הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דחנקתיה אומצא [ושתה להוריד את הבשר שמחניק אותו, שאינו צריך לברך, כי אינו שותה לשם המים אלא להשתחרר].

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן:

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה לרב יוסף: הלכתא מאי?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר ^[1].

הדרן עלך כיצד מברכין

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-[עריכה]

ברכות פרק שביעי שלשה שאכלו

משנה:

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ^[2].

אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ^[3], מעשר שני והקדש שנפדו ^[4], והשמש ^[5] שאכל כזית ^[6], והכותי - מזמנין עליו;

אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי - אין מזמנין עליו; נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהן;

עד כמה מזמנין ^[7]? ^[8]

עד כזית.

רבי יהודה אומר: עד כביצה.

גמרא:

מנא הני מילי? ^[9]?

אמר רב אסי: דאמר קרא (תהלים לד ד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו;

רבי אבהו אמר: מהכא (דברים לב ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ^[10].

אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך? - שנאמר (תהלים לד ד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו.

אמר ר' שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא? - שנאמר (שמות יט יט) [ויהי קול השפר הולך וחזק מאד] משה ידבר והאלהים יעננו בקול; שאין תלמוד לומר 'בקול', ומה תלמוד לומר 'בקול'? - בקולו של משה.

תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא.

אתמר: שנים שאכלו כאחת: פליגי רב ורבי יוחנן: חד אמר אם רצו לזמן - מזמנין, וחד אמר: אם רצו לזמן - אין מזמנין.

תנן: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן: שלשה - אִין, שנים - לא!

התם חובה, הכא רשות.

תא שמע: 'שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק [אין רשאין לחלק - להלן פ"ז מ"ד] ^[11]' שלשה - אִין, שנים - לא ^[12]!

שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא ^[13].

תא שמע: השמש שהיה משמש על השנים הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות ^[14]; היה משמש על השלשה - הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות?

שאני התם

עמוד ב

דניחא להו דמקבע להו בחובה ^[15].

תא שמע: 'נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן; נשים ועבדים וקטנים, אם רצו לזמן - אין מזמנין ^[16]' והא מאה נשי כתרי גברי דמיין ^[17], וקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן?

שאני התם, דאיכא דעות ^[18].

אי הכי - אימא סיפא: נשים ועבדים אם רצו לזמן - אין מזמנין; אמאי לא? והא איכא דעות?

שאני התם משום פריצותא.

תסתיים דרב דאמר 'אם רצו לזמן - אין מזמנין', דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראין לו ^[19] ומזמנין עליו ^[20]'; טעמא דקוראין לו, הא לא קוראין לו – לא!

שאני התם דאקבעו להו בחובה מעיקרא.

אלא תסתיים דרבי יוחנן - הוא דאמר 'אם רצו לזמן - אין מזמנין', דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'שנים שאכלו כאחת - אחד מהן יוצא בברכת חבירו', והוינן בה: מאי קא משמע לן?: תנינא: 'שמע ולא ענה – יצא'!? ואמר רבי זירא: לומר שאין ברכת הזימון ביניהם ^[21]!

תסתיים.

אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי 'אם רצו לזמן מזמנין', מאי - לאו דשמיע להו מרבי יוחנן ^[22]!?

לא, דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל.

גופא אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראין לו ומזמנין עליו.

אמר אביי: והוא דקרו ליה ועני ^[23].

אמר מר זוטרא: ולא אמרן ^[24] אלא בשלשה, אבל בעשרה ^[25] - עד דנייתי ^[26].

מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא: תשעה נראין כעשרה ^[27] שנים אין נראין כשלשה!?

והלכתא כמר זוטרא; מאי טעמא? כיון דבעי לאדכורי שם שמים - בציר מעשרה לאו אורח ארעא.

אמר אביי: נקיטינן: שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק ^[28].

תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק; במה דברים אמורים? - כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור - סופר מברך ובור יוצא.

אמר רבא: הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה דרבי זירא כוותי: 'שלשה שאכלו כאחת - אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ^[29]'.

ולא? והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד?

שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד ^[30].

יהודה בר מרימר, ומר בר רב אשי, ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי; לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה ^[31] לברוכי להו ^[32]; <יתבי וקא מיבעיא להו> [אמרי] הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, הני מילי היכא דאיכא אדם גדול, אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף! בריך איניש לנפשיה.

אתו לקמיה דמרימר, אמר להו: ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם; וכי תימרו 'ניהדר ונזמן' - אין זימון למפרע.

בא ^[33] ומצאן ^[34] כשהן מברכים ^[35], מהו אומר אחריהם?

רב זביד אמר: ברוך ומבורך ^[36];

רב פפא אמר: עונה אמן

ולא פליגי הא דאשכחינהו דקא אמרי נברך והא דאשכחינהו דקא אמרי ברוך אשכחינהו דקא אמרי נברך אומר ברוך ומבורך ^[37]; ^[38] אשכחינהו דקא אמרי ^[39] "ברוך" - ^[40] עונה ^[41] "אמן".

תני חדא: העונה "אמן" אחר ברכותיו - הרי זה משובח, ותניא אידך 'הרי זה מגונה'!?

לא קשיא: הא בבונה ירושלים ^[42] הא בשאר ברכות ^[43].

אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים ^[44] וליקומו ^[45], ^[46] ד"הטוב והמטיב" - לאו דאורייתא ^[47].

רב אשי עני ליה ^[48] בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב ^[49].

הערות[עריכה]

^ היאך נוהגים; וכבר נהגו לברך בתחלה "שהכל", ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא"
^ להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך
^ קסלקא דעתא תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש
^ מעשר שני שנפדה להתירו באכילה חוץ לירושלים, ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל
^ ששמשם בסעודה
^ ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון; ובכל הני אצטריך לאשמעינן: אף על גב דדמו לאיסור - אין כאן ברכה בעבירה, כדמפרש ואזיל בגמרא
^ כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון
^ ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך
^ דשלשה ראוים לברכת צירוף
^ גדלו לה' אתי - הרי שלשה, וכן אקרא הבו גודל: היחיד אומר לשנים
^ ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון
^ הכי פירושו: דמדקתני אין רשאין ליחלק - שמע מינה דשלשה מזמנין, שנים אין מזמנין ואפילו רצו, דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין - אמאי אין האחד רשאי ליחלק. ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי, ויזמנו השנים
^ ואי אזיל הוא - מפקעת להו חובה, וקמו להו ברשות, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה
^ אין כאן גאוה, דניחא להו דמייתי להו לידי זמון, ואי שנים מזמנין - אמאי ניחא להו? בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני
^ דגדול המצווה ועושה
^ כדמפרש טעמא לקמן: שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים, בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים
^ לענין חובה: דאין חייבות לזמן, ואם רצו – מזמנין, והוא הדין לשנים
^ דאף על גב דלענין חובה אינן חייבות, לענין רשות - דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים, דאיכא משום גדלו לה' אתי
^ להודיעו שהם רוצים לזמן, ויפנה אליהם במקום מעמדו, ודי להם בכך
^ ואף על פי שאינו בא אצלם
^ לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון: דכיון דאחד יוצא בברכת חברו - אשמעינן דאין זימון, דאי יש זימון - ברכת שניהם היא, שהרי אומר נברך, והוא עונה "ברוך הוא"
^ דבר מערבא הוא, דאילו רב - בבבל הוה, ובני מערבא היכא שמיע להו
^ שסמוך הוא אצלם, ועונה "ברוך הוא"
^ דלא צריך למיתי גבייהו
^ שיצטרפו משום הזכרת השם
^ עד דאתי גבייהו
^ דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה
^ ולברך כל אחד בפני עצמו, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון
^ אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן - דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן, דהיינו ברכת זימון, וחוזר וגומר סעודתו, אבל שנים - אין עליהם להפסיק בשביל היחיד, וימתין עד שיגמרו
^ לאחשוביה
^ מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים
^ שהגדול מברך, כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.)
^ אחד מן השוק
^ שלשה
^ שהיו מזמנין
^ דלא מצי למימר 'שאכלנו משלו'
^ כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך
^ אבל
^ דענו
^ הוא
^ בתרייהו
^ שהיא סוף הברכות - הרי זה משובח; וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית, ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח - אחר גמר כל ברכותיו קאמר
^ ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה- בסוף כל ברכה וברכה קאמר
^ וידעו שנגמרה כל הברכה, שהרי אין המברך עונה "אמן" אלא לבסוף
^ לעבידתייהו
^ ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב - לא איכפת ליה, דקסבר
^ אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנִתנוּ לקבורה
^ לההוא "אמן"
^ כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב; ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה, ותניא בברייתא הרי זה משובח - לא סגי דלא עני ליה

[1] היאך נוהגים; וכבר נהגו לברך בתחלה "שהכל", ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא"

[2] להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך

[3] קסלקא דעתא תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש

[4] מעשר שני שנפדה להתירו באכילה חוץ לירושלים, ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל

[5] ששמשם בסעודה

[6] ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון; ובכל הני אצטריך לאשמעינן: אף על גב דדמו לאיסור - אין כאן ברכה בעבירה, כדמפרש ואזיל בגמרא

[7] כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון

[8] ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך

[9] דשלשה ראוים לברכת צירוף

[10] גדלו לה' אתי - הרי שלשה, וכן אקרא הבו גודל: היחיד אומר לשנים

[11] ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון

[12] הכי פירושו: דמדקתני אין רשאין ליחלק - שמע מינה דשלשה מזמנין, שנים אין מזמנין ואפילו רצו, דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין - אמאי אין האחד רשאי ליחלק. ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי, ויזמנו השנים

[13] ואי אזיל הוא - מפקעת להו חובה, וקמו להו ברשות, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

[14] אין כאן גאוה, דניחא להו דמייתי להו לידי זמון, ואי שנים מזמנין - אמאי ניחא להו? בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני

[15] דגדול המצווה ועושה

[16] כדמפרש טעמא לקמן: שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים, בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים

[17] לענין חובה: דאין חייבות לזמן, ואם רצו – מזמנין, והוא הדין לשנים

[18] דאף על גב דלענין חובה אינן חייבות, לענין רשות - דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים, דאיכא משום גדלו לה' אתי

[19] להודיעו שהם רוצים לזמן, ויפנה אליהם במקום מעמדו, ודי להם בכך

[20] ואף על פי שאינו בא אצלם

[21] לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון: דכיון דאחד יוצא בברכת חברו - אשמעינן דאין זימון, דאי יש זימון - ברכת שניהם היא, שהרי אומר נברך, והוא עונה "ברוך הוא"

[22] דבר מערבא הוא, דאילו רב - בבבל הוה, ובני מערבא היכא שמיע להו

[23] שסמוך הוא אצלם, ועונה "ברוך הוא"

[24] דלא צריך למיתי גבייהו

[25] שיצטרפו משום הזכרת השם

[26] עד דאתי גבייהו

[27] דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה

[28] ולברך כל אחד בפני עצמו, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון

[29] אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן - דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן, דהיינו ברכת זימון, וחוזר וגומר סעודתו, אבל שנים - אין עליהם להפסיק בשביל היחיד, וימתין עד שיגמרו

[30] לאחשוביה

[31] מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים

[32] שהגדול מברך, כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.)

[33] אחד מן השוק

[34] שלשה

[35] שהיו מזמנין

[36] דלא מצי למימר 'שאכלנו משלו'

[37] כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך

[38] אבל

[39] דענו

[40] הוא

[41] בתרייהו

[42] שהיא סוף הברכות - הרי זה משובח; וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית, ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח - אחר גמר כל ברכותיו קאמר

[43] ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה- בסוף כל ברכה וברכה קאמר

[44] וידעו שנגמרה כל הברכה, שהרי אין המברך עונה "אמן" אלא לבסוף

[45] לעבידתייהו

[46] ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב - לא איכפת ליה, דקסבר

[47] אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנִתנוּ לקבורה

[48] לההוא "אמן"

[49] כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב; ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה, ותניא בברייתא הרי זה משובח - לא סגי דלא עני ליה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]