שבועות יז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה אמר אביי מאי קושיא אמשכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצינורא וכדרב הונא דאמר רב הונא בזר שהפך בצינורא חייב מיתה גופא אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה ה"ד אי דלא הפך לה לא מיעכלי פשיטא ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי מאי קא עביד גלא צריכא דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכלי בחד שעתא דוהא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא א"ר אושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא ההנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב (ויקרא יד, מו) והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה ומסתפינא מחבריא אי הכי כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב (ויקרא יד, לו) ולא יטמא כל אשר בבית תניא נמי הכי וגגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים זוטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר (ויקרא יב, ד) ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה:
זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו':
היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי חאין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש טואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה וקאמר זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו איתמר אביי אמר משמיה דר' חייא בר רב יחייב שתים וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה הוי בה רבה במאי אילימא סמוך לוסתה ובמאן אילימא בתלמיד חכם בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול אלא אפרישה אמאי ליחייב מזיד הוא
רש"י
[עריכה]אלא אי אמרת דוקא גמירי - שהה כדי השתחוייה חייב ואפי' יצא לו בקצרה במרוצה נתחייב בשהייתו:
היכי משכחת לה - בלא כרת:
משכחת לה - בעבודה בלא שהייה שנטמא ויצא מיד בקצרה ודרך . יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והפך מה שלמעלה למטה:
כדרב הונא דאמר - זר שהפך בצינורא עבודה היא שמקרב עיכולו ויש כאן עבודה בלא שהייה:
חייב מיתה - משום והזר הקרב יומת (במדבר יח):
חוץ מחוטמו - שהוא בולט להלן משאר הגוף:
מכלים שבבית - שהיו בו מתחלתו ולא קרינא בהו והבא אל הבית ואפ"ה טמאים כדכתיב (ויקרא יד) ופנו את הבית כדי שלא יטמא כל אשר בבית:
גגין הללו - שבעזרה:
אין אוכלין שם קדשי קדשים - הנאכלים לפנים מן הקלעים דקסבר גגין ועליות לא נתקדשו אלא הרצפה והאויר עד הגג:
וטמא שנכנס כו' - אלמא כל היכא דכתב ביאה דרך ביאה בעינן:
היכא קאי דקאמר זו היא - היכא שנה אין חייבין על עשה שבמקדש דקאמר הכא זו היא מצות עשה שבמקדש כו':
התם קאי - במסכת הוריות:
אין חייבין - ב"ד בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבמקדש כלומר על הוראת טומאת מקדש וקדשיו בין שהוא של עשה כגון שנטמא בעזרה דהיינו עשה דוישלחו בין שהוא של לא תעשה כגון נטמא בחוץ דאיכא אזהרת אל המקדש לא תבא (שם יב) והתם מפרש טעמא דאין חייבין משום דאין מביאין פר בהוראה אלא על העלם דבר ששגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש קרבן עולה ויורד הוא:
ואין מביאין אשם תלוי - היחידים שבא לידם ספק כרת והצריכן הכתוב אשם תלוי אין מביאין אותו על ספק טומאת מקדש לפי שאינו בא אלא על ספק דבר ששגג ודאי חטאת קבועה והתם יליף לה מקראי:
שבנדה - להכי נקט נדה משום דמשכחת לה עשה דומיא דנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי:
מביאין אשם תלוי - היחידים דאין אשם בצבור דנפש כתיב ביה:
וקאמר - הכא במתניתין:
זהו מצות עשה - ששנויה התם:
וחייב שתים - הפורש מן הנדה בקישוי:
אילימא סמוך לוסתה - שאינו אנוס על כניסתו דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש ומיהו מזיד לא הוי:
כסבור יכולני לבעול - לפרוש קודם שתראה:
אי בתלמיד חכם - שיודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי צריך להמתין עד שימות [האבר]:
תוספות
[עריכה]אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. ואם נכנס דרך פניו משנכנס רובו טמא אבל במיעוט לא דר' אושעיא דהכא אית ליה אפי' גבי טמא שנכנס למקדש ביאה במקצת לא שמה ביאה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לב: ושם) פריך לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ועוד דאפי' עולא דאמר שמה ביאה דוקא גבי מקדש כדמפרש התם משום דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה אבל גבי בית המנוגע מודה דלא שמה ביאה דלא מצינו שהקיש הכתוב דאי לא תימא הכי תקשה לעולא ממתניתין דמס' ידים (פ"ג מ"א) ומייתי לה בפ"ב דחולין (דף לג:) המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא וחכ"א ידיו שניות ומפרש במסכת חולין דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה ובגזירה ידיו אטו גופו קמיפלגי ומיהו כשנכנס רובו הוי טמא דרובו ככולו ותימה דדרך אחוריו נמי כשנכנס רובו יהא טמא מטעם דרובו ככולו ומשנכנס כולו הוי טמא מידי דהוה אכלים שבבית וי"ל דאם כן לא היה חילוק בין דרך ביאה לדרך אחוריו ואמאי כתיב והבא אל הבית דמשמע דרך ביאה וליכא למימר דאיצטריך לומר דהכא טעון כיבוס בגדים כששהה בכדי אכילת פרס דסברא הוא דאפי' נכנס דרך אחוריו כולו אם שהה כשיעור שהייה דטעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב (והבא אל הבית) והאוכל בבית יכבס בגדיו:
דרך ביאה אסרה תורה. אע"ג דאמר בפ"ק דחולין (דף י: ושם) דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה דקאמר כ"ג ביוה"כ יוכיח דכתיב ביה יציאה ותנן יצא ובא לו דרך כניסתו היינו משום דדרך לצאת כן כתלמיד הנפטר מרבו כדמפרש בפ' הוציאו לו (יומא נג.):
ואין אוכלין שם קדשי קדשים. אפילו יש נקב לראות שם דרך פתח עזרה דבעינן שיראה פתח עזרה בשעת אכילה כדאמר בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נו.):
ואין שוחטים שם קדשים קלים. וה"ה דאין אוכלין דגנים ועליות לא נתקדשו כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) אלא נקט שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים:
וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור. תימה אמאי פטור תיפוק ליה דחייב משום גג דהיכל גופיה שהרי נתקדש כדמשמע בסוף פרק כיצד צולין (שם) גבי הא דאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ופריך (שם פו.) מהא דתניא עליית בית קדשי קדשי' חמורה מקדשי הקדשים ומשני רב יוסף שאני היכל כו' משמע שנתקדשו עליות ומסתבר דגגין ועליות דין אחד להם וצ"ל דאע"פ שנתקדשו עליות גג לא נתקדש דעלייה גופה לא ידעינן אלא מקרא דדוד והתם לא כתיב אלא עליות וכן מוכח התם בהדיא דקאמר ת"ש וגגו קודש ולא משני מהיכל מותיב איניש כדפירש שם בקונטרס משום דבקרא לא כתיב גגין:
אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. ואע"ג דאמר בפרק בתרא דמכות (דף יג:) דבעינן דומיא דע"ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מיחייב יצא פסח ומילה עשה דנדה לא תעביד הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה:
אי בת"ח. חדא הוא דמיחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (דף נא:):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ב (עריכה)
לט א מיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ג':
מ ב מיי' פ"ט מהל' ביאת מקדש הלכה ד', סמג לאוין פט:
מא ג ד מיי' פ"ט מהל' ביאת מקדש הלכה ד', ומיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ג', סמג שם:
מב ה מיי' פט"ז מהל' טומאת צרעת הלכה ה', סמג עשין רלט:
מג ו מיי' פ"ו מהל' בית הבחירה הלכה ז', סמג עשין קסג:
מד ז מיי' פ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה י"ט:
מה ח מיי' פ"י מהל' שגגות הלכה ז', ומיי' פי"ב מהל' שגגות הלכה ח':
מו ט מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה ה':
מז י מיי' פ"ה מהל' שגגות הלכה ז':
ראשונים נוספים
ופריק אביי כגון שבא בקצרה שהוא פטור מכרת ובהליכתו הפך בצינורא. וכדרב הונא אמר זר שהפך בצינורא חייב מיתה אלמא עבודה היא. פי' צינורא עצי נורא. כגון שהפך בעצי המערכה שהחלבים נתונים בהם וגרם להם להתעכל מהרה. ואשמעינן רב הונא דכל קרובי עבודה עבודה גמורה היא וחייבין עליה:
ירושלמי שיעור שהייה עשר אמות היך עבידא דיה בארוכה עשרין ובקצרה עשר הילך חמש אין יזיל בדא חמש ואין יזיל בדא ט"ו. א"ר יוסי לעולם אינו חייב עד שתהא ארוכה מרובה על קצרה עשר כו':
א"ר הושעיא טהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. שנאמר והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה. אב אם נכנס כולו אפילו דרך אחוריו נטמא דלא גרע מכלים דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית.
תניא נמי הכי בתוספתא תחלת סדר טהרות גגין הללו [אין] אוכלין שם קדשי קדשים. ואין שוחטין שם קדשים קלים. וטמא שנכנס דרך נגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא. דרך ביאה אסרה תורה:
זו היא מצות עשה שבנדה. ואקשינן תנא היכא קאי דקתני זו היא. ופשטינן התם קאי בהוריות פ"ב דקתני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש וכ'.
אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה.
וזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה. היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב. שיציאתו הנייה לו כביאתו.
אתמר אביי אמר משמיה דחייא בר רב חייב שתים אחת על הכניסה ואחת על הפרישה. וכן אמר רבא כו'.
ואקשינן במאי אי בסמוך לוסתה ובת"ח חדא הוא דמיחייב דהוה ליה למפרש עונה סמוך לוסתה כדאמור רבנן ולא (שימש) [שמע] מאי סבר יכול אני לבעול ובשגגה באת לידו. אבל אפרישה לא מיחייב דהא תלמיד הוא וידע וכיון דידע דכל דפריש מיד חייב מזיד הוא ולאו בר קרבן ואי עם הארץ הכנסה ופרישה בהעלם אחד ולאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד דמי.
הא דתנן אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה מדקתני הכי ולא קתני על עשה (ועל לא) [ולא] תעשה משמע דכל חד וחד איתיה בפני עצמו ואי אפשר לומר על עשה בלבד חייבין שהרי כתוב אשר לא תעשנה ותניא נמי בתוספת' דהוריות מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה והכי נמי מפורש בספרא הילכך שמעי' מינה דמתני' הכי קתני אין חייבין במקדש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה וישלחו מן המחנה ואע"פ שיש נמי לא תעשה דולא יטמאו את מחניהם עמו וטעמא מפורש בגמ' דהוריות משום דליתיה בחטאת קבועה וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה דותהי נדתה עליו וחיוביה משום דמצטר' [עמו ל"ת ועל] לא תעשה שבנדה כלומר לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה דהיינו בא על הנדה מתחלה ומשום דדמייאן מקדש ונדה בהנך קתני מתני' הכי. אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה מדקתני הכי ולא קתני על עשה (ועל לא) [ולא] תעשה משמע דכל חד וחד איתיה בפני עצמו ואי אפשר לומר על עשה בלבד חייבין שהרי כתוב אשר לא תעשנה ותניא נמי בתוספת' דהוריות מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה והכי נמי מפורש בספרא הילכך שמעי' מינה דמתני' הכי קתני אין חייבין במקדש על עשה כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה וישלחו מן המחנה ואע"פ שיש נמי לא תעשה דולא יטמאו את מחניהם עמו וטעמא מפורש בגמ' דהוריות משום דליתיה בחטאת קבועה וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה אבל חייבין על עשה שבנדה כגון בפרישה דאיכא עשה דותהי נדתה עליו וחיוביה משום דמצטר' [עמו ל"ת ועל] לא תעשה שבנדה כלומר לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה דהיינו בא על הנדה מתחלה ומשום דדמייאן מקדש ונדה בהנך קתני מתני' הכי.
ודאמרי' חייב שתים אכניסה ואפרישה. דכל חדא מינייהו משכחת עשה אכניסה והזהרתם את בני ישראל מטומאותם כדלקמן ולא תעשה דמצטרף עמו היינו לא תעשה דבועל נדה דהיינו לא תקרב שכיון שהוא פושע על כניסתו וחשבי' ליה שוגג אבעילתו היינו בועל נדה.
וכך אמרו בירושלמי (הוריות ב,ה) איזוהי מצות עשה שבנדה אמר רבי בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם ואפרישה עשה ותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו כדלקמן [שם בירושלמי] ומצטרף עמו לא תעשה לא תקרב לא תפרוש הוא [שם בירושלמי] ומכל מקום לא תקרב נמי היינו אזהרה לבועל נדה.
אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה: משם ר"ת ז"ל הקשו אלמא לא, הא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד בעבודה, וי"ל דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי, וכי פריק כגון שבא בקצרה והפך בצינורא, חד מתרי פרוקי נקט, ולדידי קשיא לי מאי קא מקשה ר' זירא אי דלא שהה היכי קא עביד עבודה, דהא דשיעור השתחוייה גמירי, ובתוך שיעור השתחוייה הא מצי עביד עבודה ליתן אבר אחד ע"ג האש שעל המערכה, א"נ להוליך דם וכיוצא בעבודות קצרות אלו ואח"כ יצא ואפילו כי לא אניס נפשיה. וי"ל דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאיתויי הא דרב הונא דאמר זר שהפך בצנורא חייב ולא שמעינן לפי דרכו חדוש זה דקרובי עבודה עבירה היא, אלא דמ"מ תימה ר' זירא מאי קא מקשה, דאטו מי הוה ס"ד דמאי דאמרינן זר ששמש חייב מיתה דוקא בשעבד עבודה גמורה מקבלה ואילך, וניחא לי דאין ה"נ דמיסבר סבר דהא הוא דקמ"ל דאפילו שהה כדי עבודה גמורה אינו חייב כרת אי אניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה וקמ"ל דשיעורא גמירי.
מתני': איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבי עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו: אלא צריך שישהה עד שימות האבר ולא יצא בהנאה מרובה אלא בהנאה מועטת, ועשה דידיה מדכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו וכדאמרינן בגמרא (יח, ב) והיינו דקתני מתניתין איזהו מצות עשה שבנדה וכו' היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, אלמא אין מצות עשה בנדה אלא במשמש ופירש מיד, אבל הא דאמרינן (שם) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, האי לאו עשה שבנדה הוא דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא היא, ותדע דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואפילו בשעת וסתן ממש, וכדמוכח בהדיא בפרק כל היד (נדה טז, א) בפלוגתא דר' ורשב"ג באשה שרואה דם מחמת מכה דקאמרינן דאפילו בתוך ימי נדתה טהורה משום דוסתות לאו דאורייתא.
ומה ששנינו בפ"ב של הוריות (ח, ב) איזוהי מ"ע שבנדה פרוש, ופירש רש"י ז"ל: שם פרוש מן הנדה סמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם את בני ישראל ע"כ. אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דהא קי"ל וסתות לאו דאורייתא וכמו שכתבתי, ואם איתא לותיב מההיא מתניתין למ"ד התם וסתות דרבנן, אי נמי ליתי התם הא מתניתין כי שקלי' וטרי' אי וסתות דאורייתא או דרבנן וטרחינן לאוקמ' בתנאי. ועוד דהא מתניתין דהכא היינו מתניתין דהתם, וכדאמרינן בגמרא היכא קאי דקאמר זו היא ואהדרו התם קאי דקתני אין חיייבים על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבים על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ואם כן היאך אפשר דהתם קתני דמצות עשה פרוש משום והזרתם ככניסה והכא קתני ופירש מיד ועשה בפרישה ומשום ותהי נהדתה עליו, ועוד דכי אתי לאוקומי ההיא דאביי דאמר חייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח אקשינן בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול כלומר ושוגג הוא, ואם איתאאדרב מזיד הוא דקא עבר אעשה דוהזרתם את בני ישראל שהי"ל לפרוש עשרה שעות ולא פירש, אלא משמע דהא שפירש רש"י ז"ל שם אינו מחוור, אלא ה"פ איזוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר פרוש בהנאה מועטת, וכן פירוש המפרשים ז"ל והתם סתם הלשון, אלא דהכא פירשו שאין העשה אלא בפרישה דהנאה מועטת.
גמ': חייבים על עשה ועל ל"ת שבנדה: מדקתני על עשה ועל ל"ת ולא קתני על עשה ול"ת משמע דעל כל חד וחד משכחת בפני עצמו עשה כגון שהיה משמש עם הטהורה שלא בשעת וסתה ואמרה לו נטמאתי דחייב לשהות ולא לפרוש מיד בהנאה מרוב, ואזהרתיה מותהי נדתה עליו (ויקרא טו, כד). ומיהו ב"ד שחייבין על הודאת עשה זה לא משום העשה בלבד הוא דחייבין בהודאתן, שאין ב"ד חייבין על הוראת עשה, אלא על מצות ל"ת דכתיב אשר לא תעשינה, אלא משום לאו דאיכא בהדיה דכתיב לא תקרב דאמר רב פפא דלא תפרוש הוא, ועל ל"ת שהיא טמאה שמוזהר שלא לגלות ערותה דכתי' (שם יח, יט) ואל אשה בנדת טומאת לא תקרב, ולעולם תרוייהו כלאחר שנטמאת וכמו שאמרו, אבל קודם שנטמאת ליכא עשה כלל, דוהזרתם אסמכתא בעלמא הוא.
אתמר אביי משמיה דר' חייא בר רב אמר חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה: כלומר אכניסה משום לא תקרב (ויקרא יח, יט), שהרי נטמאת ועוד הוא ממש עד שאמרה לו נטמאתי, וחדא אפרישה משום ותהי נדתה עליו (שם טו, כד) ולא תפרוש כדמפרש ואזיל (יח, ב) והא דקאמרי הכא חייב שתים אמתניתין קיימי, ומפרשינן לה למתניתין בסמוך לוסתה כדקא מפרשי ואזלי (יח, א) ורבא דאמר (שם) תרוייהו תננהו פרישא תנינא כניסה תנינא הכא קתני פי' מיד לאו למימר דמתניתין בשלא סמוך לוסתה וליכא אלא משום פרישה בלבד, אלא תנינא בהדיא קאמר דבין שתאמר מתני' בסמוך לוסתה בין בשלא בסמוך לוסתה מ"מ תנינן בה בהדיא פירש מיד חייב.
בשלמא אכניסה: ולא חשבינן להאי מזיד ואע"ג דכתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם, נהי דעבר במזיד על ההוא עשה ההוא לאו אסור נדה הוא.
במאי. כלומר היכי משכחת שתים בביאה אחת. אילימא בסמוך לוסתה וכמאן אילימא בת"ח. דיודע דעלולה היא לראות בכל אותה עונה וכדאזהרו רבנן לפרוש ממנה סמוך לוסתה ולאו אנוס הוא, ומזיד נמי לא הוי, דסבור היה שיכול לבעול עד שלא יבא הארח ומיהו לכשבא בתוך הבעילה יודע שחייב ושגג א"כ אכניסה לחייב קרבן משום דשוגג הוא אבל אפרישה לא לחייב קרבן דמזיד הוא, דהא ידע דלא היה לו לפרוש מיד ובהנאה מרובה ופירש ואי בעם הארץ אכניסה ודאי חייב דאף הוא לא חשבינן ליה אנוס כיון דהיא עלולה לראות באותה עונה, ואפרישה נמי איכא למימר ליחייב לאו מזיד הוא מ"מ הרי הוא כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, כיון שאין לו ידיעה באמצע דאינו יודע שחטא על הכניסה, דסבור אנוס אני, וא"כ שתיהן באו לו בהעלם אחד ואינו יודע אלא א', ואוקי' לעולם בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כלומר ת"ח על הכניסה ואין ת"ח עלהפרישה, וא"ת הא לכניסה למה לי, דהא אמרינן לעיל דאפילו עם הארץ על הכניסה חייב דלאו אנוס הוא לא היא דעל כרחך לא בעי ת"ח על הכניסה אלא משום דלכי ראתה ידע שחטא כשבא עליה ושאין זה אונס, וכשפירש בקושי חייב נמי על הפרישה אין זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, מש"כ בעם הארץ שחושב אף כשראתה עד שלא גמר ביאתו דאנוס הוא, והילכך ה"ל כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד.
א"ר הונ' זר שהפך וכו' ה"ד אי דלא הפיך לא מיעכל וכו' פי' דלא הוה מיעכל עד זמן גדול ביותר מבתרתי שעי פשיטא דעבודה היא ואלא דאע"ג דלא מהפך הוה מיעכל פי' הוה מיעכל בקרוב ואפילו תוך שעה מאי עבד והיינו דאוקימנא בחדא שעה ותרתי שעי והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ע"ז הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בה מותר ואוקימנא כגון דמעיקרא הוה בשיל בתרתי שעי והשתא ע"י עכו"ם בחדא שעה וקמ"ל דקרובי בישול' לאו בישול' הוא ול"ק דאפילו הוי הא והא דאורייתא אפשר שהחמירה תורה בעבודה וכ"ש דהכא אמרינן אדינא דאורייתא ודכותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב אבל התם בבשולי עכו"ם דרבנן הקילו אפילו בהא דליכא משום בנותיהם כיון שבא מקצתו ע"י ישראל ואדרבא היינו מאי דקמ"ל התם דלא אמרינן כי הכא דקרובי בישולה בישולה ותדע דהכא גמרינן איפכא לקולא בהניחה עכו"ם והפך ישראל שהוא מותר ומשום דקרובי בישולה בישולה ואזלינן הכא לקולא והכא לקולא ולא סתרן אהדדי שמשלך נתנו לך ולא אסרו אלא עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם וכדכתיבנא התם בס"ד:
הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וש"מ שאלו נכנס דרך פניו חייב ומיהו דוקא שנכנס שם כולו או רובו מיהו האוכל שלא נכנס אלא מיעוטו אפי' דרך פניו הוא פטור דביאה במקצת לא שמה ביאה ולא עוד אלא אפילו לעולא דאמר התם דשמה ביאה התם הוא לענין ביאת עורף ומשום דכתיב קרא בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת אבל בבית המנוגע לא והכי מוכח מהא דתנן בפרק ג' דמסכת ידים ומייתינן לה בפרק ב' דחולין המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דר"ע וחכ"א ידיו שניות ואמרינן התם עד כאן לא פליגי אלא בטומאת ידים דרבנן אבל מדאורייתא טהור דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ תיקשי ההיא מתני' לעולא אלא ודאי כדאמרן דעזרה שאני וא"ת וכשנכנס רובו דרך פניו למה הוא טמא מפני שרובו ככולו א"כ דרך אחוריו נמי נימא רובו ככולו ויהיה טמא י"ל דל"ק כלל דא"כ והבא אל הבית שבא לומר דרך ביאה אסרה תורה מאי אהני ליה וליכא למימר דאיצטריך לא שמועינן דטעון כבוס בגדים אם שהה כדי אכילת פרס דהא אפילו נכנס דרך אחוריו אם עמד שם שיעור שהייה טעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שבא לשיעור שהייה דאכילת פרס והא דאמרינן אחוריו לא חשיבא ביאה ואלו ביציאה איכא מ"ד דיציאה דרך אחוריו יציאה היא וכדתנן יצא ובא לו דרך כניסתו וכדאמרינן לה בפ"ק דחולין י"ל דשאני יציאה שדרך הוא בכך לפעמים כתלמיד הנפטר מרבו וכדפי' התם בס"ד:
תניא נמי הכי וכו' ואף על גב דההיא בביאת עזרה וכאן בבית מנוגע הוא שפיר ילפי הא מהא דהא גלויי מלתא בעלמא הוא בלשון ביאה שהתורה אומרת ואף על גב דלגבי ביאה במקצת איכא דמפליג בינייהו:
וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה והקשו בתוס' ותיפוק לי' שהוא חייב משום קדושת גג של היכל דאפילו למ"ד התם בפרק כיצד צולין דעליות וגגין לא נתקדשו מודה בעליית ההיכל כדאיתא התם כדאמרינן התם שאני עליות היכל שנתקדשו בו עליות והתם משמע דגגין ועליו' שוים הם בדינ' דמ"ד דכולהו עליות נתקדשו ה"ה לגגין (אבל) [וצ"ל] עליות דהיכל שאני דהתם מקרא דדוד הוא דמייתינן לה התם אין לנו אלא דוקא עלייה ולא גג א"נ דהכא במאי עסקינן שנכנס להיכל דרך גגין שבתאין וכמ"ד עליות וגגין לא נתקדשו. זו היא מצות עשה שבמקדש וכו' היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי ופירש"י ז"ל במס' הוריות דקתני התם אין חייבי' על עשה ועל ל"ת שבמקדש אבל וכו' (ולא קתני) [ודקתני] על עשה ול"ת לאו למימרא דחייבין על עשה גרידא דלעולם אינן חייבין קרבן על עשה לבדו דהא לא תעשנה כתיב וכדאיתא בהוריות וגם יחיד נמי אינו חייב קרבן על עשה ואע"פ שיש בו כרת מידי דהוה אפסח ומילה וכדאמרינן בכריתות והיינו דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן עשה לא תעשה מנין כלומר דבעשה לחודיה לא אפשר לחיוביה חטאת אלא ה"ק וחייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו ל"ת ואשמועינן היא גופה אגב אורחין דמשום עשה לחודיה לא הוי חיובא וכן מפורש בספרא ותניא בתוספתא בהוריות ומפני מה חייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו לא תעשה ולמ"ד לקמן דחייב קרבן על הכניסה אתי לישנא שפיר דתרתי נינהו ועשה היינו פרישה ול"ת היינו כניסה וכי קתני סיפא איזו היא עשה פרוש מן הנדה ואיזו היא ל"ת לא תבא אל הנדה פי' לא תבא עליה סמוך לוסתה ומשום כניסה וקרי לפרישה בלשון עשה לפי שהוא מבואר יותר באיסור פרישה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שיעמוד בעצמו ולא יצא עד שימות ומיניה הוא דמצטרפין למדחק לאשכוחי ביה ל"ת כדי שיבא בו קרבן וצריכים למידרש ל"ת שבו ולומר דלא תקרב לא תפרוש הוא דאי לאו עשה דכתיב בהדיא לא הו"ל למידרש קראי תרי לפום פשוטיה ולאיסור כניסה קרי ל"ת משום דהוי עיקר איסוריה המבואר יותר דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב מדלא כתיב לא תבוא וכתב לא תקרב ומיניה נפקא לן למידרש ביה עשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו על הפרישה ואשכחן ליה מדכתיב והזהרתם את בני ישראל מטומאתם שזהו עשה בכניסה למאן דאית ליה חיוב בכניסה וכן אמרו בירושלמי דהוריות אי זו מ"ע שבנדה אמר ר' בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן ואע"ג דפשוטיה בכל הטומאות ולפום הא דקתני על עשה ועל לא תעשה שבנדה דפליגנהו לתרתי וה"ק חייבין על הפרישה שעיקרה עשה ועל הכניסה שעיקרה ל"ת ומיהו בכל חד מינייהו איכא עשה ול"ת ולמ"ד בגמ' דליכא חיוב על הכניסה מדאורייתא אפשר דאפילו עשה ליכא ולית ליה ההיא דירושלמי והא דאמרינן לקמן בגמרא והזרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל וכו' ההיא מדרבנן ולהפרשת עונה וקרא אסמכתא בעלמא או אפשר דמודה בעשה דכניסה מההיא דירושלמי אבל לא מודה בלא תעשה ולפיכך פוטר מקרבן וגם לדבריו יש ליישב לשון המשנה דקתני על עשה ול"ת וקרי לפרישה בלשון עשה כדפיר' ולא תעשה היינו לאו דבנדה גמורה שלא יקרב אל הנדה ממש וקתני שהן חייבין על הפרישה קרבן כמו שחייבין על הנדה הגמורה והחמיר הכתוב בפרישה יותר מנדה עצמה שאין בה לא לא תעשה לעשות חזוק וכן בכניסה למ"ד שהוא דאורייתא וזה מבואר:
א"ר הונא חייב שתים פי' פעמי' שיתחייב המשמש עם הטהורה ונמצאת טמאה בנתיים חייב ב' חטאת וכדמפרש ואזיל א' על הכניסה וא' על הפרישה פי' לפי שבכל א' מהם ל"ת כמ"ש לעיל: במאי וכו' וכללא דשמעתין דלעולם אין חיוב קרבן על הכניסה כשהיה שלא בסמוך לוסתה דאנוס הוא וכן לעולם אין חייב חטאת על הפרישה אלא בעם הארץ שאינו יודע שאסור לפרוש והוי שוגג דאלו בת"ח שיודע שאסור לפרוש אין חייב קרבן דהא כיון דאמר' לו נטמאתי ופירש מזיד הוא אכניסה הוא דמחייב כסבור יכולני לבעול כתב רש"י ז"ל וא"ת ובלאו טומאה נמי לחייב משום בעילה סמוך לוסת (אלא בשנטמ' בנתיי') ותי' אין זה קושיא שאין חיוב כרת וחטאת סמוך לוסתה אלא בשנטמא בנתיים ובבעילת הטומאה ההיא שוגג הוא דסבור יכולני לבעול עכ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה