ביאור:בבלי ברכות דף מו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

רבי זירא חלש; על לגביה רבי אבהו, קביל עליה: אי מתפח קטינא חריך שקי ^[1] - עבידנא יומא טבא לרבנן.

אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן; כי מטא למשרי ^[2] - אמר ליה לרבי זירא: לישרי לן מר!

אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן, דאמר 'בעל הבית בוצע'? שרא להו.

כי מטא לברוכי - אמר ליה: נבריך לן מר!

אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל ^[3], דאמר 'בוצע מברך'?

ואיהו כמאן סבירא ליה?

כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ואורח מברך: בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית.

מאי מברך?

"יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא".

ורבי מוסיף בה דברים "ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו ^[4] מוצלחים וקרובים לעיר ^[5], ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם".

עד היכן 'ברכת הזִמוּן' ^[6]?

רב נחמן אמר: עד "נברך"; ורב ששת אמר: עד "הזן".

נימא כתנאי, דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה ^[7]' ותניא אידך שלשה וארבעה'; סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא; מאי? לאו בהא קמיפלגי: מאן דאמר שתים ושלש קסבר עד "הזן" ^[8], ומאן דאמר שלש וארבע קסבר עד "נברך" ^[9]?

לא! רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה:

רב נחמן מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא עד "נברך"; מאן דאמר שלש וארבע - שפיר, ומאן דאמר שתים ושלש אמר לך: הכא - בברכת פועלים עסקינן ^[10], דאמר מר ^[11] פותח ב"הזן" וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ.

רב ששת מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא עד "הזן", מאן דאמר שתים ושלש – שפיר, ומאן דאמר שלש וארבע - קסבר "הטוב והמטיב" דאורייתא היא.

אמר רב יוסף: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא: שהרי פועלים עוקרים אותה.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי פותח בה ב"ברוך" ואין חותם בה ב"ברוך" ^[12], כדתניא: 'כל הברכות כולן פותח בהן ב"ברוך" וחותם בהן ב"ברוך", חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקריאת שמע; יש מהן שפותח בהן ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך" ^[13]

עמוד ב

ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך" ^[14], ו"הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך" ^[15]'; מכלל דברכה בפני עצמה היא ^[16].

ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי עוקרין אותה בבית האבל ^[17], כדתניא: מה הם אומרים בבית האבל? – "ברוך הטוב והמטיב"; רבי עקיבא אומר: "ברוך דיין האמת"; [לדעת תנא קמא] "הטוב והמטיב" – אִין, "דיין אמת" – לא?

אלא אימא "אף הטוב והמטיב". [ולדעת רבי עקיבא – רק "דיין אמת" ולא "הטוב והמטיב"].

מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מלתא, פתח ובריך: "הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט: שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו; גודר פרצות בישראל - הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים".

^[18] להיכן הוא חוזר ^[19]?

רב זביד משמיה דאביי אמר: חוזר לראש ^[20]; ורבנן אמרי: למקום שפסק ^[21].

והלכתא למקום שפסק.

אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו: בזמן שהן שתי מטות ^[22] - גדול מסב בראש ^[23] ושני לו למעלה הימנו ^[24], ובזמן שהם שלש - גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו ^[25];

אמר ליה ^[26]: וכי בעי אשתעויי בהדיה מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה ^[27]? ^[28]

אמר ליה: שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג ^[29].

מים ראשונים מהיכן מתחילין ^[30]?

אמר ליה: מן הגדול.

ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן?

אמר ליה: לאלתר מייתו תכא קמיה ^[31].

מים אחרונים מהיכן מתחילין?

אמר ליה: מן הקטן.

וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן?

אמר ליה: לא מסלקי תכא מקמיה ^[32] עד דנמטי מיא לגביה [עד שמביאים מים לפניו, וזהו מה שמפרש רש"י:] ^[33].

אמר רב ששת: אנא מתניתא ידענא, דתניא: 'כיצד סדר הסבה? - בזמן שהן שתי מטות, גדול מסב בראש ושני לו למטה הימנו ^[34]; בזמן שהן שלש מטות - גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו ^[35], שלישי לו למטה הימנו; מים הראשונים מתחילין מן הגדול ^[36], מים אחרונים: בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול, ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה ^[37]; וחוזרין ומתחילין מן הגדול ^[38] ולמקום שמים אחרונים חוזרין - לשם ברכה חוזרת ^[39]'.

מסייע ליה לרב, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: 'כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה ^[40] הוא מזומן לברכה.

רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי, אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך!

חזייה דקא מרתת, אמר ליה: בר פחתי! 'עיין בברכת מזונא' קאמר לך.

תנו רבנן: 'אין מכבדין ^[41] לא בדרכים ^[42] ולא בגשרים ^[43],

הערות

^ כך היו קורין לרבי זירא, וטעמא מפרש בבבא מציעא ב'השוכר את הפועלים' (דף פה.)
^ לישנא דשירותא, כלומר: לפרוס ברכת המוציא ולאכול
^ היינו רב הונא סתמא; ולפי שעכשיו היה רבי זירא בארץ ישראל במקום רבי אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי
^ קרקעות
^ שיכול לראותן בעל הבית תמיד ולדעת מה הן צריכין
^ שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה
^ פעמים שהם שתי ברכות פעמים שהם שלש, כיצד? - כשהם שלשה הן שלש ברכות, וכשהם שנים הן שתי ברכות, כדמפרש ואזיל
^ דקסבר ברכת זמון עד "הזן", וכשהם שנים - אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים
^ כשהן שנים - הרי שלש: "הזן", וברכת הארץ, ובונה ירושלים; וכשהם שלשה הם מוסיפים "נברך" עד "ובטובו חיינו"
^ 'מוקים לה' לא גרסינן, והכי גרסינן: 'והא דתניא ''''שתים ושלש'''' - בברכת פועלים': דאמרי ברכת הארץ ובונה ירושלים בחדא ברכה - אין כאן אלא ברכת הזן וברכת הארץ, וכשהם שלשה - מוסיפין "נברך" - הרי שלש
^ לעיל בפרק שני (דף טז.)
^ ואי דאורייתא היא - הויא סמוכה לחברתה, ואין פותחין בה בברוך
^ כגון ברכת פירות ומצות, פותח ואינו חותם; וטעמא מפרש ב'ערבי פסחים' (דף קה.) משום דכולה חדא הודאה ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקדוש: 'כי הוא יום תחלה למקראי קודש'... 'והנחילנו'
^ כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שהרי כבר פתח בברכה ראשונה, וברכה אחרונה שבקריאת שמע: "אמת ויציב", "אמת ואמונה", שאף על פי שקרית שמע מפסיק בינתים - אברכות דלפניה סמוכה, והויא לה 'סמוכה לחברתה'
^ דלאו סמוכה לחברתה היא
^ שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה
^ אליבא דרבי עקיבא
^ מי שנצטרף לזימון, ואמרן לעיל אליבא דרב ששת: ברכת זימון עד "הזן", והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת "הזן", וחזר זה שהפסיק לשנים [כדי לענות לזימון של שנים], וגמר סעודתו
^ לברך לאחר שיגמור סעודתו
^ לתחלת "הזן", שהרי נתחייב בזימון: שבתחלה הוקבע בשלשה
^ לברכת הארץ כשאר יחיד
^ רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית, מוטה, ורגליו לארץ, איש איש על מטה אחת
^ כלומר: מסב תחלה על מטתו
^ מטת השני לצד מראשותיו של גדול
^ לצד מרגלותיו
^ רב ששת לריש גלותא
^ ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף: דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו, לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא, ופני הגדול מסובין לצד אחר
^ וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה!
^ מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה
^ רב ששת קאמר ליה לריש גלותא: מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים
^ שלחן שלו מביאין מיד לפניו, ואוכל; ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן
^ מקמי גדול
^ עד דמשו כולהו; ובעוד שהוא אוכל - האחרים נוטלין מים אחרונים [שכולם מפסיקים לפני הגדול, ומביאים להם מים ונוטלים מים אחרונים, ואחרון - הגדול]
^ שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף
^ ואם בא לספר - מספר עם השלישי לו, ואם בא לספר עם השני לו - טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו: שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו
^ ולאלתר מעיילי תכא קמיה
^ 'מאה' לאו דוקא, דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה, שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם; לפיכך, כשהם יותר מחמשה - מתחילין מן הקטן היושב בסוף, ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו
^ ונוטלין שלחן מלפניו
^ כשמגיעים לחמשה, אם נטל הגדול – מברך, ואם צוה לאחר ליטול קודם לו - הוא מברך
^ אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים - קורא 'תחלה באחרונה'
^ לומר "היה אתה קודם"
^ הולכי דרכים
^ לומר לגדול הימנו "לך לפני"

[1] כך היו קורין לרבי זירא, וטעמא מפרש בבבא מציעא ב'השוכר את הפועלים' (דף פה.)

[2] לישנא דשירותא, כלומר: לפרוס ברכת המוציא ולאכול

[3] היינו רב הונא סתמא; ולפי שעכשיו היה רבי זירא בארץ ישראל במקום רבי אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי

[4] קרקעות

[5] שיכול לראותן בעל הבית תמיד ולדעת מה הן צריכין

[6] שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה

[7] פעמים שהם שתי ברכות פעמים שהם שלש, כיצד? - כשהם שלשה הן שלש ברכות, וכשהם שנים הן שתי ברכות, כדמפרש ואזיל

[8] דקסבר ברכת זמון עד "הזן", וכשהם שנים - אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים

[9] כשהן שנים - הרי שלש: "הזן", וברכת הארץ, ובונה ירושלים; וכשהם שלשה הם מוסיפים "נברך" עד "ובטובו חיינו"

[10] 'מוקים לה' לא גרסינן, והכי גרסינן: 'והא דתניא ''''שתים ושלש'''' - בברכת פועלים': דאמרי ברכת הארץ ובונה ירושלים בחדא ברכה - אין כאן אלא ברכת הזן וברכת הארץ, וכשהם שלשה - מוסיפין "נברך" - הרי שלש

[11] לעיל בפרק שני (דף טז.)

[12] ואי דאורייתא היא - הויא סמוכה לחברתה, ואין פותחין בה בברוך

[13] כגון ברכת פירות ומצות, פותח ואינו חותם; וטעמא מפרש ב'ערבי פסחים' (דף קה.) משום דכולה חדא הודאה ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקדוש: 'כי הוא יום תחלה למקראי קודש'... 'והנחילנו'

[14] כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שהרי כבר פתח בברכה ראשונה, וברכה אחרונה שבקריאת שמע: "אמת ויציב", "אמת ואמונה", שאף על פי שקרית שמע מפסיק בינתים - אברכות דלפניה סמוכה, והויא לה 'סמוכה לחברתה'

[15] דלאו סמוכה לחברתה היא

[16] שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה

[17] אליבא דרבי עקיבא

[18] מי שנצטרף לזימון, ואמרן לעיל אליבא דרב ששת: ברכת זימון עד "הזן", והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת "הזן", וחזר זה שהפסיק לשנים [כדי לענות לזימון של שנים], וגמר סעודתו

[19] לברך לאחר שיגמור סעודתו

[20] לתחלת "הזן", שהרי נתחייב בזימון: שבתחלה הוקבע בשלשה

[21] לברכת הארץ כשאר יחיד

[22] רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית, מוטה, ורגליו לארץ, איש איש על מטה אחת

[23] כלומר: מסב תחלה על מטתו

[24] מטת השני לצד מראשותיו של גדול

[25] לצד מרגלותיו

[26] רב ששת לריש גלותא

[27] ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף: דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו, לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא, ופני הגדול מסובין לצד אחר

[28] וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה!

[29] מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה

[30] רב ששת קאמר ליה לריש גלותא: מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים

[31] שלחן שלו מביאין מיד לפניו, ואוכל; ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן

[32] מקמי גדול

[33] עד דמשו כולהו; ובעוד שהוא אוכל - האחרים נוטלין מים אחרונים [שכולם מפסיקים לפני הגדול, ומביאים להם מים ונוטלים מים אחרונים, ואחרון - הגדול]

[34] שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף

[35] ואם בא לספר - מספר עם השלישי לו, ואם בא לספר עם השני לו - טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו: שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו

[36] ולאלתר מעיילי תכא קמיה

[37] 'מאה' לאו דוקא, דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה, שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם; לפיכך, כשהם יותר מחמשה - מתחילין מן הקטן היושב בסוף, ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו

[38] ונוטלין שלחן מלפניו

[39] כשמגיעים לחמשה, אם נטל הגדול – מברך, ואם צוה לאחר ליטול קודם לו - הוא מברך

[40] אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים - קורא 'תחלה באחרונה'

[41] לומר "היה אתה קודם"

[42] הולכי דרכים

[43] לומר לגדול הימנו "לך לפני"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]