ביאור:בבלי ברכות דף לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סדהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

חברותא כלפי שמיא מי איכא [1]?: אי לא כוון דעתיה מעיקרא - מחינן ליה [2] במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה! [3]

משנה:

<האומר יברכוך טובים הרי זה דרכי מינות>

העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה [4];

מהיכן הוא מתחיל? - מתחלת הברכה שטעה זה העובר לפני התיבה [5].

לא יענה [6] אמן אחר הכהנים [7] מפני הטרוף [8], ואם אין שם כהן אלא הוא [9] - לא ישא את כפיו [10];

ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו [11] – רשאי.

גמרא:

תנו רבנן: 'העובר לפני התיבה צריך לסרב [12], ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח [13]; כיצד הוא עושה? - פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב [14], שלישית פושט את רגליו ויורד.'

תנו רבנן: שלשה - רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות.

אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות - חוזר לראש; באמצעיות - חוזר לאתה חונן; באחרונות - חוזר לעבודה;

ורב אסי אמר: אמצעיות - אין להן סדר [15].

מתיב רב ששת: 'מהיכן הוא חוזר? - מתחלת הברכה שטעה זה' [16] - תיובתא דרב הונא!?

אמר לך רב הונא: אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו [17].

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא: ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר [18] והולך לו.

תנו רבנן: 'מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי; אמרו לו תלמידיו: רבינו! כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה (דברים ט כה) [ואתנפל לפני ה’] את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה [אשר התנפלתי כי אמר ידוד להשמיד אתכם]?

שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי; אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה!

אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב (במדבר יב יג) [ויצעק משה אל ה' לאמר] "אל נא רפא נא לה"!?

אמר רב יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חבירו - אין צריך להזכיר שמו [19], שנאמר "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר שמה דמרים.'

תנו רבנן: 'אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף [20], ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה - מלמדין אותו שלא ישחה.'

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט כמו שאמרנו,


עמוד ב

כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה, והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה [21].'

אמר רבי יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי: הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה, המלך, כיון שכרע - שוב אינו זוקף [22], שנאמר (מלכים א ח נד) ויהי ככלות שלמה להתפלל [אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת] קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו [וכפיו פרשות השמים] [23].

תנו רבנן: 'קידה - על אפים, שנאמר (מלכים א א לא) ותקד בת שבע אפים ארץ [ותשתחו למלך ותאמר יחי אדני המלך דוד]; כריעה - על ברכים, שנאמר 'מכרע על ברכיו'; השתחואה - זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר (בראשית לז י) [ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת] הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה.' [24]

אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי [25].

תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה!?

לא קשיא: הא [26] בתחלה, הא לבסוף.

רבא כרע בהודאה תחלה וסוף. אמרי ליה רבנן: אמאי קא עביד מר הכי?

אמר להו: חזינא לרב נחמן דכרע [27], וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי.

והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה?

ההיא - בהודאה שבהלל [28].

והתניא 'הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה'?

כי תניא ההיא - בהודאה דברכת המזון.

משנה:

המתפלל וטעה - סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו.

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, ואומר "זה חי" ו"זה מת"; אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי [29] - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא [30] מטורף [31].

גמרא:

אהייא [32]?

אמר רב חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות [33].

איכא דמתני לה אברייתא: המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן - יכוין את לבו באחת; אמר רב חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות.

אמרו עליו על רבי חנינא וכו':

מנא הני מילי?

אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא (ישעיהו נז יט) בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו [34];

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו; אבל תלמידי חכמים עצמן - (ישעיהו סד ג) [ומעולם לא שמעו לא האזינו] עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו [35].

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – 'עין לא ראתה אלהים זולתך'.

ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך].

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – 'עין לא ראתה אלהים זולתך',

ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז יט) [בורא ניב שפתים] שלום שלום לרחוק ולקרוב [אמר ה' ורפאתיו]: לרחוק ברישא והדר לקרוב.

ורבי יוחנן אמר לך: מאי 'רחוק' = שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא [36], ומאי 'קרוב' - שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא.

מאי 'עין לא ראתה'?

אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה; שמא תאמר: אדם הראשון היכן היה? – בגן, ושמא תאמר הוא גן הוא עדן? - תלמוד לומר (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן [ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים]: גן לחוד ועדן לחוד.

תנו רבנן: 'מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל; שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים; כיון שראה אותם - עלה לעלייה ובקש עליו רחמים; בירידתו אמר להם: לכו, שחלצתו [37] חמה [38];

אמרו לו: וכי נביא אתה?

אמר להן: 'לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי' (עמוס ז יד), אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף.

ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה, וכשבאו אצל רבן גמליאל - אמר להן: העבודה! לא חסרתם [39] ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה: באותה שעה חלצתו חמה, ושאל לנו מים לשתות!

ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי; אמר לו: חנינא בני! בקש עליו רחמים ויחיה!

הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה.

אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו!

אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך?

אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך [40], ואני דומה כשר לפני המלך [41].'

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות [42], שנאמר (דניאל ו יא) [ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה] וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם [וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה].

אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא [43].

ואמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר (תהלים לב א) [לדוד משכיל] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.

הדרן עלך אין עומדין

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-[עריכה]


ברכות פרק ששי כיצד מברכין

הערות[עריכה]

  1. ^ מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו
  2. ^ כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך
  3. ^ מרזפתא = קורנס: ותשם את המקבת בידה - מתרגמינן 'מרזפתא' (שופטים ד כא).
  4. ^ לפי ששאר יורדין לפני התיבה, כשאומרים לו "לך רד" צריך לסרב פעם אחת, כלומר 'איני כדאי לכך', כדאמרינן לקמן בשמעתין; אבל זה לא יסרב, מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך
  5. ^ אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת, ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו - יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה, ואומר משם ולהלן
  6. ^ השליח צבור
  7. ^ בסוף כל ברכה וברכה
  8. ^ שלא תטרף דעתו ויטעה: לפי ששליח צבור הוא - צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה, כדאמרינן במסכת סוטה (דף לט:), ובענותו אמן - לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו
  9. ^ החזן
  10. ^ שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין להתחיל בשים שלום, שדעתו מטורפת מאימת הצבור
  11. ^ כלומר: אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת הצבור
  12. ^ כשאומרים לו "לך" - יעשה עצמו כלא רוצה, כלומר 'איני כדאי'
  13. ^ 'שהקדיחתו'.- לשון שריפה, כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב כב)
  14. ^ כלומר: מזמין עצמו, כמו ננער לעמוד
  15. ^ ואם דלג ברכה אחת ואח"כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה
  16. ^ וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה; אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה
  17. ^ ודקתני מתניתין 'מתחלת הברכה שטעה זה' - היינו 'אתה חונן'
  18. ^ נוטל רשות
  19. ^ של חולה
  20. ^ במודים ולך נאה להודות
  21. ^ כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו
  22. ^ עד שיגמור
  23. ^ רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע
  24. ^ ארצה - לשון משתטח משמע.
  25. ^ כשנופלין על פניהם - אין פושטין ידיהם ורגליהם, אלא מטין על צדיהן
  26. ^ כורע
  27. ^ תחלה וסוף
  28. ^ הודו לה' כי טוב
  29. ^ אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים
  30. ^ החולה
  31. ^ לשון אחר: לשון 'טורפין לו תפלתו בפניו', כלומר: התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו, ואינה מקובלת
  32. ^ בהיכא ובאיזו מן הברכות הוי טעות בסימן רע
  33. ^ שהוא תחלת התפלה, רמז הוא שאין חפץ בה
  34. ^ בורא ניב שפתים - כשהניב בריא באדם - אז מובטח על השלום
  35. ^ לא נראית ולא נגלית לשום נביא
  36. ^ שהיה רחוק כל ימיו מן העבירה, דהיינו צדיק מעיקרו
  37. ^ שלפתו ניטלה מגופו
  38. ^ הוא החולי הקודחו; 'חלצתו' לשון 'חלץ מהם'
  39. ^ שעה
  40. ^ בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות
  41. ^ שאינו רגיל לבא לפניו
  42. ^ שגורמין לו שיכוין לבו: שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע
  43. ^ בבקעה [= שדה פתוח]; שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר