שבועות יח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואנן במקדש תנן אלא משום דלא דמי ארוכה דהכא קצרה דהתם וארוכה דהתם קצרה דהכא מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמרינן והא אביי דאמר חייב שתים אלמא בסמוך לוסתה עסקינן כי איתמר דאביי בעלמא איתמר בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה שקל קלא פתק ביה אזהרה לבועל נדה (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אלא אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא ניפריש מיד מנלן אמר חזקיה אמר קרא (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא עליו אשכחן עשה לא תעשה מנלן אמר רב פפא אמר קרא לא תקרב לא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב (ישעיהו סה, ה) האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך ת"ר (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם אמר רבי יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל אשיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבה בעונה א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים דכתיב (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר רבי יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראויין להוראה דכתיב (ויקרא י, י) להבדיל ולהורות אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים דכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע רבי יהושע בן לוי אמר בנים ראוין להוראה דכתיב להבדיל ולהורות אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע:
רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כו':
מאי בינייהו אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו ר' אליעזר סבר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורבי עקיבא סבר גלא בעינן עד דידע דכיון דידע דאיטמא בעולם לא צריך אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי וכן אמר עולא שרץ ונבלה איכא בינייהו דעולא רמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר ומשני מי א"ר אליעזר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורמינהי אמר רבי אליעזר מה נפשך חלב אכל חייב נותר אכל חייב שבת חילל חייב יום הכפורים חילל חייב אשתו נדה בעל חייב אחותו בעל חייב אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה דעד שיודע לך במה חטא ומשני התם אשר חטא והביא אמר רחמנא חטא כל שהוא הכא מכדי כתיב (ויקרא ה, ב) בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורבי עקיבא איידי
רש"י
[עריכה]ואנן במקדש תנן - והוה ליה למיתני נמי בנדה בהדה:
ומשני משום דלא דמו - דהא ארוכה דהכא פטור כקצרה דהתם וקצרה דהכא חייב כארוכה דהתם:
אלמא בשלא סמוך לוסתה - קאי מתני' דאי בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול הוה ליה שוגג בין אכניסה בין אפרישה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תאמר נטמאתי ואי משמש באבר מת בעריות חייב כי פריש באבר מת נמי ניחייב שאין כאן אונס:
והאמר אביי - לעיל אמתני' חייב שתים ולא מצינן לאוקמיה אלא בסמוך לוסתה ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו כדאוקימנא לעיל:
כי איתמר דאביי - דחייב שתים בעלמא איתמר ולאו אמתני' דאילו מתני' דכיון דמפליג בין פירש באבר מת לפירש בקושי בשלא סמוך לוסתה עסקינן והלכך פירש באבר מת פטור דאנוס הוא פירש בקושי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ודאמר אביי לעיל חייב שתים בעלמא איתמר מילתא באפי נפשה והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת דמשמש מת בעריות נמי חייב וזה בתחלתו נמי שוגג בשתיהן ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד:
שקל קלא - פיסת רגבים:
פתק ביה - זרק בו:
קרב אליך - עמוד בעצמך ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגע בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא קדשתיך טמאתיך כמו (חגי ב) הן ישא איש בשר קדש וכמו (דברים כב) פן תקדש:
והזרתם - והפרשתם כמו וינזרו:
אזהרה לישראל וכו' - דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא ענינא:
עונה - במסכת נדה מפורש או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש כל היום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק האשה (דף סג:):
ולהבדיל כו' - המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר:
להבדיל ולהורות - בענינא דשתויי יין כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא וגו' ולהורות את בני ישראל:
המקדש עצמו בתשמיש - דרך צניעות:
שרץ ונבלה - טמא שרץ וטמא נבלה בידיעה שבתחלה ידע שנגע בשרץ או בנבלה אבל לא ידע באיזה מהן שגג ואותה טומאה נעלמה כשאכל קדש:
מה נפשך - משנה היא בכריתות חלב ונותר לפניו אכל אחד מהן בשוגג ואינו יודע איזה מהן ושבת ויוה"כ עשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן ר"א מחייב חטאת רבי יהושע פוטר אמר רבי אליעזר מה נפשך כו':
אשר חטא והביא אמר רחמנא - או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא והאי בה דקדריש רבי יהושע מפיק ליה ר"א לקמן בשמעתין לדרשא אחרינא:
תוספות
[עריכה]אלמא שלא בסמוך לוסתה עסקינן פירש בקונטרס דאי . בסמוך לוסתה כיון דמשמש מת חייב כי פירש באבר מת נמי חייב משמע מתוך פירושו דחייב שתים אפי' כי פירש באבר מת ולהכי אע"ג דחייב אכניסה מיחייב נמי אפרישה וכן פירש בסמוך גבי כי איתמר דאביי בעלמא איתמר דפירש מילתא באפי נפשה היא והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב ב' ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת ונראה שכן דעתו דכיון דבא עליה סמוך לוסתה מתחלה שגג בשתיהן אכניסה ואפרישה וכשאמרה לו נטמאתי הוי ידיעה בין שגגת כניסה לשגגת פרישה ששעת פרישה חשיבה שגגה אע"פ שיודע בשעת פרישה שהוא עכשיו בועל נדה כיון שע"י כניסה באה לו וקשיא דהא משמע לעיל דלא משכחת חייב ב' אלא בתלמיד חכם לזו ולא לזו ולהאי פירוש משכחת לה בתלמיד חכם לשניהן וכגון שפירש מת וי"ל דהא דאוקים בתלמיד חכם לזו ולא לזו משום דסבר משמש מת פטור ולא מיחייב שתים אלא בפירש מיד ומה שהזכיר כאן בקונטרס ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא משום פירש בקושי פירש כן אבל קשיא דבמסכת שבת שילהי פרק הזורק (דף קב.) גבי ההיא דתנן זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה מוכח דאם זרק אבן ונזכר לאחר שיצאה מידו פטור ואף על גב שמתחלה יצאה מידו בשוגג ולא היה יכול להחזירה עוד ונראה לפרש דדייק מדקרי ליה אביי אנוס מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן דאי בסמוך לוסתה לא שייך למיקרייה אנוס כיון שפשע בשעת כניסה ולא מיפטר אלא משום דהויא חדא שגגה שהכל בא על ידי שגגה ראשונה ואם תאמר מי דחקו לאביי לאוקומה מתני' שלא בשעת וסתה ולפטור לגמרי היכא דפירש מת לוקמה בסמוך לוסתה ולוקי פטור דמתני אפרישה ויש לומר דלישנא דמתניתין משמע ליה דפטור לגמרי בשלא פירש מיד:
אמר קרא ותהי נדתה עליו. מעליו דריש אבל מותהי לא דריש דהא איצטריך לכדדריש בהחולץ (יבמות דף מט:) דאפי' בשעת נדתה קדושין תופסין בה:
לא תעשה מנ"ל. דלא מיחייב חטאת אא"כ יש בה לאו מידי דהוה אפסח ומילה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ב (עריכה)
נד א ב מיי' פ"ד מהל' איסורי ביאה הלכה י"ב, סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קפ"ד סעיף ב':
נה ג מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה ב':
נו ד מיי' פ"ב מהל' שגגות הלכה ג', ומיי' פ"ח מהל' שגגות הלכה ה':
ראשונים נוספים
א"ל לא דמו להדדי ארוכה דמקדש חייב דשהי. וארוכה דנדה פטור דבעי למשהי עד שימות האבר. קצרה דמקדש פטור דלא שהה. קצרה דנדה חייב דלא שהה ויצא בהנאה מרובה. ואקשינן וכי אביי בלא סמוך לוסתה מוקים לה למתני' דקתני הכא אנוס הוא. והא הוא דאמר חייב שתים ומשום דהוא סמוך לוסתה.
ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא אתמר כגון דסבר שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו. על זה אמר אביי אע"ג דכי אנוס הוא אין לפרוש מיד בהנאה מרובה אלא עד שימות אברו כדי שתהיה הנאתו מעוטה:
ת"ר והזרתם את בני ישראל מיכן אמרו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן. וכמה אמר רבה עונה. ופירש משמיה דר' יוחנן בסוף מסכת דע"ז בענין כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. וכמה או יום או לילה. ואסיקנא לעולם י"ב שעה וזה השמועה בנדה פרק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת.
וכן שאינו פורש מאשתו עונה סמוך לווסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים.
וכל הפורש מאשתו כמו שאמרנו הויין לו בנים זכרים כו'. ר' יהושע בן לוי אומר הויין לו בנים הראוין להוראה כו'. משמיה דר' יוחנן רמאו כל המבדין על היין במוצאי שבת הויין לו בנים זכרים כו'. ר' יהושע אומר בנים הראויין להוראה. שנאמר להבדיל ולהורות:
א"ר אלעזר כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים. שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר:
מתני' ר' אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כו'.
מאי בינייהו אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו.
פי' ר' אליעזר דייק מדכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו בעינן עד דידע במה נטמא או בשרץ או בנבלה ואח"כ נעלם ממנו ובכך יתחייב. ור' עקיבא דייק מדכתיב לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו. כיון דידע דאיטמי בטומאה בעולם חייב. ורמינן עלה איני והתני ר' אליעזר מה נפשך אשתו נדה בעל חייב אחותו בעל חייב חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' כדתנינן בכריתות פ"ד. הנה לר' אליעזר לא בעי לידע במה חטא. ופרקי' שאני התם דכתיב או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה כל דהו אבל הכא מכדי כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'.
או בנבלת שרץ ונעלם למה לי אלא ש"מ עד דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע. ור' עקיבא אמר לך מדאצטריך למכתב בהמה והיה לכדרבי.
כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פרש"י ז"ל כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' ומילתא באפי נפשה היא והכי אתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש במת דמשמש מת בעריות חייב ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד תכם לזו כדאוקימנא זה לשון פרש"י ז"ל.
ותמה אני, היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילה ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה אפי' למד אין שוגג אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ' היא והרי אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו זה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר.
ורבנא חננאל ז"ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו ועל זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה אלא עד שימות אברו כדי שיהא הנאתו מועטת זה לשון פר"ח ז"ל.
ותמהו עליו רבים כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני' קאי א) על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ב) (וכדקאמרינן לה פירש מיד ליפטור).
ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי' מחוורא טפי והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ' אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא מ"מ אין זה אונס אלא שגגה הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית והיכי קרי ליה אביי אנוס ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני' אתמר וכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא אבל מ"מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים וכשתי העלמות הוא שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים אלא כי אתמר דאביי אנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב ומתני' לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני פי' חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים.
ואי קשיא לך, והא משמע דאהאי מתני' קאי דאמר רבא זאת אומרת כו' קאמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני' וההיא מימרא מוקים לה איהו בסמוך לוסתה קאי אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא ורבא נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ' דמשמש מת חייב ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני' קאי זו היא דרך פר"ח ז"ל והוא הנכון.
אבל לשון הרב ז"ל, דבסבור אשתו ונמצאת אחותו מאי טעמא קרי ליה אונס הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול אבל עיקר הפי' אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרת כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' דמתני' בשלא בסמוך לוסתה עסקינן ומש"ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת"ח לפרישה אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ"ל לפירוש שמועה זו על דרך ר"ח ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל.
ורבי עקיבא איידי דבעא למכתב בהמה וחיה לכדר'. איכא למידק חיה נמי למה לי לכדר' מכדי כתיב או בכל דבר טמא חיה למה לי ותו חיה לר' אליעזר דלא מייתר ליה הך פרשתא למה לי ותו או וטומאת אדם למה לי בין לר' אליעזר בין לרבי עקיבא.
ואיכא למימר דרבי אליעזר אצטריך חיה למימר דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה איטמי או בנבלת בהמה איטמי אע"ג דתרווייהו שיעורן שוה וטומאתן שוה ושם אחד הן וטומאת אדם נמי כיון דבעי לכל טומאתו לג"ש דפירקין קמא לא סגיא דלאו הכי ולר"ע כולה פרשה שנאמרה ונשנית היא בין בשרץ בין בטומאת אדם וחדא מינייהו נקט בגמ' וחיה איצטריך דאי לא כתב רחמנ' חיה הו"א בהמה לא לג"ש אלא נשנית שלא לצורך כמו שנשנית כל הפרשה לדרבי עקיבא והשתא דכתי' חיה כיון דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה שם אחד לא נשנית בפרשה זו ולג"ש אתא וכדר' ומשמע דטעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב בכל דבר טמא כללן כולן בכלל אחד לומר לך לא בעינן דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה דאי לאו משום הכי כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בייתורי.
ולי נראה דודאי אפילו לרבי אליעזר [לא בעינן] עד דידע אי בבהמה איטמי אי בחיה איטמי דשם נבלה אחד הוא ובהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה דאי לא תימא הכי לישמעי' הא וכל שכן שרץ ונבלה אלא בהמה וחיה לכדתניא בסיפרא רבי עקיבא אומר יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס יהא חייב ת"ל בהמה וכולא כדאיתא התם ומשמע דאע"ג דנסיב לה קרא בהמה ההיא מחיה נפקא ובהמה לכדר' ואו בטומאת נמי התם מדריש.
משום דלא דמי ארוכה וקצרה דהכא לארוכה וקצרה דהתם: כלומר דאדרבה איפכא הוי הכא דארוכה פטור וקצרה חייב, ק"ל ומה בכך, מכל מקום איכא הכא ארכה וקצרה ואיפכא מארוכה וקצרה דמקדש, וכדאשכחן בשיהוי התם שיהוי חייב והכא שיהוי פטור, ונראה לי דבמקדש נמי לא גמירי הלכה אלא בארכה לחיוב, והילכך בנדה דאיפכא ליתא.
כי אתמר דאביי בעלמא אתמר: פירש רש"י ז"ל: כי איתמר דאביי דחייב שתים בעלמא ולא אמתניתין דאלו אמתניתין כיון דמפליג בין פירש בקושי לפרש מת בשלא סמוך לוסתה עסקינן הילכך פירש מת פטור דאנוס הוא, פירש בקושי חייב דהוה לאפרושי בהנאה מועטת, והא דאמר לעיל חייב שתים, בעלמא איתמר ומילתא באפי נפשה היא, והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולתי לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת, ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כדאוקימנא לעיל דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי.
אבל ר"ח ז"ל פירש: כי אתמר דאביי דהכא בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ונמצא אחותו, ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופירש הוא בהנאה מועטת, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל הקשה עליו חדא, דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבה, וסתמ' אמתניתין דקאמר רבה זאת אומרת השיב לו אביי משמש מתחייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דאמר אביי חייב שתים אמתניתין קאי, וא"כ ע"כ בסמוך לוסתה הוא וכדאוקימנא לעיל, וכיון שכן [ממילא] שמעין דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ואפ"ה קאמר לא פירש מיד פטור.
[הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע]: דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא שרץ דוקא בעי ר"א דמתידע ליה אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע משום דשמן אינה שוה ושיעור' אינו שוה, דשרץ מטמא בכעדשה ונבלה אינו מטמא אלא בכזית, אבל נבלת חיה ונבלת בהמה דשיעור' שוה ושמן שוה אימא לא בעי ר"א דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, קמ"ל או בנבלת חיה טמא או בנבלת בהמה טמאה עד דידע אי בנבלת בהמה נגע אי בנבלת חיה נגע, וכתב הרמב"ן ז"ל דודאי ר"א לא בעי דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, דכיון דידע דבנבלה נגע ודאי סגי ליה, דאי לא תימא הכי לאשמועינן ר"א בנבלה דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, ואנא ידענא דכל שכן לשרץ מקל וחומר, ומה נבלת בהמה וחיה דשמן שוה ושיעורן שוה בעי דידע בהי מינייהו נגע שרץ ונבלה דשיעורן אינו שוה לא כל שכן דבעי ר"א דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע, אלא ודאי כדאמרן.
וא"ת אם כן חיה למה לי, בשלמא בהמה אתיא לכדר' אלא חיה למה לי. וי"ל דחיה אתיא להך דרשא דאמרינן בספרא (ויקרא ה, ב, ב) דתניא יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס טמאים ונכנס למקדש יהא חייב ת"ל בהמה, ומאי דנקט בהמה לאו דוקא אלא חיה, דחיה אתיא להך דרשא, והשתא לא קשה ולא מידי.
ארוכה דהכא קצרה דהתם ארוכה דהתם קצרה דהכא וא"ת מ"מ ליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור וי"ל דכיון דלא מיתני ליה באידך דמקדש לא בעי לבלבל לישניה כדי שלא יטעו בו התלמידים להפך אותה ומסתייה דקתני פתריה דדינא שאם פירש מיד דוקא חייב כנ"ל. ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמר פי' דאלו בשעת ווסתה אינו אונס אלא שוגג לומר יכולני לבעול וכיון דאביי אתא לפרושי מתני' מכלל דמתני' איירי שלא בשעת ווסתה ולא צרכינן דהא אמר אביי לעיל חייב שתים דקס"ד דההיא נמי אמרה אביי והא פריש תלמודא לעיל דלא משכחת דחייב שתים אלא בסמוך לוסתה דבהא אפשר להתחייב על הכניסה דבשלא בשעת ווסתה לעולם אינו חייב אלא על הפרישה לבד ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא איתמר פי' רש"י ז"ל דההיא דאביי דלעיל לא אמתני' אמרה אלא בעלמא אמרה במשמש עם הטהורה בשעת ווסתה דקאמר דמשכחת בה שתים ובת"ח לזו ואין ת"ת לזו כדאוקימנא לעיל ומיהו חייב הוא על הפרישה בין שפי' חי ובין שפי' מת כיון דמשמש מת בעריות דעלמא חייב וכדאסיקנא הכא דפירש מת אינו נפטר אלא מחמת אונס דשלא בשעת ווסתה ותירץ דהא בסוגיא דלעיל כדפי' ההיא דאפירש להדיא שקלינן וטרינן דלא מחייב על הפרישה אלא שפירש חי והיינו דבת"ח פטור לפי שהוא מזיד על הפרישה שהי"ל שלא לפרוש חי והוא דוחק גדול ועוד דע"כ א"א בשום פנים לחייב שתים כשפירש מת דשתי זיתי חלב בהעלם א' הם כדנפקא השתא ויש שהיו אומרים דסוגיין דלעיל דרבה היא דס"ל הכא דמשמש מת בעריות בעלמא נמי פטור ואליבא דנפשיה הוא דפריש לה אבל לאביי כל שהוא חייב שתים אפי' בפירש מת הוא חייב כדברי רש"י ז"ל וזה דרך הרב בעל המאור ז"ל זקנו של מורי הרא"ה ז"ל ויותר נראין דברי המפרשים ז"ל דלאביי נמי אמאי חייב שתים אלא כשפירש חי וטעמא דמילתא דכל שפירש מת שא"אב דרך אחרת כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דהא כשהיתה לו העלמה בכניסה כסבור שיכול לבעול כדאוקימנא בת"ח לזו היא גרמה לו איסור העלמה ב' לפרוש מת עכ"פ אע"ג דהויה ליה בנתים ידיעת חטא כי כשאמרה לו נטמאתי יודע הוא שחטא בכניסה שבא עליה סמוך לווסתה דהא בת"ח לזו עסקינן מ"מ אין ידיעה זו מתחלקת לחייבו על הפרישה כשפירש מת אע"ג שאינו ת"ח בפרישה וסבור שמותר לפרוש בין חי בין מת שאין העלמתו כהלכה שלא ידע שאסור לפרוש גורמת לו פרישה שפירש מת אלא משום דלא אפשר שלא לפרוש מת מיהת ואע"פ שהיה יודע שהוא אסור כך היה עושה וכבר אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וזה אינו שב מידיעתו שהרי א"א אבל כשפירש חי אז גרמה לו איסור פרישה העלמתו בהלכות פרישה שלא ידע שהי"ל לפרוש בהנאה מועטת ולא בהנאה מרובה הילכך ידיעת חטא מחלקת לו והוא חייב אחת על הכניסה ואחת על הפרישה להנאה מרובה שהי"ל כשפירש חי וזה פי' ברור וליכא למינדא מניה כלל והוא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבי מורי הרא"ה ז"ל ובמהדורא קמייתא הארכתי בשמועה זו ומ"ש כאן הוא העיקר:
אמר קרא ותהי נדתה עליו פי' מעליו דריש אבל תהי איצטריך לכדאמרינן בסוף החולץ דאפי' בנדתה תהא עד דייהב מייא עלה:
ל"ת מנלן פי' שא"א לחייב קרבן אפי' באיסור כרת אלא כשהוא בל"ת כדפרישנא לעיל ופסח ומילה יוכיחו:
לא תקרב לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך כלומר פרוש אל עצמך אל תגע בי כי קדשתיך וליצני הדור היו אומרים כן לנביא אל תגע בי כדי שלא אטמאך כדפי' רש"י ז"ל דקדשתיך לשון טומאה כמו ואל כל מאכל היקדש ואחרים פירשו כי קדשתי ממך והוא יותר נכון בפשוטו של מקרא ואיכא דמקשו היאך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהר' שלא לבא אל הנדה ממש ושלא לפרוש כדאמרי' הכא וגם שלא לקרב אליה סמוך לווסתה למאן דמחייב על הכניסה ולאו מילתא היא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דתעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה וזה פשוט מאד ואינו צריך לי פנים:
ת"ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה ועונה או יום או לילה שאם רגילה לראות ביום אפילו בסופו אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אפילו בסופה אסורה כל הלילה כדמפרש בדוכתה במסכת כדה ואיכא למידק למאן דסבר לעיל דאכניסה מחייב מדאוריית' בסמוך לווסתה וכסבר' דאביי ורבא ואידך אמוראי דלעיל וקי"ל נמי כוותייהו מהא דאמרינן נמי במס' יבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ואמרינן שלא נצרכה אלא סמוך לווסתה היכי רמינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו ור"ת ז"ל תירץ דפקידה דהתם אינו ר"ל תשמיש ממש כדפי' רש"י ז"ל אלא ריצוי דברים ולא נהירא לן חדא דלישנא דליפקוד אשתו לא משמע הכי ועוד דכיון דתשמיש אסור למה לא לבשה יצר הרע ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא והכי גמירי לפירושא דההוא קרא ובשם ר"מ הלוי מטוליטולא ז"ל שמעתי שהיה מפ' דסמוך לווסתה דהתם היינו ווסת של טבילה שחייב להמתין עד שתטבול ותפקדנה ווסת ל' זמן מועד הוא והפי' הזה בלשון ווסת מורגל בל' חז"ל ונ"ל שעם מ"ש לעיל הענין מתורץ יפה דסמוך לווסתה האמור בשמעתין דלעיל אינו עונה דהא מהיכי תיתי ועוד דשגגת ת"ח דלעיל היינו משום יכולני לבעול כדאיתא לעיל ומשום עונה שלימה ליכא למימר האי לישנא שכל אדם יכול לבעול ואם בא לה קודם לכן אנוס הוא אלא דודאי דסמוך לווסתה שהזהירה תורה היינו סמיך ממש כגון חצי שעה וכיוצא בו ועונה האמורה בדברי ר' יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג דהא קי"ל ווסתות דרבנן ולא דאורייתא והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן אלא ודאי כדאמרן והשתא היינו דשרו לה לעינה זו משום פקידת אשתו ומשלך נתנו לך כי הם אמרו והם אמרו דכולה מדרבנן וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא דתנן על העלם טומאה הוא דחייב ואינו חייב על העלם מקדש כתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא קרבן עולה ויורד אינו חייב אבל חייב הוא חטאת קבועה ככל דבר שזדונו כרת שהוקשה כל התורה כולה לע"ז כדאיתא התם בכריתות ודנפקא מכללא נפק ודלא נפק לא נפק וא"ת והא בפ"ק אמרינן דעל שאין בה ידיעה בתחלה שעיר החיצון מכפר אותם והתם ליכא חטאת קבועה שאין השעיר מכפר על מידי דבר קרבן כדכתיבנא התם י"ל דהתם גזירת הכתוב שלא יהא חמור אין בה ידיעה בתחלה טפי מבשיש בה ידיעה בתחלה והקשו עליו התוס' חדא דלישנא דאמרי' אינו חייב על העלם מקדש לגמרי משמע שאינו חייב כלל ופטור נמי קרינן ליה לעיל בפרקין ועוד דלקמן בפ"ב גבי יש אוכל אכילה א' מהדר תלמודא לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ולא משכח לה אלא בנשיא וכר"א ואמאי לוקמה בהעלם קודש דכל אדם לר"א ור"ע אלא ודאי דלדידהו פטור לגמרי דהו"ל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש:
עד דידע אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא פי' הרמב"ן ז"ל דדוקא נקט שרץ ונבילה או דכוותייהו שחלוקין בשמותיהם ושעוריהן אבל בין נבילת בהמה וחיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא אף לר"א:
מה נפשך אכל חלב וכו' אשתו נדה וכו' מאריך למינקט כל הני איסורי כריתות איסור ביאה ואיסור אכילה ואיסור מלאכה:
מכדי כתיב בכל דבר טמא או וכו' נראין הדברי' דל"ק ליה אלא מאי דכתיב או בנבילת שרץ טמא דאלו נבלת בהמה טמאה וחיה הא ידע דאצטרך לנדר' ובכל דבר טמא הא דריש ליה בסיפרא. כדכתיבנא בפ"ק אבל בנבילת שרץ טמא דלא דריש התם מידי משמע ליה דאייתר למדרש עד דידע אי בשרץ נטמא ואי בנבילה והיינו דמהדרינן דר"ע א"ל דאיידי דאיצטריך למיכתב בהמה וחיה לכדר' כתב נמי נבילת שרץ שלא לצורך כדתנא דבי ר"י וכו' גם כאן נשנית על מה שכתוב בפ' שרצים דמסתיין דלימא קרא אשר תגע בכל דבר טמא ומפ' שרצים ידעינן אי זהו דבר טמא אלא שנשנו כאן שאר הפרטים מפני שנתחדש בהם ג"ש דר' דנפקא לן מיסורא דבהמה וחיה וכדאמרינן התם אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה דע"י שניהם אנו לומדים ג"ש מבהמה טמאה וכיון שנתחדש בה נבילת בהמה ונבילת חיה לכדר' נשנית בה נבילת שרץ שלא לצורך ומיהו ר"י סבר דבי ר"י היכא דליכא למידרש דאדרבא תלאו הכתוב טומאה סתם מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה