ביאור:בבלי ברכות דף כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סדהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

כל לנטורינהו טפי עדיף [1]. כל לנטורינהו טפי עדיף. להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני

והיכא מנח להו?

אמר רבי ירמיה: בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו.

והא תני רבי חייא מניחן בכובע [2] תחת מראשותיו?

דמפיק ליה למורשא דכובע לבר [3].

בר קפרא צייר להו [4] בכילתא [5] ומפיק למורשהון [6] לבר [7].

רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא [8] ופריס סודרא עלוייהו.

אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא, ואמר לי: "זיל אייתי לי תפילין" - ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה [9], ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד [10].

בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: שנים שישנים במטה אחת, מהו שזה יחזיר פניו ויקרא קרית שמע וזה יחזיר פניו ויקרא קרית שמע?

אמר ליה: הכי אמר שמואל: ואפילו אשתו עמו [11].

מתקיף לה רב יוסף: 'אשתו' [לעיל, כג,ב: ואם היתה אשתו עמו – אסור] ולא מיבעיא אחר!

אדרבה: אשתו כגופו [12], אחר לאו כגופו!

מיתיבי: שנים שישֵנים במטה אחת, זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ותניא אחריתי הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו - הרי זה לא יקרא קרית שמע אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהן; ואם היו בניו ובני ביתו קטנים – מותר; בשלמא לרב יוסף [13] לא קשיא [14]: הא באשתו הא באחֵר [15], אלא לשמואל קשיא?

אמר לך שמואל: לרב יוסף מי ניחא? והתניא היה ישן במטה ובניו ובני ביתו [16] במטה לא יקרא קרית שמע אלא אם כן היתה טליתו מפסקת ביניהן!?

אלא מאי אית לך למימר? אשתו לרב יוסף - תנאי היא? לדידי נמי תנאי היא [17].

אמר מר: זה מחזיר פניו וקורא קרית שמע והא איכא עגבות [18]?

מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: עגבות אין בהם משום ערוה.

לימא מסייע ליה לרב הונא: 'האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה [19] מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע, אבל לא האיש [20]'

תרגמה רב נחמן בר יצחק: כגון שהיו פניה טוחות [21] בקרקע. [22]

אמר מר אם היו בניו ובני ביתו קטנים – מותר; ועד כמה?

אמר רב חסדא: תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק בן תשע שנים ויום אחד [23];

איכא דאמרי תינוקת בת י"א שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד [24].

אידי ואידי - עד כדי (יחזקאל טז ז) [רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים] שדים נכונו ושערך צמח [ואת ערם ועריה].

אמר ליה רב כהנא לרב אשי: התם [25] אמר רבא אף על גב דתיובתא דשמואל [26] הלכתא כוותיה דשמואל, הכא [27] מאי?

אמר ליה: אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו [28]? אלא היכא דאיתמר – איתמר, והיכא דלא איתמר - לא איתמר.

אמר ליה רב מרי לרב פפא: שער יוצא בבגדו [29] – מהו [30]?

קרא עליה: שער שער [31].

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה; למאי? אילימא לאסתכולי בה [32] - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים [שמות לה,כג: הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’] [33]? - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא באשתו, ולקרית שמע [34].

אמר רב חסדא: שוק באשה [35] – ערוה [36], שנאמר (ישעיהו מז ב) [קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל] גלי שוק עברי נהרות, וכתיב [37] (ישעיהו מז ג) תגל ערותך וגם תראה חרפתך [נקם אקח ולא אפגע אדם].

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב יד) [יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך] כי קולך ערב ומראך נאוה [38].

אמר רב ששת: שער באשה – ערוה, שנאמר (שיר השירים ד א; ו,ה) שערך כעדר העזים.

אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו.

מיתיבי: התולה תפיליו [39] - יתלו לו חייו; דורשי חמורות [40] אמרו (דברים כח סו) והיו חייך תלואים לך מנגד [מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך] - זה התולה תפיליו [41]!?

לא קשיא: הא ברצועה הא בקציצה [42].

ואיבעית אימא: לא שנא רצועה ולא שנא קציצה – אסור, וכי תלה רבי - בכיסתא תלה [43].

אי הכי מאי למימרא?

מהו דתימא 'תיבעי הנחה כספר תורה' - קא משמע לן.

ואמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שגיהק [44] ופיהק [45] ונתעטש [46] ורק [47]

[48]


עמוד ב

וממשמש בבגדו [49], אבל לא היה מתעטף [50]; וכשהוא מפהק - היה מניח ידו על סנטרו [51].

מיתיבי: 'המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה; המגביה קולו בתפלתו [52] הרי זה מנביאי השקר [53]; מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח [54]; המתעטש בתפלתו סימן רע לו, ויש אומרים ניכר שהוא מכוער; הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך'!? בשלמא מגהק ומפהק - לא קשיא: כאן לאונסו כאן לרצונו, אלא מתעטש אמתעטש קשיא [55]?!

מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כאן מלמעלה כאן מלמטה [56], דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא, ותקילא לי כי כולי תלמודאי [57]: 'המתעטש בתפלתו סימן יפה לו: כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה [58] - כך עושין לו נחת רוח מלמעלה [59]'!

אלא רק ארק קשיא?

רק ארק נמי לא קשיא: אפשר כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק - מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה הוא - מבליעו באפרקסותו [60].

רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק; פתקיה [61] לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה 'מבליעו באפרקסותו'?

אמר ליה: אנא - אנינא דעתאי.

המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה:

אמר רב הונא: לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש – מותר; והני מילי ביחיד, אבל בצבור - אתי למיטרד צבורא.

רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה [62], דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל [63], דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לא"י - עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' [והעליתים והשיבתים אל המקום הזה] [64]; אמר: "איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא [65], והדר אפיק"; אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה היה עומד בתפלה ונתעטש [66] - ממתין עד שיכלה הרוח [67] וחוזר [68] ומתפלל; איכא דאמרי היה עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל, ואומר [69]: "ריבונו של עולם! יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים; גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה" - ומתחיל ממקום שפסק; אמר ליה: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה – דיי.

תנו רבנן: היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה - חוצץ בטליתו על צוארו [70] וקורא קרית שמע; ויש אומרים על לבו; ותנא קמא, הרי לבו רואה את הערוה?

קסבר לבו רואה את הערוה מותר.

אמר רב הונא אמר רבי יוחנן: היה מהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו וקורא קרית שמע;

אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה

איכא דאמרי: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: היה מהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו וקורא קרית שמע.

אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יהושע בן לוי בפומיה לא צייתנא ליה.

ומי אמר רב הונא הכי? והאמר רב הונא: 'תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה'?

לא קשיא: כאן בעומד כאן במהלך.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא', וכי תימא הכא נמי 'כאן בעומד כאן במהלך' – איני!: והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי קרית שמע; כי מטא במבואות המטונפות – אשתיק; אמר ליה לרבי יוחנן: להיכן אהדר? אמר ליה: אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש!

הכי קאמר ליה: לדידי - לא סבירא לי [71]; לדידך, דסבירא לך - אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.

תניא כותיה דרב הונא, תניא כותיה דרב חסדא:

תניא כותיה דרב הונא: המהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו ויקרא קרית שמע.

תניא כותיה דרב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות - לא יקרא קרית שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא – פוסק;

לא פסק מאי?

אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם;

רבי אסי אמר: (ישעיהו ה יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא [וכעבות העגלה חטאה] [72];

רב אדא בר אהבה אמר מהכא: (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה [ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה].

ואם פסק מה שכרו?

אמר רבי אבהו: עליו הכתוב אומר (דברים לב מז) [כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם] ובדבר הזה תאריכו ימים [על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה] [73].

אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו [74] - מותר לקרות קרית שמע.

תניא נמי הכי: היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו - מותר לקרות קרית שמע,

הערות[עריכה]

