ביאור:בבלי ברכות דף כד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ברכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
כל לנטורינהו טפי עדיף [1]. כל לנטורינהו טפי עדיף. להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני
והיכא מנח להו?
אמר רבי ירמיה: בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו.
והא תני רבי חייא מניחן בכובע [2] תחת מראשותיו?
דמפיק ליה למורשא דכובע לבר [3].
בר קפרא צייר להו [4] בכילתא [5] ומפיק למורשהון [6] לבר [7].
רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא [8] ופריס סודרא עלוייהו.
אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא, ואמר לי: "זיל אייתי לי תפילין" - ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה [9], ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד [10].
בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: שנים שישנים במטה אחת, מהו שזה יחזיר פניו ויקרא קרית שמע וזה יחזיר פניו ויקרא קרית שמע?
אמר ליה: הכי אמר שמואל: ואפילו אשתו עמו [11].
מתקיף לה רב יוסף: 'אשתו' [לעיל, כג,ב: ואם היתה אשתו עמו – אסור] ולא מיבעיא אחר!
אדרבה: אשתו כגופו [12], אחר לאו כגופו!
מיתיבי: שנים שישֵנים במטה אחת, זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ותניא אחריתי הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו - הרי זה לא יקרא קרית שמע אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהן; ואם היו בניו ובני ביתו קטנים – מותר; בשלמא לרב יוסף [13] לא קשיא [14]: הא באשתו הא באחֵר [15], אלא לשמואל קשיא?
אמר לך שמואל: לרב יוסף מי ניחא? והתניא היה ישן במטה ובניו ובני ביתו [16] במטה לא יקרא קרית שמע אלא אם כן היתה טליתו מפסקת ביניהן!?
אלא מאי אית לך למימר? אשתו לרב יוסף - תנאי היא? לדידי נמי תנאי היא [17].
אמר מר: זה מחזיר פניו וקורא קרית שמע והא איכא עגבות [18]?
מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: עגבות אין בהם משום ערוה.
לימא מסייע ליה לרב הונא: 'האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה [19] מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע, אבל לא האיש [20]'
תרגמה רב נחמן בר יצחק: כגון שהיו פניה טוחות [21] בקרקע. [22]
אמר מר אם היו בניו ובני ביתו קטנים – מותר; ועד כמה?
אמר רב חסדא: תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק בן תשע שנים ויום אחד [23];
איכא דאמרי תינוקת בת י"א שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד [24].
אידי ואידי - עד כדי (יחזקאל טז ז) [רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים] שדים נכונו ושערך צמח [ואת ערם ועריה].
אמר ליה רב כהנא לרב אשי: התם [25] אמר רבא אף על גב דתיובתא דשמואל [26] הלכתא כוותיה דשמואל, הכא [27] מאי?
אמר ליה: אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו [28]? אלא היכא דאיתמר – איתמר, והיכא דלא איתמר - לא איתמר.
אמר ליה רב מרי לרב פפא: שער יוצא בבגדו [29] – מהו [30]?
קרא עליה: שער שער [31].
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה; למאי? אילימא לאסתכולי בה [32] - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים [שמות לה,כג: הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’] [33]? - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא באשתו, ולקרית שמע [34].
אמר רב חסדא: שוק באשה [35] – ערוה [36], שנאמר (ישעיהו מז ב) [קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל] גלי שוק עברי נהרות, וכתיב [37] (ישעיהו מז ג) תגל ערותך וגם תראה חרפתך [נקם אקח ולא אפגע אדם].
אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב יד) [יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך] כי קולך ערב ומראך נאוה [38].
אמר רב ששת: שער באשה – ערוה, שנאמר (שיר השירים ד א; ו,ה) שערך כעדר העזים.
אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו.
מיתיבי: התולה תפיליו [39] - יתלו לו חייו; דורשי חמורות [40] אמרו (דברים כח סו) והיו חייך תלואים לך מנגד [מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך] - זה התולה תפיליו [41]!?
לא קשיא: הא ברצועה הא בקציצה [42].
ואיבעית אימא: לא שנא רצועה ולא שנא קציצה – אסור, וכי תלה רבי - בכיסתא תלה [43].
אי הכי מאי למימרא?
מהו דתימא 'תיבעי הנחה כספר תורה' - קא משמע לן.
ואמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שגיהק [44] ופיהק [45] ונתעטש [46] ורק [47]
וממשמש בבגדו [49], אבל לא היה מתעטף [50]; וכשהוא מפהק - היה מניח ידו על סנטרו [51].
מיתיבי: 'המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה; המגביה קולו בתפלתו [52] הרי זה מנביאי השקר [53]; מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח [54]; המתעטש בתפלתו סימן רע לו, ויש אומרים ניכר שהוא מכוער; הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך'!? בשלמא מגהק ומפהק - לא קשיא: כאן לאונסו כאן לרצונו, אלא מתעטש אמתעטש קשיא [55]?!
מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כאן מלמעלה כאן מלמטה [56], דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא, ותקילא לי כי כולי תלמודאי [57]: 'המתעטש בתפלתו סימן יפה לו: כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה [58] - כך עושין לו נחת רוח מלמעלה [59]'!
אלא רק ארק קשיא?
רק ארק נמי לא קשיא: אפשר כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק - מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה הוא - מבליעו באפרקסותו [60].
רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק; פתקיה [61] לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה 'מבליעו באפרקסותו'?
אמר ליה: אנא - אנינא דעתאי.
המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה:
אמר רב הונא: לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש – מותר; והני מילי ביחיד, אבל בצבור - אתי למיטרד צבורא.
רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה [62], דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל [63], דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לא"י - עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' [והעליתים והשיבתים אל המקום הזה] [64]; אמר: "איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא [65], והדר אפיק"; אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה היה עומד בתפלה ונתעטש [66] - ממתין עד שיכלה הרוח [67] וחוזר [68] ומתפלל; איכא דאמרי היה עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל, ואומר [69]: "ריבונו של עולם! יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים; גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה" - ומתחיל ממקום שפסק; אמר ליה: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה – דיי.
תנו רבנן: היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה - חוצץ בטליתו על צוארו [70] וקורא קרית שמע; ויש אומרים על לבו; ותנא קמא, הרי לבו רואה את הערוה?
קסבר לבו רואה את הערוה מותר.
אמר רב הונא אמר רבי יוחנן: היה מהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו וקורא קרית שמע;
אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה
איכא דאמרי: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: היה מהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו וקורא קרית שמע.
אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יהושע בן לוי בפומיה לא צייתנא ליה.
ומי אמר רב הונא הכי? והאמר רב הונא: 'תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה'?
לא קשיא: כאן בעומד כאן במהלך.
ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: 'בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא', וכי תימא הכא נמי 'כאן בעומד כאן במהלך' – איני!: והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי קרית שמע; כי מטא במבואות המטונפות – אשתיק; אמר ליה לרבי יוחנן: להיכן אהדר? אמר ליה: אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש!
הכי קאמר ליה: לדידי - לא סבירא לי [71]; לדידך, דסבירא לך - אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.
תניא כותיה דרב הונא, תניא כותיה דרב חסדא:
תניא כותיה דרב הונא: המהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו ויקרא קרית שמע.
תניא כותיה דרב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות - לא יקרא קרית שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא – פוסק;
לא פסק מאי?
אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם;
רבי אסי אמר: (ישעיהו ה יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא [וכעבות העגלה חטאה] [72];
רב אדא בר אהבה אמר מהכא: (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה [ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה].
ואם פסק מה שכרו?
אמר רבי אבהו: עליו הכתוב אומר (דברים לב מז) [כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם] ובדבר הזה תאריכו ימים [על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה] [73].
אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו [74] - מותר לקרות קרית שמע.
תניא נמי הכי: היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו - מותר לקרות קרית שמע,
הערות
[עריכה]- ^ כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי - עדיף להו מבזיוני
- ^ הוא הכיס שלהם
- ^ שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא
- ^ קושרן
- ^ ביריעה הפרוסה סביבות מטתו
- ^ בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה
- ^ היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה
- ^ ספסל
- ^ יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש, והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו
- ^ מה שצוני להביאם לו - לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל
- ^ שיחזיר פניו: דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור, דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש
- ^ ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי
- ^ דאמר: אשתו היא דשריא, אבל אחֵר לא
- ^ מתרץ להו למתניתא
- ^ והא דקתני בני ביתו - אינו אשתו
- ^ ואשתו בכלל 'ביתו'
- ^ בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא
- ^ אחוריים, דנגעי אהדדי
- ^ ואף על פי שערום אסור לברך - אשה יושבת מותרת, שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע
- ^ מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין, ואף על פי שמגולות עגבותיו; והיינו סייעתא
- ^ דבוקות ומכוסות
- ^ 'טוחות' משמע לשון שעיעות טיח חלק: שאינה בולטת; אפלטיירש"א [מכוסה טיח, חלק] בלע"ז.
- ^ שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה
- ^ זמן שהן באות לכלל שערות, ושדיהן נכונים: שמשם ואילך באות לכלל [ביאה] שאדם מתאוה להן
- ^ גבי תפילין תחת מראשותיו
- ^ דקאמר שמואל 'אפילו אשתו עמו'
- ^ גבי שנָים שהם ישֵנים, דקא שרי שמואל באשתו עמו
- ^ באריגה אחת ארגתם
- ^ שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב
- ^ מי הוי ערוה לקרות קרית שמע כנגדו? או לא
- ^ כלומר: מה בכך
- ^ אם אשת איש היא
- ^ תכשיטין שבחוץ = אצעדה וצמיד; הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין; תכשיטין שבפנים = כומז: דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן, ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים, ותוחבין אותו, כדי שלא יזדקקו להן זכרים
- ^ אם טפח מגולה בה - לא יקרא קרית שמע כנגדה
- ^ באשת איש
- ^ להסתכל; וכן באשתו לקרית שמע
- ^ בתריה
- ^ מדמשבח לה קרא בגוה [קולך ערב] - שמע מינה תאוה היא
- ^ ביתד
- ^ גירסת רש"י: דורשי רשומות: קשרים וסתומים הכלולים בתורה; דורשי חמורות גרסינן והיא היא
- ^ שהתורה חייו של אדם, ורמז לך הכתוב שיתלו חייו
- ^ ברצועה, והקציצה למטה - גנאי הוא להם; אבל תולה הוא אותם בקציצה, ותהא הקציצה מונחת על היתד, והרצועה למטה
- ^ בתוך תיקן היו, ותלה התיק
- ^ ריט"ייר בלע"ז; פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו, וריחה כריח המאכל שאכל
- ^ באליי"ר בלע"ז; חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא, כאדם שרוצה לישון או שעמד משינה
- ^ שטרנוד"ר בלע"ז
- ^ על גבי קרקע
- ^ ויש שדורשים 'גיהק' נוטריקון: גו הקים = שטריליי"ר; פיהק - פיו הקים
- ^ להעביר הכינה העוקצתו
- ^ אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל - לא היה נוטלה ומתעטף, שלא להפסיק
- ^ מנטו"ן בלע"ז, שלא תראה פתיחת פיו
- ^ כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש, ומגביה הרבה
- ^ דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א' יח,כח)
- ^ 'וי"א ניכר שהוא מכוער' גרסינן
- ^ דאין עטוש אלא לאונסו
- ^ מפיח בקול
- ^ שקולה עלי וחביבה; לפי שהיה רגיל להתעטש
- ^ שהעטוש נחת רוח לאדם
- ^ מן השמים, למלאות שאלתו
- ^ אפרקסותו = סודר שבראשו, ושני ראשין תלויין בפניו
- ^ זרקו
- ^ לא היה נראה אליו
- ^ לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו
- ^ לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש
- ^ מבית המדרש, מבחוץ
- ^ מלמטה
- ^ מגופו שנודף מאותו רוח
- ^ למקום שפסק
- ^ בתוך התפלה, דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח; לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע
- ^ מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו - מדביק בצוארו; ובישן ערום קאמר
- ^ לא הייתי מזקיקו להפסיק
- ^ 'בחבלי השוא' - בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן - מושכין העון על עצמם; אף זה, על ידי דבור בעלמא הוא נענש
- ^ ובדבר הזה: בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים
- ^ לכסותו ממתניו ולמטה, אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום