ביאור:בבלי ברכות דף נג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ברכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אי נימא לא שבת מחמת מלאכה, אפילו ממלאכה דהתירא [1], והתניא אור של חיה ושל חולה מברכין עליו!?
אמר רב נחמן בר יצחק: מאי 'שבת'? ששבת מחמת מלאכת עבירה.
תניא נמי הכי: 'עששית [2] שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו [3] - למוצאי שבת מברכין עליה [4].'
תנו רבנן [תוספתא ברכות פ"ה מ"לה]: נכרי שהדליק מישראל [5] וישראל שהדליק מנכרי - מברכין עליו; נכרי מנכרי - אין מברכין עליו.
מאי שנא נכרי מנכרי דלא? - משום דלא שבת? אי הכי ישראל מנכרי נמי הא לא שבת? וכי תימא 'הך איסורא אזל ליה והא אחרינא הוא [6], ובידא דישראל קא מתילדא' - אלא הא דתניא המוציא שלהבת לרשות הרבים [7] - חייב [8] - אמאי חייב? מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר [9]?
אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה, וכי קא מברך - אתוספתא דהתירא קא מברך.
אי הכי, נכרי מנכרי נמי!?
אִין, הכי נמי! גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון [10].
תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך וראה אור: אם רוב נכרים - אינו מברך, אם רוב ישראל – מברך.
הא - גופא קשיא: אמרת אם רוב נכרים אינו מברך, הא מחצה על מחצה מברך, והדר תני אם רוב ישראל מברך, הא מחצה על מחצה אינו מברך!?
בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך, ואיידי דתנא רישא רוב נכרים תנא סיפא רוב ישראל.
תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו - בודק אחריו: אם ישראל הוא – מברך, אם נכרי הוא - אינו מברך; מאי איריא תינוק? אפילו גדול נמי?
אמר רב יהודה אמר רב: הכא בסמוך לשקיעת החמה עסקינן; גדול מוכחא מילתא דודאי נכרי הוא [11], תינוק - אימר ישראל הוא, אקרי ונקיט.
תנו רבנן: 'היה מהלך חוץ לכרך וראה אור: אם עבה כפי הכבשן [12] - מברך עליו, ואם לאו [13] - אינו מברך עליו [14]'; תני חדא אור של כבשן מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו!?
לא קשיא: הא בתחלה [15], הא לבסוף [16].
תני חדא אור של תנור ושל כירים מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו!?
לא קשיא: הא בתחלה הא לבסוף [17].
תני חדא: אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו!?
לא קשיא: הא דאיכא אדם חשוב [18], הא דליכא אדם חשוב [19];
ואי בעית אימא: הא והא דאיכא אדם חשוב, ולא קשיא: הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא [20];
ואיבעית אימא: הא והא דאיכא חזנא, ולא קשיא: הא דאיכא סהרא והא דליכא סהרא [21].
תנו רבנן [תוספתא ברכות פ"ה מ"לג]: 'היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם; בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר (משלי יד כח) ברוב עם הדרת מלך [ובאפס לאם מחתת רזון]’. בשלמא בית הלל מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא?
קסברי מפני בטול בית המדרש [22].
תניא נמי הכי: של בית רבן גמליאל לא היו אומרים "מרפא" בבית המדרש [23] מפני בטול בית המדרש.
[המשך בירור משנה ו] אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים:
מאי טעמא?
נר - לכבוד [24] הוא דעבידא, בשמים - לעבורי ריחא [25] הוא דעבידי [26].
אמר רב יהודה אמר רב: כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה - אין מברכין עליו [27], וכל [28] שאין מוציאין לפניו [29] אלא בלילה [30] - מברכין עליו [31].
אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא [32] ושמן העשוי להעביר את הזוהמא [33] - אין מברכין עליו [34].
למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה? מיתיבי: הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח - אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחד; נכנס ויצא נכנס ויצא - מברך על כל פעם ופעם והא הכא, דלאו לריחא הוא דעבידא, וקמברך?
אין! לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה.
תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח: אם רוב עובדי כוכבים - אינו מברך; אם רוב ישראל – מברך; רבי יוסי אומר: אפילו רוב ישראל נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים; - אטו כולהו לכשפים מקטרן?
הוה ליה מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים [35]; אשתכח רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד - לא מברך.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח [36] - אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים.
תנו רבנן: היה מהלך בשוק של עכו"ם, נתרצה להריח - הרי זה חוטא.
ואין מברכין על הנר עד שיאותו [לאורו]:
אמר רב יהודה אמר רב: לא 'יאותו' = יאותו ממש [37], אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה ואפילו ברחוק מקום [38];
וכן אמר רב אשי: ברחוק מקום שנינו.
מיתיבי [תופסתא ברכות פ"ה מ"לד]: היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס [39] או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת - אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה; בשלמא משתמש לאורה ולא ראה שלהבת - משכחת לה דקיימא בקרן זוית, אלא ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה היכי משכחת לה? לאו דמרחקא?
לא! כגון דעמיא ואזלא.
תנו רבנן: גחלים לוחשות - מברכין עליהן, אוממות - אין מברכין עליהן היכי דמי לוחשות?
אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה.
איבעיא להו 'אוממות' או 'עוממות'?
תא שמע, דאמר רב חסדא בר אבדימי (יחזקאל לא ח) ארזים לא עממהו בגן אלהים [ברושים לא דמו אל סעפתיו וערמנים לא היו כפראתיו כל עץ בגן אלקים לא דמה אליו ביפיו];
ורבא אמר: יאותו ממש.
וכמה [40]?
אמר עולא: כדי שיכיר בין איסר לפונדיון.
חזקיה אמר: כדי שיכיר בין מלוזמא [41] של טבריא למלוזמא של צפורי.
רב יהודה מברך אדבי אדא דיילא [42];
רבא מברך אדבי גוריא בר חמא [43];
אביי מברך אדבי בר אבוה.
אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור [44] כדרך שמחזרים על המִצות.
אמר רבי זירא: מריש הוה מהדרנא, כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב - אנא נמי לא מהדרנא, אלא אי מקלע לי ממילא – מבריכנא.
[משנה ז] מי שאכל [ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר]:
אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת בשכח, אבל במזיד – דברי הכל יחזור למקומו ויברך.
פשיטא: ושכח תנן!?
מהו דתימא הוא הדין אפילו במזיד, והאי דקתני ושכח - להודיעך כחן דבית שמאי - קא משמע לן.
תניא: 'אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך יחזור לראש הבירה ויברך?
אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד שמים לא כל שכן!'
הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי [45] ואשכח ארנקא דדהבא, וחד עביד במזיד כבית הלל [46] ואכליה אריא.
רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא, אכל ואשתלי ולא בריך; אמר: היכי אעביד? אי אמינא להו "אנשאי [47] לברך" - אמרו לי "בריך! כל היכא דמברכת - לרחמנא מברכת!" מוטב דאמינא להו "אנשאי יונה דדהבא [48]".
אמר להו: "אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא"; אזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא.
ומאי שנא יונה?
דמתילי כנסת ישראל ליונה, דכתיב (תהלים סח יד) [אם תשכבון בין שפתים] כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ: מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה [49] - אף ישראל אינן ניצולין אלא במִצוֹת.
עד אימתי הוא [ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו]:
כמה שיעור עכול?
אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב;
וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו.
אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא: מי אמר ריש לקיש הכי? והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: 'כמה שיעור עכול? כדי להלך ארבע מילין'?
לא קשיא: כאן [50] באכילה מרובה, כאן באכילה מועטת.
שממהרין למברך.:
[משנה ח] בא להם יין [אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס - בית שמאי אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על המזון, ובית הלל אומרים: מברך על המזון ואחר כך מברך על היין [51]
ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה כולה]:
למימרא דישראל אף על גב דלא שמע כולה ברכה עונה? וכי לא שמע היכי נפיק [52]?
אמר חייא בר רב: בשלא אכל עמהן;
וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בשלא אכל עמהן.
אמר ליה רב לחייא בריה: "ברי! [53] חטוף ובריך [54]!".
וכן אמר רב הונא לרבה בריה: "חטוף ובריך!"
למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן? והתניא: רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך; אמר לו רבי נהוראי: השמים! כן הוא, תדע: שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה, וגבורים יורדין ומנצחין.
תנאי היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע [55] ואומר ויברכו שם כבודך, והיא עניית אמן שבמקדש, במסכת תענית [56] אלא שממהרין [57] למברך יותר מן העונה אמן.
בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן [58]?
אמר ליה: אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין [59]; והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו [60] – עונין [61].
תנו רבנן: 'שמן [62] מעכב את הברכה [63] - דברי רבי זילאי; רבי זיואי אומר: אינו מעכב;
רבי אחא אומר: שמן טוב [64] מעכב [65];
רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה - כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.'
אמר רב נחמן בר יצחק: אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא, אלא מתניתא ידענא, דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: (ויקרא כ ז: והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלקיכם)
'והתקדשתם' אלו מים ראשונים;
'והייתם קדושים' - אלו מים אחרונים;
'כי קדוש' - זה שמן;
'אני יי' אלהיכם' - זו ברכה.
הדרן עלך אלו דברים
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
[עריכה]ברכות פרק תשיעי הרואה
הערות
[עריכה]- ^ כגון של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין
- ^ לנטירנ"א
- ^ מערב שבת, ובבית ישראל
- ^ לפי שלא נעבדה בה עבירה, שלא הודלקה בשבת
- ^ משחשכה מוצאי שבת
- ^ מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה
- ^ בשבת
- ^ ומוקמינן לה במסכת ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא, דגחלת ליכא, אלא שלהבת; ומשום חרס לא מחייב, דלית בה שיעורא
- ^ והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו
- ^ אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה - אתי לברוכי בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשכה, כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד
- ^ ואין צריך לבדוק אחריו, דאי איתא דישראל הוא - לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד לאחוז האור בידו
- ^ ששורפים בו אבנים לסיד: אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן נהורא בריא היא, ולהשתמש לאורה היא נעשית
- ^ לאו לאורה נעשית אלא לבשל
- ^ ואין מברכין אלא על שנעשה להאיר
- ^ בתחלת שרפת אבנים אין האור להאיר
- ^ לאחר שנשרפו האבנים רובן - מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שרפת האבנים, ומשתמשין נמי לאורה
- ^ של תנור בסוף מברכין עליו: לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה - מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו, וכיון דמשתמש לאורו - מברכין עליו
- ^ בדאיכא אדם חשוב - לכבודו הדליקוה, ולא שצריך לאור, אלא לכבוד בעלמא, ואין מברכין עליו
- ^ להאיר להם הדליקוה ומברכין
- ^ ואי איכא חזנא = שמש שאוכל בבית הכנסת, אף לאורה עשויה: שיאכל החזן לאורה, ומברכין
- ^ איכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה - אין מברכין על הנר, שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד אדם חשוב
- ^ שבזמן שאחד מברך לכולם - הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו, ויענו אמן
- ^ לאדם המתעטש שרגילים לומר "אסותא"
- ^ לכבוד המת
- ^ דסרחונו של מת
- ^ ולא להריח
- ^ כל מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום, אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה - אין מברכין על אותו נר, דלכבוד עבידא ולא להאיר
- ^ מת
- ^ שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום
- ^ אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה
- ^ דלהאיר עבידא
- ^ שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ"ס
- ^ שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים
- ^ "בורא עצי בשמים", אלא "בורא שמן ערב" מברכין אם שמן של אפרסמון הוא; והא דאמר ב'כיצד מברכין' (דף מג.) 'האי משחא כבישה וטחינה - מברכין עליו "בורא עצי בשמים" - לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח
- ^ לבשם בעשנו את הבגדים
- ^ בטבריא היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במוצאי שבת
- ^ עומד בסמוך
- ^ שאפילו לא נהנה ממנו - מברכין עליו, ומאי עד שיאותו = עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו, ואז מברכים עליו אפילו הרחוקים ממנו, ובלבד שיראוהו
- ^ בעששית
- ^ הוא צריך להיות בסמוך
- ^ משקל
- ^ רב יהודה היה מברך על אור שבבית אדא דיילא, ורחוק מביתו היה; רב יהודה לטעמיה, דלא בעי סמוך
- ^ סמוך לביתו היה; רבא לטעמיה, דאמר: סמוך בעינן
- ^ אם אין לו אור - אינו צריך לחזר אחריו
- ^ אף על פי ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה - החמיר על עצמו כבית שמאי וחזר למקום שאכל וברך
- ^ נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך
- ^ שכחתי
- ^ שכחתי יונה של זהב
- ^ או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה
- ^ ארבעה מילין
- ^ הא - פריש לה בגמרא בריש פרקין: לבית שמאי אין ברכת המזון טעונה כוס, ולבית הלל טעונה כוס
- ^ קסלקא דעתא באחד מן המסובין עסקינן במתניתין
- ^ כשמושיטין כוס של ברכה -
- ^ הוי מחזר שיתנהו לך ותברך
- ^ העונה והמברך במשמע קומו ברכו את ה' אלהיכם בספר עזרא (ט,ה)
- ^ פ"ב דף טז:, ו(לקמן דף סג.) מפרש 'קומו ברכו'- בתחלת ברכה, 'ויברכו שם כבודך' - במקום עניית אמן, שבמקדש אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'
- ^ ליתן שכר
- ^ כשלומדים ברכות מפי רבן
- ^ שאין מתכוונים לברך אלא ללמד
- ^ כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא
- ^ אחריהן אמן
- ^ שמן שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה את הידים, אחר מים אחרונים להעביר את זוהמתן
- ^ שאסור לזמן עד שיובא; וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה, עד שיסכוהו
- ^ שיש בו בשמים
- ^ את הברכה למי שרגיל בו