  1. ^ כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי - עדיף להו מבזיוני
  2. ^ הוא הכיס שלהם
  3. ^ שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא
  4. ^ קושרן
  5. ^ ביריעה הפרוסה סביבות מטתו
  6. ^ בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה
  7. ^ היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה
  8. ^ ספסל
  9. ^ יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש, והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו
  10. ^ מה שצוני להביאם לו - לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל
  11. ^ שיחזיר פניו: דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור, דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש
  12. ^ ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי
  13. ^ דאמר: אשתו היא דשריא, אבל אחֵר לא
  14. ^ מתרץ להו למתניתא
  15. ^ והא דקתני בני ביתו - אינו אשתו
  16. ^ ואשתו בכלל 'ביתו'
  17. ^ בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא
  18. ^ אחוריים, דנגעי אהדדי
  19. ^ ואף על פי שערום אסור לברך - אשה יושבת מותרת, שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע
  20. ^ מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין, ואף על פי שמגולות עגבותיו; והיינו סייעתא
  21. ^ דבוקות ומכוסות
  22. ^ 'טוחות' משמע לשון שעיעות טיח חלק: שאינה בולטת; אפלטיירש"א [מכוסה טיח, חלק] בלע"ז.
  23. ^ שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה
  24. ^ זמן שהן באות לכלל שערות, ושדיהן נכונים: שמשם ואילך באות לכלל [ביאה] שאדם מתאוה להן
  25. ^ גבי תפילין תחת מראשותיו
  26. ^ דקאמר שמואל 'אפילו אשתו עמו'
  27. ^ גבי שנָים שהם ישֵנים, דקא שרי שמואל באשתו עמו
  28. ^ באריגה אחת ארגתם
  29. ^ שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב
  30. ^ מי הוי ערוה לקרות קרית שמע כנגדו? או לא
  31. ^ כלומר: מה בכך
  32. ^ אם אשת איש היא
  33. ^ תכשיטין שבחוץ = אצעדה וצמיד; הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין; תכשיטין שבפנים = כומז: דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן, ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים, ותוחבין אותו, כדי שלא יזדקקו להן זכרים
  34. ^ אם טפח מגולה בה - לא יקרא קרית שמע כנגדה
  35. ^ באשת איש
  36. ^ להסתכל; וכן באשתו לקרית שמע
  37. ^ בתריה
  38. ^ מדמשבח לה קרא בגוה [קולך ערב] - שמע מינה תאוה היא
  39. ^ ביתד
  40. ^ גירסת רש"י: דורשי רשומות: קשרים וסתומים הכלולים בתורה; דורשי חמורות גרסינן והיא היא
  41. ^ שהתורה חייו של אדם, ורמז לך הכתוב שיתלו חייו
  42. ^ ברצועה, והקציצה למטה - גנאי הוא להם; אבל תולה הוא אותם בקציצה, ותהא הקציצה מונחת על היתד, והרצועה למטה
  43. ^ בתוך תיקן היו, ותלה התיק
  44. ^ ריט"ייר בלע"ז; פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו, וריחה כריח המאכל שאכל
  45. ^ באליי"ר בלע"ז; חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא, כאדם שרוצה לישון או שעמד משינה
  46. ^ שטרנוד"ר בלע"ז
  47. ^ על גבי קרקע
  48. ^ ויש שדורשים 'גיהק' נוטריקון: גו הקים = שטריליי"ר; פיהק - פיו הקים
  49. ^ להעביר הכינה העוקצתו
  50. ^ אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל - לא היה נוטלה ומתעטף, שלא להפסיק
  51. ^ מנטו"ן בלע"ז, שלא תראה פתיחת פיו
  52. ^ כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש, ומגביה הרבה
  53. ^ דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א' יח,כח)
  54. ^ 'וי"א ניכר שהוא מכוער' גרסינן
  55. ^ דאין עטוש אלא לאונסו
  56. ^ מפיח בקול
  57. ^ שקולה עלי וחביבה; לפי שהיה רגיל להתעטש
  58. ^ שהעטוש נחת רוח לאדם
  59. ^ מן השמים, למלאות שאלתו
  60. ^ אפרקסותו = סודר שבראשו, ושני ראשין תלויין בפניו
  61. ^ זרקו
  62. ^ לא היה נראה אליו
  63. ^ לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו
  64. ^ לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש
  65. ^ מבית המדרש, מבחוץ
  66. ^ מלמטה
  67. ^ מגופו שנודף מאותו רוח
  68. ^ למקום שפסק
  69. ^ בתוך התפלה, דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח; לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע
  70. ^ מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו - מדביק בצוארו; ובישן ערום קאמר
  71. ^ לא הייתי מזקיקו להפסיק
  72. ^ 'בחבלי השוא' - בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן - מושכין העון על עצמם; אף זה, על ידי דבור בעלמא הוא נענש
  73. ^ ובדבר הזה: בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים
  74. ^ לכסותו ממתניו ולמטה, אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום