חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבועות/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה מתני' רבי הוא דמחיי' על העלם טומאה ועל (טומאת) [העלם] מקדש דאי רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה קדאמרינן הכא בגמרא ואי רבי עקיבא לא מחייב על העלם מקדש אלא על כרחין רבי היא והכי קתני נטמא וידע כלומר ידע ששרץ מטמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שהיתה עלומה ממנו נגיעת טומאה כלומר שלא ידע מתחלה שנגע לטומאה וזכור לקדש נעלמ' ממנו קדש כלומר נעלם ממנו אכילת קדש שלא ידע בשעת אכילה שזה קדש וזכור לטומאה כלומר יודע הוא שנגע בה ואפש' דמתני' ידיעה גמורה קאמר ואע"ג דלא צריך ידיעה גמורה לר' אנן מיהא סתם תנן לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו ולא אתא רבי לאשמועינן בהאי מתני' דעתיה בידיעת בית רבו וברייתא תנא לה כדאיתא בפ"ק, וזה עיקר.
גמרא: נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו. פרש"י ז"ל דהכי קא מיבעיא ליה אי מיקריא ידיעה אי לא וקאמרינן היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע וסבור שאין השרץ מטמא האי זיל קרי ביה רב הוא והויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ואי קשיא לרבי (מאיר) דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה למה לי ידיעת בית רבו אפי' תינוק שנשבה לבין הגוים נמי דזיל קרי בי רב הוא שהרי מפורש בתורה שהשרץ מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש.
איכא למימר לא דמי דאלו מאן דלא ידע דאיכא שם טומאה בתורה לא הויא ידיעה ולא אזיל למקרי בי רב שהרי הוא סבור שלא הוזכר מעולם טומאה בתורה אבל זה שהוא יודע דאיכא שם טומא' בעצם ויודע הוא שהזהירה עליה תורה אע"פ שהוא סבור שהצפרדע תטמא ולא הצב ידיעה מיקריא דאזיל לבי רב וגמר לה וכל שאינו צריך הוראת חכם כידיעה דמיא.
ויש שמפרש דהא דאמרינן דלא ידע אי שרץ מטמא לא שסבור בודאי שאין הצב מטמא אלא הדבר ספק אצלו אם הצב מטמא או הצפרדע וכיון שהוא יודע שהוזכרה טומאה בתורת והוא אינו ברור לו אם השרץ או הצפרדע ילך ויקרא בבית רבו וכמאן דידע דמי אבל אם הוא סבור בודאי שאין הצב מטמא אינה ידיעה דלא אלזי לבי רב מאן דלא גמיר כלל והיינו דאמרינן בפרק אמרו לא יצא שרץ מטמא וצפרדע אינו מטמא ששתויי יין מורין בהן כו' עד דשני התם דזיל קרי לי רב הוא וידיעה היא ולא כדברי מי שפירש זיל קרי בי רב הוא כלומר צריך הוא לקרות בתורה ומחוסר ידיעת בית רבו הוא ודברי הבאי הם.
ואוקימנא דנגע בכעדשה ולא ידע אי מטמא מאי כיון דידע אי שרץ מטמא ושזהו שרץ ידיעה היא או כיון דלא ידע אי מטמא בהכי העלמה היא פי' לאו דוקא אלא לאו ידיעה היא ופטור.
ור"ח ז"ל כתב ונעלם קרינא ביה וחייב או לא ונר' דאהעלמה הוא מפרש בעיא דרב פפא כגון שידע בשעת נגיעה ונעלמו ממנו הלכות טומאה אי מיקרי העלמה או לא והיינו דאמרינן אי לימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא זיל קרי בי רב הוא ולא מיקריא העלמה ומיהו ידיעה נמי לא מקריא ואפילו לרבי דסגי ליה בידיעת בית רבו ולהאי פירושא האי דבעי ידיעה היא לאו דוקא אלא לאו העלמה היא ומיהו אי בהאי פירושא לא דמיא לבעיא דרבי ירמיה ובגמרא משמע דדמיאן להדדי.
הא דבעי רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל מהו. לענין ידיעה בתחלה בעי לה והא דמתמהינן עלה אי אליבא דרבי עקיבא כו'. יש מפרשים דהכי קאמר אליבא דרבי עקיבא לא מיחייב על העלם מקדש כלל עד שיהא זכור לו ומכירו דידיעה גמורה בעי במקדש ושיכנס לו בהעלם טומאה ועוד נאמרו בה לשונות אחרים וכולן אינן עולין כלל.
ולי נראה דהכי פירושא, דבן בבל זה יודע היה שיש מקדש בירוש' וכשעלה משם לכאן נאסרו עליו מחמת ידיעת ספיקו כל בתי ירושלים מליכנס בהן בטומאה ובית המקדש בכללן לאחר זמן נעלמה ממנו ידיעה זו דאמ' מותר אני ליכנס בבית זה שאין זה בית המקדש או ששכח לגמרי ענין המקדש מפני שלא היה רגיל בו במקומו ונכנס שם בטומאה מי אמרינן כיון דמתחלה היה יודע שאסור ועכשיו בהעלמה זו סבור שהוא מותר ומשום הכי נכנס שם ולבסוף ידע לגמרי חייב (ודילמא) [או דילמא] כיון שלא ידע במקומו מעולם לאו ידיעה היא דאפי' (בידיעה) [כידיעה] דלקמן ז) לא הויא התם מכיר בטומאה מעולם הכא לא הכיר במקומו מעולם.
ולפום הכי מקשינן, אי אליבא דרבי עקיבא ובזכור לטומאה הא לא מיחייב על העלם מקדש שאלו ביודע הטומאה ונעלמה ממנו ונכנס לבית זה אי בידיע' ספיקו נכנס לשם מחמת העלמת טומאה ודאי חייב דטומאה פריש ולא ממקדש ואי [גם] בהעלמת מקדש שבסוף שכח לגמרי. ונכנס שם ודאי העלם מקדש הוא והוה ליה העלם זה וזה בידו ומאי ספיקיה דרבי ירמיה בידיעה והעלמה זו.
ואוקימנא אליבא דרבי (מאיר) כיון דלא ידע למקום מקדש העלמה היא משום דלא דמיא לידיעת בית רבו דהתם יודע שהשרץ מטמא ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא ואפי' אינו מכיר חתיכה זו של שרץ הא מכיר שרצים אחרים הרבה אבל הכא אע"ג דאיכא מקדש בעולם כיון שהוא באותו הבית וסבור שאין זה בית המקדש הרי אין לו מקדש בעולם וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה.
ומדקא מיבעיא גבי מקדש ולאו גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא משמע דהתם חייב ואפילו לא היה היכר בשום קדש בעולם שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה חסרון ידיעה בשלא ידע שזה בשר קדש ואפשר דחדא מיניהו נקט דשכיחא ליה שהוא עצמו רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל הוא.
ורש"י ז"ל פירשו לפי פירושו בידיעת בית רבו ואינו מחוור לי דהא פשיטא דלא דמי לידיעת רבו דידיה דהתם יודע שזה שרץ ושנגע בשרץ ושהשרץ מטמא אבל הכא ידע (שנגע ולא שנגע) [שנכנס ולא שנכנס] במקדש.
ולפי מה שפירש רבינו תם ז"ל בידיעת בית רבו שלמדו שהשרץ מטמא אבל לא למדו שהטמא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרושי דהכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן התם ידע עיקר מקדש ומקומו ואע"פ שאינו יודע שטמא אסור ליכנס למקדש [הוי] ידיעה כיון שהוא יודע שזה הבית קדוש יותר משאר בתים אבל הכא דלא ידע מקומו וסבור שזה בית הדיוט הוא ואינו יודע שהוא קדוש כלל לא שמה ידיעה, מ"מ אין פי' זה נכון.
וכן תעשו לדורות. ואי קשיא הא דתנן אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד וגמרינן ממשה נימא מה התם מלך ונביא וסנהדרין כדאמרינן הכא גבי תוספת מקדש ולאו מילתא היא דהתם לא כתיב וכן תעשו אלא משום דחזינא למשה דעביד הכי ומשה במקום סנהדרין שבעים וחד קאי הוא דבעינן סנהדרי גדולה אבל נביא ומלך לא בעי שאין הדיינין מסורין לנביאים אבל הכא כתיב וכן תעשו וקרא יתירה הוא ולגמרי משמע.
מי איכא חשיבות' קמי שמיא. [והא] דכתיב את הכבש האחד ודרשינן ביה המיוחד שבעדר - גזירת הכתוב הוא, וכן הא דכתיב מבחר נדריכם ודרשו כשתדור לא תדור אלא מן המובחר משום שלא יהיו מצות בזויות עליו אבל לא משתבח קרא בקרבן שור של פטם יותר משאר הקרבנות כדי שיכתב כאן גדולות שהרי נאמר במנחה עשירית האיפה ריח ניחוח כמה שנאמר בעולת הפר הגדול.
שתי הלחם בשחיטת (קדשים) ה) הוא (די) [דמקדש]. ואפי' למאן דאמר תנור מקדש אי אפשר דאי אפי להו מאתמול איפסילו להו בלינה ואי אפשר למפניינהו אלא ביום טוב.
איכא למידק הכא, והא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא דתנן במסכת ידים וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר אמר לו מה חידוש בבית המדרש אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית בכה רבי אליעזר ואמר סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למנינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי שקבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית.
ואמרינן עלה בברייתא במס' חגיגה (ג,ב) מה טעם הרבה כרכין [כבשום עולי מצרים ולא] כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עניים עליהן בשביעית מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלמא רבי אליעזר הכי אית ליה ואיכא מאן דאמר התם רבי יוסי בן דורמסקית קתני לה וסיומא דמילתא היא אבל רבי אליעזר קדשה ס"ל וכי אמ"ר אליעזר עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית משום דס"ל עולי מצרים לא קידשום והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ומאי הלכה למשה מסיני שאמר לו הקב"ה שלא יקדשם כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית ואיכא דגרסי הכי מה טעם הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא קדשום והניחום כדי שיסמכו עליהן ולא גרסינן מפני שקדושה ראשונה כו' והלכה למשה מסיני שלא יתקדשו בכבוש עולי מצרים ומילתיה דרבי אליעזר היא ואנן לא גרסינן כלל מה טעם וליתיה נמי במסכת חגיגה בעיקר נוסחי וכן מוכח במס' ידים שבעמון ומואב שהם חוצה לארץ נאמרו הדברים ולא באותו מקצת עמון ומואב שטהרו בסיחון וכבשום עולי מצרים דתנן השיב ר' טרפון מצרים חוצה לארץ ועמון ומואב חוצה לארץ ותנן נמי מצרים מעשה חדש ובבל מעשה ישן והנדון שלפנינו דהיינו עמון ומואב מעשה חדש מצרים מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים והנדון שלפנינו מעשה זקנים אלמא מאותו עמון ומואב שהוא חוצה לארץ שהוא חייב במעשר מדבריהם בו נחלקו והלכה למשה מסיני כך נאמרה סתם שיסמכו עניים בשביעית על עמון ומואב ולא לענין קדושת הארץ נמסרה לו אלא לענין אחר והביא ממנה ר' אליעזר ראי' ור' שלמה במס' חגיגה לא כן פירש וכן בסוף פ"ק דיבמות ומיהו לא דאיק.
וכן בפרק קמא דחולין (ו,א) משמע דהרבה כרכי' כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כו' לאו מתנית' היא ולא דרבי אליעזר היא אלא מימרא דרבי אלעזר בן פדת.
ומצאתי בירושלמי במסכת שביעית (ו,א) ר"ש בן לקיש שאל לר' חנינא הקונה בעמון ומואב מהו א"ר זעירא קשיתה קומי רבי יוסה לית עמון ומואב דמשה א"ר מונא קשיתה קומי רבי חגי לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דרבי אלעזר בן עזריה פי' רבי זעירא אקשי על ריש לקיש וכי אין עמון ומואב של משה רבינו הלא הוא כבשה ורבי מונא הוסיף להקשות וכי אין ארץ עמון ומואב של משה' ובודאי אותה שכבשה משה חייבת וארץ ישראל היא ואין עמון ומואב של רבי אלעזר בן עזריה והלא בו ביום שהושיבוהו נמנו וגמרו שמעשרין מעשר עני בשביעית אלמא פטורה היא דח"ל היא ומתרץ א"ר יוסי בר בון כתי' [כי שבון עיר סיחון מלך האמורי] היא צריכא לר' שמעון טהרה או לא טהרה אין תימר טהרה הרי חייבת אין תימר לא טהרה פטורה אמר רבי תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי ארצו חולין לפניך כלומר שטהרו בם סיחון ונעשה של משה א"י לגמרי.
ואיכא דמפרקי שמעתין דאע"ג דס"ל לרבי אליעזר בבית קדושה ראשונה קדשה לעתיד בארץ סבירא ליה שלא קדשה וגמרי לה ממתני' דבמסכ' תרומות ומייתי לה בריש מס' ביצה דסבר רבי אלעזר עגול בעגולין עולה ואמרי' בפ' הערל מסבר סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל שאני אומר עגול בעגולין (רואה) ט) אלמא מאן דסבר הכי סבר נמי לא קדשה לעתיד ולאו ראיה היא דהתם אמרינן בהדיא דאיכא מאן דאמר עגול בעגולין (רואה) י) בתרומה דאורייתא ועוד דממתני' רבי אליעזר איפשר לאוקומה בתרומת פירות דרבנן ואפי' כשתמצא לומר קדשה לעתיד עולה ורבי יוחנן הכי קא' אני שונה בכל תרומ' בזמן הזה עולה אלמא דרבנן היא.
וקשיא לי נמי להאי תירוצא דאמרי דסבר רבי אליעזר קדושת הבית קדשה לעתיד וקדושת הארץ לא קדשה לעתיד א"ה מאי האי דאמרינן בשמעתין אלא מיהא דרבי ישמעאל בר' יוסי דאמר אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומאי ראיה היא לרב נחמן דאמר קדושת הבית לא קדשה לעתיד דילמא קדושת הארץ לא קדשה וקדושת הבית קדשה כדרבי אליעזר.
ואיכא למידק נמי מההיא דתניא בריש מס' ביצה (ה,א) כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר ובקש להפקירו לעניים כדי שיעלו ויאכלו הם בירושלם דאלמא קדושת הארץ קדשה לעתיד לבוא וכדפי' רש"י ז"ל התם והיכי קס"ד למי' לרבי אליעזר דלא קדשה ומאי טעמא לא פשטינן מהא.
ולא קשיא דכיון דבמסקנא לא קיימא לר' איכפת לן בהכי דאיפשר דהכא שמעתי וליה לא סבירא ועוד דשמעתין בקדושה ראשונה אבל בשניה דילמא סבירא ליה כרבי יוסי דאמר קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן ולי נרא' דההי' אפילו כשתמצא לומר קדשה מדרבנן מיהא עולה לירושלם שלא כתי' רבינו שלמה.
והא דאמר רבי אליעזר לקמן מקדש קדושתו קדושת עולם. פירש רש"י ז"ל שאין אתריו היתר במות ואי הכי ש"מ דסבר רבי אליעזר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד דאי ס"ד לא קדשה הא איכא היתר במות בזמן הזה כדאמרי' במס' מגילה שמעתי שמקריבין בבית חניו בזמן הזה קסבר בית חניו לאו בית ע"ז הוא וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל.
ואפשר דמאי קדושתו קדושת עולם שמאחר שנבחר הבית שוב לא השרה הקב"ה שכינתו במקום אחר אע"פ שחרב משא"כ במשכן שנבחר אח"כ מקדש.
ה"ג וכן כתוב בעיקר נוסחי: ליכתוב או אידי ואידי מקדש תרי קראי למה לי. ופי' דרבי אלעזר בן פדת כרבי אליעזר ס"ל דאמר אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר כו' דאע"ג דמקדש איקרי משכן ומשכן אקרי מקדש אי לא כתיב קרא יתירא הוה אמינא אין בכלל זה אלא מקדש או משכן שברוב מקדש אקרי מקדש ומשכן איקרי משכן ולא מרבינן אלא מאי דכתיב ביה בהדיא ומש"ה כתב רחמנא תרוייהו ואפ"ה קשיא ליה לר' אלעזר בן פדת לכתוב רחמנא או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש וכיון דתרוייהו חד שמא אית להו מרבינן בהו מקדש ומשכן למה לי דשני קרא בדיבוריה ש"מ לדרשא והא דאמר תרי קראי לאו דוקא אלא (תני) תרי לישני א"נ דאי כתבינהו בחד לישנא לא הוה צריך למיכתב אלא חד קרא (זמיני) [ומצי] למכתב ריבויא בההוא קרא גופיה אבל השתא משום דשני בלישניה כתב נמי תרי קראי.
ואיכא מקצת נוסחי דכתיב בהו הכי מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי ומפרשי להו דרבי אלעזר בן פדת לא ניחא ליה כדרשא דרבי אלעזר משום דמקדש איקרי משכן ומשכן מקדש הילכך לא הוו צריכי תרי קראי אלא לטומאה שבפנים אתא.
ולאו מילתא היא, דא"כ הוו להו למקשי אלא מ"ט דרבי אליעזר ורבי אלעזר בן פדת לאו תנא הוא דפליג ועוד דאע"ג דמקדש איקרי משכן ומשכן מקדש מצרך צריכי תרי קראי כדאמרינן במסכת סוטה בפ' היה מביא ומן העפר אשר בקרקע המשכן יקח הכהן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים וכן במסכת יומא בפ' טרף בקלפי גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו גבי כי בענן אראה על הכפרת נמי צריך קרא יתירא לרבויי בית עולמים.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דחולין (כד,א) גבי לויים שנפסלין בשנים יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבד עבדת ועבודת משא באהל מועד לא אמרתי אלא בזמן שעבדה בכתף אלמא אי לאו מיעוטא לא צריך קרא יתירה והא לאו מילתא היא דהתם משום שאין שני הלויים תלויים בקדושת הבית אין לחלוק בין מקדש למשכן אבל בדבר התלוי בקדושת הבית ודאי צריכי תרי קראי.
הא דבעי רבא צריך שהיה למלקות או אין צריך שהיה כגון שנטמא באונס קאמרי' ואתרו ביה לצאת וקא מיבעיא ליה אם צריך כדי השתחויה או כל שלא יצא מיד לוקה והכי אמרי' במסכת נזיר בפרק מי שאמר הריני מגלח דבעי רבא נזיר בבית הקברות בעי שהיה למלקות היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזר למה לי שהיה הכא נמי אם טמא עצמו במזיד לא בעי שהיה דהרי הוא כמי שנכנס שם והוא טמא דהא קא מתרין ביה שלא לטמא ואין מתרין בו לצאת כדאיתא התם.
ומשמע דאליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה בעי לה דאי אליבא דמ"ד לא שמה התראה אי צריך שהיה אינו לוקה והיכי אמרי' צריך שהיה למלקות דאלמא לקי ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל צריך שהיה לא לקי והא דאמר למלקות לענין מלקו' קאמר כלומר במזיד ובהתראה ואמר לשון סתום שלא רצה להכניס ראשו בין המחלוקת. בעי רבא צריך שהיה למלקות או אין צריך שהיה כגון שנטמא באונס קאמרי' ואתרו ביה לצאת וקא מיבעיא ליה אם צריך כדי השתחויה או כל שלא יצא מיד לוקה והכי אמרי' במסכת נזיר בפרק מי שאמר הריני מגלח דבעי רבא נזיר בבית הקברות בעי שהיה למלקות היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזר למה לי שהיה הכא נמי אם טמא עצמו במזיד לא בעי שהיה דהרי הוא כמי שנכנס שם והוא טמא דהא קא מתרין ביה שלא לטמא ואין מתרין בו לצאת כדאיתא התם.
ומשמע דאליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה בעי לה דאי אליבא דמ"ד לא שמה התראה אי צריך שהיה אינו לוקה והיכי אמרי' צריך שהיה למלקות דאלמא לקי ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל צריך שהיה לא לקי והא דאמר למלקות לענין מלקו' קאמר כלומר במזיד ובהתראה ואמר לשון סתום שלא רצה להכניס ראשו בין המחלוקת.
והא דבעי תלה עצמו באויר עזרה מהו. ה"ג לה. כי גמירי שהיה דבת השתחויה שהיה דלאו בת השתחויה לא גמירי ופירושה כיון דלא גמירי אלא שהיה דהשתחויה אם שהה באויר אינן חייב דהא לאו בת השתחויה היא ולאו משום דאויר עזרה לאו כעזרה דמי.
ואיכא דגריס אויר עזרה כעזרה דמי או לא, וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל שכתב אדם טמא שתלה עצמו באויר עזרה אם חייב משום מטמא מקדש או דילמא כיון דלא נגע לאו ועלתה בתיקו.
ומיהו הך גירסא לא מחוורא, משום דקשיא ליה הא דאמרי' בפרק אמר להן הממונה ביאה במקצת קרויה ביאה ואמרי' בהונות יוכיחו שהמצורע מכניס ידיו לבהונות ואי ס"ד אויר דעזרה לאו כעזרה דמי מאי יוכיחו שאני התם דבאויר הוא דמכניס אבל ביאה במקצת ודאי קרויה ביאה ואפשר דלהך גירסא נמי הכי פירושא אויר עזרה לענין שהיה כעזרה דמי או לא דכי גמירי שהיה בקרקע עזרה גמירי דבהשתחויה ארצה כתי' אבל באויר לא גמירי ולשון פר"ח ז"ל בכאן אינו מחוור.
טימא עצמו במזיד מהו. פי' כגון שלא ידע ידיעת מקדש דאי ידע פי' אע"פ ששכח בתר הכי לא מייתי קרבן דלאו שב מידיעתו הוא כיון שטמא מקדש במזיד ואליבא דרבי עקיבא קא בעי לה דאמר אינו חייב על העלם מקדש וכגון שהזכירו למקדש וידע טומאה ומקדש וקודם שיצא ג) נעלמה ממנו טומאה דאי לר' ישמעאל היאך צריך שהיה הרי טמא עצמו בהעלם מקדש והואיל ואיפשר לחייבו על הטומאה עצמה שהרי היתה בהעלם מקדש ולית ליה נמי לרבי ישמעאל ידיעה בתחלה ודאי אינו צריך שהיה כדאמרינן במסכת נזיר וכדכתיב' לעיל אלא אליבא דרבי עקיבא קא בעי שאמר אי אפשר לחייבו על הטומאה לפי שהוא פטור על העלם מקדש ועל העלם טומאה צריך שהיה ולרבי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ידיעת בית רבו בשעת טומאה ונודע לו ונעלמה ממנו טומאה ושהה בהעלמת טומאה או בהעלמת הקדש.
ונזיר בקבר פירשו במסכת נזיר שנכנס לבית הקברות בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כדאיתא בפ' מי שאמר הריני מגלח וכדפירש רש"י ז"ל והך בעיא אליבא דר' טרפון היא דתניא במס' שמחות היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ורבי עקיב' פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד פי' רבי עקיבא פוטר בשנטמא בו ביום אע"פ שנגע במת ופירש וחזר ונגע בו וכיון שכן הכא כיון שנטמא באונס ואי אפשר לחייבו על טומאה ראשונה אף על השניה פטור שהרי הוא טמא ועומד אלא ודאי אליבא דרבי טרפון קא בעי לה דאמר נטמא וחזר ונטמא אפי' ב"ב חייב והכי מיבעיא ליה מי אמרי' כיון שלא פירש חייב מיד לרבי טרפון דכיון דאינו יוצא ושוהה שם מוסיף טומאה על טומאתו שכל שעה שהוא נוגע ממש במת הוא מטמא הנוגע בו ועושה אותו אב הטומאה כמי שנגע במת עצמו הילכך כל שעה שהוא שוהה הוא חייב ואף על גב דלא מיחייב שתים אלא כשפירש וחזר אחת מיהא חייב כיון שהוא מוסיף שם שכל שעה הוא מוסיף על טומאתו.
והכי מפרש לה במסכת נזיר ירושלמי (ג,ה) לטעמיה דרבי טרפון והכי מוכת בגמרא דילן במסכת נזיר פ' ג' מינין דתניא התם היה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יהא חייב ת"ל לא יחלל יצא זה שמחולל ועומד ומוקי לה התם בחבורי אדם במת אלמא כיון שהוא רשאי ליגע במתו ואינו מוסיף טומאה על טומאתו בנגיעת המת האחר פטור וכשחייב רבי טרפון לא חייב אלא כשפירש לפי שהוא מוסיף טומאה ומשמע דכולהי הנך סוגיי אתייאן כרבי טרפון דאלו לרבי עקיבא אפי' בלא חבורין פטור שמחולל ועומד הוא והילכתא כרבי טרפון.
והוי יודע דאפי' לרבי עקיבא פטור אבל אסור הוא דקתני עלה דההיא במס' שמחות כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום בד"א בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה אבל אין שם מטה וקובריה הרי זה יטמא. נטמא ובא כדי נושאי המטה וקובריה (פירש) [פורש] לו למקום טהרה היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היו העם הולכין ברחוקה הולך לו ברחוקה עמהם ואם לאו ילך בקרובה מפני העם פי' ואפי' לרבי טרפון בבית הפרס דרבנן כדמוקים לה במס' ברכות שמעי' השתא מדלא פליג ר"ע ברישא דקתני אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום דמפטר הוא דפטר ליה אבל איסורא איכא.
ומיהו כיון דסוגיין דהכא ודמסכ' נזיר כרבי טרפון דמחייב התם אפי' טומאה וטומאה מיד ודאי הלכתא כותיה ותנן נמי סתמא כותיה דתנן התם במסכת מכות אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת והוינן בה במסכ' נזיר ואמאי הא מטמא וקאי ומוקי לה שלא בחבורין אפי' ב"ב חייב והא כרבי טרפון אתיא הילכך הילכת' כותיה.
ואיכא דמקשי מההיא דאקשינן בגמ' במסכת נדה בפרק דם הנידה (נז,א) ודילמא כהן טמא הוא דאלמ' כיון שהוא טמא יכול לטמא עצמו פעם אחרת ולאו קושיא היא דההיא בכהן כותי היא אמורה בגמ' וכותיים נמי הכי סבירא להו דכל טמא אינו מוזהר על הטומאה עד שיטהר ואפי' למחר אבל אנן כרבי טרפון סבירא לן וכ"כ הרב רבי משה הספרדי לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואם תשאל והלא בחבורין מותר יש להשיב לך משום חזרה.
וא"ת והלא רוב ארונות יש בהן פותח טפח ומפני כבוד הבריות מותר כדאמרי' במסכת ברכות מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן יש להשיב בבית הקברות אי אפשר שלא יהא שם קבר שנדש ואי אפשר שלא יהא שם עצם כשעורה ונמצאת טומאה דאוריית' ובחזרה אסור ועוד דכי אמרי' רוב ארונות יש בהן פותח טפח ואינה טומאה רצוצה היא הני מילי בקבר פתוח אבל לא בקבר סתום וכן הוא עיקר וכבר כתבתי דבר זה בפ' המוכר פירות בראיות גמורות בסייעתא דשמיא.
ואלא דקי"ל טמא ששמש במיתה היכי משכח' לה. קשיא ליה לרבינו תם ז"ל, אלמה לא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד במיתה כלומר שהוא סובר שהשוהא במקדש טמא פטור ומותר ויוד' שהמשמ' בטומאה חייב מיתה ועוד דילמא איכא מיתה וכרת משום טומאת מקדש ונפקא מינה שאם לא עבד ולקה פטור שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן במלקות והואיל ועבד חייב מיתה בידי שמים אלא חד מתרי תלת טעמי נקט.
הא דתנן אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה מדקתני הכי ולא קתני על עשה (ועל לא) [ולא] תעשה משמע דכל חד וחד איתיה בפני עצמו ואי אפשר לומר על עשה בלבד חייבין שהרי כתוב אשר לא תעשנה ותניא נמי בתוספת' דהוריות מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה והכי נמי מפורש בספרא הילכך שמעי' מינה דמתני' הכי קתני אין חייבין במקדש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה וישלחו מן המחנה ואע"פ שיש נמי לא תעשה דולא יטמאו את מחניהם עמו וטעמא מפורש בגמ' דהוריות משום דליתיה בחטאת קבועה וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה דותהי נדתה עליו וחיוביה משום דמצטר' [עמו ל"ת ועל] לא תעשה שבנדה כלומר לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה דהיינו בא על הנדה מתחלה ומשום דדמייאן מקדש ונדה בהנך קתני מתני' הכי. אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה מדקתני הכי ולא קתני על עשה (ועל לא) [ולא] תעשה משמע דכל חד וחד איתיה בפני עצמו ואי אפשר לומר על עשה בלבד חייבין שהרי כתוב אשר לא תעשנה ותניא נמי בתוספת' דהוריות מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה והכי נמי מפורש בספרא הילכך שמעי' מינה דמתני' הכי קתני אין חייבין במקדש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה וישלחו מן המחנה ואע"פ שיש נמי לא תעשה דולא יטמאו את מחניהם עמו וטעמא מפורש בגמ' דהוריות משום דליתיה בחטאת קבועה וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה דותהי נדתה עליו וחיוביה משום דמצטר' [עמו ל"ת ועל] לא תעשה שבנדה כלומר לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה דהיינו בא על הנדה מתחלה ומשום דדמייאן מקדש ונדה בהנך קתני מתני' הכי.
ודאמרי' חייב שתים אכניסה ואפרישה. דכל חדא מינייהו משכחת עשה אכניסה והזהרתם את בני ישראל מטומאותם כדלקמן ולא תעשה דמצטרף עמו היינו לא תעשה דבועל נדה דהיינו לא תקרב שכיון שהוא פושע על כניסתו וחשבי' ליה שוגג אבעילתו היינו בועל נדה.
וכך אמרו בירושלמי (הוריות ב,ה) איזוהי מצות עשה שבנדה אמר רבי בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם ואפרישה עשה ותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו כדלקמן [שם בירושלמי] ומצטרף עמו לא תעשה לא תקרב לא תפרוש הוא [שם בירושלמי] ומכל מקום לא תקרב נמי היינו אזהרה לבועל נדה.
ובעינן בגמ' אי בעם הארץ ואסמוך לוסתה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דאע"ג דאמרה לו נטמאתי בנתים וידע שבעל נדה לא ידע שחטא שהוא סבור אנוס הוא עליה.
ואיכא דקשיא ליה וכי האי גונא מי לא הוה שתי העלמות והא אמרי' בפרק כלל גדול קצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת ובזדון מלאכות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות אלמא כיון דידע מה שנעלם בתחלה אעפ"י שלא ידע שחטא שהרי קודם לכך נעלמה ממנו שבת לאו העלם אחד מיקרי וחלוקות לחטאות.
ואיכא למימר, התם כי קא מצטרפת ידיעה קמייתא להאי ידיעה דבנתים אשתכח דידע ידיעה גמורה ואעפ"י שבאה לו העלמה אחרת מעלמא לאו העלם אחד הוא דהא מעיקרא לאו בהך העלמה עבד והעלמה אחרת אבל הכא מחמת העלמה ראשונה באה לו העלמה זו הרי הוא היה סבור מותר לבעול ומתוך שמותר לבעול היה סבור עכשיו שלא חטא שאנוס הוא הילכך העלם אחד הוא. אי בעם הארץ ואסמוך לוסתה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דאע"ג דאמרה לו נטמאתי בנתים וידע שבעל נדה לא ידע שחטא שהוא סבור אנוס הוא עליה.
ואיכא דקשיא ליה וכי האי גונא מי לא הוה שתי העלמות והא אמרי' בפרק כלל גדול קצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת ובזדון מלאכות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות אלמא כיון דידע מה שנעלם בתחלה אעפ"י שלא ידע שחטא שהרי קודם לכך נעלמה ממנו שבת לאו העלם אחד מיקרי וחלוקות לחטאות.
ואיכא למימר, התם כי קא מצטרפת ידיעה קמייתא להאי ידיעה דבנתים אשתכח דידע ידיעה גמורה ואעפ"י שבאה לו העלמה אחרת מעלמא לאו העלם אחד הוא דהא מעיקרא לאו בהך העלמה עבד והעלמה אחרת אבל הכא מחמת העלמה ראשונה באה לו העלמה זו הרי הוא היה סבור מותר לבעול ומתוך שמותר לבעול היה סבור עכשיו שלא חטא שאנוס הוא הילכך העלם אחד הוא.
אמר ליה רב אדא בר מתנא לרבא לעולם אימא לך שלא סמוך לוסתה ואפרישה. פי' דקסבר דאכניסה לעולם אנוס הוא ואע"ג דכתיב והזהרתם דהיינו אזהרה לישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן נהי דעבר במזיד אההוא עשה ההוא לאו איסור נדה עצמו הוא וליכא לחיוביה קרבן אלא אשגיגת בעילה שהוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכי פרסה נדה אנוס הוא עליה כיון שמתחלה הוא סבור יכול אני לבעול והוא הדין דפליג אדרבא לעיל כשאמ' חייב שתים אלא שהמתין לו עד שדחה ראיתו והקשה לו ממשנתנו כדלקמן.
ה"ג וכן גרסת רבינו חננאל ז"ל: היכי איצית דתנינא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתיה עשה ולא תעשה הוא. והכי פירושא, אי אמרת בשלמא בשלא סמוך לוסתה ואפרישה דאיכא עשה בבעילה גופה דהיינו עשה דותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו משום הכי קתני עשה ללמדך שאעפ"י שבכל התורה אין ב"ד חייבין על עשה הכא חייבין ולאו משום דהוא חייב על העשה לחודיה אלא משום לאו שעמו כדפרי'.
ומיהו מתני' תרי גווני קתני עשה [שיש עמה ל"ת] ולא תעשה [גרידא] לומר לך שיש כאן חיוב אף על עשה אלא אי אמרת בסמוך לוסתה ואכניסה נמי מחייב על כרחך מתני' דהכא קתני לה נמי כניסה וכדאמר רבא גופיה עלה דחייב שתים ואם כן היכי קת' עשה לחודיה והרי אין חיוב הקרבן בשביל העשה כלל אלא משום שבעל נדה שתהא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובבעילתו אין כאן עשה אלא לא תעשה לחודי' ואע"ג דאיפשר ליה לתנא למיתני במתני' אף העשה מפני שהוא מסייע בחיובו שאין זה נקרא שוגג אלא בשביל שיש כאן עשה ואם לא מפני העשה שבו היה נקרא אנוס ומשום הכי איפשר למתני נמי עשה מיהו על כרחיה לא הוה ליה לאישתמוטי לא תעשה שהוא האיסור שמביאין עליו קרבן והאיך שנה את הטפל אלא ש"מ דודאי מתני' פרישה בלחוד קת' וכיון דלא תנא נמי כניסה ש"מ אכניסה פטור ומפרקי' תנא הכי וזו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה והוי יודע דלמאי דקס"ד דרב אדא מתני' דמסכת הוריות דקתני עשה בנדה ובמקדש אפרישה היא דהא משכחת בה עשה ולא תעשה בתרווייהו ואלמא שיש בהן לא תעשה לא הוצרך למעט מקדש ולא נתרבה נדה שאין חייבין על מצות [עשה ו]ל"ת כדפרישית לעיל.
ולמאי דמתרץ רבא דחייב שתים מתני' דהתם נמי פרישה וכניסה קת' בין במקדש בין בנדה והכי נמי קת' איזהו עשה ול"ת (פי') ט) ולא תעשה גריד' לא תבא (ופי') י) פי' יא) ולא תבא בפרישה היינו (פי') [פרוש בה] נאה מועטת וכי קתני הכא זו היא מצות עשה שבמקדש אכוליה פירקין דידיעות הטומאה קאי.
ויש מפרשים דוהזהרתם לא תעשה דנדה [ואינו עשה] כלל, שלא כדעת הירוש' שבהוריות והכא הכי קאמר עשה אפרישה ולא תעשה גרידא אכניסה ושמועתם עולה כהוגן.
ורש"י ז"ל גריס היכי איצית דתניא זו היא מצות עשה כו' ואי איתא לא תעשה היא ולפי פירושו ברייתא היא שנשנית על משנת מסכת נדה ופי' הרב ז"ל לא תעשה היא ואין כאן מצות עשה כלל.
ואיכא לאקשויי דידיה אדידי' ז"ל דתנן במס' הוריות אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה איזו היא מצות עשה שבנדה (פ) [פרוש מן הנדה] לא תעשה לא תבא על הנדה ופי' הרב ז"ל עשה דכתיב והזהרתם את בנ"י מטומאותם אלמא עשה גמור הוא וכן מפורשת משנתו שבמס' הוריות בירושלמי (ב,ה).
מ"מ לפי פי' רש"י ז"ל שבכאן האי דלא אקשי ממתני' דהכא דקתני נמי עשה משום דמתני' בפריש' איירי וקתני עשה שבה אבל ברייתא בכניסה דעלה דההיא מתני' דנדה אתניא לה הילכך הוה ליה ל"ת כדפי' הרב ז"ל ואמר ליה אי תנית חסר ותני ואעפ"י כן אין דבריו נוחין דהוה ליה למימר היכי איצית דקתני עלה דההיא זו היא מצות עשה ואם איתא מצות לא תעש' היא וכן הוא לשון המורגל בתלמוד ועוד לא מצינו כן שנשני' ברייתא על אותה משנה בתוספתא ובשום דוכתא ואין הדבר נראה שישנו כן שלא במקומה, ועוד שאין גרסתו עיקר ככל הספרים אלא כגרסת רבנו חננאל ז"ל.
כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פרש"י ז"ל כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' ומילתא באפי נפשה היא והכי אתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש במת דמשמש מת בעריות חייב ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד תכם לזו כדאוקימנא זה לשון פרש"י ז"ל.
ותמה אני, היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילה ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה אפי' למד אין שוגג אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ' היא והרי אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו זה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר.
ורבנא חננאל ז"ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו ועל זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה אלא עד שימות אברו כדי שיהא הנאתו מועטת זה לשון פר"ח ז"ל.
ותמהו עליו רבים כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני' קאי א) על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ב) (וכדקאמרינן לה פירש מיד ליפטור).
ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי' מחוורא טפי והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ' אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא מ"מ אין זה אונס אלא שגגה הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית והיכי קרי ליה אביי אנוס ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני' אתמר וכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא אבל מ"מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים וכשתי העלמות הוא שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים אלא כי אתמר דאביי אנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב ומתני' לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני פי' חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים.
ואי קשיא לך, והא משמע דאהאי מתני' קאי דאמר רבא זאת אומרת כו' קאמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני' וההיא מימרא מוקים לה איהו בסמוך לוסתה קאי אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא ורבא נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ' דמשמש מת חייב ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני' קאי זו היא דרך פר"ח ז"ל והוא הנכון.
אבל לשון הרב ז"ל, דבסבור אשתו ונמצאת אחותו מאי טעמא קרי ליה אונס הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול אבל עיקר הפי' אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרת כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' דמתני' בשלא בסמוך לוסתה עסקינן ומש"ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת"ח לפרישה אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ"ל לפירוש שמועה זו על דרך ר"ח ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל.
ורבי עקיבא איידי דבעא למכתב בהמה וחיה לכדר'. איכא למידק חיה נמי למה לי לכדר' מכדי כתיב או בכל דבר טמא חיה למה לי ותו חיה לר' אליעזר דלא מייתר ליה הך פרשתא למה לי ותו או וטומאת אדם למה לי בין לר' אליעזר בין לרבי עקיבא.
ואיכא למימר דרבי אליעזר אצטריך חיה למימר דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה איטמי או בנבלת בהמה איטמי אע"ג דתרווייהו שיעורן שוה וטומאתן שוה ושם אחד הן וטומאת אדם נמי כיון דבעי לכל טומאתו לג"ש דפירקין קמא לא סגיא דלאו הכי ולר"ע כולה פרשה שנאמרה ונשנית היא בין בשרץ בין בטומאת אדם וחדא מינייהו נקט בגמ' וחיה איצטריך דאי לא כתב רחמנ' חיה הו"א בהמה לא לג"ש אלא נשנית שלא לצורך כמו שנשנית כל הפרשה לדרבי עקיבא והשתא דכתי' חיה כיון דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה שם אחד לא נשנית בפרשה זו ולג"ש אתא וכדר' ומשמע דטעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב בכל דבר טמא כללן כולן בכלל אחד לומר לך לא בעינן דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה דאי לאו משום הכי כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בייתורי.
ולי נראה דודאי אפילו לרבי אליעזר [לא בעינן] עד דידע אי בבהמה איטמי אי בחיה איטמי דשם נבלה אחד הוא ובהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה דאי לא תימא הכי לישמעי' הא וכל שכן שרץ ונבלה אלא בהמה וחיה לכדתניא בסיפרא רבי עקיבא אומר יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס יהא חייב ת"ל בהמה וכולא כדאיתא התם ומשמע דאע"ג דנסיב לה קרא בהמה ההיא מחיה נפקא ובהמה לכדר' ואו בטומאת נמי התם מדריש.
ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק. כתב רש"י ז"ל כגון נתכוון לאשתו והרי אחותו עמה במטה אחת ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה.
ותימה הוא,למה הזכיר בכאן מתעסק בעריו' והרי המתעס' בחלבין ובעריות חייב שכבר נהנה ואפי' בסבור רוק הוא ובולעו כדאמרי' בפרק ארבע מיתות המתעסק בחלבים ובעריות (פטור) ד) וכל שכן זה שהוא מתכוין לביאה ומאי דכתב נמי גבי שבת כגון נתכוון ה) להגביה את התלוש וחתך את המחוב' קשיא דלהאי לא אצטריך בה משום מלאכת מחשבת נפקא לן כדאמרי' התם מה שאין כן בשבת דפטור נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכדשמואל דאמר המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ומפורש נמי בגמרא בפרק ספק אכל חלב ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה מפיק ליה פרט למתעסק מתעסק במאי אי בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אי מתעסק בשבת פשיטא דפטור דהא אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבין ובעריות חייב שכבר נהנה בשבת (אסור) [פטור] מלאכת מחשבת אסרה תורה ופרקינן לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פי' שהוא מתכוין למלאכה הילכך אי משום מלאכת מחשבת האי נמי חייב ואצטריך בה לאפטוריה עד שתיכוין לה לומר לך דלא מחייב ז) עד שיתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא מחובר.
הא דאמרי' אדמוקי לה בר' ישמעאל נוקמה כרבי. משום דברייתא משמע כפשטה דאי תנא ידיעה בתחלה נמי בעי ואע"פ דלרבי לא בעינן אלא ידיעת בית רבו וזה אם אינו יודע שהקבר מטמא ושטמא אסור ליכנס למקדש אפי' ודאי ידיע' נגיעה לאו ידיעה היא אלא על כרחין בשיש לו ידיעת בית רבו היא ואפי' הכי בעי האי ספק ידיעה דבשלמא התם אלו ראה נגיעתו בשרץ היה יודע שנטמא אבל הכא אי אפשר לידע בזה שום ידיעת ודאי בטומאה זו ומשום הכי בעינן הך ידיעה.
ויש לפרש הא דאקשינן נוקמה כר' לומר דהאי תנא נסיב לה כר' בספק ידיעה כידיעה וסבר לה כוותיה אבל לא בידיעת בית רבו דסתמא דברייתא משמע דידיעה בתחלה ממש בעי וכי היכי דמיתפקא מדרבי ישמעאל מתפקא מדר' ומפרקי' הא קמ"ל דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה כו' וכל היכא דאמרינן רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כו' מהכא קמ"ל ואע"ג דאי משום הך טעמא אפשר דבעי ידיעת בית רבו כדר' לא אשכחן דדריש הכי אלא ר' בלחוד.