ביאור:בבלי ברכות דף כה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ברכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אבל לתפלה - עד שיכסה את לבו. [1]
ואמר רב הונא: שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא - מניח ידו עליהן עד שיגמור.
עד שיגמור סלקא דעתא?
אלא כדאמר ר"נ בר יצחק: עד שיגמור עמוד ראשון.
ולפסוק לאלתר וליקום?
משום דרבן שמעון בן גמליאל, דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן [2]; סילון [3] החוזר - מביא את האדם לידי ירקון [4].
אתמר: צואה על בשרו, או ידו מונחת בבית הכסא [5]: רב הונא אמר: מותר לקרות קרית שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרות קרית שמע.
אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא? - דכתיב (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה [הללויה] [6];
ורב חסדא אמר: אסור לקרות קרית שמע, מאי טעמא דרב חסדא? - דכתיב (תהלים לה י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך [מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגזלו].
אתמר: ריח רע שיש לו עיקר [7]: רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות [8] וקורא קרית שמע [9], ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח [10] וקורא קרית שמע.
תניא כותיה דרב חסדא: 'לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים [11], ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע; ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים - יושב בצדו וקורא קרית שמע, ואם לאו מרחיק מלא עיניו;
וכן לתפלה: ריח רע שיש לו עיקר - מרחיק ארבע אמות ממקום הריח וקורא קרית שמע.
אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא [12], אלא כי הא: דתניא 'לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן [13].
בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר [14] - מהו?
אמר להו: אתו חזו הני ציפי דבי רב [15], דהני גנו והני גרסי [16]! והני מילי בדברי תורה [17], אבל בקרית שמע – לא [18]; ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה, אבל דידיה [19] – לא [20].
אתמר: צואה עוברת [21]: אביי אמר: מותר לקרות קרית שמע [22], רבא אמר: אסור לקרות קרית שמע.
אמר אביי: מנא אמינא לה? – דתנן [נגעים פ"יג מ"ז]: ' [23] הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר – טמא; טהור עומד תחת האילן וטמא עובר – טהור; ואם עמד – טמא; וכן באבן המנוגעת [24]';
ורבא אמר לך: התם - בקביעותא תליא מילתא, דכתיב (ויקרא יג מו) [כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא] בדד ישב מחוץ למחנה מושבו; הכא - (דברים כג טו) [כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך] והיה מחניך קדוש [ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך] אמר רחמנא - והא ליכא!
אמר רב פפא: פי חזיר - כצואה עוברת דמי.
פשיטא! [25]?
לא, צריכא אף על גב דסליק מנהרא.
אמר רב יהודה: ספק צואה אסורה; ספק מי רגלים מותרים.
איכא דאמרי אמר רב יהודה: ספק צואה בבית מותרת [26], באשפה אסורה; ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין.
סבר לה כי הא דרב המנונא, דאמר רב המנונא: לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד [27]; וכדרבי יונתן, דרבי יונתן רמי: כתיב (דברים כג יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ [28] וכתיב (דברים כג יד) ויתד תהיה לך [על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת] וכסית את צאתך; הא כיצד? - כאן בגדולים כאן בקטנים; אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול לארעא שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן – בודאן, אבל בספקן לא גזור.
ובודאן עד כמה [29]?
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין;
וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שמטפיחין;
וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחין.
גניבא משמיה דרב אמר: כל זמן שרשומן ניכר.
אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לגניבא [30]: השתא צואה אמר רב יהודה אמר רב 'כיון שקרמו פניה מותר' - מי רגלים מיבעיא?
אמר ליה אביי: מאי חזית דסמכת אהא? סמוך אהא: דאמר רבה בר רב הונא אמר רב 'צואה אפילו כחרס אסורה';
והיכי דמי 'צואה כחרס'?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת [31];
ואיכא דאמרי: כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. [32]
אמר רבינא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי, חזא צואה, אמר לי: עיין אי קרמו פניה [33] אי לא.
איכא דאמרי הכי אמר ליה: עיין אי מפלאי אפלויי [34].
מאי הוי עלה [35]?
אתמר: צואה כחרס, אמימר אמר אסורה, ומר זוטרא אמר מותרת;
אמר רבא: הלכתא: צואה כחרס אסורה, ומי רגלים - כל זמן שמטפיחין.
מיתיבי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין; נבלעו [36] או יבשו [37] - מותרים; מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו: מה יבשו דאין רשומן ניכר - אף נבלעו דאין רשומן ניכר; הא רשומן ניכר אסור, אף על גב דאין מטפיחין!?
ולטעמיך אימא רישא: כל זמן שמטפיחין - הוא דאסור, הא רשומן ניכר – שרי! אלא מהא ליכא למשמע מינה.
לימא כתנאי: כלי שנשפכו ממנו מי רגלים - אסור לקרות קרית שמע כנגדו, ומי רגלים עצמן שנשפכו, נבלעו – מותר, לא נבלעו – אסור; רבי יוסי אומר: כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו דקאמר תנא קמא?: אילימא נבלעו = דאין מטפיחין, לא נבלעו = דמטפיחין, ואתא רבי יוסי למימר: כל זמן שמטפיחין - הוא דאסור, הא רשומן ניכר – שרי, היינו תנא קמא!? אלא נבלעו = דאין רשומן ניכר, לא נבלעו = דרשומן ניכר, ואתא רבי יוסי למימר: כל זמן שמטפיחין - הוא דאסור, הא רשומן ניכר – שרי!
לא! דכולי עלמא כל זמן שמטפיחין - הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי,
והכא בטופח על מנת להטפיח איכא בינייהו [38].
ירד לטבול; אם יכול לעלות [ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה - יעלה ויתכסה ויקרא]:
לימא תנא סתמא כרבי אליעזר, דאמר 'עד הנץ החמה' [39]!?
אפילו תימא רבי יהושע, ודלמא כותיקין [40], דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה.
ואם לאו יתכסה במים ויקרא:
והרי לבו רואה את הערוה? [41]
אמר רבי אלעזר, ואי תימא רבי אחא בר אבא בר אחא משום רבינו: במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא, שלא יראה לבו ערותו.
תנו רבנן: מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא; ויש אומרים עוכרן ברגלו.
ותנא קמא, והרי לבו רואה את הערוה?
קסבר לבו רואה את הערוה מותר.
והרי עקבו רואה את הערוה?
קסבר עקבו רואה את הערוה מותר.
אתמר: עקבו רואה את הערוה מותר.
נוגע, אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר.
רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי; רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע דברי הכל אסור; רואה? - אביי אמר אסור, רבא אמר מותר: לא נתנה תורה למלאכי השרת [42].
והלכתא: נוגע אסור, רואה מותר.
אמר רבא: צואה בעששית [43] - מותר לקרות קרית שמע כנגדה; ערוה בעששית - אסור לקרות קרית שמע כנגדה:
צואה בעששית מותר לקרות קרית שמע כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא [44], והא מיכסיא! ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה: (דברים כג טו) [כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש] ולא יראה בך ערות דבר [ושב מאחריך] אמר רחמנא, והא קמיתחזיא.
אמר אביי: צואה כל שהוא [45] - מבטלה ברוק [46].
אמר רבא: וברוק עבה.
אמר רבא: צואה בגומא - מניח סנדלו עליה וקורא קרית שמע.
בעא מר בריה דרבינא: צואה דבוקה בסנדלו מאי?
תיקו.
אמר רב יהודה: עכו"ם ערום - אסור לקרות קרית שמע כנגדו.
מאי איריא עכו"ם? אפילו ישראל נמי?
ישראל פשיטא ליה דאסור, אלא עכו"ם אצטריכא ליה: מהו דתימא 'הואיל וכתיב בהו (יחזקאל כג כ) [ותעגבה על פלגשיהם] אשר בשר חמורים בשרם [וזרמת סוסים זרמתם], אימא כחמור בעלמא הוא'? - קא משמע לן דאינהו נמי איקרו ערוה, דכתיב (בראשית ט כג) [ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית] וערות אביהם לא ראו.
ולא יתכסה לא במים הרעים [47] ולא במי המשרה [48] עד שיטיל לתוכן מים:
וכמה מיא רמי ואזיל [49]?
אלא הכי קאמר: לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל, ומי רגלים [50] - עד שיטיל לתוכן מים ויקרא.
תנו רבנן: כמה יטיל לתוכן? - מים כל שהוא; רבי זכאי אומר: רביעית.
אמר רב נחמן: מחלוקת לבסוף [51] , אבל בתחלה [52] - [53] כל שהן [54];
ורב יוסף אמר: מחלוקת לכתחלה אבל לבסוף דברי הכל רביעית
אמר ליה רב יוסף לשמעיה: אייתי לי רביעיתא דמיא כרבי זכאי [55].
תנו רבנן: 'גרף של רעי ועביט של מי רגלים [56] - אסור לקרות קרית שמע כנגדן [57] ואף על פי שאין בהן כלום; ומי רגלים עצמן [58] - עד שיטיל לתוכן מים; וכמה יטיל לתוכן מים? - כל שהוא.
רבי זכאי אומר: רביעית, בין לפני המטה [59] בין לאחר המטה [60].
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר המטה קורא, לפני המטה אינו קורא, אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא;
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו בית מאה אמה - לא יקרא עד שיוציאם, או שיניחם תחת המטה [61].' [62]
איבעיא להו: היכי קאמר [63]: אחר המטה קורא – מיד, לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא? או דלמא הכי קאמר: 'לאחר המטה מרחיק ארבע אמות וקורא, לפני המטה אינו קורא כלל?
תא שמע, דתניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: אחר המטה קורא מיד, לפני המטה מרחיק ארבע אמות; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בית מאה אמה - לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה.'
בעיין איפשיטא לן [64]; מתנייתא [65] קשיין אהדדי [66]!?
איפוך בתרייתא.
מה חזית דאפכת בתרייתא איפוך קמייתא?
מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כארבע אמות דמי? רבי שמעון בן אלעזר היא. [67].
אמר רב יוסף: בעאי מיניה מרב הונא: מטה פחות משלשה - פשיטא לי [68] דכלבוד דמי [69]; שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמנה, תשעה - מהו?
אמר לי: לא ידענא; עשרה ודאי לא מיבעי לי [70].
אמר אביי: שפיר עבדת דלא איבעיא לך: כל עשרה - רשותא אחריתי היא.
אמר רבא: הלכתא פחות משלשה כלבוד דמי; עשרה - רשותא אחריתי היא; משלשה עד עשרה - היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא, ולא פשט ליה.
אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר; וכן אמר באלי.
אמר רב יעקב ברה דבת שמואל: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר;
ורבא אמר: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
רב אחאי איעסק ליה לבריה בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא, עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא [71]; אזל בתריה לעיוני, חזא ספר תורה דמנחא; אמר להו: איכו השתא לא אתאי סכנתון לברי [72], דתניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין - אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם, או שיניחם כלי בתוך כלי.
אמר אביי: לא שנו אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין - אפילו עשרה מאני [73] כחד מאנא דמי.
אמר רבא: גלימא
הערות
[עריכה]- ^ אבל לתפלה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קרית שמע אינו מדבר לפני המלך.
- ^ חולי המצבה את הכרס
- ^ של מי רגלים
- ^ חולי ששמו גלניצ"ה [אולי: צהבת]
- ^ מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה
- ^ כל הנשמה: הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים
- ^ שהצואה מונחת שם ומסרחת; 'ושאין לו עיקר' = הפחת רוח
- ^ מן העיקר
- ^ ואף על פי שהריח בא אליו, וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה
- ^ שהריח כלה שם
- ^ ואף על פי שאין ריח
- ^ דלעיל, דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות
- ^ אצואת כלבים וחזירים קאי, שדרכן לתתן בעבוד העורות; אבל צואת אדם - אפילו בלא עורות, שהרי אין דרכן לתתן שם; הלכך על כרחך בלא עורות קאמר
- ^ הפחת רוח
- ^ מחצלות של בית המדרש
- ^ ואף על פי שדרך הישנים להפיח
- ^ משום דלא אפשר
- ^ יצא לחוץ ויקרא
- ^ הפיח הוא עצמו
- ^ ממתין עד שיכלה הריח
- ^ אדם שנושאים לפניו גרף של רעי להעבירו
- ^ ואין צריך להפסיק
- ^ ולא בנושא את המת קאי: דמת לא שנא עומד ולא שנא יושב ולא שנא הולך - אהל הוא; וגבי מצורע קתני לה בתורת כהנים [ספרא תזריע פרשה ה פרק פרק יב משנה יד], דגלי ביה רחמנא ישיבה, דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג מו) - [מושבו] טמא; מכאן אמרו: עומד נמי כיושב דמי, דקביע, אבל מהלך לא קביע
- ^ הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא יד נד-נה)
- ^ דפי חזיר אינו בלא צואה!
- ^ דאין דרך להניח צואה בבית
- ^ לא אסרה תורה במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד
- ^ ולא הצריכו כסוי
- ^ ישהו על גבי קרקע ויהא אסור
- ^ ימחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב
- ^ היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה
- ^ חומרא היא: אף על פי שאם זורקה – נפרכת, הואיל ואינה נפרכת מגלגול – 'לחה' היא.
- ^ לשון קרום; טיל"א; כלומר: גלד מעט
- ^ אם יש בה סדקים סדקים – 'יבשה' היא, ושרי
- ^ דמי רגלים
- ^ בארץ
- ^ על גבי אבנים בחמה
- ^ תנא קמא בעי על מנת להטפיח, ורבי יוסי מחמיר
- ^ והלכה כמותו
- ^ קאמרה מתניתין עם הנץ החמה אבל לכולי עלמא עד שלש שעות
- ^ קסלקא דעתא כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה [ורואה] אותו בשעה שקורא בתורה - קרינן ביה ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג טו).
- ^ שאין להם ערוה; על כרחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה
- ^ לנטירנ"א בלע"ז, כלומר: מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים, והיא נראית
- ^ וכסית את צאתך (דברים כג יד)
- ^ מעט
- ^ רוקק עליה ומכסה אותה ברוק
- ^ סרוחיה=ם
- ^ ששורים שם הפשתן והקנבוס, והם מסריחים
- ^ כמה ישליך לתוכם ויבטלם? הלא מרובין הם!
- ^ ומי רגלים מועטין והם בכלי והוא בא לקרות קרית שמע אצלם
- ^ שמי רגלים בכלי וזה נותן לתוכן מים בההיא קאמר ר' זכאי רביעית
- ^ שקדמו המים למי רגלים
- ^ דברי הכל
- ^ שכשמטיל מי רגלים בכלי לבסוף - ראשון ראשון שנופל לתוך המים מתבטל, ואף על פי שהם רבים והולכין - כבר בטלו
- ^ אפילו בתחלה
- ^ גרף ועביט - שניהם כלי חרס הם, אלא של רעי קרוי 'גרף' ושל מי רגלים קרוי 'עביט'
- ^ הואיל ומיוחדין לכך
- ^ בכלי שאינו מיוחד להם
- ^ שאין המטה מפסקת בינו לבינם
- ^ שהמטה מפסקת ביניהם - אסור
- ^ כאילו היו טמונים בארץ
- ^ ולא גרסינן 'כלי בתוך כלי'
- ^ רבן שמעון בן גמליאל
- ^ שאלתנו נתפרשה לה בחלוק שבין לפני המטה ולאחר המטה
- ^ מיהו
- ^ שהוחלפה שיטתן
- ^ לא ידעתי היכן היא
- ^ במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים
- ^ והרי הן כטמונים
- ^ לא שאלתי ממנו, דנראה כאילו אינה תחתיה: מאחר שיש הפסק כל כך - אין זה כסוי
- ^ דנישואין: שלא היה יכול לבעול
- ^ כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון
- ^ וכולן כליין