ברכות לא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו רב אשי עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגנו עלן א"ר יוחנן משום רשב"י אאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי שמעה מר' יוחנן רביה:
ת"ר באין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דר' זירא דאמר ר' זירא גבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים רבא אמר כי הא דרב הושעיא דאמר רב הושעיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ואב"א כי הא דרב הונא דא"ר הונא א"ר זעירא ההמקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא.
ת"ר ואין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל כי מטא להתם א"ל מר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא א"ל אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיהו ב, ו) בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היאך ישב אלא לומר לך כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא:
ת"ר זהמתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך תניא א"ר יהודה כך היה מנהגו של ר"ע חכשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור טוכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות:
א"ר חייא בר אבא ילעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר (דניאל ו, יא) וכוין פתיחן ליה וגו' יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש על ידי דניאל (דניאל ו, יא) וזמנין תלתא וגו' יכול משבא לגולה הוחלה כבר נאמר (דניאל ו, יא) די הוא עבד מן קדמת דנא יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל (דניאל ו, יא) (לקבל) [נגד] ירושלם יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש ע"י דוד דכתיב (תהלים נה, יח) ערב ובקר וצהרים וגו' יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה שנאמר (שמואל א א, יג) וקולה לא ישמע יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כבר מפורש על ידי שלמה שנאמר (מלכים א ח, כח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה אין אומר דבר (בקשה) אחר אמת ויציב כאבל אחר התפלה אפי' כסדר וידוי של יה"כ אומר איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר של יה"כ אומר:
אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (שמואל א א, יג) וחנה היא מדברת על לבה למכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות ממכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע נמכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו ויחשבה עלי לשכורה סמכאן ששכור אסור להתפלל ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו' א"ר אלעזר מכאן לרואה בחברו
רש"י
[עריכה]כסא דמוקרא - כוס של זכוכית לבנה:
לישרי לן מר - שירה:
הי תורה והי מצוה דמגנו עלן - היכן התורה שעסקנו והיכן המצות שאנו מקיימין שיגינו עלינו מדינה של גיהנם:
הלכה פסוקה - שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו:
יושבת עליה ז' נקיים - לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י"א יום שבין נדה לנדה:
ומכניסה - בבית:
במוץ שלה - קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך (דברים יח) והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע:
אסור בהנאה ומועלין בו - ואע"ג דקי"ל אין מועלין בדמים ילפינן לה מקראי במסכת יומא (דף נט:) ובשחיטת חולין (דף קיז.) ה"מ כשנשחטו בעזרה דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז) לכפר נתתיו לך ולא למעילה אבל בדם הקזה מועלין כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן:
כמתניתין - מתוך כובד ראש:
כברייתא - מתוך הלכה פסוקה:
שיחה - ליצנות:
מתוך קלות ראש - חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק.
אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן:
אלוייה - ליוהו בדרך:
צניתא - דקלים:
אדכרתן מילתא כו' - וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים:
אם תכין לבם - אז תקשיב אזנך:
זמנין תלתא - שחרית מנחה וערבית:
יכול משבא לגולה הוחלה - התפלה הזאת הוחלה כמו נתחלה אבל קודם לכן לא היה רגיל בכך:
יכול יהא כוללן - לשלש תפלות הללו בשעה אחת:
יכול ישאל צרכיו - כגון ברכות דאתה חונן עד ש"ת ואח"כ יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח:
רנה זו תפלה - של שבח:
בקשה - שאלת צרכיו:
אחר אמת ויציב - קודם ג' ראשונות:
תוספות
[עריכה]
אייתי כסא דזוגיתא חיורתא. מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין:
במקום גילה שם תהא רעדה. פשוטו של מקרא עבדו את ה' ביראה וכשיבא יום רעדה תגילו והכי מפורש בירושלמי עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה כדתניא בספרי (פ' עקב) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה:
המקיז דם בבהמת קדשים וכו'. וקשה דאמר בפ"ג דע"ז (דף מד) גבי דמים חיצונים ודמים פנימיים של קרבנות אלו ואלו נמכרים לגננים לזבל אלמא דאין מועלין בהן וי"ל דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכבר נתכפרו בעלים מה שאין כן הכא:
רבנן עבדי כמתניתין. וכותייהו קי"ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה: רב אשי עביד כברייתא ירושלמי לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א"ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה דמי:
שכן מצינו בנביאים הראשונים .. שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין. ומקשה בירושלמי חוץ מירמיה וכו' והא כתיב כי אם מאס מאסתנו (איכה ה) מיהו מההוא קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי שחושבו בטוב בדברי תנחומין ולא מיירי בפורענות דישראל:
ומוצאו בזוית אחרת. תימה דאמר לקמן (דף לד) הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה ותירץ הר"ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות ולא נהירא דהא מי"ח קאמר ונראה להר"י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין זכרנו ובכן תן ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתקון:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ה (עריכה)
ג א טור ושו"ע או"ח סי' תק"ס סעיף ה':
ד ב מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"ח, סמ"ג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ג סעיף ג':
ה ג מיי' פי"א מהל' איסורי ביאה הלכה ד', סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קפ"ג: ?[ רב אלפס כאן ובשבועות פ"ב דף רפ"ט ]:
ו ד מיי' פ"ג מהל' מעשר הלכה ו' טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף פ"ד:
ז ה מיי' פ"ב מהל' מעילה הלכה י"א, סמ"ג עשין רי:
ח ו מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"ח, סמ"ג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ג סעיף ב':
ט ז מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ח סעיף א':
י ח מיי' פ"ו מהל' תפלה הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' נ"ג סעיף י"א:
יא ט טור א"ח סי' קד:
יב י מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' צ' סעיף ד':
יג כ מיי' פ"ו מהל' תפלה הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' קי"ט סעיף א':
יד ל מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה ט"ו, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ח סעיף א':
טו מ נ מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ק"א סעיף ב':
טז ס מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ט סעיף א':
ראשונים נוספים
רב אשי עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה.
- ירושלמי: רבי ירמיה בשם רבי אבא בר זזא הבא מן הדרך אסור להתפלל. מה טעם? "ושכורת ולא מיין" רבי זריקא רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אף המיצר.
- וגרסינן בעירובין (סה.): שמאול לא הוה מצלי בביתא דאית בה שיכרא. רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית בה הרסנא.
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים:
- ירושלמי: א"ר אלעזר חוץ מירמיה שחתם בדברי תוכחות. א"ל רבי יוחנן עוד(?) הוא בדברי נחמות! חתם וארמת(?) "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא, סד) לפי שהיה ירמיהו חוזר ומתנבא בחרבן בית המקדש יכול בחרבן בית המקדש [?](?) תלמוד לומר (שם) "עד הנה דברי ירמיהו"- במפולת של מחריבו חתם ולא חתם בדברי תוכחות. והכתיב (ישעיהו סו, כד) "והיו דראון לכל בשר"? בנכרים הוא עסוק. והא כתיב (איכה ה, כב) "כי אם מאס מאסתנו"? "השיבנו" (איכה ה, כא) תחת "כי אם מאס מאסתנו".
אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות: פירוש: ולא בתפלה של י"ח ברכות, דבהנהו אינו רשאי לשחות אלא באבות והודאה. ועוד שאינו רשאי לזוז ממקומו. אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמר.
"וקולה לא ישמע" מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו: מסתברא שלא ישמיע לאחרים, כלומר שלא יאמר בקול וכדתניא לעיל (כד:) "כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה". אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה, וכדאמרינן בירושלמי בפ' היה קורא דגרסינן התם "תני נתפלל(?) ולא השמיע לאזנו- יצא. למי נצרכה? לרבי יוסה. היידן ר' יוסה? הדה דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסה אומר לא יצא." - דאלמא בדיעבד הוא דיצא הא לכתחלה צריך להשמיע לאזנו כק"ש.
אלא שמצאתי בהפוך בתוספתא דמכלתין דתניא התם בפרק שלישי "יכול יהא משמיע קולו לאזניו? פיר' בחנה "והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" ומיהו כל המשמיע קולו לצורך מותר, כגון שאינו יכול לכוין דעתו כדאיתא לעיל בפ' מי שמתו. ודוקא במי שאין מתפלל בציבור כדאיתא התם. ואי נמי(?) אם משמיע קולו כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו להתפלל מותר כדאיתא בירושלמי בפרק תפלת השחר דגרסינן התם "רבי בא בר זבדא הוה מצלי בקלא. ר' יונה כדהוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כדהוה מלתי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה. אמר רבי מנא בני ביתיה דאבא ילפון צלותא מן אבא".
אמרו ליה אנן מה נימר בתרך: פי' מה נענה אחריך לזה השיר. הי תורה והי מצות דבטלו מינן, כלומר האנחו על התורה ועל המצות שבטלין כשנמות [ויש ספרים דגרסי] דמגנו עלן מן המיתה:
אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז: אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח דליכא יצר הרע ליכא למיחש.
רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר: פירוש מן התורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע אף לאדם וכש"כ לבהמה, אבל רבנן אסרו אכילת קבע לאדם ושרו ליה אכילת עראי ולבהמה אפילו קבע דכל אכילת בהמה חשיב עראי אבל משהוקבעה התבואה למעשר נאסרה לכל אדם מן התורה כשאר איסורין עד שיעשר ואיזהו קביעותה למעשר גמר מלאכתה ואיזהו גמר מלאכתה מירוח. פי' מרוח הוא שלאחר שנתקנה התבואה עושה אותה כמין כרי ומחליק פניה ברחת וזהו גמר מלאכתה שקובעתה למעשר, ואם נקה אותה ולא עשה בה מירוח זה שאמרנו יהיה קביעתה למעשר בראיית פני הבית ודוקא היכי דאידגן דכתיב ראשית דגנך, אבל אם הכניסו לבית קודם שיהי' דגן כלומר דלאחר שדש אותו הכניסו בבית במוץ פי' בתבן מעורב בתוכו לא חשיבא ראיית פני הבית במוץ ראיה. מיהו אם עשה לה מירוח אחר שהיא בבית חייבת דמירוח קובע בכל מקום אבל אם נקה אותה בפנים ולא עשה בה מירוח אלא שהניחה במערה בלא מירוח הרי נפטרה התבואה ושוב אי אפשר לה לבוא לכלל חיוב לעולם ואפילו מוציאה מן הבית וחזר והכניסה לבית שעכשו רואה פני הבית בלא מוץ שלה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקה והיינו הערמה דר' הושעיא ואפילו לאדם מותרת לאכיל' קבע והאי דקאמר לבהמה דמשמע דלאדם אסורה לאו דוקא אלא משום דאסור להערים למאכל אדם אמר הכי:
שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין: ואפילו סיומין של י"ת"ק"ק סימן שבח ונחמה הן לישראל, היאך, ישעיה סיים במפלתן של רשעים ותנחומי צדיקים שיבואו צדיקים להשתחוות לפני ה' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים, תרי עשר נמי שסיים פן אבא והכיתי את הארץ חרם אדלעיל קאי דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה והשיב לב אבות על בנים כדי שלא אבא להכות את הארץ חרם ותנחומין הן. קהלת שסיים אם טוב ואם רע קאי אאת אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי כל מה שעושה האדם גלוי לפניו ושבח הוא. קינות שסיימו כי אם מאוס מאסתנו אהשיבנו קאי כלומר השיבנו אליך כי רב קצפת עלינו ונחמה הוא:
כל ארץ שגזר אדם הראשון עליה לישוב נתישבה: שהרבה שנים חיה בכדי שהלך מסוף העולם ועד סופו וכש"כ לפי המדרש שאומר דמתחלה קודם שחטא היה מלא כל העולם דכתיב אחור וקדם צרתני:
וסימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך: ולא אמר ראיה לדבר שהפסוק אינו מצוה לו שיכוין אלא שאם מכוין בתפלתו שתהא מקובלת יותר מכשאינו מכוין:
יכול יתפלל אדם כל היום כולו: פי' דרך חובה אבל תפלת נדבה הרשות בידו כדלעיל ובמחדש בה דבר: כבר פירש דניאל. החובה וכו':
אין אומרים דבר אחר אמת ויציב: פי' בין אמת ויציב לתפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה:
אייתי זוגא חיורתא ואתבר קמייהו ואתעצבו. הכא משמע דזכוכית לבנה היתה מצויה אחר החורבן, והכי נמי משמע בפ' אלו מציאות {ב"מ דף מח.} דקאמר התם מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית ומוקי לה בזגי חיורתא. וקשה דבפ' בתרא דסוטה {דף מח.} תנן משחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה ושירא פרנדא. וי"ל דודאי לא בטלה לגמרי אלא לא היתה מצויה כמו שהיתה בזמן הבית, תדע דקאמר התם דבטלה שירא פרנדא ובריש במה מדליקין אמרו דרבין ואביי הוו יתבי קמי דרב נחמיה [אחוה] דריש גלותא [חזייה] דהוה לביש מטכסא א"ל רבין לאביי היינו כלך דתנן א"ל אנן שירא פרנדא קרינן לה פי' לההוא מטכסא אלמא שירא פרנדא [היה] לאחר החורבן אלא לא היה מצוי כל כך כבזמן הבית, ור"ח דחק לפרש שירא פרנדא קרינא לכלך דמתניתין וניחא כדפר"י.
טיפת דם כחרדל. לאו טעמא, משום דפחות מחרדל אינה טמאה דהא תנן דמטמא, כחרדל ובפחות מכן אלא נקט כחרדל לאשמועי' שאע"פ שהיא ראיה מועטת ואינה ראויה ליחלק לשלש ראיות להיותה זבה גמורה אם ראתה בימי זובה אפ"ה יושבת עליה ז' נקיים.
רב אשי עביד כברייתא. ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי שמחה של מצוה שעוסק בדברי תורה, ירושלמי ר' (אמי) [ירמיה] אומר לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א"ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת.
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדבדי שבח ותחנונים. ירושלמי א"ר אליעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחה א"ל ר' יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום ולפי שהיה ירמיהו חוזה ומתנבא על המקדש יכול בחורבן הבית חתם ת"ל עד הנה דברי ירמיהו במפלת מחריביו חתם ולא חתם בדברי תוכחות, [והכתיב] והיו דראון לכל בשר בכופרים בעיקר הוא עסוק, והא כתיב כי אם מאוס מאסתנו השיבנו תחת כי אם מאוס, ומסוף תרי עשר וקהלת לא פריך דלא חשיב הני קראי פורענות.
הני ציניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון. והא דאמרינן במדרש איכה רבתי שארבעים שנה קודם שגלו ישראל לבבל נטעו שם דקלים לפי שהמתיקה מרגלת הלשון לתורה, מתחלה לא היו אלא באותו מקום ובארבעים שנה הללו נטעו בשאר מקומות.
ומוצאו בזויות אחרת [וכ"כ למה] מפני כריעות והשתחויות. וא"ת והא אמרינן לקמן {דף לד.} בסוף פרקין אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ואין לומר דמיירי הכא בתחנונים שהיה אומר אחר תפלתו ולא בי"ח ברכות דמשמע דמיירי דומיא דכשהיה מתפלל עם הצבור, י"ל דודאי בסוף כל ברכה וברכה אין לשחות אבל באמצע הברכה מותר לשחות וכשהיה מגיע לסוף הברכה הי' זוקף, ולכך יש נוהגין בר"ה וביה"כ כשמתפללין זכרנו ובכן תן פחדך ששוחין וכשמגיעין בסוף הברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכה אלא היכא דתקון.
מכאן ששכור אסור להתפלל. בירושלמי מס' תרומות פ"ק ר' זירא בעא קומי דר' יוסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת אפילו, מדומדם, פי' אפילו כ"כ שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ה (עריכה)
אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצלות ר"ל יאוש ובלתי כונה ולא מתוך עצבות עד שיתישב דעתו, והוא שאמרו בעירובין [ס"ה ע"א] הבא מן הדרך אל יתפלל אלא שבאלו צריכים הם להתישב ולהתפלל וכן לא יעמוד להתפלל מתוך דברים בטלים ולא מתוך דבר הלכה עמומה שאפשר שיטריד מחשבתו בבלבולה בשעת תפלתו אלא מתוך מחשבה פנויה ומיוחדת ואם נפטר מתוך הלכה פסוקה שאין בה מחלוקת ולא משא ומתן אע"פ שהם דברים מחדשים עומד ממנה לתפלה ואין בכך כלום, ובתלמוד המערב אמרו מתוך סוף דין הלכה כלומר פסק הלכה וגמר דין שלה עד שלא יהא לבו עוד טרוד בה:
בנות ישראל הן החמירו על עצמן בספירת ימי נדתן שאפילו רואות בהתחלת הראיה ושלא במנין ז' הנקיים אפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שתחלת נדה הוא וממעין סתום הוא יוצא ואין בו חשש זיבה אעפ"כ החמירו על עצמן לישב עליו ז' נקיים, ודבר זה אע"פ שאין זה מקומו אחר שהיא נזכרת תמיד בכמה מקומות בתלמוד ושאין רוב תלמידים בקיאים בה, רואה אני להודיע בקצרה עקרי הדברים כדי לידע בבירור מהו חומרתן של בנות ישראל ומה ראו על ככה ומה הגי אליהן, והענין הוא שענין נדה חלוק לג' ענינים הראשון נדה של תורה, השני נדה של חכמים, השלישי נדה של בנות ישראל ר"ל שבאו חכמים והחמירו על של חכמים, וכיצד הוא דבר זה תדע שבדין תורה היה הענין צריך למנות בדין נדה ובדין זבה קטנה ובדין זבה גדולה ודרכים שבהם היו מונים כך הם, כשהיתה האשה מתחלת לראות דם טפה כחרדל או פחות או יותר הואיל והיתה רואה את הדם ממקור דמיה שאין הדין כך אלא ברואה הא במצאה כתם אין מחמירים בה אלא בכגריס ואף הן לא החמירו בהן על עצמם ולא נאמרה שמועה זו אלא על ראייה הבאה מן המקור ואל תחוש כלל למה שפרשוה רבים בכתם, שהדברים משובשים הם וטעות מפורסמת וכן רבים פרשו בדמיון החרדל שלא נאמר לענין כמותו אלא לענין צבעו שהיא ירוק ודעתם שהחמירו על עצמם אף בדם ירוק, ואף זה אינו שאע"פ שאין אנו בקיאים במראות הדמים הירוק והלבן מיהא טהורים לגמרי אף בזמן הזה כמו שבררנו במקומו:
ונשוב לדברינו והוא שכיון שהתחילה לראות טפת דם הרי היא נדה ועל זה נאמר שבעת ימים תהיה בנדתה ואין בזה הפרש בין שלא ראתה עוד כל ז' בין שראתה בכל יום מן הז' שאפילו ראתה כל ז' רצופין מכיון שפסקה בשביעי טובלת בלילה של שביעי שמחרתה שמיני וטהורה לביתה, המשל בזה הרי שראתה יום א' מונה עד יום שבת שהוא ז' והן שראתה כל השבעה אלא שפסקה בז' עצמו הן שלא ראתה אלא פעם ראשונה טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה וצריכה היתה להזהר שלא לטבול מבעוד יום, ולא משום טבילה סמוך לחפיפה אני נוגע כאן, שאיני מכוין עכשיו אלא לבאר דרך משל ימי הספירה, אלא שמתוך שאמרה תורה שבעת ימים תהיה בנדתה למדו מפי השמועה שכל ז' תהיה בנדתה כלומר שלא תטבול לנדתה כל ז' ואם טבלה בשביעי מבעוד יום ואע"פ שלא כוונה להזקק לביתה עד הערב אין טבילתה טבילה כלל, והוא שאמרו [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות טובלים ביום חוץ מנדה ויולדת שטובלות בלילה כלומר ככל חייבי טבילות רשאים לטבול ביום אחרון של טומאתן וטהורים מיהא לערב כענין מה שאמרו [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, אבל נדה ויולדות הוזהרו שלא לטבול עד שיכלו לגמרי כל ימי טומאתן והוא שיעברו ז' ותכנס לליל ח' ולא משום פסול טבילת יום נגעו בה אלא משום פסול טבילה בתוך זמן טומאה, ונמצא מעיקר הדין שאם התרשלה ולא טבלה בליל שמחרתו ח' שרשאה לטבול ביום ח' אפילו ביום שהרי מכל מקום כלו ימי טומאה אלא שחכמים החמירו בדבר שלא לטבול ביום כלל אע"פ שכלו ימי טומאה, יתלו הטעם משום סרך בתה כלומר שאפשר שהבת הגדילה עם אמה ולומדת ממעשיה תראה שהיא טובלת ביום ושמא היא סבורה שיום ז' הוא ומרגלת עצמה לטבול לנדתה בשביעי:
ונשוב לדברינו והוא שטבילה בזמנה הוא בליל שעבר שביעי אלא שאם שהתה מלטבול טובלת לכשתרצה כל זמן שלא ראתה לאחר כן ועומדת באיסור נדה עד שתטבול ואע"פ שלא מצינו בתורה טבילה לנדה בהדיא תהיה בנדתה כתיב, ופי' בתורת כהנים תהא בנדתה עד שתטבול ואף בכל הטמאים כתיב ורחצו במים זה בנה אב לכל יומא שהוא בטומאתו עד שיטבול, וכן כתבוה גדולי המחברים וראשוני הגאונים הביאוה בקל וחומר ממגעה דכתיב הנוגע במשכבה ירחץ במים, ואחרוני הרבנים הביאוה מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא ופרשו גדולי הרבנים בסוף מסכת ע"ז מים שהנדה טובלת בהן אלמא נדה צריכה טבילה, ומה שכתבו גדולי הרבנים שטבילת נדה אינה מדברי תורה אלא דברי סופרים הואיל ולא מצינו טבילה בתורה לנדה אלא לזבה אין הדברים נראין:
ונשוב לדברינו והוא שאחר שעברו ז' ימי נדה נכנסים עליה ימי זיבה ר"ל שאם תראה אחר שביעי אין זו הראיה עושה נדה אלא זבה, והענין הוא שבז' הראשונים דמיה של אשה מרובים וראויה להיות שופעת יום אחר יום הן שיארע כן הן שלא יארע כך שהרי מכל מקום כלל הענין כך הוא בראוי ומפני זה החמירה בה תורה להיות טמאה כל ז' אף בראיה אחת אבל מכיון שעברו עליה ז' כבר נסתלקו דמיה ומפני זה הקלו בה מן התורה שאם תראה יום אחד באותן ימי זיבה ותפסוק יום אחר טובלת וטהורה לביתה, וכן בכל ימי זיבה שהם י"א יום והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה עד שתראה בהם ג' רצופים אבל אם ראתה ג' רצופים מכיון ששקעה כל כך בזמן שהיו דמיה ראוים להסתלק החמירה בה תורה הרבה וקראתה זבה גדולה, ולא הפקיעתה מן הטומאה עד שתמנה ז' נקיים לאחר היום שפסקה ראיתה ותטבול ולא עוד אלא שהטעינה קרבן אחר טבילתה, וימי זיבה הללו שהדין בהם כך הם מתחילים אחר ז' של נדה והלכה למשה מסיני שהם נמשכים י"א יום שכל אותם י"א יום הדין בהם כך הן שראתה אותם הג' ימים בתחלתן הן באמצעיתם הן בסופן מכיון שכלו י"א, כלו ימי זיבה וחזרו לה דיניה הראשונים שבנדה מפני שכבר חזרו דמיה לאיתנן וכל ראיה שתראה בי"ב וממנו ואילך עושה נדה וסופרת ז' ימי נדה:
ונשוב לבאר דין י"א יום אלו והוא שאם ראתה יום א' מהם שהוא ח' לנדתה הן שראתה בתחלת הלילה תיכף שעבר ז' הן שראתה בסוף היום כיון שפסקה משמרת כל הלילה ואם לא ראתה כלום משמרת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה שהזבה רשאה לטבול ביום אחרון של טומאתה ואע"פ שעדיין היא בתוך זמן טומאה ובלבד שלא תזקק לביתה עד הלילה וזו שטבלה משמרת אחר טבילה כל היום ואם לא ראתה טהורה לביתה בלילה וכן בכל יום שמי"א יום הללו שתראה בהם שומרת על דרך זה יום של מחרתו וכל שתמצא יום טהור כנגד יום טמא טובלת בבוקר וטהורה בערב על הדרך שביארנו, וזמן זה היא נקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה וכן אם אירע שלא הגיע ליום טהור כנגד ב' ימים טמאים ר"ל שראתה ב' ימים רצופים ושמרה הלילה שמחרתו ג' וטבלה ושמרה עד הלילה אף זו טהורה לביתה, לא הגיעה לכך אלא שראתה ג' ימים רצופים בתוך י"א אלו, הן בתחלתן הן באמצען הן בסופן הרי היא זבה גדולה ואינה חוזרת עוד לימי נדה עד שתספור ז' נקיים ספרה ז' נקיים טובלת בשביעי שהזבה טובלת ביום אחרון של טומאה כשאר חייבי טבילות אבל לא תשתש בו ביום שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצאת ביאתה בקרבן.
זהו דין נדה של תורה ובזמנים אלו שהזכרנו היו חכמי ישראל על כנם יודעים בטוב טהרה וטומאה והיה מתברר להם מתוך חכמתם איזהו מראה של דם טמא שממנו יהוא ראוי להתחיל במנין ז' ימי נדה ואיזה מראה של דם טהור שלא יהא מעלה או מוריד בה, אחר כן נתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגליות ותכיפת הצרות וחששו שמא יטעו בדבר זה שזדונו כרת ושגגתו חטאת שהרי אפשר שתראה האשה ז' ימים וכל ששה הראשונים מהם דם טוהר ואינם מעלים ולא מורידים ונמצא שביעי שלה שהוא ראשון וסברוה לטבול בלילה והיא צריכה לישב עוד ו' ימים ואפילו תאמר שמא נמצא חכם בקי במראות שאפשר לברר הדבר על ידו אפשר שתטעה מצד אחר במנין הנדות והזיבה, הגע עצמך שיצאה מז' של נדה ונכנסה לימי זיבה של י"א יום וכלתה מקצתם בלא ראייה ואחר כך ראתה ג' רצופין בסוף י"א והם ט' וי' וי"א ומכיון שכבר עמדה רוב ימי זיבה בטהרה סבורה היא שתחלת נדה היא ולא תמנה ז' נקיים.
לפיכך עמד רבינו הקדוש והתקין שכל שראתה יום א' תשב ו' נקיים אחריהם וזה מחשש ראשון שהזכרנו ואם ראתה ג' אף בימי נדה תשב ז' נקיים אחריהם וזה מחשש שני שהזכרנו, ונמצא נדה של חכמים כל שראתה יום א' או ב' תשב ו' נקיים כל שראתה ג' רצופין תשב ז' אחריהם, ובדבר זה לא היתה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה כלל.
בנות ישראל החמירו עוד אחר כן וחששו שמא ברואה אחת שתקנו חכמים ו' נקיים אפשר לענין שיגיע לידי טעות הגע עצמך שהיתה זבה וסופרת ז' נקיים ושמא מתוך שכבר עמדה לה ו' ימים בטהרה היא סבורה שהיא תחלת נדה ולא תמנהאלא ו' נקיים ואע"פ שחששא זו רחוקה היא שהרי ספירת ז' דבר הניכר הוא מכל מקום יש לחוש בקצת נשים שאינן בקיאות וכן שהדבר נוח להם להיות המנין שוה בכלן ולא תהיה זו מונה ו' וזו ז' דנו בעצמן בנות זריזות מה לנו בעיכוב יום אחד ואין בין ו' לז' אלא יום אחד בלבד לפיכך תקנו בעצמן שכל ראייה שתראה אך שלא במנין הנקיות יהו חוששות עליו לזיבה גמורה ואפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שהיא יוצאת ממעין סתום ולא ממעין פתוח והרי עכשיו הוא מתחיל לצאת ואין לחוש שכבר נפתח ושתהא ראייה של יום ג' כדי למנות עליו ז' נקיים.
ולענין שפירשנו הוא אומר אפילו דם טפה כחרדל ולא שיהא בזה רבותא למיעוט הראייה שאף מן הדין האשה מיטמאה בכחרדל ופחות מיכן וכן לא נאמרה לענין כתמים שבכתמים לא החמירו כלל, נמצא עכשיו שכל ראייה בעולם שתראה בודקת עצמה בכל יום בבגד לבן וביום שתפסוק משמרת עד לערב שיכלו לגמרי ימי ראייה או יום ראייה לובשת בגדי לבן ר"ל חלוק לבן קודם שתכנס בתחום ז' נקיים ומונה ז' נקיים וא לא לבשה החלוק הלבן עד הבקר מנהג בנות ישראל שיום לבישת החלוק בכלל ימי הטומאה ואינה מתחלת למנות ז' נקיים עד הלילה שיום לבישת החלוק הוא נדון אצל הנשים בימי הפסק לכללו בימי הטומאה למנות ז' נקיים מיום מחרתו ומתוך כך יש מהן שלובשת אותו ביום ההפסק כדי למנות ז' נקיים תכף שנשלמו ימי הטומאה ולא הצטרכו להוסיף יום אחד מדעתן, ומעיקר הדין שתהא רשאה לטבול בשביעי אחר הנץ החמה שהרי אם נדות הן כבר כלו ימי טומאה ואם זבות הן הרי זבה טובלת ביום אחרון של טומאה אלא גזרו חכמים שלא יהו עושות כן שמא תשמש ביומא ותראה ותסתור אלא טובלת בלילה שהיא תחילת ח' ואף ביום ח' אסור מכח תקנה ישנה של סרך ביתה שהרי יש לה מקום אף בזמן הזה שמא תטבול בז' ותבא לידי ספק כרת אם שמא חס ושלום תרבות שלה רעה אלא במקום אונס כגון חשש צינה או אימת גנבים ולסטים התירו לה הואיל ועבר ז', ואף בלא שום חשש אם עברה וטבלה ב' אינה צריכה לחזור ולטבול אלא תזהר ותהא רשאה ושלטאה בעצמה שלא תבואה רגל גאוה ויד נמהר אל תנידה שמא תראה ותסתור ונמצאת בספק כרת, ויש מי שהורה שאין טבילתה טבילה, ואל תחוש לדבריו ואע"פ שגודלי המפרשים נסכמים בה, וכן יש מי שמשתבש להחמיר בזמן הזה לרואה דם למנות ז' ימי נדה ואחריהן ז' נקיים וכל זה שבוש גמור מבואר ההפסד לכל מי שבקי במקומות שהוראות אלו יוצאות משם אלא שבמקומן יתבארו פרטי הדברים יותר, אלא שכוונתי לכתוב בה כלל קצר לידע ענין חומרתן מצד שזהו המנהג שנהגו בה היום בכל מקומות ישראל מפני שחומרא זו אע"פ שבנות ישראל הן הן שהחמירו וחששות רחוקות הביאום לכך קבלוה חכמים מהם וקיימו את דבריהם ועשאוה כהלכה פסוקה שאין עליה תשובה והוא הענין שקראוה בכאן הלכה פסוקה:
אין התבואה חייבת מן התורה במעשר עד שתעשה דגן ר" שיתמרח ושיכנס בבית דרך פני פתח הבית וכלם למדנו מן המקראות שיתמרח שנאמר דגנך ואין דגן אלא אחר מירוח, ושיכנס בבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית ודרך פתח הבית שנאמר ואכלו בשעריך, מרחו והכניסו לו דרך גגות או שהכניסו דרך פתח ולא נמרח אינו חייב מן התורה במעשר ומותר מן התורה אף לאדם ואך באכילת קבע אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנו אדם אכילת קבע אלא אכילת עראי ואסור להערים בכך ר"ל שיעשה כן בכונה שיאכל ממנה עראי בלא מעשר, אבל לענין אכילת בהמה שכל אכילתה חשובה עראי הואיל ואין דין מעשר מן התורה אפילו בתבואה שנזרעה או נקחה לאדם אלא שכל שתהא נקבעת למעשר אסורה אף לבהמה מפני גזל השבט או מדין אסור אכילת עראי לאדם אף הוא רשאי להערים, מכאן אמרו מערים אדם על תבואה ואינו ממרחה אחר דישה אלא שמכניסה במוץ שלה שלא תתחייב במעשר להפקיע ממנה אכילת עראי ומאכיל את בהמתו וכל שכן אם הכניסה בשיבלין על דעת שיעשה ממנה עיסה, הא הכניס שבלים על דעת לעשות מלילות הוקבעו בכניסתו, אבל במוץ אין ראויות למלילות ומכל מקום אם חזר ומירח בפנים הוקבע למעשר שהמירוח קובע אף בראש גגו הואיל ונתחבר עמו ראיית פני הבית אלא שהוא זורה מעט מעט ואוכל, וכן מאכיל לבהמה הא אכילת קבע ולאדם ודאי אסור מדרבנן.
ויש מקשים לשטה זו ממה שאמרו בשני של נדה [ט"ו ע"ב] ובשלישי של ע"ז [מ"א ע"ב] בענין אין ספק מוציא מידי ודאי שהקשו בה ממה שאמרו [פסחים ט' ע"א] חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבל ספק מעושר וכו' וקאתי ספק וכו' ותירץ ספק וספק הוא דילמא עביד כר' אושעיא ובזו ודאי בחזקת מתוקנים לאכילת קבע הוא אומרה אלמא זו של ר' אושעיא אף לאדם ואף לאכילת קבע היא עד שמתוך כך כתבו גדולי המפרשים שאף זו של חבר דוקא לאכילת עראי או לאכילת בהמה ומכל מקום נראה לי לפרשה דילמא עביד כר' אושעיא ואין כאן אלא איסור חכמים ובמקום ספק וחזקת חבר לא גזרו, ואם תאמר והרי בדיקת חמץ דרבנן וספק בדוק ספק אינו בדוק צריך לבדוק, ההיא לכתחלה ומשום חומר חמץ ומכל מקום הם מפרשים מתוך קושיא זו שזו של ר' אושעיא הוא הדין לאדם ואף בקבע ואע"פ שבמרחו בשדה אסור לאדם בקבע אף קודם שיכנס לבית בזו מפני שאפשר לבו לכלל חיוב בראיית פני הבית אבל זו שאי אפשר לבא לידי חיוב מותר אף לאדם ובקבע, ושמא תאמר אף זו ימרחנה ותבוא לכלל חיוב כמו שכתבנו, הם פרשוה בשנקהו מן המוץ שלא על ידי מירוח שזו אינה באה לכלל חיוב לעולם ולפיכך אוכל מהם קבע, והאי דנקט בהמתו משום דלאדם אין דרך להערים בכך והלא גנאי הוא לו ומכל מקום אין צורך בכך כמו שכתבנו אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ז ע"ב] גלגול העכו"ם פוטר מירוח העכו"ם אינו פוטר ופרשו הטעם משום בעלי כיסין ר"ל עשירים שמוכים תבואתם לעכו"ם קודם מירוח וחוזרים לקנותה מהם לאחר מירוח, והקשה להם אם כן חלה נמי ותירץ עביד לה פחות משיעור והקשה תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא אלמא שאף לאדם מותרות בכך שאם לבהמה מה הועלנו מ"מ ימכרנה לעכו"ם ויחזור ויקננה ליפטר אף לאדם, ומכל מקום יש מפרשים בה מירוח עכו"ם בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועלנו והרי פוטרו מצד אחר כדר' אושעיא, או שמא מכל מקום יש לו בהמות מרובות וירויח אך בפטור לבהמה הרבה, או שמא יש לפרש הואיל ובחשודים לכך אנו עוסקים אף הוא מיקל בשל סופרים ועביד לה כר' אושעיא, וכל שכן במקום שמן הדין כך הוא אלא שמצד גזירה באין עליהם, ומה שאמרו במסכת ביצה (י"ג ע"א] הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי דאלמא הא קבע לא מסייעת לשיטתנו, אלא שהם דוחים אותה שמאחר שראויות לעשות מהם מלילות הוא שאמרו כן אלא שעיקר הדברים כדברנו וכסתם לשון השמועה שאמרו ומאכיל לבמהתו, יש מפרשים שמכיון שנכנסה לבית בלא חיוב כגון שהכניסה דרך גגות אם הוציאן אחר כן והכניסן דרך הפתח אינו חוזר לחיובו שמכיון שנפטרה נפטרה ואין הדברים נראין:
המקיז דם לבהמת קדשים אסור אותו הדם בהנאה ואם נהנה ממנה מביא קרבן מעילה כמי שמעל בגופה של בהמה אבל דם בהמת קדשים שנשחטה הואיל ועומד לזריקה ולכפרה אין בו מעילה והוא שתאמרו לכפרה נתתיו ולא למעילה, והקזה גופה יש אוסרין אותה לכתחלה משום הטלת מום ופרשו שמועה זו בדיעבד ומכל מקום נראה שאף לכתחלה מותר הואיל וכונתו לרפואה כגון שאחזה דם:
דברים אלו יראה שלא נאמרו אלא בתלמידים כדי שלא יעמדו לתפלה מתוך דבר הלכה עמומה ודעתייהו עילוה אבל מי שאינו שונה הלכה כל כך למה אלא יישב דעתו ויתפלל ובתלמוד המערב אמרו העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה כלומר וצריך לישב דעתו באיזה דבר ואנו נוהגין צתוך כך לומר אשרי קודם תפלה:
לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו ויתגלגלו זו עם זה מענין לענין עד שיזדמן איזה דבר של הלכה ביניהם כדרך שהביאו ברב כהנא דאלוייא לרב אשי ושאלו מה שהיו רגילים לומר בציניאתא דבבל דמאדם הראשון איתנהו מה הכונה בענין זה והשיבו שהענין מדכתיב ולא ישב אדם שם ופירושו אדם הראשון כלומר שלא גזר עליה לישוב וכל שגזר עליה לישוב נתישבה והענין נאמר דרך משל כלומר לרוב חשיבותה שמעולם הוכנה בטבעה להיות כך, וכן הענין באותן ציניאתא שמעולם היה אותו מקום ראוי ומוכן לכך, ומכל מקום כל שלא נזדמן להם אינו צריך להביא להם שמועה שלא על אופן אלא שיפטר ממנו בדברי שבח ומוסר, וזהו לדעתי שאמרו כי הא כלומר שנזדמן להם כן על אופן וכן משאח"כ רב מרדכי אלוייה לרב דימי וכו' ולא הזכיר בה כלום ומה בא ללמדנו אם מצות לוייה גופה תינוקות של בית רבן יודעין, אלא שלא נפטר ממנו מתוך דבר הלכה ולמד שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה והיה לו לפרש אלוייה ולא נפרד ממנו בדברי תורה אלא מתוך שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת שבקה, ומכל מקום צריך שיפטר דברי שבח ורצוי ומוסר, ומה שאמר בכך מצינו בנביאים הראשונים שהיו מסיימים דבריהם בדברי שבח כתבו עליה בתלמוד המערב אמר ר' אליעזר חוץ מירמיהו, אמר ר' יוחנן אף הוא בנחמות חתם ככה תשקע בבל ולא תקום וכתוב עד הנה דברי ירמיהו במפולת של מחריבו חתם ולא בחורבן המקדש והא כתיב והיו דראון לכל בשר ההוא בעכו"ם הוה עסוק, והא כתיב כי אם מאוס מאסתנו וכו' השיבנו במקום אם מאוס, ואף אליהו לא נפטר מאלישעא אלא מתוך דבר תורה דכתיב המה הלכו הלוך ודבר במה היו עוסקים ר' יהודה אומר בק"ש כד"א ודברת בם, ר' זעירא אמר בבריאת העולפ כד"א בדבר ה' שמים נעשו רבנן אמרין במרכבה דכתיב רכב אש וכו':
ומגדולי החכמים כשהיו מתפללים עם הצבור היו מקצרים ועולים וכשהיו מתפללים בינם לבין עצמם אדם מניחם בזוית זו ומוצאת בזוית אחרת מפני כריעות והשתחואות שהיו עושים בתחנונים ובקשות שאחר תפלת י"ח ואין לפרשה בי"ח כמו שפירשו קצת מפרשים חדא שאין יכול לשוח בכלם אלא באבות והודאה ועוד שאין רשאי לזוז ממקומו:
התבאר במסכת יבמות שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכן שיראה את עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד וכאן אמרו שמכל מקום צריך שיכוין לבו לשמים והוא ענין לבו למעלה ופי' עיניו למטה כדי שיראה נכנע לפניו ית', בתלמוד המערב אמרו שהמתפלל בתוך ביתו בייחוד וכונה יתירה כאלו מקיף את עצמו מחיצות ברזל כלומר שהוא יכול לעמוד בטוח בתפלתו שהיא מקובלת ושאלו בה והא תני שצריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפלה ותירץ כאן ביחיד כאן בצבור:
כבר התבאר שג' תפלות אדם צריך להתפלל ביום וכבר נרמז כל על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי וכו' וכן התבאר זמן מיוחד לכל אחת מהן וכבר נרמז כן על ידי דוד שנא' ערב ובקרא וצהרים אשיחה ואהמה, וצריך להתפלל לכתחלה לרוח שכנגד ירושלים כמו שנרמז בדניאל נגד ירושלים, ואין המנהג להקפיד אלא על רוח המערב שהופך עורף לבית המקדש:
המתפלל ראוי לו להתפלל בלחש כבר אמור על ידי חנה וקולה לא נשמע כלומר שאינו נשמע לאחרים הא מכל מקום צריך הוא להשמיע לאזנו, ומכל מקום יש אומרים שלא נאמר כן אלא בק"ש אבל בתפלה אין צריך שישמיע לאזנו והביאוה מברייתא שאמרו בה בפרק ג' יכול יהא משמיע קולו לאזנו ת"ל וקולה לא נשמע, ומכל מקום בברייתות שלנו אנו גורסים בה לאזנו, וכן נראה ודאי שלכתחלה צריך להשמיע אזן, ואף בתלמוד המערב שבפרק קורא אמרו תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסה כלומר דקאמר בשמע לא יצא אלמא דלכתחלה מיהא צריך להשמיע לאזנו:
ולעולם יתן שבח לבורא ואחר כך ישאל אדם צרכיו וכבר מפורש על ידי שלמה לשמוע על הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו תחנה או בקשה, ובתפלה הקבועה לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות ופירשו הגאונים דוקא בצרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלים ולזו התירו בזכרנו לחיים וכו' וכתוב לחיים וכו' ובתלמוד ע"ז התבאר שאם בא לשאול דבר שאינו קבוע בתפלה שואלו בשומע תפלה ואם בא לשאול בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר:
אין אומרים דברים אחר אמת ויציב כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר ודוי יום הכיפורים אע"פ שלא עקר את רגליו אומר ויפה לו לעשות כן:
בתלמוד המערב אמרו והיה כי הרבתה להתפלל מכאן שהמרבה בתפלה נענה, ומכל מקום לדעת גדולי המפרשים אחר שאמר יהיו לרצון וכו' אבל יהיו לרצון ראוי לאמרו אחר שמנה עשרה מיד שכן דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות, וכן מוכיח מה שאמרו בפרק תפלת השחר, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אינו חוזר לראש ואם איתא דיניו לרצון נאמר בסוף תיפוק לי דהא בעי מימר יהיו לרצון דעדיף מתחנונים אלא ודאי אחר י"ח אמרוהו מיד, ויש אומר שראוי לומר כן בתחנונים דאתי מעלמא אבל אלהי נצור שהוא קבוע בתפלה הרי מצינו בפרק קורא דמר בריה דרבינא אמר אלהי נצור וכו' עד יהיו לרצון וכו' ואע"פ שדוד אמרו לאחר י"ח פרשיות אף זה סוף י"ח הוא קרוי:
המתפלל צריך שיחתוך מלות התפלות בשפתיו שיהא דבורו ברור לו ועל ידי כן כונתו מצויה ביותר:
כל הרואה דבר בחברו שאינו הגון ראוי להוכיחו ולהודיעו שאינו ראוי לעשות כן וכבר התבאר במקום אחר עד היכן הוא תוכחה, ומי שחשדו אחר דבר שאין בו ראוי לו להודיע לזה שהוא חושדו שאין בו אותו דבר שעליו הוא חושדו, והחושדו צריך לו לפייסו על שחשדו וראוי לו שיברכהו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ה (עריכה)
אמרו ליה אנן מה נימר בתרך- פירוש מה נענה אחריך לזה השיר:
הי תורה והי מצות דבטלו מינן - כלומר האנחו על התורה ועל המצות שבטלין כשנמות. [ויש ספרים דגרסי ] דמגנו עלן. מן המיתה:
אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה – אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח דליכא יצר הרע ליכא למיחש:
רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר - פירוש מן התורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע אף לאדם וכל שכן לבהמה. אבל רבנן אסרו אכילת קבע לאדם ושרו ליה אכילת עראי ולבהמה אפילו קבע דכל אכילת בהמה חשיב עראי. אבל משהוקבעה התבואה למעשר נאסרה לכל אדם מן התורה כשאר איסורין עד שיעשר. ואיזהו קביעותה למעשר גמר מלאכתה. ואיזהו גמר מלאכתה מירוח. פירוש מרוח הוא שלאחר שנתקנה התבואה עושה אותה כמין כרי ומחליק פניה ברחת וזהו גמר מלאכתה שקובעתה למעשר. ואם נקה אותה ולא עשה בה מירוח זה שאמרנו יהיה קביעתה למעשר בראיית פני הבית. ודוקא היכי דאידגן דכתיב ראשית דגנך אבל אם הכניסו לבית קודם שיהיה דגן כלומר דלאחר שדש אותו הכניסו בבית במוץ פירוש בתבן מעורב בתוכו לא חשיבא ראיית פני הבית במוץ ראיה. מיהו אם עשה לה מירוח אחר שהיא בבית חייבת דמירוח קובע בכל מקום. אבל אם נקה אותה בפנים ולא עשה בה מירוח אלא שהניחה במערה בלא מירוח הרי נפטרה התבואה ושוב אי אפשר לה לבוא לכלל חיוב לעולם. ואפילו מוציאה מן הבית וחזר והכניסה לבית שעכשיו רואה פני הבית בלא מוץ שלה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקה והיינו הערמה דר' הושעיא. ואפילו לאדם מותרת לאכילת קבע והאי דקאמר לבהמה דמשמע דלאדם אסורה לאו דוקא אלא משום דאסור להערים למאכל אדם אמר הכי:
שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין - ואפילו סיומין של יתק"ק [ישעיה תרי עשר קהלת קינות] סימן שבח ונחמה הן לישראל. היאך ישעיה סיים במפלתן של רשעים ותנחומי צדיקים שיבואו צדיקים להשתחוות לפני ה' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים. תרי עשר נמי שסיים פן אבא והכיתי את הארץ חרם אדלעיל קאי דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה והשיב לב אבות על בנים כדי שלא אבא להכות את הארץ חרם ותנחומין הן. קהלת שסיים אם טוב ואם רע קאי אאת האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי כל מה שעושה האדם גלוי לפניו ושבח הוא. קינות [מגילת איכה] שסיימו כי אם מאוס מאסתנו אהשיבנו קאי כלומר השיבנו אליך כי רב קצפת עלינו ונחמה הוא:
כל ארץ שגזר אדם הראשון עליה לישוב נתישבה - שהרבה שנים חיה בכדי שהלך מסוף העולם ועד סופו. וכל שכן לפי המדרש שאומר דמתחלה קודם שחטא היה מלא כל העולם דכתיב אחור וקדם צרתני:
וסימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך - ולא אמר ראיה לדבר שהפסוק אינו מצוה לו שיכוין אלא שאם מכוין בתפלתו שתהא מקובלת יותר מכשאינו מכוין:
יכול יתפלל אדם כל היום כולו - פירוש דרך חובה אבל תפלת נדבה הרשות בידו כדלעיל. ובמחדש בה דבר:
כבר פירש דניאל - החובה וכו':
אין אומרים דבר אחר אמת ויציב - פירוש בין אמת ויציב לתפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- בבלי מסכת ברכות
- רב אשי
- רב המנונא זוטי
- מר בריה דרבינא
- רבי יוחנן
- רבי שמעון בר יוחאי
- ריש לקיש
- אביי
- רבי זירא
- רב אושעיא
- רב הונא
- רבי זעירא
- רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא
- רב כהנא
- רב שימי בר אשי
- רבי יוסי בר חנינא
- רב מרדכי
- אבא שאול
- רבי יהודה בר אלעאי
- רבי עקיבא
- רבי חייא בר אבא
- רב חייא בר אשי
- רב (אמורא)
- רב המנונא
- רבי אלעזר בן פדת