ברכות לד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה אמר רבי יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ל אהדיוט כמו שאמרנו כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שנאמר (מלכים א ח, נד) ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו:
ת"ר בקידה על אפים שנאמר (מלכים א א, לא) ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים שנאמר מכרוע על ברכיו השתחואה זו פשוט ידים ורגלים שנאמר (בראשית לז, י) הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא גדמצלו אצלויי תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמרי ליה רבנן אמאי קא עביד מר הכי אמר להו חזינא לרב נחמן דכרע וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ההיא בהודאה שבהלל והתניא הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה כי תניא ההיא בהודאה דברכת המזון:
מתני' המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף:
גמ' אהייא א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות איכא דמתני לה אברייתא המתפלל דצריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות:
אמרו עליו על רבי חנינא וכו':
מנא הני מילי א"ר יהושע בן לוי דאמר קרא (ישעיהו נז, יט) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הכל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן (ישעיהו סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן וכל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דשמואל דאמר שמואל זאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דר' אבהו דא"ר אבהו חמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר (ישעיהו נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר לך מאי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא מאי עין לא ראתה אמר רבי יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית רבי שמואל בר נחמני אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה שמא תאמר אדם הראשון היכן היה בגן ושמא תאמר הוא גן הוא עדן תלמוד לומר (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן גן לחוד ועדן לחוד:
ת"ר מעשה שחלה בנו של ר"ג שגר שני ת"ח אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים בירידתו אמר להם לכו שחלצתו חמה אמרו לו וכי נביא אתה אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה וכשבאו אצל ר"ג אמר להן העבודה לא חסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי וחלה בנו של ריב"ז אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך:
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן טאל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר (דניאל ו, יא) וכוין פתיחן ליה בעליתיה (לקבל) [נגד] ירושלם אמר רב כהנא יחציף עלי מאן דמצלי בבקתא ואמר רב כהנא כחציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה:
רש"י
[עריכה]
כהן גדול בסוף כל ברכה - כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו:
אינו זוקף - עד שיגמור:
קם מלפני מזבח ה' מכרוע - רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע:
ארצה - לשון משתטח משמע:
דמצלו אצלויי - כשנופלין על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צדיהן:
בתחלה - כורע:
חזינא לרב נחמן דכרע - תחלה וסוף:
בהודאה דהלל - הודו לה' כי טוב:
מתני' אם שגורה - אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים:
שהוא מטורף - החולה לשון אחר [לשון] טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת:
גמ' אהייא - בהיכא ובאיזו מן הברכות הוי טעות בסימן רע:
באבות - שהוא תחלת התפלה רמז הוא שאין חפץ בה:
בורא ניב שפתים - כשהניב בריא באדם אז מובטח על השלום:
לא נתנבאו - הטובות והנחמות:
עין לא ראתה - לא נראית ולא נגלית לשום נביא:
רחוק - שהיה רחוק כל ימיו מן העבירה דהיינו צדיק מעיקרו:
חלצתו חמה - שלפתו ניטלה מגופו החמה הוא החולי הקודחו חלצתו לשון חלץ מהם:
לא חסרתם - שעה:
כעבד - בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות:
כשר לפני המלך - שאינו רגיל לבא לפניו:
חלונות - שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע:
דמצלי בבקתא - בבקעה שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר:
תוספות
[עריכה]
קידה על אפים. ומייתי קרא אע"ג דאשכחן נמי בענין אחר יש לומר דקים ליה מקבלה דקידה על אפים ומייתי קרא דמסייעו:
חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי. פירוש שהיו מטין על צדיהן:
יכוין לבו באחת מהן. והא דאמרי' בסוף פרק ת"ה (ברכות ל ב) לעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל יש לפרש התם נמי באחת מהן:
חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי' בפסחים פרק האשה (פסחים פח א) לא כיצחק שקראו שדה וכו' א"נ בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים:
כסוי חטאה. וטעמא לפי שאז מתבייש על חטאו אבל אם מפרש חטאיו דומה שאינו מתבייש עליו ואמרינן לעיל פרק קמא (ברכות יב ב) כל העושה דבר ומתבייש מוחלים לו מיד:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ה (עריכה)
ס א מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה י':
סא ב מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה י"ג, סמ"ג עשין יט:
סב ג מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה י"ד, ומיי' פ"ט מהל' תפלה הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' קל"א סעיף א':
סג ד מיי' פ"י מהל' תפלה , סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ק"א סעיף א':
סד ה מיי' פ"ו מהל' דעות הלכה ב':
סה ו מיי' פ"ח מהל' תשובה הלכה ז':
סו ז מיי' פ"ט מהל' תשובה הלכה ב', ומיי' פי"ב מהל' מלכים הלכה ב':
סז ח מיי' פ"ז מהל' תשובה הלכה ד':
סח ט מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה ו', סמ"ג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' צ' סעיף ד':
סט י טור ושו"ע או"ח סי' צ' סעיף ה':
ע כ מיי' פ"ב מהל' תשובה הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תר"ז סעיף ב':
ראשונים נוספים
אמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דכי נפלי על אנפיהו מצלו אצלויי. איתא במס' מגילה בפ' הקורא את המגילה עומד יושב (דף כב) רב איקלע (לבית) [לבבל] בתענית צבור נפל כולי עלמא על אפייהו רב לא נפל מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ומשום אבן משכית אית דאמר דמשום האי טעמא הוו אביי ורבא מצלו אצלויי. במס' ע"ז בגמ' דבני מערבא בפ' ר' ישמעאל (הלכה א) אמרו עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבני בית המקדש רב מפקד לדבי רב אחא ר' אמי מפקד לאנשי ביתיה כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון ר' יונה רבע על סיטריה ר' אחא רבע על סיטריה:
אמר רב (ששת) [כהנא] חציף עלאי מאן דמפרש חטאיה שנא' (תהילים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אית בפרק יום הכפורים (יומא דף פו) רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר לא קשיא כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום:
רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמרי ליה רבנן אמאי עביד מר הכי אמר להון חזינן ליה לרב נחמן דכרע והדר כרע ולרב ששת דכרע והדר כרע: ומהכא איכא למשמע דלא גרסינן במתניתין "בהודאה תחלה וסוף", אלא הכי גרסינן "אלו ברכות שאדם שוחה בהם: באבות ובהודאה". דאילו לגרסת הספרים דגרסי "ובהודאה תחלה וסוף" הא מתניתין היא!
והראב"ד ז"ל פירש דהאי פלוגתא לאו בכריעות דשליח ציבור ויחיד המתפללין היא, דפשיטא ודאי דכרעי תחלה וסוף; אלא בכריעות דמודים דרבנן היא, כדגרסינן בירושלמי: "תני הכל שוחחין עם ש"צ בהודאה. אמר רבי זעירא ובלבד במודים. זעירא הוה סמוך לקרובה(?) כדי שיהא שוחח עמו תחלה וסוף". ונראה מכאן ששוחחין במודים דרבנן בסוף, אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף ההודאה אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן. ורבי זעירא היה מכוין ואומר מעט מעט כדי שישלים עם החזן ונראה כאילו כורע עמו תחלה וסוף. ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו והודאה בלבד היא ואלא מיהו מצאתי בירושלמי דמכלתין דכולהו אמוראי חתימי ביה "ברוך אתה ה' אל ההודאות", אף על פי שאינה פותחת בברוך, שמא עשאוה כסמוכה לעבודה; ואי נמי יש קצת שחותמות ואינן פותחות ואף על פי שאינן סמוכות.
מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף וכו': איכא מאן דמפרש בהא דלפי מעלת האדם ראוי לו להכניע עצמו יותר לפני בוראו. ויש מפרשים שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי שאמרו רבותינו ז"ל בר"ה מלך נדון בכל יום וכיון שכן ראוי הוא לעמוד נכנע וכפוף. ומהאי טעמא נוהגין העם לשחות בכל הברכות דראש השנה מפני שהוא יום הדין לכל. ודין זה כיון דלא איתמר בגמרא דילן מסתיין לשחות במלכיות זכרונות ושופרות דהם עיקר חיובא דיומא:
חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי: פי' כשנופלים על פניהם היו מטין על צדיהם. אית דאמרי טעמא משום דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע בן נון ואחרים אומרים דרצפת אבנים היתה שם ואסו' להשתחוות כנגד' דמרבינן לי' מאבן משכית:
ההיא בהודאה של הלל: פי' בהודו לה' שאומרים בהלל. ההיא בהודאה של ברכת המזון. פירוש על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך וכו'. וה"ה דהוה יכול למימר דרבא סבירא לעיל כמתניתא דלעיל [דף ל"ד סוף ע"א] דאמר בהודאה תחלה וסוף אלא דלא איכפת ליה ואשכחן דכותה. ודוקא בהני הודאות שהן קבועות ותקנום בלא שחיה, אבל אם בא אדם לחדש ולומר תחנונים הרשות בידו לשחות כמה פעמים כמו שמצינו בר' עקיבא שאמרו עליו כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני השתחואות והכרעות הילכך בנשמת כל חי כשאנו אומרים ולך לבדך אנחנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו לפי שאינו דבר קבוע ואינו חייב לאמרו כמו הלל וברכת מזון אלא מנהג הגאונים ז"ל ואינו אלא שבחים שאנו מוסיפין לכבוד השבת:
מתניתי' המתפלל וטעה: כו' ששלוחו של אדם כמותו. וילפינן לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ובודאי לא היו כל ישראל שוחטין אלא ששלוחו של אדם כמותו. [גמרא] אהייא פירוש הוי סימן רע אם טעה, באבות:
ואם לאו יכוין לבו באחת מהן: פירוש ואם לאו לא יצא דאי לכתחלה אפי' בכולן נמי צריך לכוין לכתחלה. אהייא אמר רב ספרא באבות, פירוש ואם לא כיון חוזר לראש, ולפי זה מאי דאמרינן לעיל אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו לא יתפלל הכי קאמר אם יכול לכוין את לבו באבות יתפלל ואם לאו לא דודאי ברכת אבות צריכה כונה אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה אין לו להניח מלהתפלל כיון דבדיעבד לא בעי כוונה אלא באבות:
מנא הני מילי דכתיב בורא ניב שפתים שלום: פירוש בזמן שניב שפתים ברור שלום לו. ברישא רחוק פירוש ונתקרב שעשה תשובה והדר לקרוב מעיקרו. ואידך מאי רחוק, רחוק מעבירה והיינו צדיק גמור מתחלתו ומאי קרוב קרוב לעבירה, פירוש ונתרחק הימנה והיינו בעל תשובה:
אמר לה הוא דומה כעבד לפני המלך: פירוש. שכל היום עובד עבודת אלהיו תדיר ואינו מסיח דעתו ממנו והוא קרוב לו ומקבל תחנוניו מהר והשגחת הבורא עליו תמיד כעבד המזומן אצל רבו ואני דומה כשר לפני המלך שהוא נכבד אך איני מתמיד כל כך בעבודת המלך אבל מ"מ השר הרחוק נכבד מן העבד הקרוב בשאר דברים:
אלא בבית שיש בו חלונות וכו': פירוש ושיהיו החלונות פתוחות כנגד המזרח כדמייתי בקרא נגד ירושלים מפני שעל ידי ההבטה הזאת יכוין בתפלתו כנגד המקום יותר ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת:
בפקתא: פירוש ברחוב במקום שבני אדם מצויין שם תמיד:
קידה על אפים, דכתיב ותקד בת שבע אפים ארצה. וא"ת השתחויה נמי הא כתיב, אפים ארצה ישתחוו לך. אומר ר"ת, דקים להו לרבנן בקבלה דקידה על אפים, ואיסתייעו מקרא דמצינו גבי קידה שכתוב בה על אפים.
חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי. פי' מוטין על צדיהן. וטעמא, לפי שהיה שם רצפת אבנים, ואית להו דאסור מדרבנן ואפילו בלא פשוט ידים ורגלים, ולכך מצלי אצלויי. והכי איתא בפ' שלישי דמגלה {דף כב.}, דרב לא נפיל על אפיה.
רבא כרע בהודאה תחלה וסוף, אמר חזינא לרב נחמן דכרע. מכאן משמע דלא גריס במתני' דלעיל בהודאה תחלה וסוף, אלא ה"ג, אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות ובהודאה. דאלו גרסי' בהודאה תחלה וסוף, מאי קמ"ל רבא, מתני' היא. והראב"ד פי', דהאי פלוגתא לא בכריעת ש"ץ ויחיד המתפללין איירי, דפשיטא דכרעי תחלה וסוף כברייתא דלעיל. אלא בכריעת מודים דרבנן הוא. והכי איתא בירושלמי, הכל שוחין עם הש"ץ בהודאה, א"ר זירא ובלבד במודים. ר' זעירא הוה סמיך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף. והכי פירושא, ר' זירא הוה שוחה עם ש"ץ במודים, אבל לא בסוף הודאה. וזעירי, היה מכוין ואומר מודים דרבנן בנחת ומאריך, והיה מכוין לסיים עם ש"ץ בכיוון הברכה, והיה שוחה עמו בסוף הודאה.
יכוין את לבו באחת מהן. והא דא"ר אלעזר בסוף תפלת השחר{דף ל:}, לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל, [ואם לאו אל יתפלל. יש לפרש], אם יכול לכוין לבו באחת מהן, והיינו באבות כדקאמר הכא.
חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא"ת, והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה {בראשית כ"ד}. וי"ל, דהיינו בהר המוריה כדאמרינן בפסחים פ' האשה (צ"ל כתובות דף פח.), לא כיצחק שקראו שדה. א"נ, בקתא היינו בקעה, שרגילין שם בני אדם לעבור.
כסוי חטאה. לפי שמתבייש ממנו. אבל אם מפרש חטאיה נראה שאינו מתבייש מחטאיו, ואמרינן לעיל בפ"ק {יב:}, כל העושה דבר ומתבייש, מוחלין לו מיד.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ה (עריכה)
הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון ר"ל על הכל אנו מודים לך וכו' הרי זה מגונה והודאה של הלל יש מפרשים ונודה לך שיר חדש שבברת גאולה או כי לך טוב להודות של ברכה אחרונה, ויש מפרשים הודו לה' וטעם הדברים שכל הודאה של הלל או של ברכה הוא לשון הודאה [ביני שיטה כתוב מיד סופר אחר: וכל שכן הודאה דברכת השחר אריכתא נשמת כל חי וכל שכן הודאה דויברך דוד דכתיב בה מודים אנחנו לך ומהללים וכו' ואם כן כלם לשון תהלה] אבל מודים שבתפלה הוא לשון השתחואה מענין השתחוותי האמור בציבא כשנתן לו דוד את השדה שתרגמו יונתן מודיא וכו':
במסכת יומא [נ"ג ע"ב] התבאר שהמתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו ואחר כך יתן שלום ומפסיע לשמאלו תחלה שהוא כנגד ימין הכבוד שהוא שם לנגדו בשעת תפלה על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד ואחר כך לימינו וג' פסיעות אלו מפסיע בכריעה אחת, ובדברי הגאונים מצינו שצריך לו לעמוד במקום שכלו פסיעותיו עד שיפתח שליח צבור ויש אומר עד שיגיע שליח צבור לקדושה, ובתלמוד המערב רמזוה כן והביאו רמז לדבר מאמרו וינוע אמות הספים מקול הקורא, מכל מקום ש"צ אינו צריך לפסוע ג' פסיעות אלא בסיום כל תפלותינו שפסיעות אלו לא באמצע תפלה נתקנו אלא בסוף תפלתו ליחיד ובסוף כל התפלות לש"צ, ומכל מקום אפ פסע בסוף תפלה אף הוא אין ראוי לחזור מיד אלא ישהא מיד ויחזור ויפתח הא מכל מקום אין ראוי להמתין עד שיגיע הוא עצמו לקדושה שהרי אין ראוי להפסיק תפלתו בהלוך, ודברים אלו דברי גאונים הם וכך ראוי להניהיג אלא שכבר ראינו מקצתן נוהגין בדרך אחרת, ובחבורי צרפת ראיתי שנוהגין להגביה עקבם כשאומרים קדושה כדי שידדו כל גופם על שם מלאכי צבאות ידודון ידודון:
המשנה הששית והכונה לבאר בה על שליח ציבור שצריך להשתדל שלא יפסיד כונתו ופי' המשנה העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן, כלומר אחר הפסוקים של ברכת כהנים מפני הטרוף כלומר שלא תטרף דעתו ליו בהסדרת התיבות שהרי שליח צבור מסדיר לכהנים תיבה תיבה ואם אין שם כהן אלא ש"צ לא ישא את כפיו שמא לא יוכל לחזור לתפלתו:
זהו פי' המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר, והכונה לבאר מה שביאר בכל הפרק להשתדל בתפלתו שלא יטריד כונתו עד שתביאהו מחשבתו לטעות בדבריו, ופי' המשנה המתתפלל וטעה סימן רע לו פירשוה בגמ' בברכה ראשונה ואם הוא שליח צבור סימן רע לשולחיו ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא וכו' אם שגורה תפלתי שלא אטעה ושלא אגמגם בה יודע אני שמקובל, ואם לאו יודע אני שענין תפלתי מטורף כלומר שאינו מקובל מלשון טורפין תפלתו בפניו ובגמ' אמרו שהמתפלל צריך לכוין את לבו בכל התפלה ואם לא כיון אלא בברכה ראשונה יצא ומקצת הגאונים פוסקים כן, ויש מי שאומר שבתפלה לא יצא עד שיכוין בכולה:
זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות ר"ל שישא עיניו למרום וכו' הוא שנא' בדניאל וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלם, וכלל הדברים שישתדל להיות תפלתו בכונה יתירה הוא שאמרו אפ כונת לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך ואין לו לאדם להתפלל במקום המפורסים לעיני הכל וכן אין לו לאדם לפרסם חטאיו בשעת וידויו, כלל גדול אמרו רחמנא לבא בעי ומכל מקום בעבירות שבין אדם לחברו צריך לפרסמן לו ולפייסו באחיזת רעים עד שיתפייס:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ה (עריכה)
מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף וכו' - איכא מאן דמפרש בהא דלפי מעלת האדם ראוי לו להכניע עצמו יותר לפני בוראו. ויש מפרשים שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי שאמרו רבותינו ז"ל בר"ה מלך נדון בכל יום וכיון שכן ראוי הוא לעמוד נכנע וכפוף. ומהאי טעמא נוהגין העם לשחות בכל הברכות דראש השנה מפני שהוא יום הדין לכל. ודין זה כיון דלא איתמר בגמרא דילן מסתיין לשחות במלכיות זכרונות ושופרות דהם עיקר חיובא דיומא:
חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי - פירוש כשנופלים על פניהם היו מטין על צדיהם. אית דאמרי טעמא משום דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואחרים אומרים דרצפת אבנים היתה שם ואסור להשתחוות כנגדה דמרבינן ליה מאבן משכית:
ההיא בהודאה של הלל - פירוש בהודו לה' שאומרים בהלל:
ההיא בהודאה של ברכת המזון - פירוש על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך וכו'. והוא הדין דהוה יכול למימר דרבא סבירא לעיל כמתניתא דלעיל [דף ל"ד סוף ע"א] דאמר בהודאה תחלה וסוף. אלא דלא איכפת ליה ואשכחן דכותה. ודוקא בהני הודאות שהן קבועות ותקנום בלא שחיה. אבל אם בא אדם לחדש ולומר תחנונים הרשות בידו לשחות כמה פעמים כמו שמצינו בר' עקיבא שאמרו עליו כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני השתחואות והכרעות. הילכך בנשמת כל חי כשאנו אומרים ולך לבדך אנחנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו לפי שאינו דבר קבוע ואינו חייב לאומרו כמו הלל וברכת מזון אלא מנהג הגאונים ז"ל ואינו אלא שבחים שאנו מוסיפין לכבוד השבת:
מתני' המתפלל וטעה כו' ששלוחו של אדם כמותו - וילפינן לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ובודאי לא היו כל ישראל שוחטין אלא ששלוחו של אדם כמותו:
[גמרא] אהייא - פירוש [באיזו] הוי סימן רע אם טעה. באבות:
אם לאו יכוין לבו באחת מהן - פירוש ואם לאו לא יצא דאי לכתחלה אפילו בכולן נמי צריך לכוין לכתחלה:
אהייא אמר רב ספרא באבות - פירוש ואם לא כיון חוזר לראש. ולפי זה מאי דאמרינן לעיל אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו לא יתפלל הכי קאמר אם יכול לכוין את לבו באבות יתפלל ואם לאו לא דודאי ברכת אבות צריכה כונה. אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה אין לו להניח מלהתפלל כיון דבדיעבד לא בעי כוונה אלא באבות:
מנא הני מילי דכתיב בורא ניב שפתים שלו- פירוש בזמן שניב שפתים ברור שלום לו:
ברישא רחוק - פירוש ונתקרב שעשה תשובה והדר לקרוב מעיקרו:
ואידך מאי רחוק רחוק מעבירה - והיינו צדיק גמור מתחלתו:
ומאי קרוב קרוב לעבירה - פירוש ונתרחק הימנה והיינו בעל תשובה:
אמר לה הוא דומה כעבד לפני המלך - פירוש שכל היום עובד עבודת אלהיו תדיר ואינו מסיח דעתו ממנו והוא קרוב לו ומקבל תחנוניו מהר והשגחת הבורא עליו תמיד כעבד המזומן אצל רבו. ואני דומה כשר לפני המלך שהוא נכבד אך איני מתמיד כל כך בעבודת המלך. אבל מכל מקום השר הרחוק נכבד מן העבד הקרוב בשאר דברים:
אלא בבית שיש בו חלונות וכו' - פירוש ושיהיו החלונות פתוחות כנגד המזרח כדמייתי בקרא נגד ירושלים מפני שעל ידי ההבטה הזאת יכוין בתפלתו כנגד המקום יותר ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת:
בפקתא - פירוש ברחוב במקום שבני אדם מצויין שם תמיד:
סליק פרק אין עומדין בסיעתא דשמיא
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה