רש"י על הש"ס/שבועות/פרק ב

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יד א (עריכה)

בטומאת מקדש וקדשיו. כשהוא אומר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ולימד שהושוו כולם לכפרה אחת בשעיר המשתלח לרבי יהודה מצינו שיש להם כפרה בשאר עבירות כי היכא דחס רחמנא למיכתב עלייהו כפרה בשאר עבירות אית לן למילף מינה דיהיב להו נמי כפרה בטומאת מקדש ובמה הן מתכפרים כו':

מאי אם נפשך לומר - מה היה לו להקשות שהוזקק להביא מקרא זה:

וכי תימא ביתו כתיב - ולא שאר כהנים:

להכי הוא דאתא - שלא יתכפרו בו כהנים:

מדעם ליהוי - משל צבור ולא משל כהן גדול לפי שהפר בא משלו הוצרך לומר בשעיר משל צבור:

להכי הוא דאתא - שלא יתכפרו בו אחרים שהוזקקת להביא מקרא שיתכפרו בו כהנים:

ת"ל אשר לו - תלתא כתיבי בפר:

אשר לו - תניינא:

תלמוד לומר אשר לו - השלישי לעכב:

הכי קשיא ליה - דקאמר יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו לומר שאינו בא משל כהנים וכיון שאינן חסירין בו ממון לא נתכפרו בו דמאי שנא בשעיר הפנימי דלא מכפרו ביה כדילפינן מאשר לעם יתירא משום דלא חסרו בו ממונא שלא נקנה משלהם:

היינו דאיכא תרי וידויי - בפר ומתן דמו תרי וידויי דכתיב תרי זימני וכפר בעדו ובעד ביתו ואמר מר (יומא דף לו:) בכפרת דברים הכתוב מדבר שהרי עדיין לא נשחט הפר ואיכא מתן דמו הרי ג' . כפרות לכפר על ג' עבירות שהכהנים מתכפרין בפר כנגד שלש עבירות שישראל מתכפרין בשעירים:

חד כנגד שעיר הנעשה בפנים - לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף:

וחד כנגד שעיר החיצון - לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף:

וחד כנגד שעיר המשתלח - לכפר על שאר עבירות:

בחד וידוי ודמו סגי - חד כנגד שעיר הפנימי וחד כנגד שעיר החיצון:

יבוא זכאי ויכפר על החייב - לפיכך מתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו ולאחר שנעשה זכאי בוידוי מתודה עליו ועל אחיו ולעולם תרוייהו חדא כפרה נינהו:

פרק שני - ידיעות הטומאה

מתני' ידיעות - שהן ארבע. כבר פירשתי' בפרק ראשון במשנה (דף ב.):

נטמא וידע - שנטמא או בשעת טומאה או אחרי כן:

אחד הנכנס לעזרה ראשונה ואחד הנכנס לתוספת - שהוסיפו עליה אחרי כן:

שאין מוסיפין כו' - לפיכך היא קדושה כראשונה:

אלא במלך כו' - כולהו יליף מקראי. ובשתי תודות. מפרש בגמרא שני לחמי תודה והיו נושאין אותה בהיקף סביב:

ובשיר - מפרש בגמרא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יד ב (עריכה)

פנימית וחיצונה - מפרש בגמרא:

ונאכלת ונשרפת - נמי מפרש בגמרא:

נטמא בעזרה - וידע שנטמא:

השתחוה - בהעלם זה:

או ששהה כדי השתחואה - בגמרא מפרש שיעורא:

או שבא לו בארוכה - שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת:

חייב - ואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה:

בקצרה פטור - היכא דלא השתחוה ולא שהה:

זו היא - טומאה שאירעה לו בתוך עזרה:

זו היא מצות עשה שבמקדש - דיש כאן מצות עשה וישלחו מן המחנה וגו' וכל טמא לנפש (במדבר ה):

שאין חייבין עליה - בית דין פר בהוראה ולא כהן משיח כדמפרש בגמרא:

ואיזו היא מצות עשה שבנדה כו' - איידי דתנא בהוריות (דף ח:) אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה קתני הכא איזו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא שבנדה:

היה משמש עם הטהורה - היינו דומיא דעשה שבמקדש שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה:

ואמרה לו נטמאתי - עכשיו ופירש מיד בקושי האבר:

חייב - אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו עשה ובגמרא יליף לה:

השרץ ונעלם - או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו (ויקרא ה):

ר' עקיבא אומר כו' - בגמרא מפרש מאי בינייהו: גמ' ה"ג אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קחשיב כו' ידיעות אחרונות מודיעות אותו שחטא ואית דגרסי ארבעי קמייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואין נראה לי דא"כ מאי איכא דאמרי אם מפני שנוי הטעם אין דרך הש"ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו:

ארבעי בתרייתא - ידיעות שבסוף איתנהו בכל התורה שאין אדם מביא חטאת אא"כ נודע לו שחטא:

ארבעי קמייתא - ידיעות שבתחלה:

ליתנהו בכל התורה - שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב:

נעלמו ממנו הלכות טומאה - כשנגע בשרץ וידע שנגע בשרץ אבל אינו יודע שהוא טמא:

אי שרץ מטמא - כגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא:

זיל קרי בי רב הוא - תינוקות של בית רבן קורין החולד והעכבר והצב הלכך אין זו העלמה ויש כאן ידיעה בתחלה וכשאכל את הקדש נעלמה ממנו נגיעה ראשונה יש כאן ידיעה בתחלה והעלם אחריה ולכשיודע לו בסוף יהא חייב:

ידיעה היא - ידיעה בתחלה יש כאן:

העלמה היא - ואין כאן ידיעה בתחלה:

בן בבל - שיודע שיש מקדש בירושלים אבל אין יודע מקומו מהו איכא ידיעה בתחלה או דלמא הא דתנן נעלם ממנו מקדש במי שהכיר בו כבר קאמר:

הא לא בעי ידיעה בתחלה - כדאמרינן בשילהי פירקין (דף יט:):

אליבא דרבי - דאמר בשמעתא קמייתא בפרקין קמא (דף ד.) דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש:

ידיעה היא - למיהוי ידיעה בתחלה:

או דלמא כיון דמקומו לא נודע לו - מעולם אין כאן ידיעה בתחלה ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה דאילו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמרינן כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו אין כאן ידיעת בית רבו:

מה"מ - דבעינן כל הני לתוספת עזרה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות טו א (עריכה)

וכן תעשו - קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים:

שתי תודות - מנחמיה בן חכליה גמרינן:

משיחתן - בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו:

מכאן ואילך - כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה:

אימא אותם במשיחה - ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה:

תלאן בשירות - מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות: ה"ג אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ"ל למעטינהו ממשיחה דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו:

בלחמן ולא בבשרן - הלחם היו נושאין שני לחמי תודה:

מנא ה"מ - דבלחמן קאמר:

ואעמידה שתי תודות - נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה ממין גדול. ובבשר קאמר קרא וגדולות דקאמר ממין גדול של בקר ולא של צאן:

גדולות במינן - מאותו מין שהיו שהביאו גדולות ולא קטנות:

אלא גדולות שבתודה - ועל כרחך בלחם קאמר ואשמעינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה:

דתנן - שחלות החמץ גדולות משל מצה: שהן שש מדבריות: שהוסיפו על המדות שתות מלבר שהכניסו שש חלקים ראשוני' בחמש והוסיפו חלק ששי מבחוץ:

שהן שתי איפות - שהאיפה שלש סאין והם עשרים עשרונות שהאיפה עשר עשרונות כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וגו':

עשרה לחמץ ועשרה למצה - יליף מקרא במסכת מנחות והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן הרי מין אחד ורקיקי מצות משוחים בשמן הרי שני מינין של מצה סלת מרבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין של מצה וכתיב בתריה על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה:

ובמצה שלשה מינין - כדפרישנא וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה:

בשירי מנחה - בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים והאי קידוש דנחמיה ועזרא בקידוש העיר כתיב אבל עזרה שהוסיפו עליה מקיפים אותה בשירי מנחה:

אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי - אם רצו כהנים. לאכול בקדשים מי מעכב עליהם: במנחה כתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאה לחוץ נפסלה ותודה ולחמה נאכלין בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלין הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין: ה"ג ותסברא מנחת חמץ מי איכא ולא גרסינן וכי תימא ה"נ מנחת חמץ מי איכא דהאי ותסברא שינויא הוא למימר דעל כרחך במצה נתקדשה דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה:

מנחת חמץ מי איכא - הא כתיב (שם ב) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא. תאפה חמץ:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות טו ב (עריכה)

וכי תימא דמחמץ לשיריים - דלא קפיד קרא אלא אקודם קמיצה שלא יקטיר קומץ מחמץ למזבח כדכתיב סיפיה דקרא כל שאור וכל דבש לא תקטירו:

אלמה לא - בתמיה וכי לא אפשר לקדשה במנחת חמץ הא אפשר דניקדשה בשתי הלחם הבאים בעצרת שהן חמץ כדכתיב (ויקרא כג) חמץ תאפינה:

מאתמול - מערב יו"ט:

בשחיטת כבשים הוא דמיקדשי - אף על פי שבאים מתרומת הלשכה קדושת דמים היא זו אבל קדושת הגוף לפסול ביוצא לא קדשי אלא בשחיטת שני כבשי עצרת שהלחם בא עמהם דגמרינן מלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן כדאמרינן במנחות (דף עח:) קרבנו על זבח תודת שלמיו מלמד שאין הלחם קדוש לקרותו קרבן אלא על ידי זביחת התודה והכי נמי בזביחת כבשים קדשי ואין הכבשים נשחטין אלא ביום טוב:

נבנייה ביום טוב - יגמור את הבנין ביום טוב:

אין בנין בית המקדש דוחה את יום טוב - כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (דף ו.) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבין בכבודי אתם והמקדש חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת וימים טובים נמי שבתות איקרו:

נשבקיה - ללחם עד למחר ונבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסלו להו בלינה ונעשו נותר שהרי מן הנאכלין ליום ולילה הם. דעד דקדיש יומא. למוצאי יום טוב משתחשך מיד נגמריה לההוא פורתא ונקדשיה:

בלילה - קודם חצות שעדיין זמן אכילתו הלכך לא אפשר בחמץ אלא במצה:

תנו רבנן שיר של תודה - היו אומרים שם בכנורות וכו' ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק):

ארוממך ה' וגו' - הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו:

ושיר של פגעים - יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב (שמות לט) ויברך אותם משה ומה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו והכי איתא בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה:

פגעים - מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק:

ואומר ה' מה רבו צרי - לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה שנאמר (נחמיה ג) מה היהודים האמללים עושים וגו' היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות ואומר (שם) גם [וגו'] אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם:

להני קראי - שיר של פגעים:

וגני - כשהוא הולך לישן בלילה:

דאיכא מכה - ולוחש עליה מקראות של תורה להתרפאות ומקשינן ואי איכא מכה אסור הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי ותו לא:

אין לו חלק - הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' (שמות טו):

ברוקק שנו - ברוקק ואחר כך לוחש:

שאין מזכירין שם שמים כו' - והכא קאמר כי אני ה' רופאך:

זו כנגד זו - שני כהנים נושאין אותן זה אצל זה:

הך דמקרבא לחומה - שהיא פנימית ממוצעת בין העם לחומה:

הך דמקרבא לבית דין - ההולכת אחרונה:

וקדשה לה - ראשונה קידשה את המקום וכשנכנסה אחרונה לשם לא נפסלה ביוצא שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש:

כי הדדי נינהו - שתיהן מקדשות יחד או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו:

חדא מי מקדשא - את המקום הא אנן תנן כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה אלמא כולהו בעינן:

אפילו למאן דאמר - לקמן דכל אלו דמתני' אחת מכולן קאמר או מלך או כהן גדול או נביא או סנהדרין או שתי תודות הני שתי תודות מיהא תרוייהו בעינן דתרוייהו חדא מילתא היא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות טז א (עריכה)

על פי נביא - חגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוח הקודש עשו ואין טעם בדבר:

רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר כו' - כלומר ואי משום קידוש עזרא דהואי בבית שני בלא מלך ובלא אורים ותומים דאמרינן במסכת יומא (דף כא:) חמשה דברים חסר מקדש שני אש ושכינה וארון ואורים ותומים ורוח הקודש קסבר קדושה ראשונה דדוד ושלמה לא בטלה ולא הוצרך עזרא לקדש כלומר שהוא לא הוסיף כלום באורך ורוחב ומאי דקדיש כדכתיב (נחמיה יב) ואעמידה שתי תודות לזכר בעלמא עבד:

שני בצעים - מרישק"א בלע"ז:

בהר המשחה - הר הזיתים:

תחתונה ועליונה - בשיפוע ההר היו ואחת למעלה בגבהו ואחת בשפולו:

תחתונה נתקדשה בכל אלו - שמימי בית ראשון הכניסוה וחיברוה לעיר ע"י חומה אחרת:

אלא בעולי גולה - שהוסיפו על העיר ובנו היקף חומה אחרת לחוץ. ה"ג לה בתוספתא דסנהדרין תחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אוכלים שם מעשר שני וקדשים קלים עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני ויש לפרש דעמי הארץ המפרישין מעשרות היו זריזים לעשות בו מצוה מן המובחר לפי שהיו שומעין דרשה עשר בשביל שתתעשר והיו צריכים להתוודות עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כו) והיו שומעים את המתרגמים ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית לקיים לפני ה' אלהיך אבל בקדשים לא היו מטריחין עצמן ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה כשאין מוצאים אכסניא בפנים וכשהיו אומרים להם זו קדושה וזו אינה קדושה לא היו שומעין לנו לפי שאומרים זו חומה וזו חומה מה לי תחתונה מה לי עליונה:

שתורפה של ירושלים - גלויה וערותה מקום שהיא נוחה ליכבש:

תנאי היא - דפליגי בקדושה ראשונה לשעתה ולעתיד לבוא למ"ד לא קידשה לעתיד לבוא איצטריך עזרא לקדשה וקידשה בלא מלך ואורים ותומים ואית ליה אחת מכל אלו תנן ולמ"ד קידשה לעתיד לבוא לא הוצרך עזרא לקדש כלום אלא לזכר בעלמא ולא גמרינן מינה:

שמעתי - מרבותי:

כשהיו בונין ההיכל - בימי עזרא:

עושים קלעים - במקום החומה ובונים את כתלי החומה אצל הקלעים וכן לעזרות:

אלא שבהיכל - נתנו הקלעים לפנים ממקום החומה ובונים את החומה מבחוץ שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וקס"ד דהנך קלעים לרבי אליעזר כדי להכשיר העזרות להקריב קרבן דאם אין בית אין קרבן דקדושה ראשונה בטלה לה.:

ואע"פ שאין חומה - בירושלים קודם שנבנית החומה:

ומאי דשמיע ליה כו' - ולא בא רבי יהושע לחלוק על רבי אליעזר ולא שמעיה לרבי אליעזר דאמר לא קידשה:

למה מנו כו' - עיירות מנו חכמים בפרק בתרא דערכין שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון לענין מצות בתי ערי חומה והיה להם למנות עוד הרבה שלא מנאום:

וקידשום - לא פירש לי במה מקודשים ערי ארץ ישראל:

קסבר לא קידשה ורמינהי כו' - היינו תנאי:

וכי אלו בלבד היו - מוקפות חומה מימות יהושע בן נון:

מצאו אלו - דרך ביאתם:

הא אמרינן לקמן - בסיומא דהך ברייתא מסיים ואזיל לא אלו בלבד:

כל המצות האלו - מצות בתי ערי חומה ושילוח מצורעים ושאין עושים מגרשיהן שדה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות טז ב (עריכה)

טומאה בעזרה מנלן - מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא:

שבחוץ כו' - שנטמא מבחוץ:

קדושת עולם - שאין אחריה היתר במות:

אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו' - כדמפרש לקמן: ונתתי משכני בתוככם: כל הניתן בתוככם קרי משכן:

ההוא בארון כתיב - שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים:

לא שנו - דבהשתחויה כל דהו אפי' לא שהה בה כדי השתחויה חייב:

אלא שהשתחוה כלפי פנים - לצד מערב:

אבל השתחויה כלפי חוץ - למזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא:

והכי קאמר השתחויה כלפי פנים - כל דהו או שלא השתחוה ושהה כדי שיעור חיוב השתחואה דהנך כלפי חוץ דבעי שיעור חיוב:

ארצה - משמע לשון שיטוח:

למלקות - אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהייה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יז א (עריכה)

או דלמא בפנים גמירי שהייה - בטומאה שאירעה לו בתוך העזרה:

תלה עצמו באויר - כדי שהייה:

טימא עצמו במזיד - ואם תמצי לומר צריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא:

נזיר בקבר - נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא דנטמא בעזרה שלא נתחייב (בפנים) בכניסתו כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את מעזיבת גג האהל ונטמא באויר בית הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחואה:

צריך שהייה למלקות או לא - קרבן לא שייך הכא כלל שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא לאו אעון טומאה אתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה ובענין זה מפורש שהייה זו במס' נזיר:

בפנים גמירי שהייה - בטומאת עזרה דשייכא בה השתחוייה:

אפי' כל היום כולו - שהה בהליכתו שהיה הולך ויוצא בנחת פטור:

מהו שיצטרפו - היה יוצא בקצרה ושהה מעט וחזר והלך דרך יציאתו ושהה מעט מהו שיצטרפו לכשיעור:

תפשוט ליה מדידיה - דלא מצטרפי דהא איהו הוא דאמר אפי' כל היום כולו:

התם בדלא שהה - בלא הילוך כלל:

בעא מיניה אביי מרבה - בר נחמני שהיה רבו וכל היכא דאיכא בעא מיניה רבה הוא ולא רבא:

בא לו בארוכה כשיעור קצרה - שיצא בדרך הארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו:

שיעור - ארוכה גמירי לחיוב וליכא:

או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב - לא שנא רץ לא שנא לא רץ לא ניתנה ארוכה לידחות אצלו. להתיר אפילו במרוצה:

דקיימא לן - בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.) כהן טמא ששימש בעזרה במיתה בידי שמים:

היכי משכחת לה - דאין בה כרת על כרחך בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו:

אי לא שהה - בעבודתו כדי השתחוייה:

היכי עביד עבודה - איזו עבודה קטנה תיעשה בפחות מכדי שהיית השתחואה:

אי אמרת בשלמא - בכל שיעורי דמתני' בין בשהייה בין ביציאת ארוכה שיעורא גמירי לחיוב כגון שיעור שהייה ביציאת קצרה או שיעור יציאת ארוכה בלא שהייה:

משכחת לה - שהייה בלא חיוב כרת:

כגון דאניס נפשיה בקצרה - לאחר ששימש ושהה בשימושו כדי שהייה יצא לו בקצרה ואנס עצמו במרוצה עד שלא שהה שיעור עכבתו ומשנטמא שיעור שהייה ויציאת קצרה בהילוך בינוני:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יז ב (עריכה)

אלא אי אמרת דוקא גמירי - שהה כדי השתחוייה חייב ואפי' יצא לו בקצרה במרוצה נתחייב בשהייתו:

היכי משכחת לה - בלא כרת:

משכחת לה - בעבודה בלא שהייה שנטמא ויצא מיד בקצרה ודרך . יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והפך מה שלמעלה למטה:

כדרב הונא דאמר - זר שהפך בצינורא עבודה היא שמקרב עיכולו ויש כאן עבודה בלא שהייה:

חייב מיתה - משום והזר הקרב יומת (במדבר יח):

חוץ מחוטמו - שהוא בולט להלן משאר הגוף:

מכלים שבבית - שהיו בו מתחלתו ולא קרינא בהו והבא אל הבית ואפ"ה טמאים כדכתיב (ויקרא יד) ופנו את הבית כדי שלא יטמא כל אשר בבית:

גגין הללו - שבעזרה:

אין אוכלין שם קדשי קדשים - הנאכלים לפנים מן הקלעים דקסבר גגין ועליות לא נתקדשו אלא הרצפה והאויר עד הגג:

וטמא שנכנס כו' - אלמא כל היכא דכתב ביאה דרך ביאה בעינן:

היכא קאי דקאמר זו היא - היכא שנה אין חייבין על עשה שבמקדש דקאמר הכא זו היא מצות עשה שבמקדש כו':

התם קאי - במסכת הוריות:

אין חייבין - ב"ד בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבמקדש כלומר על הוראת טומאת מקדש וקדשיו בין שהוא של עשה כגון שנטמא בעזרה דהיינו עשה דוישלחו בין שהוא של לא תעשה כגון נטמא בחוץ דאיכא אזהרת אל המקדש לא תבא (שם יב) והתם מפרש טעמא דאין חייבין משום דאין מביאין פר בהוראה אלא על העלם דבר ששגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש קרבן עולה ויורד הוא:

ואין מביאין אשם תלוי - היחידים שבא לידם ספק כרת והצריכן הכתוב אשם תלוי אין מביאין אותו על ספק טומאת מקדש לפי שאינו בא אלא על ספק דבר ששגג ודאי חטאת קבועה והתם יליף לה מקראי:

שבנדה - להכי נקט נדה משום דמשכחת לה עשה דומיא דנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי:

מביאין אשם תלוי - היחידים דאין אשם בצבור דנפש כתיב ביה:

וקאמר - הכא במתניתין:

זהו מצות עשה - ששנויה התם:

וחייב שתים - הפורש מן הנדה בקישוי:

אילימא סמוך לוסתה - שאינו אנוס על כניסתו דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש ומיהו מזיד לא הוי:

כסבור יכולני לבעול - לפרוש קודם שתראה:

אי בתלמיד חכם - שיודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי צריך להמתין עד שימות [האבר]:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יח א (עריכה)

ואי בעם הארץ - שהוא שוגג על שתיהן:

אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא - שלא נודע לו בין זה לזה ואינו חייב אלא אחת אף זה לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא שכשאמרה לו נטמאתי אינו יודע שנתחייב על הכניסה כסבור אנוס אני עליה שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מן נשותיהן סמוך לוסתן ואין זה אונס אלא שוגג וכיון דלא למד נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא והוה ליה בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד:

אלא בשלא סמוך לווסתה - זה אנוס על הכניסה הוא שלא היה לו לעלות בדעתו:

ואי בתלמיד חכם ולא חדא לא מיחייב - דאכניסה אנוס ואפרישה מזיד:

ואי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה - דאומר מותר אבל אכניסה אנוס:

ובתלמיד חכם לזו - כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי צריך לפרוש באבר מת דהוה ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הויא שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם וכי אמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והויא ליה ידיעה בין כניסה לפרישה וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטמאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול:

נמצא על שלו - דם על המפה שקנח בה אחר תשמיש:

טמאים - שניהם טומאת שבעה היא משום נדה והוא משום בועל נדה דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילת תשמיש:

וחייבין - שניהם בקרבן:

שלא בסמוך לוסתה - דאכניסה אנוס ואפרישה הוא דמיחייב ליה כגון שאמרה לו נטמאתי ופירש בקושי לקמן פריך הא נמצא קתני:

פרישה למה לי - לרבי שסידר את המשנה לאשמועינן:

הא תנא ליה - הך מתני' דשבועות: איידי דבעי למיתני נמצא על שלה שמחלק שם בין קנחה מיד לקנחה לאחר שעה שבקנחה מיד קתני טמאים וחייבים בקרבן ובלאחר זמן דאיכא למימר לאחר תשמיש ראתה קתני פטורין מן הקרבן:

בתר הכי - בקינוח שאחר תשמיש קאמר:

א"ל רבא - לרב אדא:

ציית מאי דקאמר לך - רבינא רבך דלא בפרישה מצית לאוקמה:

אמר ליה היכי מצית - לאוקומה בכניסה דתני עלה דההיא נמצא על שלו וזו היא מצות עשה שבנדה:

ואם איתא - דבכניסה איירי מצות לא תעשה היא ואין כאן עשה:

א"ל אי תנית חסר ותני הכי - אם אתה שונה הברייתא תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ותני הכי וזו היא מצות לא תעשה שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו מצות עשה שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך:

נועץ צפרניו - כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר:

וטוביה - ואשריו כלומר זו היא הטובה לו:

זאת אומרת - מתני' דקתני פירש מיד דמשמע הא פירש באבר מת פטור שמעינן מינה שהמשמש בעריות באבר מת פטור:

דאי סלקא דעתך - בעלמא חייב הכא מאי טעמא פטור:

משום דאנוס הוא - דאין לו עוד מה לעשות:

כי פירש מיד נמי ליפטר - הואיל ואין חלוק פטור לאבר מת ומשמש בקושי:

מצינו ארוכה וקצרה - חילוק בין קצרה וארוכה שאם האריך ושהה פטור ואם פירש בקצרה כלומר מיד להוי חייב:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יח ב (עריכה)

ואנן במקדש תנן - והוה ליה למיתני נמי בנדה בהדה:

ומשני משום דלא דמו - דהא ארוכה דהכא פטור כקצרה דהתם וקצרה דהכא חייב כארוכה דהתם:

אלמא בשלא סמוך לוסתה - קאי מתני' דאי בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול הוה ליה שוגג בין אכניסה בין אפרישה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תאמר נטמאתי ואי משמש באבר מת בעריות חייב כי פריש באבר מת נמי ניחייב שאין כאן אונס:

והאמר אביי - לעיל אמתני' חייב שתים ולא מצינן לאוקמיה אלא בסמוך לוסתה ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו כדאוקימנא לעיל:

כי איתמר דאביי - דחייב שתים בעלמא איתמר ולאו אמתני' דאילו מתני' דכיון דמפליג בין פירש באבר מת לפירש בקושי בשלא סמוך לוסתה עסקינן והלכך פירש באבר מת פטור דאנוס הוא פירש בקושי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ודאמר אביי לעיל חייב שתים בעלמא איתמר מילתא באפי נפשה והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת דמשמש מת בעריות נמי חייב וזה בתחלתו נמי שוגג בשתיהן ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד:

שקל קלא - פיסת רגבים:

פתק ביה - זרק בו:

קרב אליך - עמוד בעצמך ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגע בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא קדשתיך טמאתיך כמו (חגי ב) הן ישא איש בשר קדש וכמו (דברים כב) פן תקדש:

והזרתם - והפרשתם כמו וינזרו:

אזהרה לישראל וכו' - דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא ענינא:

עונה - במסכת נדה מפורש או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש כל היום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק האשה (דף סג:):

ולהבדיל כו' - המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר:

להבדיל ולהורות - בענינא דשתויי יין כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא וגו' ולהורות את בני ישראל:

המקדש עצמו בתשמיש - דרך צניעות:

שרץ ונבלה - טמא שרץ וטמא נבלה בידיעה שבתחלה ידע שנגע בשרץ או בנבלה אבל לא ידע באיזה מהן שגג ואותה טומאה נעלמה כשאכל קדש:

מה נפשך - משנה היא בכריתות חלב ונותר לפניו אכל אחד מהן בשוגג ואינו יודע איזה מהן ושבת ויוה"כ עשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן ר"א מחייב חטאת רבי יהושע פוטר אמר רבי אליעזר מה נפשך כו':

אשר חטא והביא אמר רחמנא - או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא והאי בה דקדריש רבי יהושע מפיק ליה ר"א לקמן בשמעתין לדרשא אחרינא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יט א (עריכה)

לכדרבי - בפ' קמא (לעיל דף ז.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו':

פרט למתעסק - בדבר היתר ובא לידו איסור ולא נתכוין לגופה של זו כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר נתכוין לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כסבור תלוש ונמצא מחובר או כסבור היום חול או כסבור מלאכה זו מותרת ומ"מ לזו נתכוין וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה כסבור היא אשתו:

דרב ששת מחליף כו' - כשהיה. שונה משנתנו פעמים מחליף דברי זה לדברי זה ולא היה מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור:

העלם זה וזה - טומאה ומקדש מהו לרבי אליעזר ור"ע דפטרי על העלם מקדש:

אי מטומאה פריש - אי מחמת טומאה שהודע לו פירש מן העבירה (ומביא קרבן) שאמרו לו טמא אתה:

הרי העלם טומאה בידו - איגלאי מילתא שביאתו למקדש בשביל העלם טומאה היה:

ואי ממקדש קפריש - שאמרו לו מקדש הוא זה ומחמת כן תוהא על ביאתו ולא הזכירו לו טומאה איגלאי מילתא דמשום העלם מקדש נכנס לו:

כלום פריש ממקדש כו' - כשהודיעוהו אחד מהם שם אל לבו לומר מה בכך ומתוך כך נזכר על השני ומ"מ העלם שניהם היה בידו:

אלא לא שנא - ופטור:

אחד טמא - מת קבור בו וא"א להלך שלא יאהיל:

והלך בראשון - ואינו יודע אם בטמא אם בטהור ולא נכנס למקדש:

בשני ונכנס - וחזר והלך בשני וידע שהלך בשניהם והרי הוא טמא ודאי ונכנס למקדש בהעלם טומאה שנתעלם ממנו טומאה:

חייב - קרבן עולה ויורד שיש כאן בתחלה ידיעה ודאית:

הלך בראשון - וידע שהוא ספק טמא:

ונכנס - למקדש בהעלם טומאה ששכח הילוכו בשביל זו:

והזה ושנה - הזה בשלישי ושנה בשביעי וטבל:

וחזר והלך בשני - וידע שהוא ספק טמא:

ונכנס - למקדש בהעלם טומאה:

חייב - או מחמת ביאה ראשונה או מחמת ביאה שניה דמה נפשך או ביאה ראשונה או ביאה שניה בטומאה היתה:

ור"ש פוטר - דאין כאן באחת מכולן ידיעה ודאית בתחלה שאף ידיעה תחלה של שביל שני ספיקא היא שהרי טהר לו מטומאה ראשונה אם הראשון הוא הטמא:

פוטר בכולן - אף בראשונה ולקמן מפרש לה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבועות יט ב (עריכה)

ואפילו בקמייתא - בתמיה ממה נפשך טמא הוא קודם שנכנס היה טמא ודאי וידיעת ודאי הוה ליה בתחלה:

שכח שהלך בראשון - ואין כאן אלא מקצת ידיעה:

תנא קמא סבר כו' - תנא קמא אליבא דרבי שמעון שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו דתיהוי ליה ידיעת ודאי אלא ידיעת ספק עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה דהתם ידע ליה לכולה מילתא ואפי' הכי ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הוה ליה ידיעה ודאית הילכך לאו ידיעת ספק היא אלא מקצת ידיעה ודאית ומקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון בן יהודה אליבא דר"ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה:

ואמאי ספק ידיעה היא - לתנא קמא פריך:

אכל ספק חלב - חתיכה ספק חלב וספק שומן:

ונודע - לו לאחר זמן שהוא ספק חלב והרי הוא באשם תלוי וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל:

כשם שמביא חטאת - כו'. לקמיה פליגי ר' יוחנן ור"ש בן לקיש בפירושא דהא מילתא דרבי:

על שגגתו אשר שגג - בפרשת אשם תלוי כתיב:

כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות - והכי קאמר רבי כשיודע לו לאחר זמן שחלב היה יביא חטאת על כל אחד ואחד שידיעת ספק שהיתה לו בינתים מחלקתם דלא ניהוו שני זיתי חלב בהעלם אחד כך כל זמן שלא נודע לו שהן ודאי חלב אלא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אלמא מדקתני שמביא חטאת על כל אחת סבירא ליה ידיעות ספק מחלקות לחטאות:

ור' יוחנן אמר - לא אמר רבי כך אלא כך פירשה כשם שלענין חטאות שבאין על ידיעת ודאי ידיעת ודאי שבינתים מחלקות לחטאות כך לענין אשם תלוי הבא על ידיעת ספק ספק ידיעות שבינתים מחלקות לאשמות:

אדמוקים לה כרבי ישמעאל כו' - מאי דוחקיה למימר דלא בעי האי תנא ידיעה בתחלה דלמא לעולם בעי וסבירא ליה כרבי דאמר ספק ידיעה כידיעה:

הא קא משמע לן - ריש לקיש:

מדלא מייתר ליה קרא - דדריש במתניתין ונעלם להעלם טומאה והעלם מקדש:

מגמרא - הלכה למשה מסיני:

פרק שלישי - שבועות שתים

מתני' שבועות - שאוכל ושלא אוכל. הן שתים המפורשות דכתיב (ויקרא ה) להרע או להיטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי - הן שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר"ע לקמן בפירקין (דף כה.) מריבוי הכתוב:

מדבר ומביא קרבן - בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

גמ' שבועה לא אוכל לך כו' - אמר אחד משלש לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך:

שבועה שאוכל לך - באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי. משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:

לא שבועה לא אוכל לך - לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה: