ביאור:בבלי ברכות דף מה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סדהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

דחנקתיה אומצא [ושתה להוריד את הבשר שמחניק אותו, שאינו צריך לברך, כי אינו שותה לשם המים אלא להשתחרר].

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן:

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה לרב יוסף: הלכתא מאי?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר [1].

הדרן עלך כיצד מברכין

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-[עריכה]


ברכות פרק שביעי שלשה שאכלו


משנה:

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן [2].

אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו [3], מעשר שני והקדש שנפדו [4], והשמש [5] שאכל כזית [6], והכותי - מזמנין עליו;

אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי - אין מזמנין עליו; נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהן;

עד כמה מזמנין [7]? [8]

עד כזית.

רבי יהודה אומר: עד כביצה.

גמרא:

מנא הני מילי? [9]?

אמר רב אסי: דאמר קרא (תהלים לד ד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו;

רבי אבהו אמר: מהכא (דברים לב ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו [10].

אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך? - שנאמר (תהלים לד ד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו.

אמר ר' שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא? - שנאמר (שמות יט יט) [ויהי קול השפר הולך וחזק מאד] משה ידבר והאלהים יעננו בקול; שאין תלמוד לומר 'בקול', ומה תלמוד לומר 'בקול'? - בקולו של משה.

תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא.

אתמר: שנים שאכלו כאחת: פליגי רב ורבי יוחנן: חד אמר אם רצו לזמן - מזמנין, וחד אמר: אם רצו לזמן - אין מזמנין.

תנן: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן: שלשה - אִין, שנים - לא!

התם חובה, הכא רשות.

תא שמע: 'שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק [אין רשאין לחלק - להלן פ"ז מ"ד] [11]' שלשה - אִין, שנים - לא [12]!

שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא [13].

תא שמע: השמש שהיה משמש על השנים הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות [14]; היה משמש על השלשה - הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות?

שאני התם


עמוד ב

דניחא להו דמקבע להו בחובה [15].

תא שמע: 'נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן; נשים ועבדים וקטנים, אם רצו לזמן - אין מזמנין [16]' והא מאה נשי כתרי גברי דמיין [17], וקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן?

שאני התם, דאיכא דעות [18].

אי הכי - אימא סיפא: נשים ועבדים אם רצו לזמן - אין מזמנין; אמאי לא? והא איכא דעות?

שאני התם משום פריצותא.

תסתיים דרב דאמר 'אם רצו לזמן - אין מזמנין', דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראין לו [19] ומזמנין עליו [20]'; טעמא דקוראין לו, הא לא קוראין לו – לא!

שאני התם דאקבעו להו בחובה מעיקרא.

אלא תסתיים דרבי יוחנן - הוא דאמר 'אם רצו לזמן - אין מזמנין', דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'שנים שאכלו כאחת - אחד מהן יוצא בברכת חבירו', והוינן בה: מאי קא משמע לן?: תנינא: 'שמע ולא ענה – יצא'!? ואמר רבי זירא: לומר שאין ברכת הזימון ביניהם [21]!

תסתיים.

אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי 'אם רצו לזמן מזמנין', מאי - לאו דשמיע להו מרבי יוחנן [22]!?

לא, דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל.

גופא אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראין לו ומזמנין עליו.

אמר אביי: והוא דקרו ליה ועני [23].

אמר מר זוטרא: ולא אמרן [24] אלא בשלשה, אבל בעשרה [25] - עד דנייתי [26].

מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא: תשעה נראין כעשרה [27] שנים אין נראין כשלשה!?

והלכתא כמר זוטרא; מאי טעמא? כיון דבעי לאדכורי שם שמים - בציר מעשרה לאו אורח ארעא.

אמר אביי: נקיטינן: שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק [28].

תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק; במה דברים אמורים? - כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור - סופר מברך ובור יוצא.

אמר רבא: הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי: 'שלשה שאכלו כאחת - אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד [29]'.

ולא? והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד?

שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד [30].

יהודה בר מרימר, ומר בר רב אשי, ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי; לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה [31] לברוכי להו [32]; <יתבי וקא מיבעיא להו> [אמרי] הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, הני מילי היכא דאיכא אדם גדול, אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף! בריך איניש לנפשיה.

אתו לקמיה דמרימר, אמר להו: ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם; וכי תימרו 'ניהדר ונזמן' - אין זימון למפרע.

בא [33] ומצאן [34] כשהן מברכים [35], מהו אומר אחריהם?

רב זביד אמר: ברוך ומבורך [36];

רב פפא אמר: עונה אמן

ולא פליגי הא דאשכחינהו דקא אמרי נברך והא דאשכחינהו דקא אמרי ברוך אשכחינהו דקא אמרי נברך אומר ברוך ומבורך [37]; [38] אשכחינהו דקא אמרי [39] "ברוך" - [40] עונה [41] "אמן".

תני חדא: העונה "אמן" אחר ברכותיו - הרי זה משובח, ותניא אידך 'הרי זה מגונה'!?

לא קשיא: הא בבונה ירושלים [42] הא בשאר ברכות [43].

אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים [44] וליקומו [45], [46] ד"הטוב והמטיב" - לאו דאורייתא [47].

רב אשי עני ליה [48] בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב [49].

הערות[עריכה]

  1. ^ היאך נוהגים; וכבר נהגו לברך בתחלה "שהכל", ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא"
  2. ^ להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך
  3. ^ קסלקא דעתא תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש
  4. ^ מעשר שני שנפדה להתירו באכילה חוץ לירושלים, ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל
  5. ^ ששמשם בסעודה
  6. ^ ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון; ובכל הני אצטריך לאשמעינן: אף על גב דדמו לאיסור - אין כאן ברכה בעבירה, כדמפרש ואזיל בגמרא
  7. ^ כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון
  8. ^ ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך
  9. ^ דשלשה ראוים לברכת צירוף
  10. ^ גדלו לה' אתי - הרי שלשה, וכן אקרא הבו גודל: היחיד אומר לשנים
  11. ^ ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון
  12. ^ הכי פירושו: דמדקתני אין רשאין ליחלק - שמע מינה דשלשה מזמנין, שנים אין מזמנין ואפילו רצו, דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין - אמאי אין האחד רשאי ליחלק. ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי, ויזמנו השנים
  13. ^ ואי אזיל הוא - מפקעת להו חובה, וקמו להו ברשות, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה
  14. ^ אין כאן גאוה, דניחא להו דמייתי להו לידי זמון, ואי שנים מזמנין - אמאי ניחא להו? בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני
  15. ^ דגדול המצווה ועושה
  16. ^ כדמפרש טעמא לקמן: שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים, בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים
  17. ^ לענין חובה: דאין חייבות לזמן, ואם רצו – מזמנין, והוא הדין לשנים
  18. ^ דאף על גב דלענין חובה אינן חייבות, לענין רשות - דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים, דאיכא משום גדלו לה' אתי
  19. ^ להודיעו שהם רוצים לזמן, ויפנה אליהם במקום מעמדו, ודי להם בכך
  20. ^ ואף על פי שאינו בא אצלם
  21. ^ לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון: דכיון דאחד יוצא בברכת חברו - אשמעינן דאין זימון, דאי יש זימון - ברכת שניהם היא, שהרי אומר נברך, והוא עונה "ברוך הוא"
  22. ^ דבר מערבא הוא, דאילו רב - בבבל הוה, ובני מערבא היכא שמיע להו
  23. ^ שסמוך הוא אצלם, ועונה "ברוך הוא"
  24. ^ דלא צריך למיתי גבייהו
  25. ^ שיצטרפו משום הזכרת השם
  26. ^ עד דאתי גבייהו
  27. ^ דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה
  28. ^ ולברך כל אחד בפני עצמו, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון
  29. ^ אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן - דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן, דהיינו ברכת זימון, וחוזר וגומר סעודתו, אבל שנים - אין עליהם להפסיק בשביל היחיד, וימתין עד שיגמרו
  30. ^ לאחשוביה
  31. ^ מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים
  32. ^ שהגדול מברך, כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.)
  33. ^ אחד מן השוק
  34. ^ שלשה
  35. ^ שהיו מזמנין
  36. ^ דלא מצי למימר 'שאכלנו משלו'
  37. ^ כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך
  38. ^ אבל
  39. ^ דענו
  40. ^ הוא
  41. ^ בתרייהו
  42. ^ שהיא סוף הברכות - הרי זה משובח; וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית, ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח - אחר גמר כל ברכותיו קאמר
  43. ^ ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה- בסוף כל ברכה וברכה קאמר
  44. ^ וידעו שנגמרה כל הברכה, שהרי אין המברך עונה "אמן" אלא לבסוף
  45. ^ לעבידתייהו
  46. ^ ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב - לא איכפת ליה, דקסבר
  47. ^ אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנִתנוּ לקבורה
  48. ^ לההוא "אמן"
  49. ^ כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב; ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה, ותניא בברייתא הרי זה משובח - לא סגי דלא עני ליה