רי"ף על הש"ס/שבועות/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


(דף יד.)

(א ב) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור לקדש נעלם ממנו הקדש וזכור לטומאה נעלמו ממנו זה וזה ואכל את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד היה משמש עם הטהורה א ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנייה לו בביאתו.

גמ' אלא היכי עביד אמר רב הונא משמיה דרב נועץ צפרניו בארץ עד שימות הגיד ת"ר (ויקרא טו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מיכן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה או יום או לילה א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' וכתיב (ויקרא טו) והדוה בנדתה וגו' וסמיך ליה אחרי מות א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים שנאמר (שם יא) ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים שראוים להוראה שנאמר ולהבדיל ולהורות א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר שם והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וגו' פירוש יקדש עצמו בשעת תשמיש כגון הא דאמרינן (נדרים כ:) שאלו את אימא שלום אשתו של רבי אליעזר מפני מה בניך יפיפין ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצי הלילה וכשהוא מספר עמי מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד אמרתי לו מה טעם אמר לי מפני שלא אתן עיני באשה אחרת ונמצאו בני באין לידי ממזרות וכגון (ב א) ההיא דאמרינן (תהלים קכז) (נידה עא.) הנה נחלת ה' בנים וגו' א"ר חמא בר חנינא בשכר שמשהין עצמן על הבטן בשעת ביאה כדי שיזרעו נשותיהן תהלה הקב"ה נותן להן בשכרן בנים וכגון הא דאמר רב חמא (נידה יז.) ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהם ביום וכו' וכגון הא דתנו רבנן (גיטין ע.) הבא מבית הכסא אל ישמש מטתו עד שישהא שיעור חצי מיל מפני ששד של בית הכסא מלוהו ואם שמש הויין לו בנים נכפין וכגון הא דאמרינן הכא (דף יח:) והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן:

גרסינן בנדה (דף יב:) ת"ר כל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים והן עיוותיה ותיקוניה וכבר פירשנוה ככתובות שילהי פרק אלמנה ניזונית אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס:

(ב ב) ת"ר נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש (נידה סו.) ותנשא לאחר נשאת לאחר והיתה רואה דם בשעת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר עד כמה מותרת לינשא עד שלשה יתר מכן לא תנשא עד שתבדוק עצמה כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח לו על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם היתה דם מכתה משונה מדם דאייתה אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא שפופרת אבגורי מבגר לה אמר שמואל שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה אמר ר"ש ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון לפי שאין כל אצבעות שוות ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי לפי (ג א) שאין כל הכחות שוות.

ת"ר (ויקרא טו) ואשה כי תהיה זבה אין לי אלא אשה גמורה מנין לרבות את הקטנה ת"ל ואשה מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה פי' כיון דלא הויא זבה אלא עד שתראה ג' ימים אחר ז' ימי נדה לא משכחת לה למהוי זבה פחות מבת עשרה ימים כי תהיה זבה יכול אפילו זבה מ"מ תהא טמאה ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור יכול כל מראה זוב תהא טמאה ת"ל דם אי דם יכול אין לי אלא מראה אחד כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרין פירוש ב"ה דרשי והיא גלתה את מקור דמיה הרי כאן שנים וטהרה ממקור דמיה הרי כאן שנים הרי ארבעה והא אנן חמשה תנן אמר ר' חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה וב"ש סברי הני תרתי אחריני נמי מילקי לקו ומנא לן דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא א"ר חמא בר יוסף א"ר הושעיא דאמר קרא (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו' בין דם טמא לדם טהור

(תורת כהנים פרשה מצורע פרק ד' מזבים) בבשרה מלמד שהיא מיטמאה מבפנים בבחוץ והלא דין הוא ומה אם הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים כבחוץ נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ ת"ל בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ אין לי אלא נדה זבה מנין ת"ל זובה שבעת ימים תהיה בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה ת"ל תהיה אע"פ שאינה רואה ומנין שאינה טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה תהיה בנדתה כל ז':

ואשה כי יזוב זוב דמה בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל ימים שנים יכול ימים הרבה אר"ע כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת א"ר נחמיה וכי מה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח אם אתה אומר ימים י' אינן אלא מאה אלא מאתים (ג ב) אלא אלף אלא ריבוא וכשאתה אומר ימים שנים פתחת א"ר מונא משום ר' יהודה ימים שנים יכול ימים הרבה אם מרובים הם והלא כבר נאמר (ימים) רבים הא לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים וכמה הן הוי אומר שנים רבים שלשה יכול רבים עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד הרבים הללו יהו מרובים על השנים וכמה הן הוי אומר שלשה:

(ברייתא שלהי נדה) יכול הרואה שלשה בתחלת תהא זבה ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד אבל ברואה שלשה בתחלה תהא זבה ת"ל על נדתה אחר נדתה היא מיטמא ואינה מיטמא בתחלה אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין ת"ל ויקרא טו או כי תזוב על נדתה אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד מנין שנים וג' וד' חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וראוי לזיבה אף אני אביא אלו שהן ראוין לספירה שיהו ראוין לזיבה פי' מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וראוי לזיבה שאם ראתה ג' ימים אחר נדתה הוחזקה זבה ומתחלת לספור מיום רביעי ואם לא ראתה ביום ראשון הסמוך לנדתה אלא שראתה דם ביום שני ובשלישי וברביעי נעשית זבה וסופרת מיום חמישי הנה הרביעי ראוי לספירה וראוי לזיבה אף אני אביא את הששה שהן תשלום י' שיהו ראוין לזיבה ומנין לרבות את י"א ת"ל בלא עת נדתה או יכול שאני מרבה את י"ב אמרת לאו מאי ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את שנים עשר מרבה אני את אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת או כי תזוב פירוש אם ראתה תשיעי ועשירי ואחד עשר הרי היא זבה גמורה וצריכה ספירת שבעה כענין שנאמר או כי תזוב וגו' אבל אם לא ראתה אלא עשירי ואחד עשר ושנים עשר אינה זבה גמורה ואינה צריכה ספירת שבעה ששנים עשר אינו מצטרף לאחד עשר לפי שאינו מימי זיבה אלא תחלת נדה הוא ולפיכך אינו מצטרף עמהן להיותן שלשה אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה מנין לרואה שנים שתהא זבה קטנה ת"ל ימי ומנין אפי' יום אחד ת"ל כל ומנין ששומרת יום כנגד יום תלמוד לומר טמאה היא יכול כשם ששומרת אחד לאחד כך תשמור שנים לשנים ודין הוא ומה הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשני ראיות זכה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שנים לשנים ת"ל יהיה לה אין לה אלא יום אחד ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזובה וספרה לה לעצמה שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ואחר תטהר אחר אחר לכולן ר"ש אומר אחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אכל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק (ע"כ בספרא מצורע פרשת זבים בפרק ד' ובפרק ה) :

והאי דמרבינן להני י"א יום שבין דם נדה לדם נדה מקראי לאו דברי הכל הוא דקי"ל י"א יום שבין דם נדה לדם נדה הלכה למשה מסיני כללא דנקטינן מהני מתניאתא דנדה דאורייתא היכא דאתחילא וחזיא דמא חד יומא ההוא יומא קמא דחזיא ביה תחלת נדה ומשלמת עליה שבעה יומי לא שנא חזיא דם בכולהו שבעה ול"ש לא חזיא אלא חד יומא וכד נפקן שבעה יומי טבלה ליל שמיני ומשתריא לבעלה ואי חזיא דם יום ח' הרי עיילא לה בתוך י"א יום שבין דם נדה לדם נדה שהן ימי זיבות וכיון דחזיא בהו חד יומא הויא לה זבה קטנה וחיישינן דלמא אתיא למיחזי למחר הלכך בעיא שימור יום תשיעי ואי לא חזיא יום ט' טבלה לערב ומשתריא ואי חזיא ביום ט' בעיא שימור יום עשירי ועדיין זבה קטנה היא ואי לא חזיא ביום י' טבלה לאורתא ומשתריא ואי חזיא גם ביום י' הויא לה זבה גמורה דהא חזיא תלתא יומין רצופין ובעיא למיתב ז' נקיים הכין דינא בהלין יומי זיבות אי חזיא דם חד יומא ואי חזיא תרי יומי משמרת להו חד יומא לבר מיומא דחד עשר דלא בעי שימור הואיל ונפקן יומי זיבות וה"ל יום י"ב תחלת נדה ואי חזיא ביה מידי הויא לה נדה כל הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי וקלשא לה דעתייהו ולא הוו יכלי לאפרושי בין דם טמא לדם טהור כדאמרי' (נידה כ:) א"ר יוחנן חוכמתיה דר' חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא מטמאנא מטהר מטהרנא מטמא:

וא"ר זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא אחזי דמא ומה רבא דידע בטיבעא לא חזי אנא אחזי וחזו נמי דלא ידעי נשי תיקון וסתות חשו רבנן דלמא (ד א) משלמי דם טמא לדם טהור וטבלין ואתו לידי איסורא דכרת דהא אפשר למהוי כל דם דחזיא בשיתא יומי טהור וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד דצריכא דמישלם עליה ז' יומי וכיון דסבירא להו דדם דכולהו ז' טמא הוא אמרי שלימו לן ז' יומי וטבלן לאורתא ואתו לידי איסורא הלכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה יתירה לסלוקי כל ספיקי ואצריכו למיתב שבעה נקיים על כל דם דלא ליגע לאיסורא דאוריי' והיינו דאמרינן (נידה סו.) אמר רב יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוודית ראתה יום אחד תשב ששה ימים והוא שנים תשב (ס"א ששה) חמשה והן שלשה תשב שבעה נקיים אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים ואע"ג דהאי תקנתא בסוודית ליכא למיחש בה למילתא דאיסורא כלל עבדו רבנן הרחקה יתירה והנהגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא דהא אמרינן דהא דרבי זירא הלכה פסוקה היא כדאמרינן התם (ברכות לא.) אין עומדין להתפלל מתוך דין או הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים והכין נמי עבדינן כימי טוהר דיולדת ואע"ג דקי"ל כרב דאמר (נידה לה:) מעין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טיהרתו כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה שבעה נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירה כר' זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבה עליה שבעה נקיים ובתר הכי טבלה במי מקוה ומשתריא לבעלה ואע"ג דלא נפקן ימי טוהר כיון דיתבה שבעה נקיים ותו לא חזיא שריא:

מתני' (נידה סד:) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת ב"ש אומרי' נותנין לה ד' לילות וב"ה אומרים עד שתחיה המכה הגיע זמנה לראות ונישאת ב"ש אומרים נותנין לה לילה הראשון וב"ה אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה ובית הלל אומרים כל הלילה (נ"א כולה) שלה:

גמ' עד שתחיה המכה אמר ר"נ בר יצחק ואפילו ראתה (נ"א מדאפליג בסיפא בין ראתה ללא ראתה מכלל וכו' ד"ת) ממאי מדקתני סיפא ראתה ועודה בבית אביה ופליג בין ראתה ולא ראתה מכלל דרישא בין ראתה בין לא ראתה תניא נמי הכי בית הלל אומרים עד שתחיה המכה בין ראתה בין לא ראתה עד שתחיה המכה עד כמה אמר רב שמואל בר יצחק לדידי מיפרשא ליה מיניה דרב עומדת ורואה יושבת ואינה רואה ע"ג קרקע ורואה ע"ג כרים וכסתות ואינה רואה כידוע שלא חיתה המכה ע"ג כולם ורואה ע"ג כולם ואינה רואה כידוע שחיתה המכה וזה דם נדה הוא משמשת וראתה דם מחמת תשמיש הוא אינה משמשת וראתה דם מחמת נדה הוא ואמרינן על הדין פיסקא דמתני' כפירקא קמא א"ר גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש אבל פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש טמאה עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה נשתנו מראה דמים שלה טמאה:

הגיע זמנה לראות ונישאת וכו' (נידה סד:) איתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר שימשה בימים לא הפסידה לילות עד מוצ"ש תנן ולוי אמר שימשה בימים הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות ולרב ל"ל למיתנא ד' לילות ולוי נמי ניתני ד' עונות אורח ארעא קמ"ל בלילא ניתני ד' לילות ותו לא עד מוצ"ש ל"ל הא קמ"ל דשרי למיבעל בתחלה בשבת (ד ב) כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות:

איתמר בעל ולא מצא דם ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה ורב אסי אמר טהורה ר' חנינא אמר טמאה אם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי רב אסי אמר טהורה דלמא איתרמי ליה כדשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גובריה והלכתא כר' חנינא דספק איסור לחומרא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וה"מ דלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא:

ראתה ועודה בבית אביה ב"ש אומרים נותנין לה בעילת מצוה וב"ה אומרים כל הלילה שלה (נידה סה:) רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש דתניא רבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש:

אמר עולא כי הוו בה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בתינוקות לא הוו מסקי מינה כדמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימו הכי בועל בעילת מצוה ופורש ירושלמי שמואל אמר כל ההיא הלכתא דרישא דפירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ר' ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת בעון קומי רבי יוחנן מהו לתלות בדם המכה ולא הורה מהו לבעול בעילה שניה אמרין לתלות בדם המכה ולא הורה לבעול בעילה שניה הוא מורי וכו':

אמר רבא (נידה סו.) תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ל"ש גדולה דשכיחי בה דמים ול"ש קטנה גדולה מ"ט משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא:

תנו רבנן החמרין והפועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן (ה א) בין ערות בין ישנות במה דברים אמורים כשהניחה בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בחזקת טמאה עד שתאמר לו טהורה אני:

גרסינן בכתובות (דף עב.) אמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה:

והיכא דלא הוחזקה נדה ותבעה בעלה (שם כב) ואמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת:

(שבת סד:) ת"ר והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו תהא בנדתה לא תכחול ולא תפרכס עד שתבא במים עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים וקי"ל דנדה וזבה אינן צריכות מים חיים דתניא (בתוספתא פ"ק דמגילה) אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים אלא מי מקוה בלבד שכל הגוף עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה:

ת"ר אילו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא על כתפו ועשה מקוה לכתחלה יהיה טהור (ה ב) ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בבידי שמים אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל אך מעין המעין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר זוחלין ת"ל אך המעין מטהר בזוחלין והמקוה מטהר באשבורן ותנן נמי (מקואות פ"ה מ"ה) במתני' הזוחלין במעין והנוטפין במקוה העיד ר' צדוק על הזוחלין שרכו על הנוטפין שהן כשרין:

(עדיות פרק א מ"ג) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שאדם חייב לומר בלשון רבו שמאי אומר תשעה קבין וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו את דבריהם.

הא דתנן ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה ה"מ דלית ביה שיעורא אבל אית ביה שיעורא לא מיפסל דתנן (מקואות פ"ו מ"ח ע"ש) היה בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו והיכא דלית ביה מ' סאה ואייתי מים שאובין ואמשכי' מאבראי שפיר דמי דכי (תמורה יב:) אתא רב דימי אמר שאובה שהמשיכוה טהורה :

ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את (ו א) המקוה כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה:

אמר רב נדה בזמנה לא תטבול אלא בלילה ושלא בזמנה תטבול בין ביום בין בלילה ור' יוחנן אמר נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה אתקין רב אידי בר אבין בנרש למיטבל ביממא דתמניא משום אריואתא רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי ורב יהודה בפומבדיתא משום צנה רבא במחוזא משום אבולאי פי' פתחי מבואות שנסגרין בלילה אמר ליה רב (בגמ' הגי' פפא וע"ש בגליון) פפי לרבא מכדי כולהו נשי דהאידנא ספק זבות משוינן להו ליטבלן ביממא דשבעה משום דרבי שמעון דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן (נ"א שלא) שמא תבא לידי ספק:

אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל נתר מקטיף מזיא באהל מסריך מזיא אמר אמימר משמיה דרבא וא"ד דריש מרימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמה דחמין משרו מזיא ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה בשעת טבילה ואע"ג דתנן בית הקמטין ובית הסתרים אין צריכין שיבואו בהן המים נהי דביאת המים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה בשפחתה של ר' שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת:

ותנן במתני' (מקואות פ"ח) נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה היא על גב רוקה נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים הדיח את ידיו במים טהורים ר"ש אומר ירפה (ו ב) כדי שיבואו בהן המים בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין שיבואו בהן המים:

(רפ"ט דמקואות) אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות קילקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטיה שעליה ושרף היבש וגלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין וטיט היון וטיט היוצרין וגץ יוני אי זה הוא טיט היון זה טיט הבורות שנאמר תהלים מ ויעלני מבור שאון מטיט היון:

ואלו שאינן חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת:

(נידה סו:) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ על בשרה אם אותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול מאי בינייהו איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה אמר רב שמואל בר' יצחק אשה לא תטבול (נידה סז.) בנמל פי' מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה אמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל ליירק אמר שמואל בחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גב העין חוצץ ואם היו עיניה פורחות על גב העין נמי אינו חוצץ ורבי יוחנן אמר פתחה עיניה ביותר או שעיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה אמר רבה (ז א) בר בר חנה נימא אחת קשורה חוצצת (נידה סז:) שלש אינן חוצצות שתים איני יודע ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת אמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ומיעוטו אע"פ שמקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד:

(נידה סח.) ע"ש שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה והלכתא חופפת בלילה) וטובלת בלילה קשיא הלכתא אהלכתא דדרש אמימר הלכתא אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר :

סליקו הלכות נדה

וזו מסכת שבועות: (פרק הבא)