רש"י על הש"ס/שבועות/פרק א

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' שבועות שתים שהן ארבע - בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר כדמפרש בפרק שלישי (דף כ.):

שתים - כתיבי בקרא דכתיב (שם) להרע או להיטיב ומפרש במשנה פרק שלישי (דף כה.) אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא דלהרע או להיטיב להבא משמע ובפ"ג (שם) מרבה מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה ומיהו שתים נינהו ותו לא דבר וחילופו:

שהן ד' - יש לרבות מריבוי הכתובים כדמפרש בפ"ג (שם) אף דבר וחילופו לשעבר כגון אכלתי והוא לא אכל או לא אכלתי ואכל:

ידיעות הטומאה - חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי או נפש כי תגע וגו' וילפינן . בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו או אכל בשר קודש:

שתים שהן ארבע - שתים כתיבי דכתיב (ויקרא ה) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו טומאה וע"י אותו העלם אכל קודש הרי אחת או שנכנס למקדש הרי שתים ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא משום הכי קרי לי' ידיעות:

שהן ארבע - יש לרבות מן המקרא עוד שני חיובים העלם קודש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:

יציאות השבת שתים שהן ארבע - הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב בפרק הזורק במסכת שבת (דף צו:) מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' . (ומתרגמינן) לא תפיקו מרה"י לרה"ר זהו שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ:

שהן ארבע - יש ללמוד מאלו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הן שתים אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו:

מראות נגעים - שהמצורע מביא עליהם קרבן לטהרתו שנים כתובין במקרא שאת ובהרת והן חלוקין במראיהן כדמפרש בגמ':

שהן ארבעה - יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כדמפרש בגמ':

את שיש בה ידיעה - כוליה אטומאה קאי ובגמרא מפרש אמאי מפרש מילי דטומאה ברישא ויציאות ומראות כל חדא וחדא מפרש במסכת דידה להכי לא פרשינהו בהאי מסכת והאי דתנינהו הכא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:

ידיעה בתחלה - שידע שנטמא:

וידיעה בסוף - משאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש ויצא ונודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:

והעלם בינתים - כשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה או קודש וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומאה או מקדש:

הרי זה - בקרבן המפורש באותה פרשה לעשיר חטאת בהמה ולעני עוף ולדל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום וזהו לשון עולה ויורד לעשיר עולה ולעני יורד ובגמרא מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים כתיב:

שעיר הנעשה בפנים - שלשה שעירים נעשין לצבור ביוה"כ אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמה שכתוב באחרי מות ואחד קרב במזבח החיצון במוספין והוא כתוב בפרשת פינחס עם שאר כל מוספי המועדות:

תולה - להגין עליו מן היסורין שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאג שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה ענושים הן:

עד שיודע לו - שאכל קודש בטומאה:

אין בה ידיעה בתחלה - שלא ידע בטומאה מימיו זה לא יבא לכלל קרבן עוד לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה:

שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר - ויום הכפורים הוא עצמו מועיל עם הקרבנות שנאמר (ויקרא כג) כי יום כפורים הוא:

שנאמר - בשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים והוא שעיר הנעשה בפנים הקישם לך הכתוב ללמד שעל מה שזה מכפר זה מכפר:

מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה - בתחלה דהכי ילפינן בהדיא בגמ' דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה:

אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה - מאי נינהו ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתא לכלל קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה וא"ת כיון שהוקשו יכפרו שניהם על שיש בו ידיעה בתחלה ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה הא פריך בגמ' (דף ח:) ומשני לה:

שעירי הרגלים - בכל הרגלים נאמר שעירי חטאת ובגמ' מפרש מנא ליה דאשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מכפר:

ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפרים - עליה אבל לא שעירי ראשי חדשים:


על טהור שאכל את הטמא - אדם טהור שאכל את הקודש טמא ובגמרא מפרש מנא ליה ואף על פי שאין בה חיוב כרת ניתנה כפרה זו על כך:

כל השעירים כפרתן שוה - כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה כולן מכפרים על כל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין על טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל שעיר הנעשה בפנים לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו ולא אלו תולין את תלייתו כשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כדאמר בגמרא (דף ח:):

היה ר"ש אומר - האי נקט לה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בראש חדש מהו שיקריב לשם שעירו של יום:

היאך יקריבו - והלא כשהופרש לא לכפר על כפרה זו הופרש ורבי מאיר דקאמר להא בשלמא אי אמרינן כולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולם כפרה אחת מכפרים אלא לדידך זה הופרש לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף או בר"ח לכפר על טהור שאכל את הטמא:

כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו - כל דהו וכיון דבכך שוין ואע"פ שכפרותיהן חלוקות יכול הוא ליקרב דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב:

משמו - של ר"ש וסתם ר"ש הוא ר"ש בן יוחאי:

ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו - סתמא היא:

הודע ולא הודע - בגמ' מפרש לה:

אחד ישראל כו' - בגמ' פריך מאי קאמר שבתחלה השוום והדר תני מה בין ישראל לכהנים: אלא שהפר מכפר על הכהנים גרסי' ול"ג שדם הפר:

אלא שהפר מכפר על הכהנים - כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל דהיינו תליית יסורין דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף וזדון טומאת מקדש וקדשיו וכן כפרת שעיר החיצון פרו של כהן הקרב ביוה"כ בפנים כמו שמפורש באחרי מות מכפר על הכהנים כדיליף בגמרא:

רבי שמעון אומר וכו' - לחלוק בא על שאומר למעלה אחד כהנים ואחד ישראלים שוין בכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ואין חלוקין בכפרתן אלא בטומאת מקדש וקדשיו וקאמר ר' שמעון כשם שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי אלא כפרת הזיות הדם שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא במשתלח כך דם הפר מכפר בלא שום וידוי על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אייתר ליה וידויו של פר במקום וידויו של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות ואין להם כפרה בשעיר המשתלח:

גמ' ממכות סליק - כך סדר המשנה שבועות אחר מכות:

על הראש - על הקפת ראש שתים דהא פאת כתיב (ויקרא יט) ופאה לשון סוף וקצה הוא כמו (שמות כז) לפאת ים (שם) לפאת נגב מקום חיבור הגלגולת עם הלחי והן מקום הצדעין:


ועל הזקן שתים - מכל צד ב' צדעים לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו:

וא' מלמטה - בסנטר שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר שקורין מונטו"ן בלע"ז:

חדא - אזהרה דמיחייב עליה תרתי היינו דומיא דשתים שהן ארבע:

לכולהו - כל ב' שהן ד' שמצא שנאם כאן:

ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד - בהא דמיין להדדי ששתיהן עולה ויורד:

ומפרש ידיעות - דקתני את שיש בה ידיעה וכו' ופריש כולה מתני' מילי דידיעות טומאה ושבקינהו למלתא דשבועות:

דזוטרין מילייהו - שני פרקים אלו הראשונים:

שרי להו - מתיר אותן כלומר מתיר התנא עצמו מהן ונפטר מהן תחלה:

שבועות שתים וכו' - פרישית לכוליה במתני':

ידיעות טומאת קדש - שנעלמה ממנו טומאה ואכל קדש:

וידיעות טומאה דמקדש - ידיעות שנעלמה ממנו ידיעת טומאה ונכנס למקדש:

ידיעת קדש - שנעלמה ממנו ידיעת קדש וסבור שאין זה קדש ומתחלה ידע:

הוצאה דעני - העומד בחוץ:

והוצאה דבעל הבית - העומד בפנים:

שאת ובהרת - אבל ספחת אינו שם נגע אלא שם תולדה כדמפרש לקמן (דף ו.) בפרקין:

אינו חייב - קרבן:

אלא על העתיד - דדייק להרע או להיטיב לקמן בפ"ג:

ואי רבי עקיבא האמר כו' - במתניתין בפרק שני ומתניתין קתני שהן ארבע:


מה התם כולהו לחיובא - שאף התולדות נגעים הן וכשיטהר מביא עליהן קרבן טהרה:

וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן - קאמר ובשוגג אבל מלקות אם הזיד והתרו בו חיובי מיחייב ומתניתין במזיד קמיירי ומלקות:

וכדרבא - כלומר וא"ת לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו על זה לוקין כדרבא דבפ"ג אמרינן שלוקין על שבועת שוא וילפינן מכי לא ינקה ה' ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו ופרכינן עלה אשכחן שבועת שוא והוא נשבע לשנות את הידוע כגון על האיש שהוא אשה ועל האבן שהוא זהב דשוא משמע דבר שאינו של כלום כמו (ישעיהו ה) מושכי העון בחבלי השוא שבועת שקר מנא לן שבועה שאינו ניכר אם אמת אם לאו ואמרי' לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר ואמר רבא התם הך שבועת שקר דקא מרבינן מרבויא דלשוא לשוא לא רבתה תורה אלא לשקר דלשעבר כגון אכלתי או לא אכלתי שמשעה שנשבע יצתה שבועה מפיו לשקר דומיא דשבועת שוא דלהכי אפקה בלשון שוא למימרא דבלשעבר קמיירי מה שוא לשעבר נשבע לשנות את הידוע עבר את שבועה משיצתה מפיו:

בשלמא אכלתי ולא אכלתי - כלומר שהן ארבע לא משכחת לה דבשלמא על שתים דלשעבר לקי כדרבא ועל לא אוכל ואכל נמי לקי דלאו שיש בו מעשה הוא דבשעה שאכל עבר על לא תשבעו ואכילה מעשה הוא:

אוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא - שמאליו ביושב ואינו אוכל עובר על השבועה ושבועה שאינה לשעבר לא איתרבי מלשוא לשוא ב' פעמים דהא אמרינן דומיא דשבועת שוא ריבתה:

קסבר רבי ישמעאל - בכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואין צריך לרבות:

קשיא - הך דאלו הן הלוקין כו' לא גרסינן ותלמיד טועה שהוקשה לו כתבה בגליון ספרו קשיא לי הך דאלו הן הלוקין וכתבוה סופרים בגמרא והתלמיד טעה שאינה קושיא דההיא לאו רבי ישמעאל גופיה אמרה אלא סוגיא דגמרא פרכה התם דיליף לר' ישמעאל מלקות מאם לא תשמור לעשות את כל דברי וגו' ודריש כל ופרכינן אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי ומשנינן לעשות כתיב וקשיא ליה לאותו תלמיד דהוה ליה לשנויי התם אין הכי נמי לר' ישמעאל לוקין אלאו שאין בו מעשה ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר' ישמעאל לוקין לא מיתוקמא דעל כרחך שבקינן להא אורחא בסוף שמעתין ומוקמינן מתני' רבי היא ולקרבן:

אי הכי - דמתני' במלקות וסתם לן לאו שאין בו מעשה לוקין עליו קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:

דאמרי תרוייהו אין לוקה - ומ"מ חולקין בטעמו של דבר טעמא דיהיב מר לא יהיב מר ומר לית ליה טעמא דמר ולקמן מפרש פלוגתייהו:

סתמא אחרינא אשכח - דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה:

המותיר בטהור - בפסח טהור וכשר:

השובר - את העצם בטמא אינו סופג את הארבעים המותיר בטהור אפילו בטהור וכ"ש בטמא:

וממאי - דהאי סתמא רבי יעקב היא דאמר טעמא דהמותיר אינו לוקה משום לאו דאין בו מעשה הוא:

אחר לא תעשה - אם תותיר ועברת על לאו באש תשרפנו נתקו הכתוב בעשה זה מעונשן של שאר לאוין לומר זה ענשו ותקנת עבירתו שישרפנו:

לא מן השם הוא זה - לא מטעם זה המלקות בטל בו אבל כל עצמו אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה:


אינו חייב אלא אחת - דמאחר שנשבע עליו שבועה ראשונה נאסרת עליו וכי הדר אישתבע ה"ל נשבע לקיים את המצוה ותנן לקמן (דף כז.) נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת קרבן:

זו היא - להבא דלקי עלה דהויא לה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:

אלא מעיקרא סבר לה כו' - הלכך רבי יוחנן ס"ל כסתמא בתרא דהדר ביה רבי מקמייתא:

ומשנה לא זזה ממקומה - ומשנה ראשונה אע"פ שחזר בו מסתימתה מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת בדורות שאחר רבי לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניחו את שתיהן והמשכיל יבין שאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה:

לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - לאו האמור בשבת לא ניתן לעונש מלקות אלא שאם יעבור עליו יתרה בו המתרה שהוא בסקילה ויסקל ואם לא התרה בו סקילה והתרה בו מלקות אין דינו ללקות שלא לעונש מלקות כתבו מתחלה ומשנינן להכי אוקימנא כרבי ישמעאל דאמר במסכת מכות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם התרו בו מלקות ולא מיתה מלקין אותו דתניא אחת חייבי כריתות ואחת חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות מ' דברי רבי ישמעאל:

הא לאו הכי מתוקמא כר"ע - בתמיה והא. קשיא ידיעות הטומאה כדאמר לעיל (דף ג.) דלר"ע אינו חייב על העלם קדש ומקדש:

ומשני לאו אמרת ר' ישמעאל היא - דהוי קשיא לן שבועות גבי קרבן ואוקימנא למלקות ולא קשיא לן לר"ע נמי אי לאו משום קושיא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דשמעינן ליה לר"ע במס' מכות דאין לוקין עליו אי הוה קשיא לן ידיעות לקרבן הוה מוקמינן לה למלקות כולה מתניתין ור"ע והוה ניחא לן לאוקמה אליבא דר"ע משום דכולהו סתימתאי אליבי' דאמרי' (סנהדרין דף פו.) סתם מתני' ר"מ סתם ספרא ר' יהודה סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע ממנו קבלו:

אי הכי - דמתני' למלקות:

ידיעות - דמשמע ונעלמו היכי תנן הא התראות נינהו ואין כאן העלם:

הא לא קשיא - כלומר אם אין לך קושיא אחרת זו יש לתרץ כך:

תרתי הוא דהויין - דאין מלקות אלא א"כ הזכירו את הטומאה והקודש או את הטומאה והמקדש ותרתי הוא דאיכא מלקות לקודש ומלקות למקדש דבשלמא לקרבן איכא ארבע העלם טומאה ואכל קודש וזכור הוא לו העלם טומאה ובא למקדש וזכור הוא לו העלם קודש ואכלו העלם מקדש ונכנס לו וזכור הוא את הטומאה:

ותו ה"ז בעולה ויורד - והא במזיד אוקימתה:

אלא אמר רב יוסף - לעולם לקרבן ודקשיא לך לא רבי ישמעאל ולא ר"ע היא ר' סתמה ואליבא דתנאי וה"ג בשבועות נסיב לה כר"ע בידיעות נסיב לה כר' ישמעאל ולא מסתם סתמינהו אלא ה"ק שבועות לר"ע שתים שהן ד' ידיעות לר' ישמעאל שתים שהן ד':

אמריתא לשמעתא כו' - אני פירשתי שמועה זו של רב יוסף לפני רב כהנא ואמר דהאי נסיב לה אליבא דתנאי דקאמר רב יוסף לא תימא נסיב ולא ס"ל ולא סתמינהו אלא ודאי מסתם סתמינהו רבי והכי קסבר לה בשבועות כר"ע ובידיעות כר' ישמעאל וטעמא דנפשיה קאמר:

ונעלם ונעלם שני פעמים - תרי ונעלם כתיבי גבי טומאת קרבן


עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא (ויקרא ה) ונעלם ממנו והוא ידע (שם) קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשא הטל והוא ידע בין תרי ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי לייתי קרבן:

מכלל שידע - לקמן מפרש לה:

א"כ מה ת"ל כו' - אלמא רבי אהעלם מקדש נמי מחייב כר' ישמעאל:

דדריש ריבויי ומיעוטי - מדרשא דריבויי ומיעוטי נפקא ליה בפ"ג (לקמן כו.) שלא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות רבויין ומיעוטין וגבי שבועות הכי דריש נפש כי תשבע ריבה כל השבועות להרע או להיטיב מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא להבא כמותו ולא דדריש ליה במשמעות כלל ופרט דנימא להרע או להיטיב פירושו של כלל הוא ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו הרעה והטבה ולא שאר דברים ואפילו להבא שאינו הרעה והטבה שכל הדורש התורה כלל ופרט אית ליה אין בכלל אלא מה שבפרט וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתריה לכל אשר יבטא וגו' די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל דלהכי אהני כלל קמא למעוטי והיינו דאומר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כלומר דן אתה להוסיף על הפרט ע"י כלל האחרון אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו אבל הדורש בריבה ומיעט אין הפרט פירושו של כלל אלא ממעטו במקצת כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון אלא זה וכיוצא בו בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה לרבות בא ואפי' שלא כעין הפרט ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל ור"ע הכי דריש בפ"ג להאי כי תשבע ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה פרט הוא לשון פירוש לפיכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט מיעוט אינו פירוש אלא ממעט את משמעות הכלל במקצת ומשייר את כל הדומה למיעוט כך מפורש בסנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מו.) גבי והומת ותלית דריבה ומיעוט לחודיה מביא כל כעין הפרט בלא רבויא בתריה ורבי נמי דריש ריבוי ומיעוט כלומר שמעי' ליה בעלמא שדורש את התורה במשמעות ריבוי ומיעוט ולא במשמעות כלל ופרט:

חוץ מן השטרות - היה חייב לו אדם בשטר ה' סלעים ונתן זה אותו שטר לכהן בפדיון בנו אינו פדוי אבל בשאר כל דברים פודין ורבנן פליגי עליה במתני' במסכת בכורות דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות:

ופדויו - בכל דבר משמע:

תפדה חזר וכלל - ואע"פ דתפדה ופדויו גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף איכא תנאי דסבירא להו בשתי כללות הסמוכין זה לזה והפרט אחריהם הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל:

שהוקשו לקרקעות - והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה):

אין גופן ממון - הנייר אינו שוה כלום ואינו עומד אלא לראיה שבו:

מיעט שטרות - שהן ראויין למעט יותר מן הכל שאינן ממון:

הסול - חתיכת עץ חדודה:

הסירה - קוץ:

המכתב - חרט שקורין גריפא:

דריש כלל ופרט - ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו כל דבר הנתון חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת וכו':


ריבויי ומיעוטי - וריבה הכל ומיעט סם הכי מפרש לה בקדושין:

והכא - גבי פדיון הבן להכי דריש ליה בריבויי ומיעוטי משום דאין הפרט בין שני כללות:

כדתנא דבי רבי ישמעאל - באלו טריפות דאיכא תנא דדריש את זה תאכלו מכל אשר במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל ופליג עליה תנא דבי רבי ישמעאל ואמר במים במים סמוכין זה לזה ואח"כ כתיב בימים ובנחלים הלכך אין זה כלל ופרט אלא הטילהו ביניהם לדרשו בריבויי ומיעוטי:

ורבנן - דפליגי עליה דרבי ודרשי ליה בכלל ופרט סבירא להו כדאמרי במערבא:

אין האיש מנוקה מעון - שבא עליה אחר שנסתרה:

ידיעת בית רבו - שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) שמה ידיעה:

ד' בפנים - שתים לחיוב הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית וב' לפטור כשזה עוקר וזה מניח דכתיב בעשותה העושה את כולה (שבת דף ג.):

דעיקר שבת - שעיקר מסכת באיסורי שבת:

אבות - יציאות שהן מן התורה:

תולדות - הכנסות דלא מיפרשן בהדיא:

תרתי הויין - ומתני' דהכא ד' תנן:

שתים - לחיוב הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית:

ושתים - לפטור אחת שהעני פושט ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה והעני הוציאה ועבד. איהו הנחה ולא עבד עקיר' ובעה"ב עקר ולא הניח ושניהם פטורין ואחת שבעה"ב פושט ידו מליאה לחוץ ונטל העני מתוכה והניח דעבד נמי בעל הבית עקירה והעני הנחה ושניהם פטורין בשתי הוצאות הללו. חיובי מאי נינהו יציאות. דהא יציאות קתני ויציאות דחיובא תרתי הוא דהויין חדא דעני וחדא דבעה"ב:


דתנן: בענין אבות מלאכות המוציא מרשות לרשות: מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי - דעל כרחך קיימא לן נמי בהא דחייב וקרי ליה המוציא:

הוצאה קרי לה - שמוציאה ממקומו:

מתני' - במסכת שבת דייק דהכנסה קרי יציאה דקאמר יציאות השבת שתים וכו' ופירש הכנסה לאלתר דקתני התם כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית דהיינו הכנסה:

תנן התם - בתחלת מסכת נגעים:

שנים שהן ארבעה - מראה לשון זכר הוא להכי תנן להו בלשון זכר כדכתיב (יחזקאל א) מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו':

שנים - כתובין שאת ובהרת דספחת אינו שם נגע כדלקמן אלא לשון טפל לאחרים:

שהן ארבעה - יש לך לרבות להם ב' תולדות מרבויא דספחת כדלקמן:

בהרת עזה כשלג וכו' - עזה לבנה ביותר ולקמן מפרש מנא ליה:

שניה לה כסיד ההיכל - דאע"ג דצמר לבן עזה לבנוניתו מסיד על כרחך שאת שהוא אב קרוב אל לבנוניתו של בהרת הוא אלא שגבוה ממנו מעט מתוך שאינו לבן כמוהו וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקרא שאת והשניות שנתרבו להם סיד וקרום ביצה והסיד לבן מן הקרום ולמטה מן הקרום אינו נגע אלא בוהק וטהור הוא ושני מראות של תולדות הלבנה לאב הלבן הגבוה לאב הגבוה הלכך סיד לבהרת וקרום לשאת וריבה הכתוב את התולדות להצטרף עם אבותיהן לכגריס שהוא שיעור נגע: מאן תנא מראות נגעים גרסינן ולא גרסינן שנים שהן ארבעה דכולי עלמא הכי אית להו אלא הכי קאמר מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה הימנו שתי מעלות אלא מעלה אחת:

אם כן - דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות:

טיהרת - מראה הסיד מלהצטרף דמדתניה לסיד שניה לבהרת ולא תניה נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש"מ סבירא ליה לתנא דלא בת מינה דשאת היא ולא מיצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי:

נצרפיה בהדי שאת - שהוא מעלה אחד:

לאו תולדה דידיה - דהא שקלת לה מיניה ושויתיה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי לי' למיתנא בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת"כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד דמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד אלא עם אביו:

אי הכי - דאית ליה לר"ע דלא מצטרפי לגבוה ממנו שתי מעלות:

קרום של ביצה נמי - אמאי לא קשיא לך בהדי מאן נצטרפיה אי בהדי שאת אביו איכא סיד דעדיף מיניה הרי השאת גבוה שתי מעלות:

נצרפיה בהדי סיד - לאו בר מיניה הוא שאינה תולדה לאב אחד ומשנינן


האי מאי בשלמא בלא סיד קרום ביצה לא קשה. ולשאת ולספחת כתיב משמע לשאת ולספחת ולנטפל עמה ש"מ דרבי לה רחמנא טפילה וטפילה כל שהוא במשמע ובלבד שיהא ממראות נגעים:

ואף ע"ג דמנחתא מינה טובא - וס"ל לר"ע דלשאת רבי לבהרת לא רבי דהא ספחת בשאת הוא דכתיב הלכך שאת הוא דמצטרפא לבהרת דסמוכה לה וכתיב והיה מלמד שמצטרפין וסיד לשאת ממילא דהא דמיא לה וכן קרום לשאת דספחת בשאת כתיבא ורבי לה תולדה וזו למעלה מזו דר' עקיבא בסיד ושאת ובהרת מיתוקם:

אלא סיד ההיכל - כי מפלגת להו בתרתי מיני זו תולדה לזו וזו תולדה לזו:

קשיא - היאך יצטרף בהרת לסיד ותולדתו לרבי עקיבא דאית ליה זו למעלה מזו דהא ליכא למימר לרבי עקיבא דכי היכי דאיתרבאי טפילה לשאת ממשמעות איתרבאי טפילה נמי לבהרת מדרשא כדאמר לקמן לרבנן דא"כ זו למעלה מזו דרבי עקיבא היכא איתיה אבות ותולדות הוא דאיכא ואין בהם צירוף אלא לגבוה ממנו שתי מעלות:

והיכא שמעינן ליה לר' עקיבא - דקפיד אסדר מעלות לצירוף:

יהושע בנו של ר' עקיבא - הוא יהושע בן קרחה שר' עקיבא קרח היה כדאמרי' בבכורות (דף נח.) חוץ מן הקרח הזה:

מפני מה כו' - כדמפרש בעי ואזיל יאמרו מקרום כו':

ואם לאו מה יאמרו - מחזר היה שמפרש מה הוא שואל:

יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא - אחר שאין לנו חלוק במראות לובן למעלה מקרום ביצה אלא ד' מראות הללו יאמרו כל מראה לובן שהוא מקרום ולמעלה טמא דקיימא לן (פסחים דף ג:) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה ולמה הזכירו שמותן:

אמר לו לומר לך שמצטרפין זה עם זה - לכך שנאום וסידרום לומר לך שכסדר הזה משנתן וכך דרך צירופם ועדיין אין אנו יודעין באיזה סדר הוא שונה אותן ומתשובות בנו אנו באין ללמוד:

אמר לו ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה - ומתשובתו אנו למידין סדר משנת אביו:

ואילו מסיד ולמעלה לא קאמר ליה - יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף ומסיד ולמעלה טמא ומצטרף שמע מינה שמיע ליה מיניה כולהו בהדי שאת מצטרפין עליון אחד לשתי תולדות דאי סלקא דעתך משנת אביו כסדר משנתנו תולדה לבהרת סיד ותולדה לשאת קרום ביצה הכי הוה ליה למימר יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף מסיד ולמעלה טמא ומצטרף ומדיהבינן עליון לסיד בפני עצמו ועליון לקרום בפני עצמו ממילא שמעינן דמצטרפין דקאמרי רבנן כל חד לעליון שלו אמרי והא מסברא ידעינן דעליונו של סיד שלג של קרום צמר דכיון דאין חלוק מראות בלובן מקרום ולמעלה אלא ד' אלו ובקרא תרי כתיבי והכתוב מעיד שבהרת לבנה כדלקמן והשאת קרובה לה כמשמעה גבוהה ממילא כי יהבת תולדה לזה ותולדה לזה מראה הסיד תתן לבהרת ומראה הקרום תתן לשאת שאם באתה ליתן מראה סיד לצמר מפני שהוא קרוב לה למי תתן מראה הקרום הכי הוה ליה למימר ולא הוה ליה למימר יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין דאי הוה תני הכי לא הוה סלקא דעתך לחלק תולדה לזה ותולדה לזה ומדאותביה הכי ש"מ שמיע ליה שאין תולדה לבהרת אלא עליון אחד לשתי תולדות והלכך על כרחך הוא שאת דרבי ליה רחמנא טפילה וסדר משנתן דקא"ל שנשנית כסדר צירופן הכי קא"ל זו למעלה מזו נשנו שלג והצמר והסיד וקרום ומצטרפין שלג עם הצמר והצמר עם הסיד והקרום דהא ליכא למימר דשמיע ליה מיניה שתיהן תולדה לשתיהן דהא מהיכא תיתי שיהא הקרום מצטרף לשלג לא כסדר מעלות ולא מן המקרא אלא ודאי בהדי שאת הוא דשמיע ליה מיניה דמצטרפין דרחמנא יהבינהו ליה טפילה לשאת ולא לבהרת ולכך השיבו יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין והכל יודעין דצירוף מראה דאמרי' לדומה. הוא לו דקאמרינן וכל מה שאדם יכול להבין מסדר משנתן בהזכרת שמותן היה מבין מאליו שאין לך אדם מסדרן אלא כסדר שהן שנויים עכשיו:

ודלמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה - שמיע ליה והכי נמי קא"ל יאמרו מקרום ולמעלה מסיד ולמעלה ותנא הוא דלא קפיד למיחשב ולמיזל כי רוכלא:

משל דרבי עקיבא - סדר צירופן:

פתוך - מעורב הוא נגע לבן אדמדם הכתוב בתורה דמדקאמר שנפלו לתוכו טיפי דם מכלל דבפתוך קאמר:

שבזה ושבזה - על כרחך על ראשון ושני קאמר שכן לשון משנה והכי קאמר אדמדם שבראשון ושני סימן פתיכת אודם שבהם נכרת במקום אחר כגון טיפת דם בחלב ומראיהן לא אדום ולא לבן אלא כיין המזוג וסביבותיו לבן:

אלא שאדמומיתו של שלג עזה - כלומר לבנה משל סיד ושל סיד דיהה הימנה ומדקתני הכי בסיפא שמעינן לרישא דשבזה ושבזה דקאמר בשלג וסיד קאמר אלמא סדר משנתו של רבי עקיבא סיד אחר שלג:


ואם איתא - דצמר אחר שלג תני להו:

של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה - דיהה פלית"א בלע"ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה:

טיפלה לבהרת מנלן - לרבנן קבעי לה דאילו לרבי עקיבא לית ליה ריבוי טפילה לבהרת:

ספחני - אספני:

בן יומו - ביום הולדו:

מכבנין - לשון הרחלים יוצאות כבונות (שבת דף נב:) וכמו (גיטין דף יד:) תנתן כבנתי לבתי פרמוי"ל והוא בת נפש שקורין נושקא שמחברין בה פתיחות פי החלוק כך כשנולד הכבש והאם לוחכתו אין צמרו נקי באותו יום והרוצה להצניעו למילת עושה לכבש מעטה עור ומכבנו עליו שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל הימים:

מלכו של זה - בהרת שהוא מלכו של סיד למעלה משאת שהוא מלכו של קרום ולכן הן מצטרפין הבהרת והשאת ואיפרכו של מלך זה למעלה מאיפרכו של מלך זה סיד למעלה מקרום וממילא שמעינן דסיד למטה משאת הוא:

אלא מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשי' - כל איפרכוס הולך אחר מלכו כך כל תולדה מצטרפת לאביה: הכי גרסינן ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה:

מלכא ואלקפטא - שני מלכים הם ומלכא חשיב מאלקפטא:

רופילא - איפרכוס של מלכא:

וריש גלותא - איפרכוס של אלקפטא:

כגון מלכא ואלקפטא - כשמהלכין זה אחר זה כסדר זה הולכים: האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא. כשמהלכין שנים שנים כל איפרכוס הולך אחר מלכו:

שבור מלכא - מלך פרס וקיסר מלך רומי וכל אחד יש לו איפרכוס:

הי מנייהו חשיב - שבור או קיסר:

בחורשיא אכיל ליה - האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות רומי והוצרך לשאול זאת ורב פפא משום דאקדים רבא שבור מלכא לקיסר הוא דשיילי' ורבא מיראה עשה שהיה תחתיו במלכותו כדאמר במס' חגיגה (דף ה:) שדור דבי שבור מלכא וגרבוהי:

רומי חייבת - תרגום של רשעה שנאמר (מלאכי א) וקראו להם גבול רשעה:

רבינא אמר - משל דרבנן כגון גלימא דעמרא שהוא מלובן כשהוא חדש וליבונו מבהיק הרבה יותר משל טלית ישנה:

וגלימא דכיתנא ושחקיה - שהחדש לבן הרבה משל ישן אבל החדשות של זו ושל זו קרובות להיות שוות כך הבהרת גבוהה הרבה מן הסיד שהוא תולדתו והשאת מן הקרום והאבות קרובים להיות שוים:

שאין הכתוב מדבר - פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו קרבן על הטומאה מנין שאין מחייבו על מגע אלא אם כן אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש:

ודין הוא - הרי אתה דן מאליו:

הואיל והזהיר וענש על הזדון טומאה - וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר וענש כרת על זדון טומאה בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמר (ויקרא כא) לא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם כב) הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה'טמא ונכרת (במדבר יט) הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' (ויקרא ז) הרי עונש קדש:

תרומה - אם אכל תרומה בטומאה דהזהיר וענש דכתי' בקדשים לא יאכל ותרומה בכלל מדכתי' בה בההיא ענינא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן ביבמו' (עד:) דבתרומה קאי מדתלי ' בהערב שמש דאילו קדשים עד דמייתי כפרה:

וענש - ומתו בו כי יחללוהו:

לא אשכחן עון מיתה דמחייב קרבן - שאין חטאת באה אלא אשגגת כרת כדאמרי' בהוריו' (ח.):


מידי דהוה אשמיעת קול - שבועת העדות ושבועת ביטוי דאיתנהו נמי בקרבן עולה ויורד ואין עונש על זדונן לא מיתה ולא כרת:

אמר קרא בה - לכל טומאתו אשר יטמא בה בענינא דעולה ויורד כתיב:

ואימא - חיובא בתרומה היא ובה למעוטי מקדש והואיל וזדונו כרת לא תסגי ליה בעולה ויורד אלא קבוע לעשיר ולעני שוה:

עליה דרבי - משום דהוא יליף לה שפיר:

אקרא אני חיה - בקרבן עולה ויורד כתיב (ויקרא ה) או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה שנא' (שם יא) זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת פרסה:

ונאמר להלן - באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים:

אימא תרומה נמי אתרבאי - דאיהו נמי איתקש לקודש דכתיב בכל קדש ודרשינן בכל לרבות תרומה שאסורה לטבול יום כגון יולדת בימי טוהר שלה שהיא טבולת יום ארוך שאין לה הערב שמש עד מלאת ימיה שמביאה למחר כפרתה:

מקדש לא ממעטינן - מדין קודש שכן ביאתו בכרת כאכילת קודש:

שכן אכילה - וחיובו ע"י אכילה הוא:

שלש כריתות בשלמים - באוכלן בטומאה אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' ואמרינן בזבחים בפ' רביעי (דף מה:) דהא יקרב אכילה הוא ומהו יקרב בראוי להקרבה שהוקדש בכלי ושתים בצו את אהרן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וסמיך לי' והנפש כי תגע בכל טמא ובתרוייהו כתיב ונכרתה:

אחת לכלל - ההיא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמי' וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וא"ת למה אין נידונים בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא משום דמרוחקין זה מזה בשני ענינים וכך מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (דף נה:) דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל נידון במדה זו ללמד על הכלל וכו' ואם תאמר מה בין זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט הרבה יש שמדת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאין כתובין בו וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו ודברים רבים למידין במדה זו שאינן באין במדת כעין הפרט כגון בהבערה שאנו אומרים לחלק יצאתה ובמדה זו היא באה הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולגלות על כל. הכלל שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמו:

ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם כו' - ואחת מן הכריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על הטומאה הכתובה אצל עולה ויורד וסתמה הכתוב ולא פירש על איזו טומאה חייבתו תורה קרבן הופנה כרת ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קדש:

(אם אינו ענין כו') לדברים שאינן נאכלין - כגון עצים של מערכה ולבונה וקטרת אם אכלן בטומאה חייב:

ולר"ש דאמר כו' - במסכת זבחים בפרק ב"ש (דף מה:):

הואיל ואמר ר' שמעון כו' - חטאות הפנימיות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר שטעונין הזייה בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב:

כשלמים - משום דפיגול בשלמים כתיב יליף ר"ש מינה שאינה נוהגת בחטאות הפנימיות:

שלש טומאות - בהנך שלש כריתות כתיב בכל חדא וטומאתו עליו:

כתיב הכא - בעולה ויורד:


וכתיב התם - בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה:

בה למה לי - למעוטי תרומה דמהיכא תיתי לחיובא דמהני לא אתיא שכן כרת:

לרבות נבלת עוף טהור - המטמאה בבית הבליעה שאם אכלה ונכנס למקדש חייב:

משום דמיעוטא הוא דאייתר - מיעוט זה בא לרבות כדמפרש ואזיל ואיתרבאי ביה נבלת עוף טהור ע"י מיעוט אחר מיעוט:

כתיב או כי יגע - בטומאת אדם בעולה ויורד כתיב:

דלאו בר נגיעה - שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה על ידי אכילה כדכתיב (ויקרא יז) אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ומוקמינן לה בנבלת עוף טהור בתורת כהנים ואמרינן התם יכול תטמא במגע ת"ל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה שאין לה טומאה אלא אכילתה:

וכפר על הקדש - בשעיר הנעשה בפנים כתיב באחרי מות:

מטומאות ולא כל טומאות - והואיל ולא פירש לך על איזו מהם לא מסרן אלא לחכמים לפרש על איזו מדבר צא ולמד. בבנין אב:

מה מצינו שחלק כו' - כלומר איזהו טומאה מצינו חלוקה במקום אחר טומאת מקדש וקדשיו ולקמן מפרש לה היכא:

אף כאן - שחילק להיות בכפרה ואין שאר טומאות עמה דע שבטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר: אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו גרסינן ולא גרסינן נחלוק:

ממקומו הוא מוכרע - אין אתה צריך להכריעו ממקום אחר כי בו עצמו הכריע הכתוב שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו:

יכול על כל טומאה שבקדש - בין שיש בה ידיעה בין שאין בה ידיעה:

מה פשעים שאינן בני קרבן - שאין פשע אלא מזיד:

אף חטאים שאינן בני קרבן - יצא שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים שהיא בת קרבן:

ומנין לשיש בה ידיעה בתחלה כו' - ולא לשאין בה ידיעה בתחלה אע"פ שאף היא אינה בת קרבן:

לכל חטאתם - הראוי לבא לכלל חטאתם יצאה שאין בה ידיעה בתחלה שאינה באה לכלל חטאת עוד לעולם: הכי גרסינן חייבי חטאות במשמע ולא גרסינן כל חייבי חטאות:

חייבי חטאות במשמע - הראוי לבא לידי חטאת לכשתוודע לו ידיעה בסוף:

בר קרבן הוא - כבר מפורש קרבן בפרשת שלח לך:

במזיד ולא אתרו ביה - ואינו נהרג בלא התראה כדאמרי' בסנהדרין בפרק היו בודקין (דף מא.):

ולא אתיידע ליה - סלקא דעתך אמינא לתלי ליה להגן מן היסורין עד שיודע לו:


אי נמי בהנך דלאו בני גלות - הרבה שנויין במסכת מכות (פ"ב) כגון שהרגו דרך עלייה או מי שיצאה אבן מתחת ידו והוציא הלה ראשו וקבלה:

מה חלק - בטומאת מקדש משאר טומאות:

דמייתי עולה ויורד - ושאר שגגת עבירה בקרבן קבוע:

דמייתי שעירה ולא כשבה - ובשאר כריתות או כשבה או שעירה:

חלק להקל קאמרינן - האי מה מצינו שחלק חילוק שהוא להקל מיבעי לן לאשכוחי דומיא דשעיר הפנימי דקולא הוא שיחיד מתכפר בקרבן צבור שלא חסר בו ממון משלו:

והאי חלוק להחמיר - שאם לא ימצא שעירה אלא בדמים יקרים יביאנה בעל כרחו:

ואימא יולדת - שאם עבר עליה יום הכפורים אוכלת בקדשים בלא קרבן:

ולא לכל טומאתם - וקרבן יולדת אינו בא לכפרה אלא לטהרה מטומאתה לאכול בקדשים:

ולרבי שמעון דאמר כו' - במסכת נדה בפרק המפלת (דף לא:):

יולדת חוטאת היא - שכשכורעת לילד נשבעת . שלא תזקק לבעלה. ממקומו הוא מוכרע. ואיהו לא צריך להך דרשה דחלק: מה חלק דמייתי צפרים לא גרסינן שאין זה להקל שהצפרים אינן קריבין ולבד הקרבן הם באין ז' ימים לפני הקרבן והכי גרסינן אימא מצורע וחלק דידיה לא מיצטריך לפרושה דהא פריש גבי קושיא דיולדת ומאי חילוק דמייתא בעולה ויורד והיא גופה איתא במצורע:

ז' דברים - מפרש במסכת ערכין בפרק יש בערכין אלמא על חטאת אתי קרבן דיליה:

התם מנגעיה איכפר ליה - בצער נגעו נתכפר לו העון:

ואימא נזיר טמא - דכתיב (במדבר ו) וביום השמיני יביא שתי תורים:

ולא לכל טומאתם - וכי מייתי נזיר קרבן למיחל עליה נזירות טהרה מייתי כדכתי' (שם) . והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו וגזרת הכתוב הוא דלא חיילא נזירות עד דמייתי קרבן:

דרבי אלעזר הקפר - במסכת תענית (דף יא.):

חוטא הוא - שציער עצמו מן היין:

כי היכי דעביד לפני ולפנים - דמפרש לעיל במנינא אחת למעלה וז' למט' מדם הפר וכן מדם השעיר ואתא האי וכפר על הקדש לאיתויי היכל שיעשה כמו כן על הפרוכת מבחוץ:

נייתי פר ושעיר אחריני קמ"ל - וכפר מההוא גופיה והדר כתיב וכן יעשה לפרושי מה היא כפרה שהכתוב מצוה עליו שיהא ככל אשר עשה לפנים:

מיניה משמע - ואייתר ליה וכפר על הקדש לדרשה: ה"ג מאי ניהו יש בה ידיעה כו' ולא גרסינן טומאה במקדש מאי ניהו והכי פירושא קתני מה פשעים שאינן בני קרבן אף חטאים ומאי ניהו טומאה דממעיט מהאי קרא ההיא דבת קרבן ואיזו זו שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף:

האי בר קרבן - עולה ויורד הוא ולמה לי למימר דלא ניכפר האי שעיר עלה:

סמוך לשקיעת החמה - ערב יום הכפורים ולא היה שהות להביא קרבנו:


ניתלי ליה - מן היסורים:

מאי קשיא ליה - דאמר ומנין שעל זה מכפר הא יליף לה דעל שאינה בת קרבן מכפר וזו אינה בת קרבן ואתיא ליה מחטאים דומיא דפשעים:

ניפוך מיפך - זה יכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דלא אתי לכלל קרבן והחיצון יתלה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולהכי איצטריך לכל חטאתם:

לכל חטאתם - ולא כתיב מפשעיהם וחטאתם לומר עכשיו הוא בפשע שאינו בר קרבן ויתלה עליו עד שיבא לכלל חטאת:

שאם מת - קודם שיוודע לו:

מיתה ממרקת - דהכי אמרינן בפרק בתרא דיומא (פו.) שמיתה ממרקת כל העונות שעשה תשובה עליהן ואין התשובה גומרת כפרתן ולא יום הכפורים גומר כפרתן כגון עבירות חמורות:

וניכפר פנימי אדידיה - לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף:

ואדחיצון - על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף:

ה"ג ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון - אם לא היה להם שעירים בכל הצורך:

אמר קרא אחת - וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ובמזבח הפנימי כתיב שמכפר עליו מדם הפר ושעיר פר לכהנים ושעיר לעם והכא קרא יתירא הוא דלמאי איצטריך אי לאורויי לך שדם חטאת הכפורים מכפר עליו בהדיא כתיב באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו וגו' אלא לדרשה אתא וקאמר אחת דאין כאן אלא כפרה אחת:

אמר קרא אחת בשנה - תרי זימני כתיבי אחת בשנה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר ברישיה דקרא סמך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשינן מיניה וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת לימד שאינו מכפר כפרה אחרת ובסיפא דקרא סמך יכפר לבשנה דכתיב אחת בשנה יכפר לומר שאין אחד מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד:

ולרבי ישמעאל דאמר וכו' - בשילהי ידיעות הטומאה (לקמן דף יט:) מוקמינן דלא בעי רבי ישמעאל ידיעה בתחלה בקרבן עולה ויורד:


כפרתן שוה - ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה:

אלא למאי הלכתא איתקש - הואיל דלאו לידיעה איתקוש כדתנן במתני':

אינו מכפר בשאר עבירות - אלא בטומאת מקדש וקדשיו כדדרשינן לעיל:

מאי טעמא דרבי יהודה - דאמר כל האחרים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף חוץ משל יוה"כ:

לחטאת לה' - בשל ראש חדש כתיב:

' - הביאו כפרה. להפיס דעתה של לבנה:

א"כ - דלכדר"ש בן לקיש לחודיה הוא דאתא:

ונכפר נמי אשאר עבירות - כל חטא שלא נודע דהא קרא סתמא כתיב:

וזה בא בזמן קבוע - שעיר יוה"כ דחיצון:

מה זה אינו מכפר כו' - דהא איתקש לפנימי:

הא נמי כדתנא דבי רבי ישמעאל - הואיל וזה בא כו' ויליף להו אי מדראש חדש אי מדיום הכפורים:

מרובה כפרתו - של יוה"כ שהוא מכפר על כל עבירות תאמר ברגלים ואע"ג דכתיב בהו לכפר אימא לא מכפרי אמידי דעון כרת:


התם כפרה - בגופיה כתיב (במדבר כח) לחטאת לה' פירש לך הכתוב בו כפרה על חטא שאינו ידוע ומשמע דכל חטאים שאינם ידועים במשמע:

גלוי מילתא בעלמא הוא - דגמרי מיוה"כ שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו הלכך ליכא למיפרך מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו דהא לא גמרינן מיניה כפרה אלא מיעוטא הוא דגמרינן מיניה אבל כולה מילתא כגון שעירי הרגלים דלא מיפרשא כפרה דידהו לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה וא"ת בא ללמוד משל יוה"כ שיכפר על טומאת מקדש שהוא עון כרת פרכינן מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו:

שעיר ושעיר - שעיר הוה מצי למיכתב בכולהו וכתיב ושעיר וי"ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההיקש איתקוש שעירי הרגלים לשל ר"ח והוא כבר למד בבנין אב מיוה"כ ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש כל המלמד בכל המדות חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים והכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן (דף מט:):

שסופו ליודע - כגון שראוהו שנטמא ונכנס למקדש וסופו להודיעו:

ואותה נתן לכם - בשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב ושל ר"ח היה ושלשה שעירים קרבו ביום שהוקם המשכן והוא יום שמיני של מלואים שעיר של ר"ח דכתיב (שמות מ) באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושעיר דנחשון שהקריב לחנוכת המזבח ובכל הנשיאים אומר (במדבר ז) שעיר עזים אחד לחטאת ובשעיר שמיני כתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר"ח נשרף כדילפינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים בפ' טבול יום (זבחים דף קא:):

עון עון מציץ - דכתי' בי' ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח):

מה להלן טומאת בשר - שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה ציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר יכפר על האוכל בשר קודש טמא והוא טהור. אי מה להלן עולין. מה הציץ אינו מכפר על שום חטא אלא מרצה על העולין אף זה ירצה על העולין כי היכי דעביד ציץ ונפקא מינה להיכא דנשבר הציץ ולא יכפר על עון האדם האוכל:

עון העדה כתיב - אלמא מכפר על עון אנשים הוא:

מכדי מיגמר גמרי מהדדי - בגזירה שוה ניכפר אתרוייהו ניכפר אדידיה כדקאמרת עון העדה כתיב על אדם האוכל טומאת בשר ואמאי דעביד ציץ לרצות על העולין אם נשבר הציץ:

בין זה לזה - בין ר"ח לר"ח:

אותה - ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:

רב אשי אמר כו' - ה' יתירא דהעדה ודקדשים דריש למיעוטא:


ניכפרו אדיום הכפורים - על כפרת שעיר הנעשה בחוץ שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף:

הא אמרינן - לקמן אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ואע"ג דהאי בשעיר הפנימי כתיב הא איתקוש להדדי כדאמר במתני':

קס"ד כל חד וחד מחבריה גמר - של פסח הסמוך לר"ח גמר מר"ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא ובר"ח ס"ל לר"מ כר"ש ושל סוכות הסמוך לשל יום הכפורים גמר מדיום הכפורים לשאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ושל יום הכפורים משל סוכות לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף והדר גמרי כולהו כל חד וחד מדסמיך ליה עליונים מתחתונים ותחתונים מעליונים:

למד מן הלמד - בהיקש קאמר והני כולהו היקשא נינהו:

כולהו - מר"ח גמר לטהור שאכל את הטמא וראש חדש מינייהו לשאין בה ידיעה כלל וכולהו מדיום הכפורים לאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף וכן הוא מהן לשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף:

איברא - באמת:

קרא עלי מועד - במסכת תענית (דף כט.) תמוז דההיא שתא של שנה השניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בעשרים ותשעה בסיון מלויי מליוהו לתמוז לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בשמונה באב ויבכו העם בלילה ההוא בתשעה באב בכו בכיה של חנם והוקבעה להם בכיה לדורות:

לשבור בחורי - בחורבן הבית:

וכפרתו שיירה - שלא הזכיר כאן יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף בכפרה של אלו:

ה"ג אחת לא משמע ליה' - דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב: אלא לעולם אחת משמע ליה נמי אחיצון דהא איתקוש ושאני הכא דאמר קרא כו'. הכי פירושא אחת דסיפיה דקרא דממעטינן מינה שאין אחר מכפר כפרתו דסמיך יכפר לבשנה משמע ליה נמי אחיצון דהא בשעיר פנימי כתיב ביה כדכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר


וחטאת יום הכפורים היינו פר כהן גדול ושעיר וכיון דבשעיר הפנימי כתיב וחיצון איתקש לפנימי דרשינן נמי אחיצון שאין אחר מכפר כפרתו אבל אחת דרישיה דקרא דדרשי' מיניה דהוא אינו מכפר כפרת אחרים לא מידריש אחיצון דהא לאו בשעיר כתיב אלא במזבח כתיב וכפר אהרן על קרנותיו של מזבח הפנימי אחת הלכך שעיר החיצון לא מימעיט מהכא דלאו למזבח איתקש:

תמידים שלא הוצרכו לצבור - שלקחום ממעות תרומת הלשכה ותנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר במסכת ראש השנה (דף ז.) חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ונמצאו בכל שנה ושנה ארבעה טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה:

נפדין תמימין - להכשירן בשנה זו מחללין אותן על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה שעושין מהן רקועי פחים ציפוי לבית קודש הקדשים כדתנא במסכת שקלי' (פ"ד מ"ד) וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע"ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקיימא לן (מנחות דף קא.) מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אלו של צבור נפדים ולקמיה מפרש טעמא ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה החדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש הא מילתא נקט הכא משום דמותביה לקמן ממתני':

קדושה שבהן - קדושת הגוף שבהן דקים לן שאינה מתחללת בלא מום היכן הלכה:

ואת לא תסברא - דבמידי דצבור לא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה היכא דחילול לצורך תקנה:

מותר הקטורת - הנותר בכל שנה מתרומה ישנה:

מה היו עושין בה - להכשירה לשנה הבאה דאין לך שנה שאין בה מותר קטורת משלשת מנים יתירים שמפטמין בכל שנה למלוא חפנים ביוה"כ ואי אפשר שיכנסו כולם בחפניו כדתניא בכריתות (דף ו:) אחת לששים או לשבעים שנה היתה חציה של שיריים:

מפרישין שכר האומנין - מתרומת הלשכה שכר אומני בית אבטינס מפטמי הקטורת דאמר במסכת יומא (דף לח.) שהיו נוטלין בכל שנה שנים עשרה מנים:

ומחללין אותה על שכר מעות האומנין - מזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברים והרי הן חולין ואחר כך יחללו הקטורת עליהם ונותנין אותה לאומנין והרי היא חול וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה והכי צניע מילתא טפי ולא למכרה ולחזור ולקנותה דזילא מילתא:

נימא קדושה שבהן להיכן הלכה - דס"ד שהמכתשת כלי שרת הוא וכיון דקדשה לה בכלי הויא לה קדושת הגוף ואילו מידי דיחיד שקדש בכלי אין לו פדיון:


דקדושת דמים - אין בה אלא קדושת דמים שלקחה מתרומת הלשכה אבל בכלי לא קדשה דתקדש קדושת הגוף דמכתשת שנשחקה בה לאו כלי שרת היא:

בטבול יום - אם נגע בה:

המנחות - מנחת יחיד:

מועלין בהן משהוקדשו - דקדושת דמים בת מעילה היא:

קדשו בכלי - הביא לעזרה ונתנה בכלי שרת:

הוכשרה - נגמרה קדושתה ליפסל בטבול יום וכל לשון הכשר לשון תיקון שמתקנו ומזמינו לכך: הקומץ של מנחת יחיד:

והלבונה - של מנחת יחיד:

ומנחת כהנים - שהיא כליל ואינה נקמצת:

ומנחת כהן משוח - חביתי כהן גדול שבכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:

ומנחת נסכים - הבאה עם הבהמה שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש והן כולן כליל:

קדשו בכלי כו' - והך דפליג לה בתרתי בבי הך והך דלעיל דהמנחות מועלין בהן כו' משום דבסיפא יש חילוק ביניהם במילי אחרניתא במסכת מעילה דבההיא דלעיל לא קתני וחייבין עליה משום פיגול ונותר וטמא בקדושת כלי עד שיקרב הקומץ ובהנך שכולן כליל קתני בקדושת כלי דידהו וחייבין עליהם משום נותר ומשום טמא קתני מיהא קטורת וקתני קדשו בכלי וע"כ מתניתין לעיל גבי קדושת מכתשת תנא נפסלת בטבול יום ולא תנא לינה והכא תנא לינה ש"מ קדושת כלי דהכא לאו מכתשת היא אלא כלי שבשעת הקטרה דומיא דקומץ ולבונה ושאר השנויים כאן עמה אלמא מכתשת לא מקדשא ליה קדושת הגוף:

הואיל וצורתה - אינה משנה את מראיתה הלכך אע"ג דקדושת הגוף היא לא מיפסלא בלינה ומיהו משקדשה בכלי ליקרב גזור בה רבנן פסול לינה דלמא אתי לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי:

מכל מקום קשיא קדושה שבהן להיכן הלכה - בין בתמידין בין בקטורת:

לב ב"ד מתנה עליהם - בשעת לקיחה דלא ליקדשו קדושת הגוף אלא הצריכין לשנה וכל מידי דציבור נותנין ב"ד לב:

והא מר הוא דאמר - במסכת תמורה:

הקדיש זכר לדמיו - הקדיש איל לדמיו:

קדוש קדושת הגוף - ואינו נמכר מאחר שהקדישו והוא עצמו ראוי להקרבה אינו יוצא מידי מזבח והכא נמי למאי מהני תנאה דלב ב"ד כי אמרי' נמי יהו לדמיהן קדשי להו לגופייהו:


הא דאמר לדמי עולה - כי אמרי אנא קדוש קדושת הגוף היכא דאמר יהא להביא בדמיו עולה דכיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינן ליה אבל אמר יהא לדמי נסכים אף על גב דנסכים נמי למזבח וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלא להכי חזי מזדבן וכל שכן היכא דמתנו ב"ד שיהו לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים:

פר ושעיר של יוה"כ - שהן חטאות הפנימיות:

וכן שעירי ע"ז - צבור שחטאו בע"ז בהוראת ב"ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת כדכתיב בפרשת שלח לך ואותו שעיר מתן דמו על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאמר בזבחים בפרק ב"ש (דף לט:):

כולן ימותו - דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן בהו במתניתין לא קרבו ברגל זה יקרבו ברגל אחר אבל אלו אינן ראויין עד יום הכפורים לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה והוו להו מתרומה ישנה והלכך ימותו כדין חטאת שכפרו בעליה שהלכה למשה מסיני חמש חטאות מתות וזו אחת מהם:

שאין חטאת צבור מתה - לא נאמרה הלכה דחמש חטאות אלא ביחיד וטעמא דר"ש מפרש בהוריות (דף ו:) ובתמורה (דף טו:):

לימא לב ב"ד מתנה עליהן - שיפדו בלא מום:

דלא שכיח - הילכך לא חשוב ב"ד להתנות עליהן:

והרי פרה - אדומה:

דלא שכיחא - בכל ימי בית ראשון ובית שני לא עשו אלא שבע:

על כל פסול שבה - אם אירע בה שום פסול תפדה:

נשחטה תפדה - נשחטה חוץ למקומה:

ע"ג מערכתה - בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום כדאמר בפרק בתרא דזבחים (דף קיג.):

אין לה פדייה עולמית - מאחר שנעשית בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין:

דקדושת בדק הבית היא - כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף לפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב ב"ד:

העמדה והערכה - שתעמוד על רגליה ויעריכנה הכהן כדכתיב (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן וגו':

דר"ש - במסכת תמורה בפרק בתרא (דף לב:):

פרה מטמאה טומאת אוכלין - אע"ג דאית ליה לר"ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין ויליף ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל במסכת מנחות בפרק המנחות והנסכים (דף קא:) ופרה איסורי הנאה היא:

מטמאה טומאת אוכלין - אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן:

הואיל ויש לה שעת הכושר - לכך:

ואמר ריש לקיש - מהו שעת הכושר שלה:

אומר היה ר' שמעון פרה - שנשחטה כהלכתה על גב מערכתה:

נפדית - אם מצא נאה הימנה וסבירא ליה לר"ש העומד לפדות כפדוי דמי והויא ליה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים:

אלא - לא תוקמה כר"ש והאי דקתני מצא נאה הימנה תפדה משום דלב ב"ד מתנה עליה אע"ג דלא שכיחא איידי דדמיה יקרין מסקי אדעתייהו לאתנויי: האי תנא סבירא ליה וכו' עד באין מעמידין לא גרסינן: וכי קיימו ב"ד ומתנו משום הצלה פורתא דדמי עורה:

נימא - להו ר"ש לב ב"ד מתנה שאם לא יקריב ברגל זה יקרב ברגל זה ולמה ליה לשנויי שינויא דחיקא כולן באין לכפר כו':

דלית תקנתא ברעייה - הלכך מתנו עלה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה ולכשימותו יפדם לא קיימי בית דין ומתנו:


אלא רבנן דאמרו לו - במתני' והכי אמרי ליה הואיל ואין כפרתן שוה ולית לך לב ב"ד מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה אחרת היאך הן קריבין:

ממאי דר' יהודה - קאמר ליה דאית ליה נמי אין כפרתן שוה כר"ש ומשום לב ב"ד מתנה הוא דקא מותיב לה והכי קאמר ליה בשלמא כו':

דלמא ר"מ - קאמר לה דאית ליה כפרתן שוה והכי קאמר ליה כו':

מאי עביד להו' - לתמידין שלא הוצרכו לצבור:

מקיצין בהן את המזבח - כשהמזבח בטל מקריבין אותו עולה לנדבת צבור כדשמעינן ליה לר"ש דאמר במתני' גבי שעיר שלא קרב בזה יקרב בזה משום טעמא דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלמא אע"ג דלאו היינו דההיא כפרה גופה כיון דשייכא במקצתה קרב לה ה"נ אלו שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם עולה הופרשו וקיץ נמי עולה הוא ולקמן מפרש מהו לשון קיץ:

מודה ר"ש בשעירי חטאות - שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו כגון שעיר של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת צבור והרי הוא לקיץ המזבח מודה הוא שאין מקיצין בגופו ליקרב הוא עולה אלא בדמיו שירעה ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח:

התם - הוא גבי תמידים שלא הוצרכו קאמר ר"ש דמקיצים בגופן דמעיקרא לשם עולה נלקחו והשתא נמי לעולה קרבי:

אבל הכא גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה אי מכשרת חטאת צבור - ליקרב עולה לאחר שנתכפרו צבור באחר וניתן זה לקיץ המזבח אתי לאכשורי נמי לעולה קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד:

אף אנן נמי תנינא - לר"ש דאין מקיצים בגופי חטאות שניתותרו ואף שמקיצין בדמיהן:

והשני ירעה - במסכת יומא (דף סב.) גבי שני שעירי יוה"כ שמת המשתלח והוצרכו להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם וישתלח האחד ונמצאו שנים לשם אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני אחד יקרב לשעיר הנעשה בפנים והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה ומאן שמעת ליה דאמר אין חטאת צבור מתה ר"ש וקאמר ירעה ולא קאמר יקרב לנדבה וכל יפלו לנדבה דקאמר ר"ש בכל דוכתא לקיץ המזבח הוא:

אשם שמתו בעליו או שנתכפרו - באחר דאילו בחטאת כי האי גוונא מתה באשם רועה דהכי גמרינן בהלכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל הרועין דמיהן נופלים לנדבה שכן מדרשו של יהוידע הכהן במס' תמורה (דף כג:):

ר"א אומר ימות - ר"א אית ליה אשם כחטאת לכל דבר אף שאם שחטו שלא לשמו פסול בפ"ק דזבחים (דף ב.) וכן לענין שאם נכנס דמו להיכל פסול:

רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה - בעל האשם יביא בדמיו עולה והתם מפרש והלא אף נדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה נדבת יחיד סומך עליה ושוחטה ונסכיה קרבין משלו ובזמן שהיא באה נדבת צבור אינו סומך עליה ונסכיה קריבין משל צבור:

תניא נמי הכי - כדאמר לעיל מותרות לר"ש מקיצין בהן את המזבח:

מה הן מביאין מן המותרות - של צבור שנתותרו משנה לשנה:


קיץ כבנות שוח למזבח - כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב טז) הלחם והקיץ לאכול לנערים:

וכל דבש - וכל מיני פירות האילן בכלל:

אין מקיצין בעולת העוף - אין לוקחין בדמי הנדבה עולת העוף:

הא בורכא - דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא:

לנדבת צבור אזלא - כדרבנן דפליגי עליה דר"א:

ואין עולת העוף בצבור - דתניא בת"כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף:

להא דר' יוחנן - דאמר לעיל תמידין שלא הוצרכו לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מקיצין בהן את המזבח בגופן ואין צריכין רעיה:

סכין מושכתן למה שהן - סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרש מתחלה לכך ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו וכגון עולת תמיד עולה לקיץ אם אינו ראוי לתמיד:

מודה ר"ש כו' - ומסקנא דטעמא שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון אלמא אהא הוא דקפדינא שיקרב על מזבח החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו חטאת דטומאת מקדש תקרב לטומאת מקדש ואע"פ שאין כפרתן שוה ה"נ לעולה שהוקדש לעולה יקרב:

וכפר על הקדש - בשעיר הפנימי כתיב. היינו קלות היינו עשה ולא תעשה. כלומר הי ניהו קלות עשה ולא תעשה אמאי תני להו תרתי:

היינו זדונות היינו הודע - קס"ד הודע שידע ועשה דהיינו מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה בכל דוכתי דא"כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן במס' כריתות (דף כה.) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ חייבין להביא אחר יוה"כ:

אמר רב יהודה כו' - סיפא דמתניתין מפרשא ליה לרישא וכולהו פירוש דקלות וחמורות הוא:

בין כשעשאן בשוגג - האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה אכל:

בין שנודע לו ספיקן - שנודע לו שבא לידי ספק חלב:

בין שלא נודע לו - לפני יוה"כ שאכל ספק חלב אין צריך להביא אחר יוה"כ אשם תלוי והכי נמי תנן בכריתות (שם) חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יוה"כ פטורין ויליף לה התם מקראי:

האי עשה - דמכפר עליה יוה"כ:

ה"ד אי דלא עשה תשובה - שאינו תוהא על חטאו:

הא כתיב זבח רשעים תועבה - והיכי מכפר עליה קרבן יוה"כ:

ואי דעבד תשובה - למה לי יוה"כ . כל יומא נמי תשובה מכפרא עליה דתניא לא זז משם עד שמוחלין לו:

' -


בעומד במרדו. דלא עבד תשובה ודקשיא לך זבח רשעים תועבה מתני' רבי היא דאמר יוה"כ מכפר על שאינן שבין והאי קרא מוקי לה בשאר יומי:

פורק עול - כופר בעיקר:

מגלה פנים בתורה - בא על דברי תורה בחוצפא ובגלוי עזות פניו כגון (סנהדרין דף צט:) מנשה שהיה יושב ודורש באגדות של . דופי לא היה למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פלגש וילך ראובן בימי קציר חטים (בראשית ל):

ברית - בשר מילה:

דבר ה' בזה זה הפורק עול - שביזה דיבור ראשון שאמור בסיני אנכי ה' אלהיך (שמות כ) שלא שמעו אותו אלא מפי הגבורה:

ומגלה פנים - מדאפקיה קרא בלשון בזיון וזה בוזה דברי תורה הוא:

זה המיפר ברית בבשר - שהיא מצוה יחידית:

לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה - אלמא בשאינו שב קאי קרא ובהנך תלת הוא דגלי לן אף לאחר יוה"כ הא בשאר אע"פ שאינו שב יום הכפורים מכפר:

