טור אורח חיים צ
<< | טור · אורח חיים · סימן צ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות תפילה
טור[עריכה]
המתפלל צריך שיכין מקום לתפילתו, ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו.
מקום כיצד? דתניא: לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שאין גבהות לפני המקום, שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'". וכתב הרמב"ם ז"ל שלא יהא גבוה ג' טפחים. וכתב עוד: היה גבוה ג' ויש בו ד' אמות על ד' אמות, הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות, אף על פי שאין בו ד' על ד' מותר להתפלל, שאין גובהו ניכר, כיון שחלק רשות לעצמו.
האומנין שעושין מלאכה לבעל הבית יכולים להתפלל בראש הזית או בראש התאנה, ואין כאן משום לא יעמוד על גבי מקום גבוה ויתפלל, דכיון שעלו לעשות מלאכתן הוי כמי שעולה לעלייה. ובשאר האילנות צריכין לירד. ומפרש בירושלמי הטעם, לפי שטרחתן מרובה, פירוש, שטורח להן באלו לירד יותר משאר אילנות. ובעל הבית בכולן צריך לירד.
וצריך שיהיו חלונות פתוחין לו, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנאמר: "וכוין פתיחין ליה בעיליתיה". ופירש רש"י, שהחלונות גורמין שיכוין לבו שיסתכל כלפי שמים ולבו נכנע. ולפי זה צריך שיהיו פתוחים לאותו רוח שיתפלל.
ולא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, דאמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, פירוש בבקעה. ולא בחורבה, ולא אחורי בית הכנסת, דאמר רבי חלבו: המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. והני מילי דלא מיהדר אפיה לבי כנישתא, אבל אי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה, לפי שאנו מתפללין למזרח, כשהוא מתפלל אחורי בית הכנסת שהוא במערב ומחזיר פניו לבית הכנסת נמצא שמחזיר פניו לרוח שהציבור מתפללין. אבל אם הוא אינו הופך פניו לבית הכנסת, נראה כב' רשויות. ואפילו לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין אסור, שנראה ככופר כיון שאינו נכנס. והני מילי כשהוא פנוי, אבל כשהוא נושא משא, ניכר שמפני משאו נמנע. ואפילו אם הוא פנוי, אם הוא לבוש תפילין נראה שאינו כופר. ואפילו אם הוא פנוי ובלא תפילין, אם יש בית הכנסת אחרת בעיר, או שיש לאותה בית הכנסת פתח אחר, אין לחוש, שאין לחשדו ככופר, דשמא יכנס בפתח אחרת או לבית הכנסת אחרת.
לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הציבור, דאמר רבי יוחנן: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, פירוש עם הציבור. ואמר רב נחמן: אסור לו לאדם שיקדים תפילתו לתפילת הציבור, ובציבור שנו. ואפילו הוא אנוס, שאינו יכול לילך לבית הכנסת, טוב לו לכוין השעה שהציבור מתפללין בה, דכתיב: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", ודרשינן: אימתי הוא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. ואמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לתוכה להתפלל, נקרא שכן רע, ולא עוד אלא שגורם לו ולבניו גלות.
וצריך לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה, ואפילו בשבת שאסור לפסוע בו פסיעה גסה. וכשיצא ממנה אסור לרוץ.
ומותר לרוק בה. ומיהו מפני הכבוד, דורסו ברגליו או מכסהו בגמי.
ואמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים, שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כנגד כולם. ואמר רבי יהושע בן לוי לבניו: אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא, פירוש, השכימו והעריבו לבית הכנסת, כי היכי דתוריכו חיי:
שנים שנכנסו לבית הכנסת, וסיים אחד תפילתו קודם חבירו ומיהר לצאת ולא המתין לחבירו, אין תפילתו נשמעת. ואם המתין לו, שכרו הרבה מאד. ופירש רבינו חננאל, דוקא בימיהם שבתי כנסיות היו בשדות ושכיחי מזיקין. ויש אומרים דאף בשלנו בלילה צריך להמתין, ור"י היה ממתין אף בשלנו ביום.
גרסינן בפסחים: לתפילה ארבעה מילין. והני מילי לפניו, אבל לאחריו עד מיל חוזר, טפי לא. ופירש רש"י: לתפילה – להתפלל בעשרה, שאם הוא הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בעשרה צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה. אף על פי שיש פירושים אחרים שמפרשים בענין נטילת ידים, שצריך לילך לפניו ד' מילין כדי שיהיו לו מים ליטול ידיו לתפילה ולאחריו מיל, פירוש רש"י עיקר, לכן צריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הציבור. והני מילי להמון העם, אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו, מצוה להתפלל בו אפילו אין לו עשרה, דרבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוי תליסר כנישתא בטבריא לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי, פירוש בבית המדרש. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא. כיון דשמענא להא דאמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ואמר רב חסדא: מאי דכתיב: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"? אמר הקב"ה: אוהב אני שערים המצויינין בהלכה מכל בית כנסיות, לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא. ומיהו אדוני אבי ז"ל כתב בתשובת שאלה וז"ל: טוב להתפלל עם הציבור בעשרה, כי זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, וגם אין תורתנו כל כך אומנתנו, ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלין, נבטל תורתינו בשעת תפילה ונשלם אותה בשעות אחרות ונצא ידי חובותינו בתורה ובתפילה. וגם אם אין תלמיד חכם מתפלל עם הציבור, ילמדו אחרים קל וחומר ממנו ולא יחושו על התפילה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטילות, כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו, עד כאן.
ויקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך גדול (ס"א לצורך מצוה), דאמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו. ואין די לו במה שיקבע לו בית הכנסת להתפלל בה תדיר, אלא גם בבית הכנסת שקובע בה צריך שיהיה מקומו קבוע וידוע ולא ישב היום כאן ולמחר במקום אחר, דהכי איתמר בירושלמי, אמר רבי תנחום בר חייא: צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת, שנאמר: "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם", השתחוה לא נאמר אלא "ישתחוה", משמע שהיה תדיר משתחוה שם.
ולא ישב מיד אצל הפתח, אלא יכנס שיעור שני פתחים, דאמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ויתפלל, שנאמר: "לשמור מזוזות פתחי". ויש אומרים שלא ימהר להתפלל, אלא ישהה כדי הילוך שיעור שני פתחים, אבל אם יושב סמוך לפתח אין לחוש. והר"מ מרוטנבורג היה אומר, דוקא כשבית הכנסת פתוחה לרשות הרבים, מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין, אבל אם אינה פתוחה לרשות הרבים שפיר דמי. ונראה שאין לחלק, דהא יליף טעמא מקרא, וגם גרסת הירושלמי: לעולם יכנס אדם לפנים משתי דלתות, מאי טעם? "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום", משמע דלאו משום פתיחת הפתח הוא, ומשמע נמי כפשטיה שיכנס לפנים משני דלתות:
וצריך שלא יהא שום דבר חוצץ בינו לבין הקיר. והארון והתיבה אינן חוצצין, אבל שאר כל דבר או כלים וכיוצא בהם או בעלי חיים חוצצין. ולא יתפלל בצד רבו ואחריו, וכל שכן שלא יתפלל לפניו ואחריו לרבו, ואם הרחיק ממנו ד' אמות מותר. וצריך שיהא המקום נקי מצואה ומי רגלים וריח רע מכל הדברים שכתבתי למעלה גבי קריאת שמע, וכן אם התפלל ומצא צואה במקומו או הפסיק באמצע מפני מי רגלים שהיו שותתין על ברכיו או מפני שראה המקום מטונף, בכולם הוי דינא כמו בקריאת שמע.
בית יוסף[עריכה]
המתפלל צריך שיכין מקום לתפלתו וכו' דתניא לא יעמוד אדם על גבי מטה וכו' — בסוף פרק קמא דברכות (י.). וכתב ה"ר מנוח שאם כוונתו להשמיע לציבור, אפילו על גבי כסא וספסל מותר. וכן כתב בספר אהל מועד, וכן כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל והכלבו בשם רב מתתיה, וכן כתב רבינו ירוחם בשם רב חנוך גאון, וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם אצל חזרת ש"צ התפילה. ובתוספתא דברכות פרק ג: לא יעמוד אדם על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל; אם היה זקן או חולה, הרי זה מותר:
וכתב הרמב"ם שלא יהא גבוה ג' טפחים — בפרק ה מהלכות תפילה. וטעמא, משום דכל פחות מג' כארעא סמיכתא הוא ושרי. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, דהא דתניא: לא יעמוד על גבי מטה וכו', ואחר כך אמר: ולא על מקום גבוה, ולא כללם בחדא מחתא בשיאמר: לא על מקום גבוה, יראה שבא להודיענו שעל גבי מטה או על גבי ספסל או על גבי כלי – אפילו שלא יהיה גבוה ג' טפחים לא יתפלל עליהם, לפי שיש לחוש לטירדא, שהוא טרוד שמא יפול ולא יתכוין בתפילתו; ואחר כך אמר: ולא על מקום גבוה, ואפילו שלא יהיה כלי אלא קרקע עולם, ע"כ. ואחר כך כתב דבא"ח כתב שלא הקפידו אלא בגבוה י', אבל בפחות מי' לית לן בה, ע"כ. ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל דאסר בגבוה ג' טפחים:
וכתב עוד היה גבוה ג' ויש בה ד' אמות וכו' וכן אם היה מוקף מחיצות וכו' עד כיון שחלק רשות לעצמו — בפרק ה מהלכות תפילה:
האומנין שעושין מלאכה לבעל הבית יכולין להתפלל בראש הזית וכו' — בפרק היה קורא (דף טז.), תנו רבנן: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ופירש"י: מתפללין בראש הזית ובראש התאנה. בזמן שעוסקין בהם, מפני שענפיהם מרובים ויכולים לעמוד שם שלא בדוחק, ואין שם פחד ליפול, לפיכך מתפללין בראשן; אבל בשאר אילנות אין מתפללין: בין כך ובין כך. כלומר, בין מתאנה בין משאר אילנות: יורד ומתפלל. דהא אינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו: לפי שאין דעתו מיושבת עליו. מבעיתותא, ואם הקלו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה, לא הקלו אצל בעל הבית. וכתב הרא"ש: לפי שאין דעתו מיושבת עליו. הא לאו הכי מצי להתפלל; ולא דמי להא דאמרינן: לא יעמוד על גבי כסא וכו', דכיון דעולה באילן לעשות מלאכתו – הוי כאדם שעולה לעלייה ומצי להתפלל, אלא שאין דעתו מיושבת עליו:
ומה שמפרש בירושלמי: לפי שטרחתן מרובה, כתבו תלמידי ה"ר יונה שנאמרו בו כמה פירושים; והנראה למורי יותר נכון, שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות – יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטלו ממלאכתן בה, ולפיכך אמרו שיתפללו לשם. אבל בשאר אילנות דליכא ביטול – ירדו, ע"כ. ולפירוש זה נתכוון רבינו:
וצריך שיהיו חלונות פתוחים לו דאמר רחב"א אמר ר"י לא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות וכו' — בסוף פרק אין עומדין (דף לד:). ופירש רש"י שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע. ולפי זה צריך שיהיו פתוחין לאותו רוח שיתפלל, וכן כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות תפילה, וצריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן. ותלמידי ה"ר יונה כתבו: אפשר לומר שהטעם הוא מפני שעל ידי ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוין כראוי. אי נמי רוצה לומר, שיהיו פתוחים החלונות כנגד המזרח, כדאיתא בקרא נגד ירושלים, מפני שעל ההבטחה הזאת יכוין בתפלתו כנגד המקום יותר ותהיה תפילתו רצויה ומקובלת, ע"כ. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסימן צ"ד בס"ד:
ולעניין מספר החלונות שצריך להיות בבית הכנסת, לא נתפרש בתלמוד ולא בדברי הפוסקים, אבל בספר הזוהר כתב בפרשת אלה פקודי שצריך להיות בו י"ב חלונות לסיבת סוד נכמס:
ולא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה דאמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא — גם זה שם בסוף פרק אין עומדין. ופירש רש"י הטעם, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב, שמאחר שהוא במקום מגולה ואינו נכנע לפני בוראו להסתתר במקום נסתר, אף על פי שאין נעלם מנגד עיניו, הרי זה עז פנים. והתוספות כתבו: ואם תאמר, הא כתיב "ויצא יצחק לשוח בשדה"? ויש לומר, דהתם מיירי בהר המוריה. אי נמי בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילים שם בני אדם לעבור והולכי דרכים, עכ"ל. ותימה, דלתירוץ שני משמע דהוי טעמא כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, ואין זה טעם לקוראו חצוף:
ולא בחורבה — פשוט בריש ברכות (דף ג.) דמפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה להתפלל: מפני החשד, ומפני המפולת, ומפני המזיקין:
ולא אחורי בית הכנסת דאמר רבי חלבו המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע וכו' — גם זה בפרק קמא דברכות (דף ו.). וכתב הר"י: פירש רש"י שהפתחים של בתי כנסיות שלהם היו פתוחים בכותל מערבי, ופונים כנגד ההיכל שעומד בכותל מזרח, ואחורי בית הכנסת קורא אותו הצד שהפתחים פתוחים בו דהיינו המערב, וכשמתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע מפני ג' דברים. האחד, מפני שכולם בפנים והוא בחוץ; ועוד, שאותם בבית הכנסת מתפללין כלפי מזרח, והוא מתפלל ופניו כלפי המערב; ועוד, שאחוריו כלפי בית הכנסת. והוא הדין כשעומד בבית הכנסת, אין לו להתפלל למערב, אלא שאינו נקרא רשע כיון שעומד בבית הכנסת ומשתתף עם הציבור. אבל אם היה עומד מבחוץ לצד כותל מזרח, אף על פי שאחוריו כלפי כותל מזרחי של בית הכנסת, כיון שמתפלל ופניו כלפי מזרח כמו שהצבור מתפללין אינו נקרא רשע. וכשהוא אחורי בית הכנסת ומהדר אפיה לבי כנשתא, הואיל ומתפלל פניו כלפי מזרח כמו הציבור, אע"פ שעומד בחוץ לית לן בה. וכתב עוד ה"ר יונה, שר"י מפרש בהפך, דאחורי בית הכנסת היינו אחורי כותל מזרחי שאין שם פתחים, וכשעומד אחורי אותו כותל ואחוריו כלפי הכותל, אע"פ שפניו כלפי רוח מזרחית ונמצא שמתפלל לרוח שכל הציבור מתפללין, נקרא רשע מפני שני דברים: מפני שכל הציבור בפנים והוא בחוץ, ומפני שאחוריו כלפי בית הכנסת. וכי מהדר אפיה לבי כנישתא, כיון שפניו כלפי כותל מזרחי, אע"פ שעומד בחוץ ונמצא שהוא מתפלל כלפי רוח מערב וכל הקהל כלפי מזרח, לית לן בה, כיון שפני כל הקהל כלפי כותל מזרחי ששם ההיכל, ופניו גם כן כלפי אותו כותל. והביא ראיה לפירוש זה מדתניא בפרק תפילת השחר (דף ל.): היה עומד אחורי הכפורת, יראה עצמו כאילו עומד לפני הכפורת; כלומר: יחזיר פניו לקיר מערבי ששם הכפורת ויראה בלבו כאילו היה עומד בפנים עם ישראל ועומד לפני הכפורת עצמו. ומדברי התוס' נראה שהם סוברים שרש"י מפרש דאחורי בית הכנסת היינו אחורי הכותל שאין שם פתחים, ודחו דבריו ופירשו הם דאחורי בית הכנסת היינו הכותל שפתוחים בו הפתחים וכמו שכתב ה"ר יונה לדעת רש"י. ודברי רבינו כפירוש הזה שהסכימו בו התוס' וכתבו ה"ר יונה בשם רש"י.
וכתב עוד ה"ר יונה: ולדברי הכל אם עומד בחוץ לצד צפון או לצד דרום ואחוריו לבית הכנסת נקרא גם כן רשע, מפני שכולם בפנים והוא בחוץ וחוזר אחוריו לבית הכנסת. מיהו אם פניו לבית הכנסת, דברי הכל לא נקרא רשע אע"פ שעומד בחוץ, כיון שפניו כלפי בית הכנסת. ואע"פ שנמצא שאינו מתפלל לרוח מזרח כשאר הקהל אין לחוש, כיון שאינו מתפלל למערב הפך ממה שמתפללין הקהל, ע"כ: והגהת מיימון כתבו בפרק ה: נמצא פירוש ר"י איפכא מפירוש רש"י ופירוש רש"י איפכא מפירוש ר"י, לכן יש להחמיר כדברי שניהם; ואם כן, העומדים חוץ לבית הכנסת למזרח או למערב אל יהפוך פניו למזרח או למערב, דאם כן הוי כדו בר לאחד מן הפירושים; אלא יהפוך פניו לצפון או לדרום, עכ"ל סמ"ק. ויש מפרשים אחורי כמו חוץ כמו (שיר השירים ב, ט) "הנה זה עומד אחר כתלינו". ולפי זה אף לצדדין אסור, עכ"ל (ונראה דכיון שדברי י"מ לא נמצא בדברי הפוסקים לא חיישינן להו וכבר כתבתי בסמוך בשם הר"י הפך סברת י"מ וכדברי הר"י נקטינן) [בדק הבית: צריך להעביר הקולמוס על כל זה:]
וזה לשון ארחות חיים בשם רבינו האיי: אם היו פניו כלפי בית הכנסת וכנגד ארץ ישראל, יתפלל אחורי בית הכנסת אם ירצה. אבל כשמחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ונמצאו מוחזרות מבית הכנסת, וכן אם החזיר פניו לבית הכנסת והם מוחזרות מארץ ישראל, אין לו להתפלל. מכאן אתה למד שאסור להתפלל בעזרות שבמזרח אלא לצד צפון או לצד דרום, שאם התפלל למזרח העזרה – אחוריו לבית הכנסת, ואם לצד בית הכנסת – אחוריו כלפי ארץ ישראל, עכ"ל.(א)
ונשאל הרמב"ם על מדרש העומד לצדדי בית הכנסת, אם רשאי להתפלל ואחוריו לבית הכנסת ופניו לרוח שהציבור מתפללין בו. והשיב: כל החצרות הסמוכות לבית הכנסת, שנמצא הכותל בינם ובין בית הכנסת, מותר להתפלל באותם החצרות, בין יחיד בין ציבור, בין שיהיו פני המתפלל מכוונות כנגד כותל בית הכנסת, בין שיהיה כותל בית הכנסת כנגד אחוריו. ולא חלק אדם בזה לעולם, ולא עלה על לב חכם ששמענו שמעו שיש בזה שום איסור בעולם. דמימרא דרב הונא אינו אלא בבית הכנסת העומד לרחבה ופנוי מכל סביביו, נמצא העומד אחורי בית הכנסת הזה ומתפלל ואחוריו לבית הכנסת – מזלזל בבית הכנסת, והרי הוא כאותם שאמר בהם: "אחוריהם אל היכל ה'", שהרי בית הכנסת עומד באמצע כמגדל, וכל בית הכנסת מקדש הוא. אבל בתוך ביתו, ומתפלל כנגד ארץ ישראל כראוי, ואחוריו אל כותל ביתו שהוא כותל בית הכנסת, אין בזה זלזול, ולא יראה כמי שמחזיר פניו מכנגד ההיכל, שאין הדבר ניכר. וראיה לדבר, המעשה שהביא על הדין מימרא, דההוא גברא דהוה מצלי וכו', חלף ההוא טייעא חזייה וכו'; וכי בתוך ביתו היה עומד? אלא בדרך היה בתוך הרחוב, ולפיכך כשעבר הערבי בדרך וראה אותו שהחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ונמצאו אחוריו לבית הכנסת, הרגו. וזה דבר פשוט וידוע לכל בכל מקום, החצרות סמוכים לבית הכנסת, והעם מתפללין שם לכל רוח שתהיה כנגד ארץ ישראל, עכ"ל:
ואפילו לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין אסור וכו', עד דשמא יכנס בפתח אחרת או בבית הכנסת אחרת — בפרק קמא דברכות (דף ח:) ובפרק הרואה (דף סא.). וכתב רבינו ירוחם: וכמו כן, דווקא שאינו הולך רכוב. וטעמו, משום דבקצת נוסחי איכא בפרק הרואה: "ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא, אבל רכיב חמרא לית לן בה"; כלומר, דכשהוא רוכב נראה שמפני שהוא טרוד בשמירת בהמתו אינו נכנס, ולא מיחזי ככופר. וכתב הר"י, דלדברי הכל האי אחורי בית הכנסת היינו הצד שבו הפתח, דכיון שעובר על הפתח ואינו נכנס – נראה כפורק מעליו עול התפילה; דאילו כשעובר מהצד שאין בו פתח, ליכא למחשדיה:
לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הצבור דאמר ר' יותנן אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' — בפרק קמא דברכות (דף ח.). ומפרש רבינו דבבית הכנסת דקאמר היינו עם הציבור; ומשמע מדבריו שאם אינו מתפלל עם הציבור, לא שאני לן בין מתפלל בבית הכנסת למתפלל בבית אחר. אבל הר"י כתב בשם הגאונים, שאפילו כשאין הציבור מתפללין יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת, מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת ציבור. ועוד יתבאר בסימן זה כמה מילין צריך אדם לילך כדי להתפלל עם הציבור:
ואמר רב נחמן אסור לו לאדם שיקדים תפילתו לתפילת ציבור ובציבור שנו — בפרק תפילת השחר (דף כח:). וכתב ה"ר יונה: כלומר כשעומד בבית הכנסת אין לו להקדים ולהתפלל, אלא ימתין כדי שיתפלל עם הציבור, שתפילת הרבים היא רצויה יותר לפני המקום. אלא אם רואה שהשעה עוברת ואין הציבור מתפללין, מתפלל הוא בפני עצמו. עד כאן. וגם הכלבו כתב, דכדי להתפלל תפילה בעונתה שרי. ורבינו כתב בסימן תר"ך שהרא"ש, כשהיה רואה שהיו מתאחרין ביום הכיפורים, היה מתפלל מוסף יחיד כדי להתפלל בזמנה. ואף על פי שאין בדבריו הכרע אם היה מתפלל בציבור או שלא בציבור, נלמוד מדברי ה"ר יונה דאפילו בציבור שרי:
ואפילו הוא אנוס שאינו יכול לילך לבית הכנסת טוב לו לכוין השעה וכו' — בפרק קמא דברכות (דף ז:), אמר ליה רב יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא, ופירש רש"י: תש כחי. ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר. אמר ליה: מאי כוליה האי? אמר ליה: דאמר ר' יוחנן משום רשב"י, מאי דכתיב: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון"? אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין:
אמר ריש לקיש כל שיש לו בית הכנסת בעירו וכו' עד וכשיצא ממנה אסור לרוץ — הכל בפרק קמא דברכות (ו: ח.):
ומותר לרוק בה — פשוט בסוף פרק הרואה (דף סב:). וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות תפילה:
ומה שכתב: ומיהו מפני הכבוד דורסו ברגליו וכו' — [ירושלמי] בפרק מי שמתו, כתבוהו הר"י והרא"ש בסוף פרק הרואה, רבי יהושע בן לוי אמר: הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבת עינו. ר' יונתן רקק ושייף. וכתב הרשב"א בפרק מי שמתו: וליתא לדריב"ל, דהא אסיקנא בפרק הרואה שהוא מותר. ומכל מקום צריך לשפשף כר' יונתן, דבהא לא איירי תלמודא דידן:
ומה שכתב: או מכסהו בגמי — כן כתב הר"י בפרק מי שמתו, שאם יש בבית הכנסת תבן או גמי רוקק עליו ואינו צריך לשפשף, שהרי הרקיקה מכוסה בגמי; וכן כתב שם הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל:
אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים וכו' — בפרק שלשה שאכלו (דף מז:):
אמר רבי יהושע בן לוי לבניו אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא וכו' — בפרק קמא דברכות (דף ח.):
שנים שנכנסו לבית הכנסת וסיים אחד תפילתו קודם חבירו וכו' — שם (דף ה:). וכתב הר"י, דהוא הדין אם נכנסו הרבה בני אדם לבית הכנסת, אף על פי שלא נכנסו ביחד, שאותם שנשארו אחרונים יש לאחד להמתין לחבירו. מיהו אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפילתו, אין חבירו חייב להמתין לו; דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס, איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם ישאר יחידי. וכתב עוד: וכי אמרינן שחבירו חייב להמתינו, דוקא כשאינו מאריך בדבר אחר אלא בתפילתו; אבל אם הוא מאריך בבקשות ובדברים אחרים, אין חבירו חייב להמתינו בשום עניין, עכ"ל.
ומה שפירש רבינו בשם רבינו חננאל, כן כתב הר"י בשמו, וכן כתבו התוס' בשם רבינו תם. והרי"ף כתב: הא פירשוה רבנן ואוקמוה בתפילת ערבית, שאם הניחו יחידי ויצא, חוששין שמא יבא לידי סכנה.
ומה שכתב: ור"י היה ממתין אף בשלנו ביום — מדברי התוס' נראה דמשום חומרא בעלמא היה עושה כן, וגם המרדכי כתב: ור"י היה מחמיר אף בבתי כנסיות שלנו, והיה מאריך בתפילתו עד שיצאו כולם, ואם בתוך כך היה אדם בא בבית הכנסת, היה מעיין בספר עד שגמר תפילתו. ונכון אף לנו להחמיר, עכ"ל. אבל ה"ר יונה כתב, דנראה שאפילו בבתי כנסיות שבעיר יש זה הדין, שדרך העולם כשאדם עומד יחידי בתפילה, תפילתו מתבלבלת:
גרסינן בפסחים — בפרק אלו עוברין (דף מו.), ואיתיה נמו בפרק העור והרוטב (דף קכב:). ודין אם צריך לחזר אחר מים לנטילה בשעת תפילה, יתבאר בסימן צ"ב בס"ד.
מצאתי כתוב בשם ספר אגודה: לתפילה, אם יש עשרה עד ד' מילין, ימתין. וכל שכן שלא ישכים אדם לילך מן העיר שמתפללין שם בעשרה, אם יכול לבא למחוז חפצו בעוד היום, ושלא יהא צריך לילך יחידי אחר התפילה:
והני מילי להמון העם וכו' ← אדלעיל קאי, שכתב: לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הציבור, ועל ידי זה גלגל כמה דיני תפילת בית הכנסת; והשתא קאמר, דהני מילי שצריך להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, להמון העם; אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו, מצוה להתפלל בו. אי נמי אמאי דסמיך ליה קאי, שכתב שצריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הציבור, וקאמר דהני מילי להמון העם; אבל מי שיש לו מדרש קבוע, מצוה להתפלל בו ביחיד מלהתפלל בבית הכנסת עם הציבור, דר' אמי ור' אסי אף על גב דהוו תליסר כנישתא בטבריא וכו', כדאיתא בפרק קמא דברכות (דף ח.). וכתב ה"ר יונה: פירשו רבני צרפת, שאפילו בלא י' היו עושין כן, מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יום ולילה מלהתפלל בבית הכנסת עם הציבור. אבל הרמב"ם כתב בפרק ח מהלכות תפילה: והוא שיתפלל שם תפילת הציבור, כלומר בעשרה. ואם תאמר: אם כן, מאי רבותיה דבית המדרש? תירץ ה"ר יונה, שאף על פי שבבית הכנסת היו מתקבצים הרבה בני אדם, וברוב עם הדרת מלך, אפילו הכי היו רוצים יותר בעשרה בלבד בבית המדרש מלהתפלל בבית הכנסת עם רוב עם. וכתב עוד, שאפילו לדעת הרמב"ם, אין צריך עשרה אלא למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד למקום אחר; דכיון שדרכו להתבטל מלימודו בשעה שהולך ללמוד, יש לו להתפלל בעשרה או ללכת לבית הכנסת. אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנתו, אין לו ללכת לבית הכנסת אם לא ימצא עשרה, מפני שנמצא מתבטל מלימודו בשעת הילוכו, וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל. והביא ראיה לדבר(ג):
ומיהו אדוני אבי ז"ל כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: טוב להתפלל עם הצבור בעשרה וכו' — בכלל ד':
אם מפסיקין מתלמוד תורה לתפילה כתב רבינו בסימן ק"ו:
ויקבע מקום לתפילתו וכו' דאמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו — בפרק קמא דברכות (דף ו'):
ומה שכתב: ואין די לו במה שיקבע לו בית הכנסת שיתפלל בו תדיר וכו' — כן כתב שם הרא"ש וזה לשונו: לא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבית הכנסת אחד, אבל אם הוא מתפלל באחת מב' מקומות שפיר דמי, דאמרינן בירושלמי פרק תפילת השחר: אמר ר' תנחום בר חייא, צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת, שנאמר: "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים", השתחוה לא נאמר אלא "ישתחוה". וכן כתב הגהות מיימון פרק ה, ודלא כה"ר יונה שכתב: הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו, לא אמרו זה במקומות של בית הכנסת, דכיון שכולם מקום תפילה היא אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזוית זו; אלא רוצה לומר שקובע מקום לתפילתו בביתו, שפעמים שאינו יכול לילך לבית הכנסת, מתפלל בביתו ומייחד מקום ידוע לכך, עכ"ל. וכיון דהרא"ש והגהות מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
ולא ישב מיד אצל הפתח אלא יכנס שיעור ב' פתחים דאמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים וכו' — בפרק קמא דברכות (דף ח.). ופירש רש"י: ב' פתחים רוחב יכנס לפנים, שלא ישב סמוך לפתח, דנראה עליו כמשאוי עיכוב בית הכנסת ויהיה מזומן סמוך לפתח לצאת. וכתוב בא"ח: יכנס שיעור ב' פתחים שהם ח' טפחים, דשיעור פתח אחד ד' טפחים. וכתב ה"ר יונה: ודווקא בימיהם, שלא היה מקום מיוחד לכל אחד ואחד; אבל עכשיו שכל אחד מכיר את מקומו, אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום, שדבר ידוע הוא שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. ולפי דרך זה נראה שמי שאין לו מקום ידוע אצל הפתח, שאין לו לשבת שם. ואית דמפרשי שישהה בזה השיעור. והרא"ש כתב: יש מפרשים, שלא ימהר ויתפלל מיד כשנכנס, אלא ישהה שיעור ב' פתחים, אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי. ומיהו בירושלמי פרק אין עומדין גרסינן, רב חסדא אמר: זה שנכנס לבית הכנסת צריך ליכנס לפנים מב' דלתות; מאי טעמא? "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום":
ומה שכתב רבינו בשם הר"מ, כן כתב הגהות מיימון החדשות בפרק ח מהלכות תפילה. ונראה שהר"מ מפרש דשיעור שני פתחים רוחב קאמר, כפירוש רש"י, ולאו מטעמיה, אלא טעמא מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין. ומשום הכי כתב דלא אמרן אלא בבית הכנסת הפתוח לרשות הרבים, אבל אם אינו פתוח לרשות הרבים לית לן בה. וכתב רבינו דמהירושלמי משמע דלעולם צריך ליכנס שיעור ב' דלתות, ולא חילק בין פתוח לרשות הרבים לפתוח למקום אחר, והיינו דלא כהר"מ. וגם משמע מהירושלמי שהמימרא היא כפשטה, דשיעור רוחב ב' פתחים קאמר ולא שישהא שיעור ב' פתחים כדברי היש מפרשים. ולענין הלכה נכון לחוש לכל הפירושים:
וצריך שלא יהא שום דבר חוצץ בינו לבין הקיר — פשוט בפרק קמא דברכות (דף ה:). ומשמע התם דמיטה חוצצת. וכתבו התוס' דמילתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק, אבל מיטה נראה שאין זה קבוע, ע"כ. ונראה דהיינו דווקא מיטה שבזמן חכמי התלמוד שהיא לישיבה, אבל מיטה דידן העשויה לשכיבה הויא קבע:
וכתב ה"ר דוד אבודרהם בשם חידושי דב"ש, דווקא דבר שהוא חוצץ, כגון הפסק מיטה שהוא מקום חשוב שרחבו ד' וגבהו י'; אבל דבר מועט אינו נקרא הפסק, שאם כן היאך מתפללים בבית הכנסת לפני הספסלין שיושבין בהן? וכן כתב בא"ח בשם הראב"ד. וכתב עוד הר"ד אבודרה"ם שנשאל הרמב"ם, מהו הדבר הנקרא חוצץ בינו ובין הקיר, ולמה מנעוהו, ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותן על כותלי הבית לנוי ובהם צורות שאינן בולטות, אם זה בכלל האיסור או לא. והשיב שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפילה הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו, והבגדים התלויים אינם אסורים, אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית, כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה. והבגדים המצויירים אף על פי שאינן בולטות, אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו, כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו. ואנחנו רגילים להעצים עינינו בעת התפילה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר, עכ"ד(ד):
ומה שכתב רבינו דבעלי חיים חוצצין, לא ביאר רבינו אם אדם הוא בכלל בעלי חיים ומפסיק. אבל המרדכי כתב דאינם חוצצין, כדאמרינן בפרק אלו נאמרין (דף לח:) לעניין ברכת כהנים: פשיטא אריכי באפי גוצי לא מפסקי, וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. ודקדק כן מדאמרינן: לא יתפלל אדם אחורי רבו, משמע דווקא אחורי רבו, אבל אחורי אדם אחר לית לן בה, עכ"ל, וראיה טובה היא. [בדק הבית: וכן כתוב בהדיא בירושלמי פרק ב דראש השנה. ואכתבנו בסימן ק"כ. עד כאן]: אבל בספר הפליאה כתב שצריך ליזהר מלהתפלל אחרי שום אדם, וטוב לחוש לדבריו:
ולא יתפלל בצד רבו ואחוריו — בפרק תפילת השחר (דף כז:), אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו. ופירש רש"י: כנגד רבו. אצל רבו, ומראה כאילו הם שווים: אחורי רבו. נמי יוהרא הוא. והתוס' כתבו, דיש מפרשים דטעמא דאחורי רבו, מפני שנראה כמשתחוה לרבו. וה"ר יונה כתב, דבגמרא משמע דטעמא דאחורי רבו, מפני ההפסקה, כי שמא יצטרך רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בעוד שהוא מתפלל, ולא יוכל להפסיק.
ומה שכתב: וכל שכן שלא יתפלל לפניו ואחוריו לרבו — פשוט הוא, שזה יותר ביזוי. וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל.
ומה שכתב: ואם הרחיק ד' אמות מותר — כן כתב שם הרב רבי יונה והרא"ש. ונראה דילפי לה מדאיתא התם בסמוך: אסור לעבור כנגד המתפללין. איני, והא רב אמי ורב אסי עברי? רב אמי אמי ורב אסי חוץ לד' אמות הוא דעברי. אלמא דכל חוץ לד' אמות חשיב כרשות אחר בפני עצמו. ומיהו משמע מדבריו דלא מהני ריחוק ד' אמות אלא להתפלל אחורי רבו או כנגדו, אבל להתפלל ואחוריו לרבו אפילו רחוק כמה, לא(ה):
ואמרינן שם בגמרא, דרבי ירמיה צלי אחורי דרב. ואותביניה מדאמר רב יהודה אמר רב, אל יתפלל אדם אחורי רבו? ומשני, שאני רבי ירמיה דתלמיד חבר הוה. ומיהו משמע לי דלהתפלל ואחוריו לרבו – אפילו תלמיד חבר נמי לא, דביזוי גדול הוא:
וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם בעל המאורות, דהא דאמרינן שלא יתפלל אחורי רבו, דווקא כשהוא ביחיד; אבל בציבור, אם הוא כך סידור ישיבתן, אין כאן חששא שמקבל אותו כאלוה, עכ"ל. וכן כתב באהל מועד, וסיים בה: ולמי שמפרש אחורי רבו לפי שמצערו, שאחר שיסיים אינו יכול לפסוע ג' פסיעות, אם זה הוא הטעם, אין הפרש בין ביחיד בין בבית הכנסת, עד כאן לשונו. ולעניין הלכה יש לחוש לזה אפילו בציבור:
וצריך שיהא המקום נקי מצואה ומי רגלים וכו' — בכולם הוי דינא כמו בקריאת שמע, כן כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות תפילה: "כללו של דבר, כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לקריאת שמע, כך מרחיקין לתפילה", עכ"ל. ויש קצת דינים שנאמרו בגמרא לעניין תפילה, וכתבם רבינו בדיני קריאת שמע, כדי שיהיו כל דינים אלו מצויים במקום אחד:
אם היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית הכנסת, נראה שיצא מבית הכנסת וגומר תפילתו, ולא יפסיק וישתוק עד שיביאו מים ויטילו על המי רגלים, דשמא ישהא כדי לגמור את כולה ויצטרך לחזור לראש. וכן כתב הרוקח בסימן שכ"ד וזה לשונו: תינוק השתין בבית הכנסת, ויצא רש"י מבית הכנסת והתפלל; דקיימא לן, הפוסק באמצע תפילתו, אם לא שהה כדי לגמור את כולה, חוזר למקום שפסק; ואם לאו, חוזר לראש. היה עומד בתפילה וצואה לפניו, מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד' אמות, ואם אי אפשר לפניו, ילך לצדדיו עד שירחיקנה ד' אמות, עד כאן לשונו: [בדק הבית: ולפי מה שפסקתי בסימן ס"ה בשם קצת פוסקים, שאפילו שהה כדי לגמור את כולה [אינו חוזר לראש], אינו צריך לצאת מבית הכנסת]:
כתוב בתרומת הדשן, שמי שהוא בדרך קרוב למלון, אם יוכל להסתלק מן הדרך כל כך שקרוב הדבר לגמרי שלא יבואו עוברי דרכים ויפסיקוהו, שפיר טפי להתפלל בדרך מלהתפלל במלון בעיר שכולה גויים, מפני שבעיר הרבה דמותים של עבודת גילולים ובתי עבודה זרה, וכמעט אין מלון שלא תמצא בה הרבה דמותים של עבודת גילולים. אמנם אם אין בירור שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בשדה, גם שאפשר לו למצוא חדר או קרן זוית במלון שיוכל להתפלל שם בלב פנוי ולא יבלבלוהו בני הבית, אז שפיר טפי להתפלל במלון:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
לא ע"ג מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל ולא ע"ג מקום גבוה נראה דלא זו אף זו קאמר דלא מיבעיא ע"ג מטה שהוא ישן עליה בלבד אלא אפי' על גבי כסא שהוא יושב עליה לפעמים ואפילו ע"ג ספסל שיושב עליה תמיד לא תימא כיון ששלשה כלים אלו מיוחדים לתשמישו א"כ גם כשעומד עליהם ומתפלל ה"ל כעולה בעלייה שהוא דר שם ומתפלל קמ"ל דלא דמי לעלייה דמשתמש בה ג"כ בעמידה אבל הני ג' כלים אין דרכו כלל להשתמש בהם בעמידה א"כ כשעומד עליהם ומתפלל מראה גבהות לפני המקום ב"ה ואסור ואמר עוד דלא מיבעיא ג' כלים אלו דגבוהים טובא מסתמא אלא אפילו ע"ג מקום גבוה קצת כיון שהוא גבוה ג' טפחים ה"ל מקום גבוה ואסור אבל פחות מג' כארעא סמיכתא דמי ולא חשיב מקום גבוה. ולפ"ז ניחא דבחולה וזקן שרוב היום הוא שוכב במטה יכול לעמוד עליה ולהתפלל דחשבינן ליה כעולה בעלייה שהוא דר שם ומתפלל שהרי לא עלה על המטה כדי להתפלל שם וכ"כ ב"י דאיתא בתוספתא אם היה זקן או חולה מותר ומזה הטעם כתב ה"ר מנוח ג"כ דאם כוונתו להשמיע לצבור אפילו ע"ג כסא וספסל מותר דחשבינן ליה כעולה בעלייה ומתפלל דכיון שלא עלה במקום גבוה אלא מפני שהצורך הביאו לכך שיעלה לשם א"כ אין בזה משום דמראה גבהות לפני המקום וכמו שיתבאר בסמוך גבי האומנין אבל ר"י אבוהב פי' דע"ג מטה וכסא וספסל אסור אפי' גבוה פחות מג' טפחים לפי שהוא טרוד שמא יפול ולא יתכוין בתפלתו וא"כ הא דתניא שאין גבהות לפני המקום לא קאי אלא כשמתפלל במקום גבוה כשאינו כלי אלא קרקע עולם דליכא טירדא ואינו אסור אלא בג' טפחים וצ"ל לפירושו דהא דתני מטה וכסא וספסל לא הוי בדרך לא זו אף זו דבחדא בבא לא תני תנא לא זו אף זו אלא דוקא בתרי ותלתא בבי כמ"ש התוס' בדוכתי טובא אלא הכי קאמר בין מטה בין כסא בין ספסל דאין חילוק בין מטה שהיא רחבה וקבוע טפי מכסא ובין כסא שהוא רחב קצת ובין ספסל קטן שאינו רחב כלל בכולם אסור משום דאיכא טירדא שמא יפול ולפ"ז אין היתר לא לזקן ולא לחולה ולא כדי להשמיע לצבור כיון דאיכא טירדא ואינו יכול להתכוין אלא דקשה אמאי תנא להו בחדא בבא כיון שאין דינם שוה אלא העיקר דע"ג מטה וכסא וספסל נמי אינו אסור אלא בגבוה ג' טפחים משום דמראה גבהות אבל פחות מג' טפחים שרי דליכא טירדא בפחות מג' טפחים אפילו ע"ג ג' כלים אלו והכי נקטינן וכן פסק בש"ע ודלא כהרב בהגהת ש"ע שאוסר בג' כלים אלו אפילו אינן גבוהין ג' וכר"י אבוהב דליתא:
האומנין שעושין מלאכה וכו' ברייתא פרק היה קורא והכי פי' דהמתפלל בעודו בראש האילן אית ביה תרתי חדא אית ביה משום דמתפלל במקום גבוה ואסור וכיון דאית ביה איסורא אין לו היתר משום ביטול מלאכה אידך דאינו יכול להתפלל בכוונה מפחדו כן יפול ואמר דבאומנין שעלו למלאכתן לית בה משום דאסור להתפלל במקום גבוה כיון שלא עלו מתחלה על האילן כדי להתפלל שם אלא עלו למלאכתן וחשיב כמי שעולה בעלייה שהוא דר שם ומתפלל בעלייה דאין בזה משום דמראה גבהות לפני המקום ב"ה כיון שלא היתה עלייתו לשם תפלה כדי להתפלל במקום גבוה ולפ"ז אין חילוק בין זית ותאנה לשאר אילנות דכיון שעלו למלאכתן ליכא איסורא משום דמראה גבהות כו' אבל לאידך טעמא דכיון שהוא טרוד שלא יפול אינו יכול לכוין בתפלתו בזה יש לחלק בין זית ותאנה שטורח הוא להם לירד ואם אתה מחייב אותן לירד יהיו שוהין הרבה ויתבטלו ממלאכתן של בעל הבית שהן משועבדים לו למלאכה זו הילכך הקלו עליהן שלא לירד אבל בשאר אילנות דליכא טורח חייבו אותם לירד דליכא בהו משום ביטול מלאכה של בעל הבית אבל בע"ה לעולם צריך לירד אפילו בזית ותאנה משום דלית ביה משום ביטול מלאכה דאינו משועבד למלאכה שהוא ברשו' עצמו אבל מטעם דמראה גבהות ליכא אפי' לגבי בעל הבית אע"ג דלא עלה באילן לעשות מלאכה מ"מ לא עלה באילן כדי להתפלל שם אלא עלה לצרכו לראות בפועליו והלכך כשהגיע זמן תפלה בעודו על האילן היה רשאי להתפלל שם ואין בזה משום דמראה גבהות וכו' אלא דכיון דאינו יכול לכוין בתפלתו חייבוהו לירד אפילו בזית ותאנה כיון שאין בו משום ביטול מלאכה:
וצריך שיהיו חלונות פתוחים וכו' בס"פ אין עומדין:
ומ"ש ולפ"ז וכו' כלומר דאילו לאידך טעמא שכתב ה"ר יונה ומביאו ב"י שע"י ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוין כראוי ע"כ לפ"ז אין לחוש אם הם פתוחין לרוח אחר דכיון דאיכא אור במקום שמתפלל דעתו מתיישבת אבל הרמב"ם כתב טעם שלישי דצריך לפתוח חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן וגם טעם זה כתב ה"ר יונה וכדאיתא בקרא נגד ירושלים מפני שעל ההבטה הזאת יכוין בתפלתו כנגד המקום יותר ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת עכ"ל ואף על פי דהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה וכדלקמן בסי' צ"ה היינו דוקא בשעת תפלת י"ח עצמה מיהו קודם התחלת תפלת י"ח צריך שיתן עיניו לחלונות שבאותו רוח שהתפלל ולהתכוין שיתפלל נגד ירושלים. וב"י בסי' צ"ה כתב ע"ש הר"י אבוהב שאם יסתכל דרך העברה כלפי שמים בתוך התפלה יכנע לבבו:
ולא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה כו' בס"פ אין עומדין וכתבו התוס' וא"ת הא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה וי"ל דהתם איירי בהר המוריה כלומר שנקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצות ובעל הלבוש כתב טעם מדעתו ולא נהירא אי נמי בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים עכ"ל נראה דר"ל דכיון שרגילין שם לעבור ואעפ"כ לא חשש לבני אדם הרואין אותו מתפלל נקרא חצוף לפי שאינו חושש להצנע לכת עם אלהיו שיהא נכנע לפניו אבל יצחק היה מתפלל בשדה שלא עבר לשם אדם מעולם וחשוב כאילו היה במקום נסתר והב"י הבין דברי התוס' דכיון דרגילים שם בני אדם לעבור יפסיקוהו עוברי דרכים ותמה עליהם דאין זה טעם לקראו חצוף ושרי ליה מאריה ונראה עוד לתרץ קושיית התוס' דיצחק לא היה מתפלל במקום פרוץ אלא בין האילנות היה מתפלל וזהו שאמר הכתוב לשוח ולא אמר להתפלל לשון המיוחד לתפלה אלא אמר לשוח דמשמע נמי שהתפלל בין השיחים מסתתר ביניהם בשעת תפלה:
ומ"ש רבינו בבקתא פי' בבקעה נראה דלפי דבפרק נערה קאמר תלמודא על תנאי כתובה את תהא יתבי בביתי כו' בביתי ולא בבקתא דפירושו לשם בי עקתא כלומר בית קטן וצר לכך כתב רבינו דכאן אין כך פירושו דודאי בבי עקתא יכול להתפלל אם יש בו חלונות אלא פירושו בבקעה:
ולא אחורי בית הכנסת וכו' לפי שאנו מתפללין למזרח וכו' נראה דהאי לפי דקאמר רבינו ה"פ הא דבקרא רשע בדלא מהדר אפיה ואינו נקרא רשע בדמהדר אפיה ה"ט לפי שאנו מתפללין למזרח וכשהוא מתפלל אחורי בית הכנסת שהוא במערב ונקרא המערב אחורי בית הכנסת לפי שבו הפתחים והעם פונים כנגד ההיכל שהוא במזרח והוא עומד אחורי העם א"כ בדמהדר אפיה אינו נקרא רשע אבל בדלא מהדר אפיה נראה כב' רשויות ולבני בבל הוי איפכא לפי שהם במזרחו של א"י ומתפללין למערב ופתחי בית הכנסת שלהן הוא במזרח וכשמתפלל אחורי בית הכנסת מקום שהפתחים שם ומהדר אפיה אינו נקרא רשע וכו' ואיכא לתמוה קצת כיון שרבינו מביא דברי רבא שהיה בבבל ה"ל לפרש דבריו כמו שהוא בבבל וממילא היינו יודעים דלדידן שאנו מתפללין למזרח הוה איפכא אך קשה דהא קרא כתיב תסרח על אחורי המשכן וכתיב אחורי המשכן יחנו ימה אלמא דהצד שאין בו פתח הוא נקרא אחורי הבית והצד שבו הפתח הוא נקרא פני הבית וכפי' ר"י שהביא רבינו יונה מיהו בהך דאסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללים בע"כ צריך לפרש דהצד שיש בו פתח קרי לה אחורי בית הכנסת שהרי אמר ולא אמרן אלא דליכא פיתחא אחריתא וכו' אלמא דאחורי משמע הכי ומשמע הכי אי נמי דאחורי בלשון חכמים משמע במקום הפתחים דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וז"ל התוס' רפ"ב דעירובין (דף י"ח) בד"ה ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין בתוספתא דמגלה אין פותחין בית הכנסת אלא למזרח שכן מצינו במשכן שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה מזרחה וגו' ונראה דקסבר האי תנא דשכינה במערב והיו משתחוים למערב או היתה א"י וב"ה במערבם דכתיב ויתפללו דרך ארצם וכתיב וכוין פתיחן ליה בעיליתיה קבל ירושלים והשתא לכאורה נראה דאחורי בית הכנסת היינו לצד הארון ומיהו אין נראה דבסוף פרק קמא דברכות אמר ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בית הכנסת אמר ליה אליהו כדו בר קיימת קמי מרך פי' כב' רשויות וקאמר לא שנו אלא דלא קא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה ואם היה עומד לצד הארון כ"ש דאי מהדר אפיה לבי כנישתא דמיחזי כב' רשויות שהציבור משתחוים למזרח והוא משתחוה למערב ועוד דאמר בפרק הרואה אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין ולא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה אם כן משמע לפי שעובר לפני הפתח ואינו נכנס בה. ונראה דאחורי בית הכנסת היינו לצד פתח בית הכנסת וקורא אחורי לפי שהוא אחורי העם עכ"ל וצריך לבאר דבריהם דמ"ש ונראה דקא סבר האי תנא דשכינה במערב וכו' כלומר אין לפרש דאעפ"י דמתפללים לצד מזרח שבו הארון אפי' הכי צריך שתהא הפתח במזרח כדיליף מקרא דהא ודאי ליתא דכי כתיב קרא במשכן הוא דכתיב שהיו משתחוים למערב לצד הכפורת אבל לדידן איפכא מיבעי לן למיעבד לפתוח במערב ולהשתחות למזרח לצד הארון שבמזרח ולפיכך צ"ל דהך תוספתא סובר דשכינה במערב וכו' ונמשך לפ"ז דקשה דכיון דאחורי ב"ה משמע ודאי לצד הארון כדכתיב תסרח על אחורי המשכן וכתיב אחורי המשכן יחנו ימה אבל הצד שבו הפתח הוא הנקרא פני הבית כדתנן גבי תרומה ומעשר שאינו מתחייב אלא כשהדגן רואה פני הבית שהכניסו הדגן לאחר מירוח דרך פתח הבית השתא ודאי קשה מהא דאמר דכי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה אדרבה כל שכן דמיחזי כב' רשויות וכו' הניחא אם היינו מפרשים דהפתח הוא במזרח ששם הארון השתא כשמתפלל אחורי בית הכנסת במערב ומהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה וכו' אבל להך פירושא דכשהפתח למזרח הארון הוא במערב ומשתחוים למערב קשיא ועוד הקשו מפרק הרואה דקשיא אף אם נפרש דהפתח הוא ג"כ במזרח מקום שהארון קבוע לשם ומשתחוים למזרח דמה חילוק איכא בין שני פתחים לפתח אחד אי איתא דאחורי בית הכנסת הוא הצד שאין שם פתח אלא צ"ל דאחורי ב"ה בלשון חכמים היינו הצד שבו הפתח ולשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. אכן לפע"ד נראה דא"צ לדחוק בכך אלא בלשון חכמים נמי אחורי ב"ה הוי הצד שאין בו פתח והא דקאמר דאסור לעבור אחורי ב"ה וכו' הכי פירושו דכשהולך בצד שבו הפתח ואינו נכנס לב"ה אלא עובר משם לאחורי ב"ה לצד שאין שם פתח השתא נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת דכל זמן שהוא עומד בצד שבו הפתח אין כאן פורק עול ולא ביזוי כלל דמאן דחזי סבר ייעול בפתח שבאותו צד אבל כשעובר משם לאחורי ב"ה נראה כמבזה ב"ה ופורק עול וקאמר עלה דאי איכא פיתחא אחרינא אין כאן מבזה ב"ה דמאן דחזי סבר דבפיתחא אחריתא ייעול וכן הך דהמתפלל אחורי ב"ה נקרא רשע היינו נמי לצד שאין שם פתח קרי לה אחורי ב"ה וכמ"ש ה"ר יונה ע"ש ר"י דהכותל שאין בו פתח הוא הנקרא אחורי ב"ה א"כ לדידן כשמתפלל אחורי ב"ה דהיינו במזרח ומהדר אפיה אינו נקרא רשע דאע"פ שהקהל מתפללים למזרח והוא מתפלל למערב אינו נראה כשתי רשויות דאדרבה נקרא ירא שמים שנזהר שלא יהיו אחוריו כלפי ב"ה וההיכל וראיה מדתניא בפ' ת"ה היה עומד אחורי הכפורת יראה עצמו כאילו עומד לפני הכפורת כלומר יחזיר פניו לקיר מערבי ששם הכפורת וכו' וכדלקמן בסימן צ"ד ומביאו ב"י כאן מכל מקום כיון שלפי הפי' שכתב רבינו לא שרי אלא בעומד חוץ לבית הכנסת במערב ומהדר אפיה לב"כ אבל בעומד במזרח ומהדר אפיה לב"כ נראה כב' רשויות ואסור יש להחמיר ועוד דעל הראיה שהביא מדתניא גבי אחורי הכפורת יש לפקפק דלא דמי ב"ה שלנו למתפלל אחורי הכפורת דבכפורת ודאי כיון דכל ישראל צריכין להתפלל כנגד ירושלים ובית המקדש והכפורת א"כ כ"ש בעומד אחורי הכפורת דצריך שיחזיר פניו אל הקיר ששם הכפורת אבל ב"ה שלנו שאנו מתפללין למזרח להתכוין כנגד הכפורת אם הוא עומד אחורי בית הכנסת במזרח ומחזיר פניו למערב נראה כב' רשויות כאילו אומר שאין רצוני להתכוין כנגד ירושלים וב"ה והכפורת ועוד לא דמי המתפלל ברחוב אחורי בית הכנסת העומד באמצע כמו מגדל דמיחזי כב' רשויות לעומד במערב בעזרה בי"א אמה שבין כותל דקדשי קדשים לכותל מערבי של עזרה דלשם הכל רשות אחד ויפול לחזור פניו לכל רוח שירצה כמ"ש הרמב"ם בתשובה ומביאו ב"י וכן פסק בש"ע ועיין בב"י שכתב די"מ להחמיר אף בצפון ודרום אפילו במהדר אפיה לב"כ מיהו בב"ה שלנו ועומד למערב ומהדר אפיה לבי כנישתא למזרח ודאי דשרי לד"ה ודלא כדמשמע מהגהת מיימוני שהביא ב"י וכן הוא בהגה' סמ"ק סימן י"ב וכן פסק בש"ע ותימה הא ודאי דאפי' למאן דמפרש אחורי ב"ה הוא צד מזרח ואפ"ה בדמהדר אפיה לב"כ ליכא איסורא מודה דבעומד במערב ומהדר אפיה לב"כ כ"ש דשרי שהרי הוא מחזיר פניו למזרח לאותו רוח שהצבור מתפללין כנגד א"י וב"ה וקדשי קדשים:
לא יתפלל אדם אלא בב"ה עם הצבור דא"ר יוחנן וכו' נראה דלפי דרבינו היה גורס בדר' יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה נאמר ואני תפלתי וכו' וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש ואיכא לפרש דאפילו אינו מתפלל עם הצבור יתפלל בב"ה דכיון שהוא מיוחד לתפלת צבור ובשעה שהצבור מתפללין בב"ה התפלה נשמעת כדילפינן מואני תפלתי וכו' לפיכך אין תפלתו של אדם נשמעת כשאינו מתפלל עם הצבור אלא בב"ה וכ"כ ה"ר יונה ע"ש הגאונים ומביאו ב"י והא ליתא לדעת רבינו אלא הכי פי' בב"ה עם הצבור אבל בלא צבור לא שאני לן בין ב"ה לבית אחר ובמקצת ספרים הגירסא היא אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה בשעה שהצבור מתפללין שנאמר ואני תפלתי וכו':
ואמר רב נחמן אסור וכו' פי' כשאינו מתפלל בב"ה אלא דמתפלל בביתו אין בו איסור אבל כשהוא בב"ה עם הצבור ומקדים תפלתו לתפלת צבור איכא איסורא אלא דאם צריך הוא למהר תפלתו כגון שיוצא לדרך יצא מב"ה ויתפלל בביתו מיהו כתב ה"ר יונה דאם ממהר להקדים תפלתו בצבור לפי שרואה שהשעה עובר' שרי דאם ילך לביתו להתפלל שם איכא לחוש שהשעה עוברת בשעת הליכה ופשוט הוא דזה שרי וכן נהג הרא"ש כדכתב רבינו בסימן תר"ך ומדברי ב"י נראה דמסתפק בזה להרא"ש ואין כאן ספק אלא ודאי דאי איכא חששא פן תהוה השעה עוברת בשעת הליכה יתפלל ואי ליכא חששא שתהא עוברת בשעת הליכה אסור לו להתפלל בצבור:
ומותר לרוק בה וכו' בפרק הרואה ודוקא שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעת תפלת י"ח אסור לרוק כדלקמן בריש סימן צ"ד ובעל הלבוש כתב מותר לרוק בבית הכנסת דאם לא כן לא יוכל להתפלל כהוגן וכו' ולאו בתפלת י"ח קאמר לא יוכל להתפלל כהוגן דבתפלת י"ח ודאי אסור לרוק אלא בתפלת מיושב כגון בק"ש וברכותיה קאמר מותר לרוק דלא יכול להתפלל כהוגן:
ואריב"ל אקדימו ואחשיכו לב"כ פי' השכימו והעריבו וכו' פ"ק דברכות ואיכא למידק למה לא אחר בהדי' אשכימו ואחשיכו ואפשר דאתא לאורוי' דבשחרית יקדים עצמו לבא לב"ה כדי שמיד אחר התפלה ילך לבית המדרש ואע"פ שממהר לצאת מב"ה אין לחוש כיון שאינו ממהר לצאת אלא כדי שלא יתבטל מתלמודו בערבית אמר אחשיכו שלא ימהר לילך שלא יתבטל מלמודו וגם אל ימהר לצאת מב"ה כיון שאינו הולך מבהכ"נ לבית המדרש אלא לביתו לפיכך יאחר עצמו מלצאת מבה"כ עד חשיכה וכ"ז בכלל אחשיכו וגם בכלל ואחשיכו שצריך להחשיך בערבית להמתין לחברו כמ"ש רבינו בסמוך:
שנים שנכנסו לב"ה וכו' בפ"ק דברכות (סוף דף ה') ונראה דדוקא כשהתחילו להתפלל ביחד אלא שאחד הקדים לסיים קודם חברו אבל אם אחד התחיל תפלתו בשעה שלא יוכל לסיים עמו תפלתו אין חבירו חייב להמתין לו דאדעתא דהכי התחיל להתפלל דאינו מפחד אם ישאר יחידי וכ"כ ה"ר יונה ומביאו ב"י וזהו דעת רבינו שכתב שנים שנכנסו לב"ה וסיים אחד תפלתו קודם חברו וכו' דדוקא כשהתחילו ביחד והאחר מיהר והקדים לסיים קודם חבירו ובגמרא נפקא לן מקרא לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך פי' לו המתנת על מי שמקיים מצותי היא מצוה תפלה מעומד שהיית ממתין מלצאת עד שיסיים חבירו למצותי הוא התפלה ויהי כנהר שלומך ורש"י והר"י לא פי' כך ע"ש ולשון הש"ע אם נשאר אדם יחידי וכו' חייב חברו להמתין לו משמע אפילו חבירו נכנס לבסוף וליתא אלא כדפי':
וה"מ להמון העם אבל מי שיש לו מדרש קבוע וכו' אפילו אין לו עשרה וכו' נראה דרבינו סובר דרבותא דר' אמי ור' אסי היא דהוו מצלי ביחידי ביני עמודי היכא דהוו גרסי דאי הוו מכנפי עשרה ומצלי ביני עמודי מאי רבותייהו דקאמר אע"ג דה"ל תליסר ב"כ בטבריה אדרבה ביני עמודי היכי דהוו גרסי ודאי עדיף טפי מבי כנישתא דלא גרסי בהו וכ"פ ה"ר יונה אבל הרמב"ם סובר דרבי אמי ור' אסי הוו מכנפי עשרה ביני עמודי והוו מצלי ורבותייהו דאע"ג דא"ר יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה בשעה שהצבור מתפללין שנא' ואני תפלתי וגו' אפ"ה לא הוי ניחא להו להתבטל מלימודם ולילך לב"ה אלא מכנפי עשרה ביני עמודי ומצלי:
ולא ישב מיד אצל הפתח וכו' וי"א שלא ימהר וכו' נראה דלהני תרתי פירושי הוי טעמא שלא יהא נראה דתפלתו דומה עליו כמשאוי ואסמכוה אקרא דלשמור מזוזות פתחי והרמ"מ מפרש כפי' הראשון דלא ישב סמוך לפתח אלא סובר שהטעם הוא שלא יביט לחוץ וכו' ולכן אם אינו פתוח לר"ה ש"ד לישב אצל הפתח וגם א"צ לשהות כדי הילוך ב' פתחים וכתב ב"י ונכון לחוש לכל הפי':
ומ"ש ונראה שאין לחלק וכו' עד משמע דלאו משום פתיחת הפתח היא וכו' יש להשיב דר"מ ס"ל דכיון דתלמודא יליף מקרא דלשמור מזוזות פתחי ולא יליף מקרא דלשקוד על דלתותי אלמא דס"ל דדוקא בפתוח לר"ה קאמר קרא דיכנס שיעור שני פתחים ולא ישב אצל הפתח הפתוח אבל אם אינה פתוחה לר"ה ש"ד והיינו דכתיב מזוזות פתחי כלומר כשהוא פתוח ואע"ג דבירושלמי יליף מקרא דלשקוד על דלתותי דמשמע אפילו אינה פתוחה אלא הדלת נעול נמי צריך שיכנס לפנים משני דלתות תלמודא דידן עיקר דהוא בתרא וראה דהירושלמי יליף לה מלשקוד על דלתותי ונאדי לה מהך ילפותא ויליף לה מלשמור מזוזות פתחי אלמא דוקא בפתוח לר"ה ועוד נלפע"ד דס"ל לר"מ דהך דהירושלמי דרשא אחריתי היא דלא אתא ללמוד דיכנס אדם שיעור ב' דלתות דכבר למדנוה מקרא דלשמור מזוזות פתחי אלא אתא ללמד דכל בית הכנסת צריך שיעשו עזרה לפני בית הכנסת כדי שיכנס אדם לפני' משני דלתות דוגמת האול' שהיה לפני ההיכל דלא כבתי תפלות של עובדי עבודת גלולים דאינן נכנסין אלא לפנים מדלת אחד ונראה דהטעם הוא להורות דאע"פ דבמדת מלך מי שמבקש איזה שאלה מן המלך אינו נכנס לפני המלך לטרקלין שלו אלא עומד בחצר ושואל ע"י עבדו של מלך שנכנס לטרקלין לפני המלך אבל במדת מלך מלכי המלכים הקב"ה אסור לשאול ע"י אמצעי לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ומשום עיקר זה צריך האדם ליכנס לפנים מב' דלתות כלומר דאע"פ שבאתי לעזרה שלפני הטרקלין של ממ"ה הקב"ה אין אנכי מבקש ע"י אמצעי שיכנס לטרקלין ולשאול שאלתי ע"י אחד ממשרתיו אלא אני נכנס לבית הכנסת עצמו לטרקלין של מלך מ"ה הקב"ה ומבקש מלפניו יתברך ולא על ידי שום אמצעי וק"ל ובאלה הדברים רבה פרשה כי תבא אמרו הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת ולמה כן שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר וכו' נראה דר"ל שמונה פסיעות שאתה פוסע כדי להורות על עיקר זה להתפלל לפניו יתב' ולשאול ממנו בעצמו ולא ע"י שליח שיהא אמצעי בינו לבין הקב"ה ועל כן נותן לך שכר על קיום וחוזק אמונה זו בלב כל ישראל שעי"כ נכנסין דלת לפנים מדלת וכדאמרן:
וצריך שלא יהא שום דבר חוצץ וכו' בפ"ק דברכות וכתבו התוס' דמילתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק אבל מטה נראה שאין זה קבוע ע"כ וכתב ב"י ונראה דהיינו דוקא מטה שבזמן חכמי התלמוד שהיא לישיבה אבל מטה דידן העשויה לשכיבה הויא קבע עכ"ל ותימה דלמאי שסובר ב"י דהתוס' באו לפסוק הוראה דמטה הוה הפסק לאיזה צורך כתבו הוראה לזמן חכמי התלמוד ועוד הלא מפורש בתלמודא דמטה דידהו הוה הפסק וא"כ קשה מאי אבל מטה נראה שאין זה קבוע דמאי נראה דקאמרי כאילו חידשו הדין מדעתם והרי הוא מפורש בגמרא ועל כן הדבר פשוט דעל מטה דידן קאמרי התוס' דנראה שאין זה קבוע דכיון שלפעמים משנין מקום המטה ממקום זה למקום אחר ולא דמי לארון ותיבה שהוא קבוע במקום אחד לעולם דאע"פ דמוציאים התיבה לרחוב העיר בתעניות מכל מקום חוזרין ומכניסין אותה ומעמידין אותה במקומה הראשון וה"ל קבע כנ"ל פשוט. ואפשר דגם ב"י הבין כך מדברי התוס' אלא שבא לחלוק עליהם דנראה לחלק בין מטה דחכמי התלמוד למטה דידן מיהו העיקר כמ"ש התו' ומטעמא דפי' והכי נקטינן דמטה דידן נמי הוי הפסק:
ומ"ש או ב"ח חוצצין מיהו כתב במרדכי דאדם אינו חוצץ כדאיתא פרק אלו נאמרין פשיטא אריכי בפני גוצי לא מפסקי ועוד כתב ב"י ע"ש הר"י אבוהב דהכי משמע נמי מדקאמר לא יתפלל אדם אחורי רבו אלמא דוקא אחורי רבו אבל אחורי אדם אחר לית לן בה ונראה דראיה זו איכא למידחי דאחורי רבו איכא איסורא אבל אחורי אדם אחר ליכא איסורא מיהו איכא ליזהר לכתחלה אפילו אחורי אדם אחר משום הפסקה וחציצה אבל מהך דפ' אלו נאמרין איכא ראיה דליכא אפי' הפסקה ועיין בב"י ובש"ע כתב דב"ח אינן חוצצין והוא ט"ס. וכן פי' הרב בהגהת ש"ע:
ולא יתפלל בצד רבו ואחוריו בפ' ת"ה ומה שכתב רבינו וכ"ש שלא יתפלל לפניו ואחוריו לרבו אע"פ שדבר פשוט הוא לא כתבו אלא כדי להורות שאם הרחיק ממנו ד' אמות מותר אפילו אחוריו לרבו דכל שהוא רחוק ממנו ד' אמות ה"ל רשות אחר בפני עצמו והכי משמע בסימן ק"ב גבי תפלת חנה דאמרה לעלי הנצבת עמכה בזה ללמד דעלי לא היה יושב בד' אמות של תפלתה לא מן הצדדין ולא מאחוריה אבל באמה החמישית היה יושב מדכתיב עמכה בה"א והשתא קשה היאך היה יושב לאחריה וחנה מתפללת ועוברת על דברי חכמים דכ"ש דאסור באחוריו לרבו אלא בע"כ דברחוק ד' אמות מותר אפילו אחוריו לרבו ודלא כדכתב ב"י דלהתפלל ואחוריו לרבו אפי' רחוק כמה לא דליתא אלא מותר חוץ לד' אמות וכדברי רבינו ועיין במ"ש בס"ד בסימן ק"ב:
דרכי משה[עריכה]
(א) ונראה דאף במערב שרי אם מחזיר אפיה לבי כנישתא, בין לרש"י בין לר"י; ולא נקט צפון ודרום אלא לרבותא, וכל שכן מערב אם מהדר אפיה לבי כנישתא. ודלא כמו שנמצאו בהגהות סמ"ק שכתב וזה לשונו: אותן העומדים חוץ לבית הכנסת למזרח או למערב, בשמתפללין לא יחזיר פניו למזרח או למערב, דאם כן לא הוה מהדר אפיה לגבי ציבורא לאחד מן הפירושים, אלא יהפוך פניו לצד צפון או לצד דרום. ולא ידענא כשעומד במערב ומתפלל למזרח אמאי אסור, לכן נראה מה שכתבתי:
(ב) ובסמ"ג דמהאי טעמא בני הישובים יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללין:
(ג) ומצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים, דאותן תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בבית הכנסת ביום כיפור בשעה שהציבור מתפללין, ומשמיטין עצמן מלהתפלל אותן תחינות ובקשות וסליחות, לאו שפיר עבדי:
(ד) ובמרדכי ריש כל הצלמים ע"ד וא' תשובת ר' אפרים לרבי יואל על צורות עופות וסוסים המצויירים בבית הכנסת, אם מותר להתפלל שם. והשיב דאין כאן בית מיחוש. ור' אליקים צוה להסירם בעיר קלוניא. ור"מ כתב: אלו המציירין צורות במחזורים לא יפה עושין, שמתוך כך שמסתכלים בהם אינם מכוונים לבם; אבל משום לא תעשה לך פסל ליכא כו'. ובתשובת הרא"ש כלל ה' סימן ב' כתב: בגדים המצויירים עליהם דבר עבודה זרה או איזה דבר תפלות, אסור לישב עליהן בבית הכנסת, וכל שכן להניחן בצדי בית הכנסת, עכ"ל:
(ה) ומדברי הטור לא משמע כן, אלא כל רחוק ד' אמות כרשות בפני עצמו הוא ובכל ענין שרי: