ביאור:בבלי ברכות דף מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סדהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

משנה:

הביאו לפניו מליח [1] תחלה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו;

זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

גמרא:

ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה?

אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גנוסר שנו [2].

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גנוסר, כי הוינן בי מאה - מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה, וכי הוינן בי עשרה - מנקטינן ליה כל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי, ואכיל להו, ומשתבע דלא טעים זיונא.

'זיונא' סלקא דעתא [3]?

אלא אימא 'מזונא [4]'.

[דברי רבה בר בר חנה דומם לשאר גוזמאות של רבה בר בר חנה, ולמרות שיש שמפרשים אותם בצורה זו או אחרת, ובין המפרשים הגאון מוילנא, הסבר פשוט אין להם. הפירוש המילולי: כאשר היינו הולכים אחרי רבי יוחנן לאכול פירות גינוסר, אם היינו הולכים מאה – הביא כל אחד עשר יחידות, כך שבסך הכל היו אלף יחידות, ואם היינו הולכים עשרה היינו מביאים כל אחד מאה יחידות, גם כן בסך הכל אלף יחידות, וכל מאה היה מחזיק סל של שלש סאים, ורבי יוחנן אכל את הפירת ונשבע שלא טעם מזון. אולי ניתן לומר שכוונת גברי רבה בר בר חנה היא לומר כמה קלים פירות גנוסר לעיכול, שלא מרגישים כבדות כמו לאחר אכילה מרובה.]

רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה [5].

ורב אמי ורב אסי הוו אכלי עד דנתור מזייהו [נשרו שערותיהם];

רבי שמעון בן לקיש הוה אכיל עד דמריד [6], ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה, והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי [7] אבתריה ומייתי ליה לביתיה. [נראה שריש לקיש השתכר מפירות גנוסר, והיה צורך להביא אותו לביתו, כמו שיכור.]

כי אתא רב דימי, אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית [8] לקוצצי תאנים [9] מערב שבת לערב שבת [10].

כי אתא רבין, אמר: אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלש בריכות [11] בחודש [12].

כי אתא רבי יצחק, אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל, ו'גופנית' שמה, שהיו בה שמונים זוגות אחים כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות [13];

ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בר מבנתיה דרב חסדא דהוו נסיבן לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא, ואף על גב דאינהי הוו כהנתא - אינהו לא הוו כהני.

אמר רב: כל סעודה שאין בה מלח - אינה סעודה;

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל סעודה שאין בה שריף [14] - אינה סעודה.

משנה:

אכל ענבים ותאנים ורמונים - מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל; [15]

וחכמים אומרים: ברכה אחת <מעין שלש>;

רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק [16] והוא מזונו [17] - מברך עליו שלש ברכות.

השותה מים לצמאו - מברך "שהכל נהיה בדברו";

רבי טרפון אומר: "בורא נפשות רבות וחסרונן [18]".

גמרא:

מאי טעמא דרבן גמליאל?

דכתיב (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, וכתיב [הפסוק הבא: דברים ח,ט] ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם [לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת] וכתיב [19] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך [על הארץ הטבה אשר נתן לך] [20].

ורבנן?

'ארץ [אשר לא במסכנות]' הפסיק הענין [21].

ורבן גמליאל נמי ארץ הפסיק הענין?

ההוא [22] מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה [23].

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל שהוא מחמשת המינין [24], בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות" [25], ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא משבעת המינין [26], בתחלה מברך "בורא פרי העץ" ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

אמר ליה אביי לרב דימי: מאי ניהו "ברכה אחת מעין שלש"?

אמר ליה: אפירי דעץ – "על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה [27] שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה; רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה טוב ומטיב לכל..."; דחמשת המינין – "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה" כו'; וחותם "על הארץ ועל המחיה".

מיחתם במאי חתים?

כי אתא רב דימי אמר: רב חתים בראש חודש "ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים" [28].

הכא מאי [29]?

רב חסדא אמר: "על הארץ ועל פירותיה", ורבי יוחנן אמר "על הארץ ועל הפירות".

אמר רב עמרם: ולא פליגי: הא לן והא להו [30].

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אינהו אכלי ואנן מברכין [31]?

אלא איפוך: רב חסדא אמר "על הארץ ועל הפירות", רבי יוחנן אמר "על הארץ ועל פירותיה".


עמוד ב

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני קופרא [32], בתחלה מברך "שהכל" ולבסוף "בורא נפשות רבות" וכו', אבל ירקא – לא [33].

ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא – לא;

ורב פפא אמר: אפילו מיא.

מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי, ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק, וסימנך: חד כתרי ותרי כחד [34].

אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנן - עבידנא ככולהו [35].

תנן [36]: כל שטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו - ואין טעון ברכה לאחריו בשלמא לרב יצחק בר אבדימי, לאפוקי ירקא [37]; לרבי יצחק - לאפוקי מיא; אלא לרב פפא לאפוקי מאי?

לאפוקי מצוות [38].

ולבני מערבא דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי "אקב"ו לשמור חקיו" לאפוקי מאי?

לאפוקי ריחני.

אמר רבי ינאי אמר רב: כל שהוא כביצה - ביצה טובה ממנו.[39]

כי אתא רבין - אמר: טבא ביעתא מגולגלתא [40] משיתא קייסי [41] סולתא.

כי אתא רב דימי – אמר: טבא ביעתא מגולגלתא משיתא, מטויתא [42] מארבע [43], מבושלתא [44] - [45] 'כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו' - לבר מבשרא.

רע"א אפילו אכל שלק [והוא מזונו - מברך עליו שלש ברכות]:

ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני?

אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו [46].

תנו רבנן: 'טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים; כרישין [47] - קשין לשינים ויפין לבני מעים; כל ירק חי – מוריק [48], וכל קטן [49] – מקטין, וכל נפש [50] - משיב את הנפש, וכל קרוב לנפש [51] - משיב את הנפש; כרוב למזון, ותרדין לרפואה; אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו [52]'.

אמר מר 'טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים'; מאי תקנתיה?

נלעסיה ונשדייה [53].

כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים, מאי תקנתיה?

לשלקינהו [54] ונבלעינהו.

כל ירק חי – מוריק; אמר רבי יצחק: בסעודה ראשונה של אחר הקזה;

ואמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות [55] - אסור לספר הימנו; מאי טעמא? - משום ריחא; ואמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות [56].

אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי; אייתו קמייהו ירק חי קודם ארבע שעות; אמימר ורב אשי אכול, ומר זוטרא לא אכל.

אמרו ליה: מאי דעתיך, דאמר רבי יצחק 'כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא'? והא אנן דקא אכלינן וקא משתעית בהדן?

אמר להו: אנא - כאידך דרבי יצחק סבירא לי, דאמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות [57].

כל קטן מקטין - אמר רב חסדא: אפילו גדיא בר זוזא [58]; ולא אמרן אלא דלית ביה רבעא [59], אבל אית ביה רבעא - לית לן בה.

כל נפש משיב נפש; אמר רב פפא: אפילו גילדני דבי גילי [60].

כל הקרוב לנפש משיב את הנפש - אמר רב אחא בר יעקב: עונקא [61].

אמר ליה רבא לשמעיה: כי מייתית לי אומצא דבישרא - טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך [62].

כרוב למזון ותרדין לרפואה; כרוב, למזון אִין ולרפואה לא? והא תניא 'ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין [63], דבש, וקיבה, והרת [64], ויותרת הכבד [65]'?

אלא אימא 'כרוב אף למזון'.

אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו; איני! והא אמר ליה רבא לשמעיה: כי חזית לפתא בשוקא - לא תימא לי "במאי כרכת ריפתא?"! [כי אפשר לאכול לפת!]

אמר אביי: מבלי בשר [66]; ורבא אמר: מבלי יין [67].

איתמר: רב אמר מבלי בשר, ושמואל אמר מבלי עצים [68], ורבי יוחנן אמר מבלי יין.

אמר ליה רבא לרב פפא: סודני [69]! אנן תברינן לה בבשרא וחמרא; אתון - דלא נפיש לכו חמרא [70] - במאי תבריתו לה [71]?

אמר ליה: בציבי!

כי הא: דביתהו דרב פפא, בתר דמבשלא לה - תברא לה בתמנן אופי פרסייתא [72].

תנו רבנן: 'דג קטן מליח - פְּעָמִים שהוא ממית [73]: בשבעה [74], בשבעה עשר [75], ובעשרים ושבעה [76]', ואמרי לה בעשרים ושלשה, ולא אמרן אלא במטוי ולא מטוי [שאינו צלוי לגמרי], אבל מטוי שפיר - לית לן בה; ודלא מטוי שפיר לא אמרן אלא דלא שתה בתריה שכרא, אבל שתה בתריה שכרא - לית לן בה.

והשותה מים לצמאו [מברך "שהכל נהיה בדברו"; רבי טרפון אומר: "בורא נפשות רבות וחסרונן"]:

לאפוקי מאי?

אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן

הערות[עריכה]

  1. ^ כל דבר מלוח
  2. ^ פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת
  3. ^ 'זיונא' משמע מידי דבר אכילה
  4. ^ דבר הסועד
  5. ^ שהזבוב מחליק ממצחו; מתוך צהלת פנים - בשרו מחליק
  6. ^ דעתו מטרפת
  7. ^ אוכלוסי בני אדם
  8. ^ ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ"א
  9. ^ למאכל פועלים שקוצצים תאנים
  10. ^ והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל
  11. ^ קובייא"ש בלע"ז
  12. ^ שלש פעמים בחודש מורידים ממנו כך
  13. ^ שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם
  14. ^ תבשיל לח שיש בו מרק כמו 'שורפה חיה'
  15. ^ רבן גמליאל לטעמיה, דאמר לעיל בפירקין (דף לז.) 'כל שהוא משבעה המינים - מברך אחריו שלש ברכות;
  16. ^ של ירק
  17. ^ שסמך עליו למזון
  18. ^ צרכי ספוקן
  19. ^ הפסוק הבא: דברים ח,י
  20. ^ 'וברכת' - אכולהו קאי, ובההוא קרא שלש' ברכות רמיזי, כדאמרינן בפרק 'שלשה שאכלו' (דף מח:)
  21. ^ ולא קאי 'וברכת' אלא אלחם דסמיך ליה
  22. ^ הפסקה
  23. ^ לפרושי חטה דכתיב בקרא קמא - אתא, ולמעוטי שאם כססה כמות שהיא - אין זו בכלל ברכה אלא אם כן עשאה לחם
  24. ^ חמשת המינים - כולם מין דגן: חטין, ושעורין, וכוסמין, ושבולת שועל, ושיפון; כוסמין = מין חטה; שבולת שועל ושיפון = מין שעורה
  25. ^ אם עשאו תבשיל
  26. ^ משאר שבעת המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן
  27. ^ 'ועל ארץ חמדה טובה ורחבה' אתרוייהו קאי כולה עד סופה
  28. ^ אף על גב דדמיא לתרתי
  29. ^ מי מחתמינן בתרתי כהאי גוונא, כגון 'על הארץ ועל הפירות', ולא הויא חתימה בשתים ממש, כדמפרש לה בפרק 'שלשה שאכלו' (דף מט.)
  30. ^ רב חסדא מבבל, ובבבל חתמי "על הארץ ועל פירותיה" ורבי יוחנן מארץ ישראל והתם חתמי "על הפירות"
  31. ^ "על פירותיה" אארץ ישראל לחודה קאי, ואנן לא אכלינן מינייהו ומברכים עלייהו
  32. ^ כל מיני בשר
  33. ^ ירקא לא צריך לברוכי אחריה
  34. ^ מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו - עביד כרב יצחק בר אבדימי, שהוזכר בשמו ובשם אביו
  35. ^ אף כרב פפא
  36. ^ משנה היא במסכת נדה [פ"ו מ"י]
  37. ^ וכל שכן מיא
  38. ^ אין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב
  39. ^ אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו!
  40. ^ צלויה לחה ורכה ששורפין אותה - טובה
  41. ^ מדות מחזיקות לוג
  42. ^ צלויה קשה - טובה
  43. ^ קייסי
  44. ^ במים
  45. ^ עלה אמר רבי ינאי
  46. ^ שהוא מזון דתניא לקמן 'כרוב למזון'
  47. ^ כרתי
  48. ^ נוטל תואר הפָּנים
  49. ^ שלא גדל כל צרכו; ולקמן מפרש כמה כל צרכו
  50. ^ דבר חי הנאכל שלם, כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן
  51. ^ האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה; ולקמן מפרש לה
  52. ^ אוי לכרס האוכל לפת
  53. ^ כוססו ומשליכו
  54. ^ בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו
  55. ^ שאינו זמן סעודה
  56. ^ והריח קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקן
  57. ^ אבל אסור לספר - לא סבירא לי
  58. ^ כלומר: שמן וטוב ששוה זוז
  59. ^ שלא גדל עד רביעית שלו, כגון טלה רביעית של איל, גדי כדי רביעית של שעיר גדול, וכן כל דבר
  60. ^ דגים קטנים מאד ומצויין בין הקנים באגם, ואין דרכן לגדל יותר; אבל דג קטן ממין דג גדול ולא גדל רובע - זה הוא 'קטן מקטין'
  61. ^ צואר, מקום בית השחיטה, וסמוך ללב ולמעים
  62. ^ למקום שברכו שם על השחיטה
  63. ^ תבשיל של פוליאו"ל [סוג של נענע]
  64. ^ ולדיר"א שהולד נוצר בו
  65. ^ טרפשא דכבדא, שקורין אייבר"ש [סרעפת]
  66. ^ היא קשה, אבל כשמבשלה עם בשר שָמֵן - מתיש כחה
  67. ^ כשאין שותה אחריה יין
  68. ^ שאינו שולקה הרבה
  69. ^ בעל שכר תמרים; ורב פפא - מוכר שכר היה, כדאמר ב'איזהו נשך' (דף סה.): 'טרשא דרב פפא - שכראי לא פסיד, ואמר רב פפא: אי לאו דרמאי שכרא - לא איעתרי (פסחים קיג.); והוא נקרא 'סודני', כדאמרינן 'תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט' (שם)
  70. ^ ששותי שכר אתם
  71. ^ לכחו של לפת
  72. ^ בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת
  73. ^ ואלו הן
  74. ^ ביום שבעה ימים למליחתו
  75. ^ או ביום שבעה עשר
  76. ^ או ביום שבעה ועשרים