתינת קטן כלום - דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת:

בבא בטענת אביו - הא דקתני נשבעין בנתינת איש קאמר שהקטן טוענו אבי מסרו לידך:

והאכלתיו פרס - והחזרתי לו חצי והחציו בידי חייב לישבע על השאר וקטן הבא בטענת אביו לא גרע מטענת עצמו דהכא:

בטוענו קטן - יתום קטן תובע:


כולהו טענתא נמי כו' - ומאי פעמים ורבנן אמאי פליגי עליה:

אלא בדרבה קמיפלגי - ולעולם בטוענו קטן ומשום דאין טענתו חשובה במקום אחר דכתיב כי יתן איש קרי ליה הכא טענת עצמו מיהו הכא טענה היא דהא איכא נתינת איש דמכח נתינת האב היא באה והיינו דקאמר פעמים וכי תימא רבנן אמאי פליגי עליה בדרבה קמיפלגי:

התם דלא אמר ברי לי - רישא דקתני פטור דלא אמר היתום ברי לי סיפא דקתני נשבעין לקטן דאמר ברי לי:

ליפרע מנכסי קטן - מנכסי יתום ואפי' הוציא שטר עליו צריך שבועה שלא נתקבל חוב זה מאביו:

ליפרע מנכסי הקדש - המקדיש נכסיו ויצא עליו שט"ח ובא ליפרע מן הנכסים צריך שבועה:

תנינא - במסכת כתובות (דף פז.) ולקמן בכל הנשבעין (דף מה.):

בין לזיבורית - דתנן בהניזקין (גיטין מח:) אין נפרעין מן היתומין אלא מן הזיבורית והיינו דתנא תרתי חדא לגדולים וחדא לקטנים: אדם עושה קנוניא על ההדיוט הלוה הזה עשה עצה רמיותא עליו ואמר אני חייב לזה כדי שיטרוף הקרקע ממנו ויחלוקו ברמיותא:

מנה לפלוני - בידי. הגביהו תחלה מן . הנכסים שהקדשתי:

אין אדם חוטא ולא לו - בשביל יורשין:

מתני' קדשים שחייב באחריותן - כגון אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו והפקידה לזה נשבע עליה אותו שהפקדון בידו דרעהו קרינן ביה דדבר הגורם לממון לרבי שמעון כממון דמי:

יש דברים שהן בקרקע - שמחוברין לקרקע ואינן כקרקע ונשבעין עליהן ובגמ' מפרש פלוגתייהו:

גמ' ולא תשלומי שלשה וארבעה - וכיון דכפל ליכא הוו להו שלשה וארבעה:


כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' - פרשת שומר חנם היא דתניא בהשואל (ב"מ דף צד:) פרשה ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר ושלישית בשואל וגבי שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה כדכתיב (שמות כב) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו:

' - אינו משלם. גניבה ואבידה הכתובה בו ליחייב דכתיב (שם) אם גנב יגנב מעמו:

ידיעא טענתיה - דכיון דאמר ליה בית זה מלא וזה מחזירה לו חסירה נראה חסרונה והרי הוא כזה אומר עד החלון וזה עד הזיז:

זיז - קורה של עלייה הבולטת בתוך הבית:

אלא מנורה קטנה פטור - דאין ההודאה ממין הכפירה ומה שטענו לא הודה לו:

אין לך בידי אלא בת חמש חייב - לקמן מפרש לה:

אזורה נמי ליתני - אזורה בת עשר אמות יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמש חייב ולוקמה באזורה בת חתיכות הרבה ולייפי אהדדי בתפירת מחט:

לגוררה ולהעמידה על משקל חמש ליטרין - אבל בגדולה וקטנה ליכא למימר הכי ובאזורה ליכא למימר חתך הימנה שהרי ראשיה ניכרין:

מתני' שקל - חצי סלע:

מי נשבע - כמה היתה שוה:

מי שהפקדון אצלו - המלוה ובגמרא מפרש אהייא קאי:

ויוציא הלה את הפקדון - ושמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה:


גמ' והשתא דאמר רב אשי זה נשבע וזה נשבע הכי קאמר מי נשבע תחלה כו' - והא דרב אשי בבבא מציעא הוא בפ' המפקיד דאמר רב הונא התם גבי שומר שכר שטען נגנבה וחייב עצמו בתשלומין משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה ורוצה לקנותה בדמים ואותביניה מהא דקתני ויוציא הלה את הפקדון ואי אמרת משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק ליה ושני רב אשי עלה זה נשבע וזה נשבע זה נשבע שאינה ברשותו וזה שהשבועה עליו נשבע כמה היתה שוה והכי קאמר מתני' מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו נשבע תחלה שאינה ברשותו ולעולם אסיפא דרישא קאי היכא דשבועה גבי לוה:

קתא - בית יד:

אבד אלפא זוזי - דסבר וקביל אבל כל זמן שהן קיימין על כרחו גובה חובו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה שלשים יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר סברת וקבילת דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי ולא מצי פטר נפשיה בדמי שווין:

אבל תרתי קתא - לא אמרינן חדא קביל בחמש מאה וחדא בחמש מאה ואי אבד חדא מינייהו לא ליפסיד חמש מאה דהא לא פריש חדא בפלגא וחדא בפלגא אלא תרוייהו קבלינהו בחדא במשכונו ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו במאי דחסר (נפשיה) מיניה פטר נפשיה בתשלומי שוויו:

ורב נחמן אמר אפי' תרתי קתאתי - ואע"ג דלא פריש מסתמא חדא בפלגא וחדא בפלגא קבלינהו ואי אבוד חדא אבוד פלגא:

אבל קתא ונסכא - לא אמרינן נסכא קביל בפלגא דכיון דמידי דחזי לפרעון הוא לא קבליה עליה אלא בדמי שוויו: אבד נסכא אבד פלגא גרסינן:

חייב - ולא אמרינן אבד כל מעותיו:

כדפריש - איני מקבלו עלי אלא באחריות דמיו בשוויו:

ישבע ויטול מעותיו - ישבע שאבדו ויטול את חובו:


בדלא שוי שיעור זוזי - עסקינן:

ובדשמואל קמיפלגי - רבי אליעזר לית ליה דשמואל דמשכון שאינו שוה כל החוב אין אדם מקבלו אלא לזכרון דברים הלכך שומר חנם הוא עליו וישבע שלא פשע ושאינו ברשותו ויטול כל מעותיו ור' עקיבא כשמואל סבירא ליה שלשם משכון קבלו אבל הלווהו אלף זוז בשטר אפילו רבי אליעזר מודה שהמשכון שקיבל אחרי כן לשם משכון קבלו שהרי אינו צריך לו לזכרון דברים שהשטר לו לראיה: ה"ג אי דלא שוי שיעור זוזי דכ"ע לית להו דשמואל ובדרבי יצחק קמיפלגי רבי אליעזר לית ליה דרבי יצחק ואינו עליו אלא שומר חנם ואף על פי שהוא משכון גמור:

אימור דאמר רבי יצחק שמשכנו שלא בשעת הלואתו - כגון על ידי ב"ד דבהכי משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש וגו' ואמר מר זה שליח ב"ד:


כשומר שכר דמי - שכר מצוה ומלוה על המשכון נמי מצוה עבד:

לימא דרב יוסף תנאי היא - דמילתא דרבה ודאי תנאי היא דרבי עקיבא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף מי לימא תנאי היא מי מצי לאוקמה לרבי אליעזר כוותיה:

צריך למשכון - להשתמש בו ומנכה לו מן החוב דמי שכירות המשכון רבי אליעזר סבר כיון דצריך למשכון אין כאן מצוה ולהנאתו נתכוין והוי כשומר חנם ורבי עקיבא סבר כיון דפוחת עליו והולך מצוה היא ולא הוי עליו אלא כשומר שכר:

לימא כי הני תנאי - הא דשמואל:

המלוה על המשכון - אין שמיטה משמטתו דאין כאן משום לא יגוש שהרי אינו נוגשו:

אינו משמט - לקמן מפרש אי בההוא פלגא קאמר אי בכוליה חוב קאמר:

אי נימא כנגדו - הוא דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון:

מכלל דרבי יהודה - דפליג עליה דאמר אם אין משכון כנגד חובו משמט אכנגדו נמי משמע דאפי' ההוא פלגא דכנגדו לא חשיב משכון ומשמטא ליה שביעית:

אלא משכון - דתפס למאי תפסיה אי לאו למשכון מיהת דההוא פלגא:

אלא לאו כנגד כולו - קאמר תנא קמא אינו משמט דאע"פ שאינו שוה אלא פלגא הוי משכון כנגד כולו ואינו משמט כלום מן החוב והיינו כשמואל ואתא רבי יהודה הנשיא למימר דאם אין משכון כנגד הלוואתו אינו משמט כולו אלא כנגדו:

לא לעולם כנגדו - קאמר רבי שמעון דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון ולית ליה דשמואל ואההוא. פלגא גופיה פליג ר' יהודה הנשיא למימר דלא הוי משכון:

כנגדו נמי משמט - דלא הוי משכון אלא לזכרון דברים תפסיה: מתני'

פרק שביעי - כל הנשבעים


מתני' כל הנשבעין - כל המחויבין שבועה מן התורה נשבעין ולא משלמין כלומר לא חייבה תורה שבועה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע לתובע ולא ישלם ובגמרא יליף לה:

ואלו נשבעין ונוטלין - שתיקנו להם חכמים לישבע וליטול:

השכיר והנגזל כו' - כולהו מפרש להו במתני':

ושכנגדו חשוד על השבועה - התובע שהנתבע שכנגדו חשוד על השבועה ונתחייב הנתבע שבועה מן התורה ע"י הודאה במקצת נשבע התובע ונוטל:

וחנוני על פנקסו - על מה שכתוב בפנקסו שהוא כותב עליה הקפות שהוא מקיף ולקמן מפרש היכי דמי:

הרי זה נשבע ונוטל - ובגמרא מפרש מאי שנא שכיר דתיקנו ליה רבנן:

עד שתהא מקצת הודאה - לרבי יהודה לא תיקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע והפכוה חכמים על התובע באלו השנויות כאן:

הרי זה נשבע ונוטל - שהדברים מוכיחים שהרי עדים מעידים שמשכנו שלא ברשות:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבועות/פרק_ו"