ורבנן - דאית להו נמי בשאר עבירות דאין יוה"כ מכפר על שאינן שבין אמרי לך הא דגלי לן קרא בהנך תלת לאו ביוה"כ איירי אלא הכרת תכרת דקאמר תכרת לעולם הבא שאף מיתה אינה ממרקת על שלש הללו בלא תשובה אבל שאר עבירות בלא תשובה נמי מיתה ממרקת אחר יום הכפורים אבל יוה"כ בלא מיתה לא:

שאם עשה תשובה - ואין עונה בה מיתה ממרקת אף על שלש הללו ולא תכרת לעולם הבא:

אחד ישראל וכו' - מתכפרים משאר עבירות בשעיר המשתלח:

ומאן אית ליה האי סברא - דכהנים מתכפרין במשתלח:

רבי יהודה - לקמן בהאי פירקא:

אבל ר' יהודה לא סבר לה כרבי - שיהא יוה"כ מכפר על שאינן שבים ולא אתיא מתניתין אליביה:

או דלמא - רבי יהודה נמי כרבי סבר לה ומתניתין רבי יהודה נמי והאי דלא אמר רבי יהודה היא וסבר לה כרבי אורחא דמילתא שייך טפי למימר רבי היא וסבר לה כר' יהודה רביה ולא למימר רבי יהודה היא וסבר ליה כרבי תלמידיה:

דוקא קאמינא רבי סבר לה כרבי יהודה - בשעיר המשתלח דע"כ מתניתין רבי היא כדאוקימנא מדקתני יוה"כ מכפר על שאינן שבין אבל ר' יהודה לא סבר ליה כרבי דתניא אין יוה"כ מכפר על שאינן שבין לרבי יהודה:

חטאות ואשמות אין מכפרין אלא על השבין - דכתיב (במדבר ה) והתוודו את חטאתם וגו' (ויקרא ה) והתודה אשר חטא עליה:

שאין מכפרין על המזיד כשוגג - רוב חטאות ואשמות אין מכפרין על המזיד כשוגג אלא אשם שפחה חרופה ואשם נזיר טמא ואשם שבועת הפקדון וחטאת דשבועת העדות:

אך חלק - אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכל אכין ורקין מיעוטין ללמדך שפעמים שאין יוה"כ מכפר:

סתם סיפרא - תורת כהנים ר' יהודה היא הכי אמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פו.):

לא קראו מקרא קודש - לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ:

ומודה רבי בכרת דיומא - הא דתניא קמייתא דאינו מכפר על שאינן שבין בכרת של יום הכפורים קאמר של עינוי ושל מלאכה אבל על כל שאר עבירות מכפר אף על פי שעשה בו מלאכה ולא התענה בו:

דאי לא תימא הכי - דבכרת דיומיה מודה רבי דלא מכפר ותימא דאכרת דיומיה מכפר:

כרת דיוה"כ לית ליה לרבי - בתמיה א"כ למה כתב רחמנא ביום הכפורים כרת בשלמא שאר כריתות דאי מיית קודם יוה"כ לא איכפר אבל הנך למה לי הא כי עבר עליה מכפר עליה הא יומא: אלמה לא: בתמיה כלומר אלמה אי אית ליה לרבי דמכפר על כרת דיומיה בלא תשובה לא איכא כרת ביום הכפורים:

והא משכחת לה כגון דעבד בליליא ומית דלא אתי יממא לכפורי ליה - שאין מכפר אלא יום כדכתיב (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם:


ומקשינן וכרת דיממא לרבי לית ליה - בתמיה והא בהדיא כתיב כרת דיממא דכתיב בין בעינוי בין במלאכה בעצם היום הזה (ויקרא כג):

וחנקתיה - שלא עבר עליו רגע מן היום לאחר עבירתו:

סמוך לשקיעת החמה - עם צאת היום שלא עבר רגע ביום אחר העבירה: דתניא חומר בשעיר כו' לא גרסינן לה:

וכפר את מקדש הקדש - בעבודת פר ושעיר של יום הכפורים כתיב המכפרת על טומאת מקדש וקדשיו:

זה - לפני ולפנים. על טומאה שאירעה לפני ולפנים כגון נטמא לפני ולפנים ושהה כדי השתחואה דמחייבת ליה על שהייתו כדמפרש בפ' שני (לקמן דף טז:):

זה היכל - אם נטמא בהיכל:

זה מזבח - מזבח הזהב אם הקטיר קטורת בטומאה ובשהייה:

אלו העזרות - נכנס לעזרה בטומאה:

הושוו כולן בכפרה אחת - בהא יכפר בתרא השוה כהנים לוים וישראלים מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דאילו בטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דהשוו שהרי הפר מכפר. על הכהנים ושעיר הפנימי על ישראל:

ר' שמעון אומר כשם שדם השעיר - לבדו מכפר על ישראל בטומאת מקדש בלא שום וידוי שהרי אין שום וידוי בשעיר הפנימי כך דם הפר לבדו בלא וידוי מכפר על הכהנים בטומאת מקדש ואייתר ליה וידוי הפר לשאר עבירות:

הא ודאי הושוו - בכפרה אחת ואי בשאר עבירות לא הושוו במאי הושוו:

ומשני הושוו דבני כפרה נינהו - לכך הושוו ללמדך שיש לכולם כפרה בין בטומאת מקדש בין בשאר עבירות:

מיהו כל חד בדנפשיה - אלו בפר ואלו בשעיר:

אשר לעם - ולא לכהנים:

הותר מכללו - מכלל שאמר אשר לו דמשמע לו ולא לאחרים הותרו:

אצל ביתו - דכתיב (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו:

ואם נפשך לומר - להקשות כלום על המדרש הזה ולקמיה מפרש מה יש לו להקשות:

הרי הוא אומר כו' - ע"כ המקרא מלמדך שמתכפרים בפרו של אהרן שנאמר בית אהרן ברכו את ה' הרי כל הכהנים קרויין ביתו הרי הם בכלל ובעד ביתו:

מאן תנא - להא מתניתא דקתני מעתה אין להן כפרה דמשמע דאם לא בפר יתכפרו אין להם כפרה כלל:

דלא כרבי יהודה - אלא כר"ש דאמר כל כפרותיהן בפר תלויות דאי רבי יהודה א"נ לא מכפרי בפר אית להו כפרה מיהת בשעיר המשתלח בשאר עבירות:

אביי אמר כו' - והכי קאמר מעתה אין להם כפרה


בטומאת מקדש וקדשיו. כשהוא אומר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ולימד שהושוו כולם לכפרה אחת בשעיר המשתלח לרבי יהודה מצינו שיש להם כפרה בשאר עבירות כי היכא דחס רחמנא למיכתב עלייהו כפרה בשאר עבירות אית לן למילף מינה דיהיב להו נמי כפרה בטומאת מקדש ובמה הן מתכפרים כו':

מאי אם נפשך לומר - מה היה לו להקשות שהוזקק להביא מקרא זה:

וכי תימא ביתו כתיב - ולא שאר כהנים:

להכי הוא דאתא - שלא יתכפרו בו כהנים:

מדעם ליהוי - משל צבור ולא משל כהן גדול לפי שהפר בא משלו הוצרך לומר בשעיר משל צבור:

להכי הוא דאתא - שלא יתכפרו בו אחרים שהוזקקת להביא מקרא שיתכפרו בו כהנים:

ת"ל אשר לו - תלתא כתיבי בפר:

אשר לו - תניינא:

תלמוד לומר אשר לו - השלישי לעכב:

הכי קשיא ליה - דקאמר יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו לומר שאינו בא משל כהנים וכיון שאינן חסירין בו ממון לא נתכפרו בו דמאי שנא בשעיר הפנימי דלא מכפרו ביה כדילפינן מאשר לעם יתירא משום דלא חסרו בו ממונא שלא נקנה משלהם:

היינו דאיכא תרי וידויי - בפר ומתן דמו תרי וידויי דכתיב תרי זימני וכפר בעדו ובעד ביתו ואמר מר (יומא דף לו:) בכפרת דברים הכתוב מדבר שהרי עדיין לא נשחט הפר ואיכא מתן דמו הרי ג' . כפרות לכפר על ג' עבירות שהכהנים מתכפרין בפר כנגד שלש עבירות שישראל מתכפרין בשעירים:

חד כנגד שעיר הנעשה בפנים - לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף:

וחד כנגד שעיר החיצון - לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף:

וחד כנגד שעיר המשתלח - לכפר על שאר עבירות:

בחד וידוי ודמו סגי - חד כנגד שעיר הפנימי וחד כנגד שעיר החיצון:

יבוא זכאי ויכפר על החייב - לפיכך מתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו ולאחר שנעשה זכאי בוידוי מתודה עליו ועל אחיו ולעולם תרוייהו חדא כפרה נינהו:

פרק שני - ידיעות הטומאה


מתני' ידיעות - שהן ארבע. כבר פירשתי' בפרק ראשון במשנה (דף ב.):

נטמא וידע - שנטמא או בשעת טומאה או אחרי כן:

אחד הנכנס לעזרה ראשונה ואחד הנכנס לתוספת - שהוסיפו עליה אחרי כן:

שאין מוסיפין כו' - לפיכך היא קדושה כראשונה:

אלא במלך כו' - כולהו יליף מקראי. ובשתי תודות. מפרש בגמרא שני לחמי תודה והיו נושאין אותה בהיקף סביב:

ובשיר - מפרש בגמרא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/שבועות/פרק_א&oldid=2792257"