מזמור תהלים לב נפתח בשני משפטים המתחילים ב"אשרי":

(תהלים לב א): "לְדָוִד מַשְׂכִּיל: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה. אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עון, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה". 

נראה שהמשורר מתאר כאן שתי דמויות:

1. "נשׂוי-פשׁע" - אדם שה' נשא וסלח לפשעיו, ו "כסוי חטאה" - שה' כיסה את חטאיו ולא גילה אותם בציבור, כך שהאחרים לא יודעים שחטא (כך פירש ר' נחמן בתלמוד בבלי - יומא פו:) . הוא מאושר, כי הוא הצליח לצאת מבִּצַּת החטאים ולזכות למחילת ה', מבלי שהתגלו חטאיו ברבים ומבלי שנפגע מעמדו; אך אושרו אינו מושלם, בתוכו עדיין מקנן החשש שמא חטאיו יתגלו בעתיד.

2. "אדם לא יחשב ה' לו עון" - אדם צדיק, שאין לו כלל עוונות (כך שאפילו ה' לא חושב על עוונותיו), "ואין ברוחו רמיה" - אין הוא צריך לרמות את הבריות ולהסתיר את חטאיו הישנים; אדם כזה הוא המאושר ביותר.

מהפסוק הראשון ניתן ללמוד, שהאדם אינו צריך לחשוף את חטאיו ברבים; אם האדם נכשל וחוטא - עדיף שיחטא בסתר, וכך, כאשר יחזור בתשובה, הוא יהיה "כסוי חטאה". למעשה, על-פי חז"ל, אסור לאדם לחשוף את חטאיו ברבים, כי זה עלול לתת לגיטימציה לאחרים לחטוא כמותו (כך כתב רמב"ם בהלכות תשובה ב ה: " "בעבירות שבין אדם למקום, אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהם לפני רבים סתם, וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" ").

אך לכלל זה יש שתי הסתייגויות:

• הוא מתייחס רק לעבירות שבין אדם לבין ה', כפי שניתן ללמוד מהמילים "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון". עבירות שבין אדם לחברו חייבים לגלות - כפי שניתן ללמוד מספר משלי .
• הוא מתייחס רק לחוטאים שאינם מתגאים על אחרים; מי שחוטא בסתר, ובמקביל מתגאה בצדקותו בגלוי - הוא הגרוע ביותר, כפי שניתן ללמוד מדברי ישעיהו .