טור אורח חיים פט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן פט | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות תפילה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, שהיא כנגד תמיד השחר, ומאותה שעה ואילך הוא זמנה. ומכל מקום עיקר מצותה עם הנץ החמה, אלא שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא.

ונמשך עד סוף ד' שעות. ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות [ס"א: ואם עבר ולא התפלל אחר ד' שעות, יתפלל עד חצות], אף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא.

וכיון שהגיע זמן תפילה, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, אבל אם פגע בו, יכול ליתן לו שלום.

ואסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל, ולא לאכול ולא לשתות. ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר: ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך; אחר שנתגאה זה, מקבל עליו עול מלכות שמים? וכתב אבי העזרי שמותר לשתות מים, דלא שייך בהו גאוה. ודוקא בחול, אבל בשבת ויום טוב כתב דאסור משום הקידוש. ואדוני אבי ז"ל היה שותה מים בשבת בבוקר קודם תפילה, שאין הקידוש אוסרו, כיון שעדיין לא הגיע זמנו.

ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר, כתב הרמב"ם ז"ל שאין צריך להפסיק. ואדוני אבי ז"ל כתב בשם ר"י שצריך להפסיק.

ואפילו ללמוד פירש רש"י שאסור משהגיע זמנה. ור"י מפרש דבריו, דהיינו דווקא מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת, דאיכא למיחש דילמא מיטריד בגירסיה ויעבור זמן קריאת שמע ותפילה; אבל מי שרגיל לילך לבית הכנסת אין למיחש.

אף על פי שעיקר מצותה עם הנץ החמה, מי שהוא אנוס, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר, וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנו. ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפילה, הכי עדיף טפי, שיתפלל בביתו מעומד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפילה. כי הא דאבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו מקדמי ומיזל לאורחא הוו מקדמי ומצלי, פירוש, מקדמי לעיקר מצותה שהוא הנץ החמה, והיו הם מקדימין מעלות השחר. כמאן? כי האי תנא: השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, ומתפלל; ולכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל; פירוש, בזמנה. במאי קא מיפלגי? מר סבר תפילה מעומד עדיף, ומר סבר מיסמך גאולה לתפילה עדיף. ופסק רבינו חננאל כאבוה דשמואל ולוי, והלכות גדולות פסק כרבי שמעון בן אלעזר. ואדוני אבי ז"ל הסכים לפסק רבינו חננאל:

בית יוסף[עריכה]

זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר וכו' — ריש פרק ד' דברכות (דף כו:) תנן: "תפילת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר עד ד' שעות". ומסיק בגמרא (דף כז.) דהלכתא כרבי יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. ואסיקנא דעד סוף ד' שעות קאמר. וגרסינן בגמרא (דף כו.), "ורמינהי: מצותה", כלומר של קריאת שמע, "עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום". כלומר, ומשמע ליה דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דווקא, והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד' שעות? ומשני: "כי תניא ההיא, לותיקין". ופירש רש"י: לותיקין המקדימים למצוות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו, מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל; וכי תנן במתניתין, למאחרים, שלא יאחר יותר, שמשם ואילך עבר הזמן.

וכתב שם הרא"ש: תפילת השחר עד חצות וכו'. ותחילת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח, מידי דהוה אתמיד של שחר, אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה, כדכתיב: "ייראוך עם שמש", מכל מקום אם התפלל בזו השעה יצא. והתנא לא חש לפרשו, דמילתא דפשיטא היא, כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד, הוא הדין לכל זמן המוקדם, עכ"ל. וגם התוס' כתבו בשם רבינו חננאל גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי דבסמוך, שזמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר. וכן דעת הרמב"ם, שכתב בפרק ג מהלכות תפילה: "תפילת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה", ואחר כך כתב: "המתפלל תפילה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדחק אחר שיעלה עמוד השחר, יצא".
ור"י כתב: "זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות, ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד. ועוד פשוט בתפילת השחר, דאם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח, יצא". ונראה שהוא סובר, דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (דף ט.): "לתפילה כאחרים", דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו, להתפלל קאמר. ונראה לי גם כן שהוא סובר, דמשיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר – זמן אחד הוא, כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא"ש בריש פרק תפילת השחר. ולא ידעתי מי הכניסו לר"י בזה, שהרי פירש רש"י דבזמן הנחת תפילין איירי ולא בזמן תפילה, וכן פירש ה"ר יונה ז"ל:

ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה שכר תפילה מיהא איכא — כן כתבו שם הרי"ף והרא"ש. ואע"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות, היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה; וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ונראה שלמדו כן, מדפריך בגמרא אהא דתנן: תפילת השחר עד חצות, ותו לא? והאמר ר' יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים. שחרית, מתפלל במנחה שתים? ומשני, כוליה יומא מצלי ואזיל; עד חצות יהבי ליה שכר תפילה בזמנה, מכאן ואילך שכר תפילה יהבי ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה. דמשמע מהכא, שאע"פ שעבר זמן התפילה, כוליה יומא יהבי ליה שכר תפילה, דלא גרע קודם חצות לרבי יהודה מאחר חצות לכולי עלמא. ולפי זה צריך לומר, שמה שכתבו הרי"ף והרא"ש "אע"ג דליתא לדרבנן" וכו', לאו למימרא דמכח סברת רבנן ילפינן הכי, אלא הכי קאמר: אע"ג דליתא לדרבנן, ואם כן הוה משמע למימר דאחר ד' שעות לא יתפלל כלל, ליתא, אלא מתפלל ושכר תפילה מיהא יהבי ליה, דלא גרע ממתפלל אחר שהגיע תפילת המנחה. וגם כן נראה לי דעד חצות שכתבו הפוסקים לאו דוקא, דעד זמן תפילת המנחה הוא מתפלל והולך. ואין להקשות, דאם כן הוה ליה למימר שאם התפלל אחר ד' שעות עד הלילה, אע"פ שאין לו שכר תפילה בזמנה וכו'? דאיכא למימר דשאני אחר זמן המנחה שצריך להתפלל תפילת המנחה קודם, וכבר נתבאר זה בדבריהם במקומו. ולפי שיטה זו היה נראה לומר, דאחר ד' שעות אינו מתפלל אלא אם כן נתאחר מלהתפלל בטעות או באונס, אבל אם הזיד ולא התפלל קודם ד' שעות אינו מתפלל אחר כך, דכיון דמדין טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים ילפינן לה, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דדווקא בטעה איתמר, אבל אם הזיד אין לו תשלומין. אלא שהרמב"ם כתב: ואם עבר או טעה והתפלל אחר ד' שעות עד חצות היום, יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה; וכך הם דברי רבינו. ולפיכך נראה לומר, דלא ילפינן דין אחר ד' שעות מדין טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים, דאיכא למימר שאני התם שהוא זמן תפילה מיהא; אלא מדאמרי רבנן עד חצות ילפינן לה, כי היכי דלא נשווי כל כך פלוגתא בין רבי יהודה ורבנן, דלרבי יהודה אם התפלל אחר ד' שעות לא יהבי ליה שכר תפילה כלל, ולרבנן מתפלל והולך עד חצות ויהבי ליה שכר תפילה בזמנה. הילכך ממעטינן בפלוגתייהו, דלכולי עלמא מד' שעות עד חצות שכר תפילה יהבי ליה, בין בשכח בין בהזיד; אלא דלרבי יהודה לא יהבי ליה שכר תפילה בזמנה, ולרבנן יהבי ליה שכר תפילה בזמנה. ולפי זה בדווקא כתבו הפוסקים עד חצות, דמחצות ולמעלה עד זמן המנחה כיון דלאו זמן תפילה הוא כלל אינו מתפלל בשום עניין; ואם התפלל אפשר דברכה לבטלה הוי. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרשב"א שכתב בריש פרק תפילת השחר, אהא דאסיקנא: טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים וכו': מיהו דווקא בזמן תפילה, לפי שכיון שהוא זמן תפילה והוא עוסק בתפילתו, חוזר ומשלים מה שטעה בתפילותיו; אבל שלא בזמן תפילה לא, שאם לא כן, מאי מתפלל ערבית שתים ומתפלל מנחה שתים דקאמר? לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל לאחר חצות, אי נמי טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה הוי ליה למימר, עכ"ל. וזה מחזיק ביד הדרך השני:


וכיון שהגיע זמן תפילה אסור לאדם להקדים לפתח חבירו וכו' — בפרק היה קורא (דף יד.), אמר רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה. מתיב רב ששת: "בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב"? תרגומא ר' אבא במשכים לפתחו. וכתבו תלמידי ה"ר יונה בשם רבני פרובינציא, דאפילו במשכים לפתחו אינו אסור אלא כשמזכיר לו "שלום"(א), משום דשמו של הקב"ה שלום; אבל מותר לומר לו "צפרא דמרי טב", כיון שאינו מזכיר לו שלום. ונראה למורי הרב נר"ו שאפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות לעסק מעסקיו או לשום ענין; אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם התפילה, אפילו זה הלשון אסור, עכ"ל. ור"י כתב: פירוש "שלום", כמו כריעה, אבל שלום בפה מותר, כמו "צפרא דמרי טב" וכיוצא בו. ואפילו כריעה אינה אסורה אלא במשכים לפתחו, אבל אם פגע בו בשום מקום או בבית הכנסת מותר, וכן כתב גאון בתשובה, עד כאן.

ואמאי דאמרינן תו בגמרא שאסור לעשות חפציו קודם שיתפלל, כתב הרשב"א: כלומר ואפילו במוצא חבירו בשוק, כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. וכתב הראב"ד, דהיינו שנהגו לומר "צפרא דמרי טב", כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל, ומפני שהוא משנה בלשון, יזכור, עד כאן. וכן כתב בא"ח. וכתב עוד בא"ח: ובאותן המקומות שנהגו לתת שלום איש לחבירו אחר שאומרים "האל הקדוש", נראה שמכאן יצא להם המנהג, דעד כאן נאסרו אם לא בשינוי דברים, ומכאן ואילך הותרו. וכתב עוד: ובתשובה דקמאי לא חשו חכמים אלא בענין כריעה, אבל בלא כריעה לא חשו ונותן שלום בכל לשון שירצה, בין בדרך בין בבית הכנסת, ואין בכך כלום. והכריעה איסור גמור אפילו בלא נתינת שלום קודם שיתפלל, אבל אם התחיל לברך הברכות, כיון שקיבל עליו עול מלכות שמים בברכות אין לחוש כל כך, עכ"ל(ב):

ומה שכתב רבינו: ואסור לו להתעסק בצרכיו — (שם): אסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל. וכתוב בתרומת הדשן (יח) שראה רבים מן המדקדקים, שהיו נמנעים ללכת לצרכיהם בשחרית עד שהיו נכנסים תחלה לבית הכנסת ואומרים שירות ותשבחות, ואחר כך הולכים לעשות חפציהם. והוא כתב דמפשטא דגמרא משמע דלא שפיר קא עבדי, דאתפילת י"ח שנקבע עיקר לעבודת הקב"ה קפיד תלמודא להקדים אותה לעשיית חפציו(ג):

ומ"ש רבינו: או לילך לדרך — כתב עליו רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהוא שלא בדקדוק, שהרי להלן כותב המחבר המחלוקת שיש בזה, ויש מי שסובר טוב הוא שיתפלל [בזמנה משיתפלל] בבית. אבל בכאן תפס לו סברת הרא"ש שאומר שתפילת הבית עדיף, עכ"ל. ואינו נראה בעיני, דלא דמי; דההיא דלקמן כשהשיירא הולכת ואי אפשר לו להתעכב עד שיגיע זמן תפילה ויתפלל, והכא בשהרשות בידו להתעכב, אלא שהוא רוצה למהר דרכו ולילך קודם שיתפלל, וקאמר שאסור לו לילך קודם שיתפלל, לפי שסובר שהוא בכלל עושה חפציו קודם שיתפלל. והא דאמרינן בפרק היה קורא (שם): כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו, לאו למימרא שאם לא התפלל קודם שאין הקב"ה עושה לו חפציו אבל איסורא ליכא; אלא איסורא נמי איכא, כיון שעושה חפציו קודם שיתפלל:


ולא לאכול ולא לשתות ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך וכו' — פשוט בפרק קמא דברכות (דף י:):

ומ"ש בשם אבי העזרי שמותר לשתות מים וכו' — כתבוהו שם הרא"ש והמרדכי, וכן כתב בהגהות מיימוניות פרק ו. וכתבו עוד בשם סה"מ, שאם הוא צמא הרבה שטוב יותר שישתה מים משיצטער בתפילתו. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו: "אל תקרי גויך" וכו', מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים, שהרי צורך הגוף הן; והשתא דקרינן גאיך במקום גויך, כיון שאין במים גאוה שרי. וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות. ונראה לי שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו, היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא, אלא חכמים אסרוהו; ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דווקא. וכי בעי לאסמוכי אקרא, ראו שלפי פשוטו משמע לאסור אף במים, ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך:

וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, דלדעת אבי העזרי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל, דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי להו ליכא משום גאוה. וכתב הכלבו שיש אומרים דאף מים אסור, כיון שרצונו ונפשו מלא ממה שהוא צריך. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב כן בשם א"ח, שאפילו מים או לרפואה אסור. והוא ז"ל כתב שאין נראה בעיניו, אלא כדברי אבי העזרי עיקר והכי נקטינן. ומצאתי כתוב בשם רבינו טוביה: דווקא בחול, אבל בשבתות וימים טובים שצריך לקדש על שולחנו קודם אכילה אסור לשתות, עכ"ל. וכן כתב בא"ח בשם הר"מ. וזכורני שראיתי כתוב בספר אחד שמתיר לשתות אפילו בשבת ויום טוב, ולא מיתסר מפני שלא קידש, משום דכל שלא התפלל אכתי לא מטי זמן קידושא [בדק הבית: והוא מ"ש רבינו שהיה נוהג הרא"ש], וזה נראה עיקר. וכל שכן שיש פוסקים שמתירים לשתות מים קודם קידוש, כמו שיתבאר בסימן רע"א:

כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות תפילה: הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים, אם יש בו יכולת לכוין את דעתו – יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה. ולפי מה שכתב רבינו בסימן צ"ח בשם הר"מ אהא דכל שאין דעתו מיושבת עליו לא יתפלל, שאין אנו נזהרים עתה בכל זה לפי שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה, אפשר דהני נמי יתפללו ואחר כך יאכלו וישתו. ומיהו אם רצו הצמא והרעב לסמוך על דברי הרמב"ם ז"ל, הרשות בידן:

ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר, כתב הרמב"ם שאין צריך להפסיק — נראה שספר הרמב"ם מוטעה נזדמן לרבינו; דבנוסחאי דידן בפרק ו מהלכות תפילה לא כתב שאין צריך להפסיק אלא בתפילת המנחה, אבל לא בתפילת שחרית. או אפשר שנתחלף לרבינו בין הרמב"ם להרשב"א, דהרשב"א משמע דסבר הכי, כמו שאכתוב בסמוך:

ואדוני אבי ז"ל כתב בשם ר"י שצריך להפסיק — בפרק קמא דברכות. וטעמא, משום דאף על גב דאמרינן בתפילת המנחה: אם התחילו אין מפסיקין, שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם, וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. אבל הרשב"א כתב אהא דאל תקרי גויך אלא גאיך: ודווקא כשאכל לאחר שהגיע זמן התפילה, אבל התחיל קודם לכן אין צריך להפסיק, וכן כתב בתוס', עכ"ל:

ואפילו ללמוד, פירש רש"י שאסור משהגיע זמנה — כך פירש בריש ברכות ([[ברכות ה{ב {{{3}}}|דף ה{ב]]) על הא דתני, אבא בנימין אומר: כל ימי הייתי מצטער וכו' על תפילתי שתהא סמוכה למטתי. וכתבו התוס': לא ידעתי מנא ליה, אבל יש ראיה דשרי ללמוד קודם מדאמרינן בפרק ב: רב מקדים וקאי ומשי ידיה ומברך ומתני פירקיה וקרי קריאת שמע. כי מטא זמן קריאת שמע וכו'. והרא"ש כתב על דברי רש"י: ותימה הוא, מנא ליה הא. ואפשר דמיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת, דאיכא למיחש דילמא מיטריד בגירסיה ויעביר זמן תפילה וקריאת שמע, ע"כ. וה"ר יונה כתב: ואפילו לדברי רש"י אין לאסור אלא כשלומד לעצמו, מפני שיכול להתפלל תחילה ולחזור ללימודו אחר כך; אבל במי שמלמד לאחרים ודאי מותר, כיון שהשעה עוברת, דזכות רבים דבר גדול הוא, ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אחר כך. שכן מצינו ברבינו הקדוש, שהיה מלמד לתלמידיו, וכשהיה מגיע זמן קריאת שמע היה מעביר ידיו על גבי עיניו וקורא קריאת שמע וחוזר ללימודו, ואחר כך היה מתפלל, ולא היה חושש אף על פי שהגיע התחלת זמן התפילה, ולא חיישינן שמא ישכח ויעבור השעה; דכיון שהתפילה דרך הוא להתפלל אותה בכל יום, יתן לבו לדבר ויזכור ויתפלל:

אם מפסיקין מתלמוד תורה לתפילה, יתבאר בסימן צ' בס"ד. מה מלאכות אסור להתחיל סמוך לתפילה, כתב רבינו בסימן רל"ב אצל תפילת המנחה. וכתב הרמב"ם בפרק ו: מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום, אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו, עכ"ל:


אע"פ שעיקר מצותה עם הנץ החמה, מי שהוא אנוס כגון שצריך להשכים לדרך וכו' כי הא דאבוה דשמואל ולוי כי היו בעו מקדמי ומיזל וכו' — בסוף פרק תפילת השחר (דף ל.), אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורתא הוו מקדמי ומצלי, וכי מטי זמן ק"ש קרו. כמאן? כי האי תנא דתניא: השכים לצאת לדרך, מביאים לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא, וכשיגיע זמן ק"ש קורא. השכים לישב בקרון, מתפלל, וכשיגיע זמן ק"ש קורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפילה. ופירש רש"י: קורא ק"ש. ימתין עד שיגיע זמן ק"ש ויקרא ואח"כ יתפלל. במאי קא מיפלגי? מר סבר תפילה מעומד עדיף, ומר סבר מיסמך גאולה לתפילה עדיף. ופירש רש"י: תפילה מעומד עדיף. שיכול לכוין לבו, לפיכך היו מקדימין להתפלל מעומד בביתם, שלא יצטרכו להתפלל בדרך במהלך. ופירש עוד דהוו מקדמי קודם היום. וכתבו התוס' והרא"ש דלא נהירא, דאם כן לא היו יוצאים כלל דעדיין אינו יום. לכך נראה כפירוש ר"ח, דמשעלה עמוד השחר קאמר, והוו מקדמי קודם הנץ החמה ועדיין אינו עיקר זמן תפילה. וכתב הרשב"א בפרק קמא דברכות דהאי ברייתא ביוצא בשיירא, אי נמי במקום שאין שם גדודי חיות ולסטים, דאם לא כן ק"ש היה לו לקרות משעלה עמוד השחר כמבואר בסימן נ"ח. ואע"פ שאינו מהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל קודם צאתו, משום דכולה תפילה בעיא עמידה וכוונה בדאפשר, ואפשר שלא יזדמן לו בדרך. אבל ק"ש שאינה צריכה אלא פסוק ראשון, ואי נמי עד "על לבבך", מזדמן הוא לו בסתם דרכים, הילכך מתאחר הוא למצוה מן המובחר עד זמן המקרא. ואם תאמר: מדקתני "מביאין לו שופר ותוקע" אלמא ביום טוב עסקינן, והיכי קתני ביה "השכים לצאת לדרך"? תירץ הרשב"א דבמשכים לצאת לדרך תוך התחום עסקינן, ואי נמי חוץ לתחום ועל ידי בורגנין:

ומה שכתב רבינו: ופסק ר"ח כאבוה דשמואל ולוי — כן כתבו שם התוספות, ואחר כך כתבו: ומיהו מדקאמר רב אשי לא חזינא לרבנן קשישי דקא עבדי הכי, משמע דאין הלכה כמותם. כלומר, דאיתא בגמרא: רב אשי בשבתא דריגלא מצלי בהדי ציבורא ביחיד מיושב, וכי הוה אתי לביתיה הדר ומצלי. ופירש רש"י, שבעוד שהצבור שומעין מה שלחש לתורגמן היה מתפלל והוא יושב במקומו. אמרו ליה רבנן: ולעביד מר כאבוה דשמואל ולוי? אמר להו: לא חזינא לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי. וכן כתב הרא"ש שהוא דעת בה"ג לפסוק כרבי שמעון בן אלעזר. והרשב"א כתב בשם רבינו האיי דאיכא למימר דבשבתא דריגלא קאמר דלא עבדי רבנן קשישי הכי, אבל היכא דצריך לצאת עביד, ומשקלא מילתא, ודתנא קמא עדיף משום דרבי שמעון בן אלעזר יחיד הוא. והרא"ש גם כן כתב בשם ר"ח דרב אשי לא פליג עלייהו, ולא חזינא לרבנן קשישי קאמר. והיינו טעמא דמהלך בדרך אינו יכול לכוין, הילכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד, אבל רב אשי היה מתפלל מיושב, לכך לא היה רוצה להקדים. ועוד, דעיקר תפילתו היתה מעומד. והעלה הרא"ש דהכי מסתבר, וכיון דהרשב"א והרא"ש ז"ל מסכימים דהלכה כתנא קמא הכי נקטינן:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

זמן תפלת השחר וכו' פלוגתא דת"ק ור' יהודא במשנה ריש פ' ת"ה ואסיקנא (בדף כ"ז) דהלכה כר' יהודא דעד סוף ד' שעות הוי זמנה דקרבן תמיד של שחר נמי לא הוי קרב אלא עד סוף ד' שעות ולא כת"ק דאמר עד חצות היה קרב וכתב הרא"ש דהתחלת הזמן הוי נמי כמו קרבן תמיד משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח ובפ"ג דתמיד תנן א"ל צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח פי' שלא היה אומר כלום עד שהאיר פני כל המזרח שאין מספיק כשהבריק השחר כנקודה בלבד והלכה כמתיא בן שמואל וא"כ התחלת זמן תפלת השחר נמי דוקא כשהאיר פני כל המזרח אלא דעיקר מצותה עם הנץ החמה כותיקין וכתב ה"ר ירוחם זמן תפלה משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד ואם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יצא עכ"ל והקשה ב"י דהא אביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים דאמרי משיכיר את חבירו וכו' ולא לתפלה כאחרים כמו שהבין ה"ר ירוחם ולפעד"נ דדבר פשוט הוא שגם הר"י ס"ל דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים אלא דהר"י ס"ל דהלכה כרב הונא דקאמר דבזמן ק"ש הלכה כאחרים וכדפסק גם רבינו לעיל ריש סי' נ"ח וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפלה א"כ בע"כ גם זמן תפלה לכתחלה צריך שתהיה משיכיר את חבירו וכו' לאחר שקרא ק"ש וברכותיה אלא דאם התפלל קודם שיקרא ק"ש משעלה ברק השחר יצא דכך הוא זמן תפלה כנ"ל פשוט:

ומ"ש ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות כו' כ"כ לשם הרי"ף והרא"ש וכ"כ גם הרמב"ם והאריך ב"י לבאר מאין ראו להורות כך ולפע"ד דבריו בזה דחוקים אבל העיקר נראה דהכי מוכח התם דאהא דתנן תפלת השחר עד חצות פריך ותו לא והא"ר יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים שחרית מתפלל במנחה שתים ומשני כולא יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה והך קושיא ופירוקא הוי נמי לר' יהודא וצריך לאוקומי אליבא דר' יודא דעד ד' שעות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה וכו' ומשמע לפ"ז דאף במזיד יהבי ליה שכר תפלה לאחר ד' שעות ובתר הכי פריך אהא דתניא טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים שחרית מתפלל במנחה שתים מדתניא מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלה של ערבית או תפלה של שחרי' קס"ד דאף בביטל בשוגג קאמר דלא יכול לתקון ואפילו לאחר זמן תפלה אחת בלבד דכיון שהגיע זמן תפלה שנייה אין תקנה לתפלה שלפניה כלל ומשני התם בביטל במזיד קאמר דלא יוכל לתקון לאחר זמן תפלה אחר כיון שהגיע תפלה שלאחריה אלמא משמע דאם לא הגיע עדיין זמן תפלה שלאחריה יכול להתפלל אותה תפלה שביטל אפי' בטלה במזיד עד שיגיע זמן תפלה אחרת וא"כ לר' יהודה נמי יהבי ליה שכר תפלה מד' שעות עד חצות דהיינו עד שהגיע זמן מנחה גדולה ולא עד בכלל דמשהגיע זמן מנחה גדולה שוב אינו יכול להתפלל שחרית כלל אלא מתפלל במנחה שתים דהיינו מנחה תחלה ואח"כ מיד מתפלל לתשלומי דשחרית ומש"ה נקטו עד חצות כדי שלא יהא טועה להתפלל במזיד לכתחלה אחר שהגיע זמן מנחה דהיינו אחר שש ומחצה ולאו דוקא עד חצות דהא עד שהגיע זמן תפלת המנחה ולא עד בכלל הוא מתפלל והולך והא דפריך מעיקרא עד חצות ותו לא והא"ר יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים שחרית מתפלל במנחה שתים לא כפי' ב"י דמשחרית מתפלל במנחה שתים קא פריך דאלמא דיכול להתפלל אף אחר חצות דהא פשיטא דלא דמי אחר חצות לתשלומין דאחר מנחה דהא אפי' לא התפלל ערבית דאין זמנה אלא בלילה אפ"ה אית לה תשלומין ביום בשחרית א"כ ה"ה תפלת שחרית אע"פ דאין זמנה אלא עד חצות אית לה תשלומין אחר תפלת מנחה אבל בלא תשלומין איכא למימר דאינו יכול להתפלל אחר חצות אלא בעל כרחך דהכי פריך מדקתני שאם לא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים והיינו דמשהגיע שש ומחצה דהוי זמן מנחה גדולה אחר חצות אסור לו להתפלל שחרית אלא מתפלל מנחה תחלה ואח"כ מתפלל שניה לתשלומין דשחרית משמע דקודם מנחה גדולה יכול להתפלל שחרית אפילו במזיד אפי' אחר חצות דאל"כ אלא אחר חצות אינו רשאי להתפלל ה"ל לפרש אלמא דתפלת שחרית נמשכת עד שיגיע מנחה גדולה דהוא שש ומחצה וקשיא בין לת"ק בין לר' יהודה ומסיק דעד חצות לרבנן ועד ד' שעות לר' יהודה יהבי' שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך עד המנחה יהבינן ליה שכר תפלה בלחוד ואפי' למזיד בין לרבנן בין לר' יהודה ומשהגיע מנחה אין לו להתפלל שחרית כלל אלא אית ליה תשלומין דהיינו דמתפלל של מנחה תחלה ואח"כ מתפלל תשלומי דשחרית ודוקא בשוגג אבל לא במזיד והשתא פסק דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו עלה כהוגן דמד' שעות עד חצות שכר תפלה מיהא איכא ורצונם לומר עד הגעת זמן מנחה גדולה ואע"ג דיכול להתפלל עוד חצי שעה אחר חצות לא נקטו אלא חצות כדי שלא יבא לידי טעות להתפלל במזיד שחרית אחר שש ומחצה אם יצמצם עד שש ומחצה אבל עד חצות ודאי לאו דוקא ומ"ש הרשב"א בר"פ ת"ה ומביאו ב"י דהא דאמר טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים וכו' דדוקא בזמן תפלה אבל שלא בזמן תפלה לא התם אתא לאשמועינן דין אחר לענין תשלומין והוא דרצונו לומר דאם לא התפלל שחרית והגיע זמן מנחה גדולה לא יאמר עכשיו אתפלל תשלומין לשחרית ואח"כ כשיגיע זמן מנחה קטנה אתפלל מנחה אלא צריך הוא להתפלל תחלה תפלת המנחה ואח"כ לתשלומין דשחרית ושניהם יחד זה אחר זה וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"ג וכן כתבו האחרונים ודכוותה בתשלומין דמנחה ודערבית ודלא כמה שנראה ממ"ש ב"י שהבין מדברי הרשב"א במ"ש אבל שלא בזמן תפלה לא דדעתו לומר דאחר חצות עד זמן מנחה לא יתפלל של שחרית דליתא דלא דיבר הרשב"א מדין זה כלל אלא מדין תשלומין קמיירי לאחר שהגיע זמן מנחה והכי נקטינן להתפלל אחר חצות לכתחלה עד שיגיע זמן מנחה גדולה ודלא כהרב בהגהת ש"ע דנמשך אחר דברי ב"י ופסק דאחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית דליתא:

וכיון שהגיע זמן תפלה וכו' מימרא דרב ר"פ היה קורא (דף י"ד) ואסיקנא במשכים לפתחו ופירש"י אבל פגעו בדרך שואל וכתבו התוס' וכן הלכה אבל פגעו באקראי מותר עכ"ל כלו' כיון דהפגיעה אינו אלא באקראי מותר אבל במשכים לפתחו אע"פ שאינו משכי' לפתחו כדי להקביל פניו קודם התפלה אלא שהוצרך ללכת לעסקיו או לשום ענין אפ"ה אסור לו ליתן שלו' כיון דאינו באקראי וכ"כ ה"ר יונה מיהו כתב אין איסור אלא במזכיר לו שלום משום דשמו של הקב"ה שלום ואסור להקדים כבוד האדם לכבוד המקום בשמו של מקום ב"ה אבל מותר לומר צפרא דמרי טב כיון שאינו מזכיר לו שלום ואף לשון זה לא הותר אלא היכא דמשכים לפתחו לראות עסק מעסקיו אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם התפלה אפי' זה הלשון אסור מיהו לכרוע לחבירו אסור אפי' פגע בו באקראי קודם תפלה וכ"כ ב"י וכתב עוד דיש מתירין אפילו כריעה בפגעו בו גם בש"ע כתב ב' הסברות ולפעד"נ דאין להקל במה שהוא נוגע בכבוד המקום ב"ה מיהו אם התחיל לברך הברכות כיון שקיבל עליו עול מלכות שמים בברכות אין לחוש כל כך ויכול אף לכרוע בפגעו בו דוקא:

ואסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל כתב הר"י אבוהב אף ע"ג דבסוף הסי' כתב רבינו שיש בזה מחלוקת כאן תפס לו סברת הרא"ש דתפלת הבית עדיף ע"כ וכתב ב"י ואינו נראה דלקמן בשהשיירא הולכת ואי אפשר לו להתעכב והכא בשהרשות בידו להתעכב אלא שהוא רוצה למהר דרכו דאסור לד"ה דה"ל בכלל עושה חפציו קודם שיתפלל דאיסורא נמי איכא ע"כ ולפעד"נ דבכאן מיירי נמי אף בשהשיירא הולכת וא"א לו להתעכב וכמו שהבין הר"י אבוהב דהא סתמא קאמר רבינו או לילך לדרך עד שיתפלל אלא דאעפ"כ לדברי הכל קאמר דלא כהר"י אבוהב דמפרש דתפס סברת הרא"ש בכאן והוא דבכאן מיירי כשהגיע זמן ק"ש ופשיטא דמיירי ביכול להתעכב עד שיקרא ק"ש ויתפלל מעומד בביתו ויסמוך גאולה לתפלה ולפיכך אסור לו לילך לדרך אפילו בהולך בשיירא עד שיתפלל בבית ולא נחלקו אבוה דשמואל ולוי אלא במי שמשכים לצאת לדרך משעלה עמוד השחר קודם שהגיע זמן ק"ש ואי אפשר לו להתעכב ולישב בטל עד שיגיע זמן קריאת שמע ויקרא קריאת שמע ויתפלל ויסמוך גאולה לתפלה אלא דיכול להתעכב בלבד משעלה עמוד השחר בכדי שיתפלל תפלתו מעומד בהא נחלקו מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף ומה שקשה דבסימן נ"ח כתב רבינו דמי שהוא אנוס כגון שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו יכול לקרות קריאת שמע עם ברכותיה מיד אחר שיעלה עמוד השחר וכאן כתב לר"ח והרא"ש דימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה י"ל דבסימן נ"ח מיירי בדמחזיק בדרך וכיוצא בו בענין שהמקום הוא דחוק לק"ש עצמה ולפיכך מקדים וקורא ק"ש בביתו משעלה עמוד השחר וכאן מיירי דליכא שעת הדחק לק"ש דיכול לכוין בק"ש בלכתו בדרך בשיירא אלא דלתפלה מעומד הוי שעת הדחק דאי אפשר לו להתפלל בעמידה בלכתו בשיירא הלכך תפלה מעומד בביתו עדיף וקורא ק"ש בעונתה בלכתו בדרך בכוונה וכך פי' הרמב"ן בס' המלחמות רפ"ק דברכות ועיין במ"ש בסימן נ"ח בס"ד וכתב בש"ע אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת י"ח ובהגה"ה ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם ברוך שאמר וטוב להחמיר בזה עכ"ל וכל זה מבואר בת"ה סימן י"ח וכתב לשם דהך דהעושה חפציו והנותן שלום לחבירו מילתא חדא אינון ואיכא להקשות דקודם זה כתב בש"ע וז"ל וכן אסור לכרוע לו במשכים לפתחו וי"א דכריעה אסורה אפילו בלא משכים לפתחו ואם התחיל לברך הברכות אין לחוש כל כך אלמא דאפילו למאן דאוסר מתיר בהתחיל לברך הברכות וכאן בעושה חפציו פסק דאסור עד שיתפלל תפלת י"ח ואם כן הפסקים סותרין זה את זה ונראה דסבירא ליה לש"ע דלאו מילתא חדא אינון דדוקא בנותן שלום קודם תפלה דהטעם הוא שלא יקדים כבוד האדם לכבוד המקום ב"ה א"כ כשהקדים כבוד המקום לומר בתחלה ברכות ותשבחות מותר אח"כ לכרוע וליתן שלום לחבירו שהרי קיבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ שאל בכבוד האדם ליתן לו שלום אבל לעשות חפציו אפילו אמר תחלה ברכות ותשבחות מכל מקום כיון שלא התפלל תפלת י"ח שהיא נקראת עבודה שבלב אסור לאדם להקדים עבודת עצמו וחפציו מקמי עבודת המקום וחפציו יתברך: ומ"ש בת"ה להביא ראייה דמילתא חדא אינון מדגרסינן בפרק היה קורא כל העושה חפציו קודם שיתפלל כאילו בנה במה אמר ליה במה קאמרת אמר ליה לא אסור קאמינא וכו' הא קמן דמילתא חדא אינון עד כאן לשונו איכא לתמוה דראייתו הפוכה היא דמדא"ל במה קאמרת משמע דאין לומר במה אלא במקדים שלום לחבירו קודם שקיבל עליו עול מלכות שמים אבל בעשיית חפציו מקמי שיתפלל אין הגון לומר עליו כאילו בנה במה והודה ואמר ליה אסור קאמינא אלמא להדיא דלאו מילתא חדא אינון ואם כן ודאי אזלינן בתר טעמא דבנותן שלום לחבירו דמקדים כבוד דאדם לכבוד המקום ועל כן מעלה עליו הכתוב כאילו בנה במה כיון שאומר ברכות ותשבחות בתחלה וקיבל עליו עול מלכות שמים יכול אחר כך ליתן לו שלום אבל בעשיית חפציו ועבודת עצמו מקמי עבודת המקום וחפציו ית' דלית ביה משום במה אלא איסורא אם כן גם כשאמר ברכות ותשבחות וקיבל עליו עול מלכות שמים עדיין באיסורו עומד שאסור לו להקדים עבודת עצמו מקמי תפלת י"ח שהיא עבודת שמים כן נראה לי ליישב דעת הש"ע ודלא כמהרא"י מיהו כדי ליישב דברי הרב הגדול מהרא"י במה שהבין בסוגיא נראה דהיה קשה לו במאי דא"ל במה קאמרת דמה מתמה דדילמא בכלל הדרשא דחדלו לכם מן האדם הוי נמי הך דעשיית חפציו תחלה דנחשב כאילו בנה במה בע"כ דה"ק במה קאמרת הלא שמואל פליג עליה דרב ולא דריש לשון במה אלא כמשמעו במה חשבתו וכו' ולמה יגרע עשיית חפציו שיהא כאילו בנה במה הלא מילתא חדא אינון והודה וא"ל לא אסור קאמינא דאידי ואידי ליכא אלא איסורא אלמא דחדא מילתא אינון במסקנא:

וכתב אבי העזרי שמותר לשתות מים וכו' נראה דטעמו מדהצריכו לומר אל תקרי גויך אלא גאיך אלמא דמים דליכא בהו גאוה שרי דאי אפילו מים אסור לא היה צריך לומר אל תקרי גויך דהלא מלישנא דאחר גויך נמי משמע דאסור כל שהוא להנאת הגוף קודם תפלה ואפילו מים וא"ת מהיכא נפקא לן לומר אל תיקרי דילמא אה"נ דהכל אסור אפילו מים וכפשטא דקרא אחר גויך י"ל דא"כ לשתוק קרא מאחרי גויך לא לימא אלא ואותי השלכת אחריך דהוה משמע דכל חפציו שהוא עושה קודם תפלה אסור בע"כ דנכתב גויך למעוטי דמה שאין שייך בו גיאות שרי וא"כ נמשך לומר אל תיקרי גויך דמלישנא דגויך כפשטא לא משמע למעוטי וק"ל ועיין בב"י:

ומ"ש ודוקא בחול וכו' כלומר דבשבת אף על פי שאין במים משום גאוה מכל מקום אסור לטעום לכתחלה קודם קידוש ואע"ג דהלכה כמ"ד טעם מקדש ה"מ דיעבד אבל לכתחלה אסור לטעום כלום והלכך אפילו מים אסור:

ומ"ש שהרא"ש היה שותה מים בשבת בבקר קודם תפלה וכו' נראה דסבירא ליה דהא דאסור לטעום קודם קידוש היינו דוקא בבקר לאחר התפלה אי נמי דוקא בליל שבת כשהגיע זמן הקידוש דשבת קבעה לנפשה אפילו לא התפלל תפלת ליל שבת וע"ל בסימן רע"א ובסימן רפ"ט ובמ"ש לשם בס"ד:

ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר כתב הרמב"ם שאין צריך להפסיק כתב ב"י דבנוסחאות ספרי הרמב"ם לא כתוב דאין צריך להפסיק אלא בתפלת המנחה אלא דהרשב"א כתב דאין צריך להפסיק כשהתחיל לאכול קודם שהגיע זמן תפלת שחרית ולא קי"ל הכי אלא כהרא"ש ע"ש ר"י ודלא כהש"ע שכתב שתי הסברות:

ואפילו ללמוד פירש"י שאסור משהגיע זמנה ור"י מפרש דבריו וכו' פ"ק דברכות תני אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער וכו' ועל תפלתי שתהא סמוכה למטתי ופירש"י כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ולא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל וכתבו התוס' ולא ידעתי מנ"ל אבל ראיה דשרי ללמוד קודם דלקמן בפ' שני אמרינן דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני פירקיה וקרי קריאת שמע כי מטא זמן קריאת שמע וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דהא פשיטא דקודם שהגיע זמן תפלה דהיינו קודם שעלה עמוד השחר ודאי דמותר לו ללמוד דאפילו לאכול שרי אלא דמפסיק כשהגיע זמנה כ"ש דשרי ללמוד אלא דמפסיק כשהגיע זמן תפלה וקריאת שמע ובכה"ג איירי הך דרב מקדים וכו' דהיה מקדים לקום קודם עלות השחר ולומד ודוד קם בחצות לילה ולמד תורה עד אור הבקר ומה שפירש"י אסור ללמוד היינו דוקא משהגיע זמנה וכדכתב רבינו בשמו וא"כ לפ"ז לא קשה כלל אפרש"י וצ"ל דהתוס' מפרשים מסתמא אבא בנימין עמד ממטתו קודם עמוד השחר דלא היה עובר על אעירה שחר אנכי מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי ומדכתב רש"י כל ימי נזהרתי כו' כשעמדתי ממטתי משמע הלשון דאף על פי שעמד קודם עמוד השחר היה נזהר שלא לעסוק בתורה עד שיקרא קריאת שמע ומתפלל והוא לפי שעד שהיה נפנה ונטל ידיו עלה עמוד השחר ואפילו הכי חלקו עליו התוס' וס"ל דיכול ללמוד לאחר שעלה עמוד השחר עד שיגיע זמן קריאת שמע ותפלה בעונתה כותיקין אם מתפלל בביתו או עד שעת ק"ש ותפלה בבה"כ עם הציבור וה"א בהגהת מיימוני פ"ו דתפלה דמחלוקת רש"י והתוס' לא איירי אלא אי שרי ללמוד אחר שעלה עמוד השחר דלרש"י אסור ולתוספות שרי וכן עמא דבר להיתר ומה שפירש ר"י דברי רש"י דמיירי במי שרגיל להתפלל בבית מדרשו וכו' תימה רבה שהוא דרך נבואה לפרש כך דברי רש"י דאין גלוי בדברי רש"י לחלק בכך ואפשר דס"ל לר"י דמסתמא אבא בנימין היה נזהר שלא לבטל לימודו ולילך לבה"כ אלא עביד צלותא בבית מדרשו וכדעבדי ר' אמי ור' אסי דלא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי וכדעביד אביי וכמ"ש רבינו בסימן צ' ועל כן היה מפרש ר"י דזהו טעמו של רש"י דפי' בהך דאבא בנימין דתפלתו היתה סמוך למטתו דאף לא עסק בתורה משום דאיכא למיחש דאתא למיטרד בגירסיה כיון דמתפלל בבית מדרשו ועוד אפשר לומר דר"י כתב כך לדעת עצמו ולקיים דברי רש"י במי שרגיל להתפלל בבית מדרשו וכו' שכך נראה לר"י להורות כך אבל רש"י עצמו אינו מחלק אלא לעולם אסור ללמוד:

מי שהוא אנוס כגון שצריך להשכים לדרך וכו' פירוש כאן איירי שאי אפשר לו להתעכב אחר שיעלה עמוד השחר אלא להתפלל מעומד בלבד אבל לא אפשר לו להמתין עד שיקרא ק"ש בעונתה דהיינו משיראה חבירו ויכירנו ברחוק ארבע אמות ויקרא קריאת שמע ויתפלל ואף על פי שאפשר לו להתעכב עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל לאחר עמוד השחר מיד אפילו הכי לא התירו לו לעבור על התחלת זמן ק"ש שהוא משיראה חבירו ויכירנו אלא יתפלל מעומד בביתו ואח"כ יקרא קריאת שמע בעונתה בלכתו בדרך והכי נקטינן כאבוה דשמואל כמ"ש ר"ח והרא"ש וכן פסק בש"ע ומה שכתב רבינו בסימן נ"ח דמי שמחזיק בדרך וכיוצא בו דקורא קריאת שמע בביתו אחר שיעלה עמוד השחר היינו דוקא היכא דאי אפשר לו לקרות בדרך אפילו פסוק ראשון בכוונה כגון שהולך בדרך במקום גדודי חיות ולסטים וכיוצא בו ולפירוש זה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ומהר"י אבוהב הביאו ב"י לעיל סימן נ"ח וכדפי' בסמוך:

דרכי משה[עריכה]

(א) ובזוהר פרשת פקודי דף ק"נ ע"א משמע כדברי ר"י, דאינו אסור, [אלא] רק כשמזכיר השם:

(ב) ובגמרא והרי"ף לא משמע לחלק בין אם התחיל בברכות או לא, דהרי מביא לשם ראיה ממאי דשואל בק"ש מפני היראה ומפני הכבוד וכו':

(ג) ומדברי א"ח שכתבתי לעיל משמע שאין לחוש כל כך: