ברכות נג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי נימא לא שבת מחמת מלאכה אפילו ממלאכה דהתירא והתניא אאור של חיה ושל חולה מברכין עליו אר"נ בר יצחק מאי שבת בששבת מחמת מלאכת עבירה תנ"ה עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למ"ש מברכין עליה:
ת"ר גנכרי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מנכרי מברכין עליו נכרי מנכרי אין מברכין עליו מ"ש נכרי מנכרי דלא משום דלא שבת א"ה ישראל מנכרי נמי הא לא שבת וכי תימא הך איסורא אזל ליה והא אחרינא הוא ובידא דישראל קא מתילדא אלא הא דתניא דהמוציא שלהבת לר"ה חייב אמאי חייב מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך אי הכי נכרי מנכרי נמי אין ה"נ גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון:
ת"ר ההיה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך הא גופא קשיא אמרת אם רוב נכרים אינו מברך הא מחצה על מחצה מברך והדר תני אם רוב ישראל מברך הא מחצה על מחצה אינו מברך בדין הוא ודאפי' מחצה על מחצה נמי מברך ואיידי (דתנ') רישא רוב נכרים תנא סיפא רוב ישראל:
ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה בידו בודק אחריו אם ישראל הוא מברך אם נכרי הוא אינו מברך מאי איריא תינוק אפי' גדול נמי אמר רב יהודה אמר רב הכא בסמוך לשקיעת החמה עסקי' גדול מוכחא מילתא דודאי נכרי הוא תינוק אימר ישראל הוא אקרי ונקיט:
ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי הכבשן מברך עליו ואם לאו אינו מברך עליו תני חדא אור של כבשן מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו לא קשיא זהא בתחלה הא לבסוף תני חדא אור של תנור ושל כירים מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף תני חדא אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו ל"ק חהא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ולא קשיא טהא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא ואב"א הא והא דאיכא חזנא ולא קשיא יהא דאיכא סהרא והא דליכא סהרא:
ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם בש"א כל אחד ואחד מברך לעצמו כובה"א אחד מברך לכולן משום שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך בשלמא ב"ה מפרשי טעמא אלא בית שמאי מאי טעמא קסברי מפני בטול בית המדרש תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל ללא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני בטול בית המדרש:
אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים:
מ"ט נר לכבוד הוא דעבידא בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי אמר רב יהודה אמר רב מכל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה מברכין עליו אמר רב הונא נבשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה מיתיבי סהנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחד נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא וקמברך אין לריחא נמי הוא דעבידא כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב עובדי כוכבים אינו מברך אם רוב ישראל מברך רבי יוסי אומר אפי' רוב ישראל נמי אינו מברך מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים אטו כולהו לכשפים מקטרן ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אשתכח רובא דלאו לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח עאינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים תנו רבנן היה מהלך בשוק של עכו"ם נתרצה להריח הרי זה חוטא
רש"י
[עריכה]
אי נימא לא שבת מחמת מלאכה ואפי' היא מלאכה של היתר - כגון של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין:
עששית - לנטירנ"א (מנורה - נר שבתוך קופסא של זכוכית) :
שהיתה דולקת והולכת - מע"ש ובבית ישראל:
למ"ש מברכין - לפי שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת:
נכרי שהדליק מישראל - משחשכה מ"ש:
הך איסורא אזלא - מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה:
המוציא שלהבת לר"ה - בשבת חייב ומוקמינן לה במסכת ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעורא:
מה שעקר לא הניח - והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו:
גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון - אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה אתי לברוכי בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשכה כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד:
גדול מוכחא מלתא דנכרי הוא - ואין צריך לבדוק אחריו דאי איתא דישראל הוא לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד לאחוז האור בידו:
כפי הכבשן - ששורפים בו אבנים לסיד אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן נהורא בריא היא ולהשתמש לאורה היא נעשית:
ואם לאו - לאו לאורה נעשית אלא לבשל ואין מברכין אלא על שנעשה להאיר:
בתחלה - בתחלת שרפת אבנים אין האור להאיר:
בסוף - לאחר שנשרפו האבנים רובן מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי לאורה:
של תנור - בסוף מברכין עליו לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו:
אור של בית הכנסת - בדאיכא אדם חשוב לכבודו הדליקוה ולא שצריך לאור אלא לכבוד בעלמא ואין מברכין עליו:
ליכא אדם חשוב - להאיר להם הדליקוה ומברכין:
הא והא דאיכא אדם חשוב - ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבית הכנסת אף לאורה עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכין:
הא והא דאיכא חזנא - ואיכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה אין מברכין על הנר שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד אדם חשוב:
מפני בטול בית המדרש - שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן:
מרפא - לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא:
נר לכבוד - המת עבידא:
בשמים - עבידי לעבורי ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח:
כל - מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר:
וכל - מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה:
מברכין עליו - דלהאיר עבידא:
בשמים - שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ"ס אין מברכין עליו:
ושמן העשוי להעביר את הזוהמא - שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים:
אין מברכין עליו - בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין אם שמן של אפרסמון הוא. והא דאמר בכיצד מברכין (דף מג.) האי משחא כבישה וטחינה מברכין עליו בע"ב לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח:
לגמר את הכלים - לבשם בעשנו את הבגדים:
בטבריא - היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו"ש:
תוספות
[עריכה]
וכי תימא הך איסורא אזל ליה. ה"מ לאקשויי אי הכי נכרי מנכרי נמי אלא עדיפא מיניה פריך דה"מ לשנויי כדמשני בסמוך:
גזירה משום נכרי ראשון ונכרי ראשון משום עמוד ראשון וכו'. חדא גזרה היא דגזרו חכמים כל אש נכרי שביד הנכרי דאי לא הא לא קיימא הא אבל נכרי שהדליק מישראל וישראל מנכרי מברכין עליו והכי קיימא לן:
הא דאיכא אדם חשוב. אם כן משום כבודו של חשוב ולא לאורה כך פרש"י ור"ח פירש איפכא באדם חשוב לאורה ובדליכא אדם חשוב עשוי לכבוד בית הכנסת:
אין מברכין עליו. פירש"י מיהו מברכין עליו ברוך שברא שמן ערב והא דאמר לעיל בכיצד מברכין (ד' מג.) האי משחא כבישא מברכין עליו בורא עצי בשמים היינו בבא להריח ולא מיירי בתוך הסעודה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ח (עריכה)
טו א ב מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ז, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף ה':
טז ג מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ו, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף ו':
יז ד (מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה ה', סמג עשין כט):
יח ה ו מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ו, סמג עשין (כו) כט, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף ז', (טור ושו"ע או"ח סי' רי"ז סעיף ז') :
(ו) [טוש"ע שם]:
יט ז מיי' שם, סמג עשין (כח) כט, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף י':
כ ח ט י מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף י"א:
(י) [טוש"ע שם]:
כא כ טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף י"ד:
כב ל מיי' פ"ד מהל' ת"ת הלכה ט', טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף י"ז:
כג מ טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף י"ב:
כד נ מיי' פ"ט מהל' ברכות הלכה ח', סמג עשין כז (וכט), טור ושו"ע או"ח סי' רי"ז סעיף ב' וטור ושו"ע או"ח סי' רצ"ז סעיף ב':
כה ס מיי' פ"ט מהל' ברכות הלכה ה', סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' רי"ז סעיף א':
כו ע מיי' פ"ט מהל' ברכות הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' רי"ז סעיף ג':
ראשונים נוספים
תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברך עליו. לא קשיא הא לכתחלה הא לבסוף: פירש רבינו שלמה ז"ל אור שעושין בתחלה בכבשן אינו להאיר רק לשרוף אבנים לסיד והלכך אין מברכין עליו אבל האור שמדליקין לבסוף אף הוא עשוי להאיר ולראות בו והלכך מברכין עליו. ורב האי ז"ל פירש "בתחלה" אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קיטרא ולא צאיל נהורא, אבל לבסוף צאית נורא וצאיל נהורא ומברכין עליו.
שם גירסת גאון ז"ל תני חדא אור של בית הכנסת מברך עליו ותניא אידך אין מברכין עליו. לא קשיא הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא. ואי בעית אימא הא דאיכא סיהרא הא דליכא סיהרא. ואי בעית אימא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב: פירוש: דאי איכא חזנא דאכיל בבית הכנסת לנהורא עביד ומברך עליו, ואי ליכא חזנא- לכבוד בית הכנסת עשוי ואין מברכין עליו. ואי בעית אימא הא והא דאיכא חזנא הא דאיכא סיהרא אין מברכין עליו דאי משום חזנא כיון דאיכא סיהרא לא קפיד אנר. ולאו משום לתיה(?) עבד אלא משום כבוד בית הכנסת. ואי ליכא סיהרא מברך. ואי בעית אימא הא והא באיכא סיהרא ואפילו הכי אי איכא אדם חשוב- להאיר לפני אותו אדם חשוב עביד ומברך. וגירסת (?) הפך זו, וזו נכונה.
ובית הלל אומרים מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך: ולא דמי לפת דאמרינן לעיל "כיצד? ישבו- כל אחד מברך לעצמו" דכיון שהוא הסב [?] ולא הסבו אינם רוצים לצאת זה בברכת חברו והכי הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה. ואפילו לר' יוחנן דאמר דיין בעי הסבה הני מילי התם הוא דחשיב ורגילין להסב עליו אבל בשאר ברכות כמו שהסבו דמו. -תוספות. ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו תמצא לומר דכולהו מילי בעו הסבה - הכא בשנצטרפו לצאת, ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל אומרים אינה אלא באיזה צד עדיף טפי, אם להתחלק אם להצטרף. ומיהו ודאי קושטא דמלתא הכין דכל שאר ברכות כי הני לא בעו הסבה דאינה משום קבועות להנאה אלא הנאה כעין חובה.
תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה: פירוש ואכלו לאורה אפ"ה מברכין עליה. וצ"ע מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:
וכי תימא הך דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא: פירוש שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה אפילו בפתילה אחת עצמה. וה"ה דהוה ליה לאקשויי לאלתר אי הכי אפי' כותי נמי דאפילו אור שהשתמש בו כל היום יכול להשתמש בו עכשיו לאחר הדלקה קצת דהא אחריתי הוא אלא ודאי דבההיא איכא למיגזר היתרא אטו איסורא. ואקשינן א"כ המוציא שלהבת ברשות הרבים אמאי חייב דהא אחריתי הוא ואותה שעקר לא נשארה שם בשעת הנחה ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהתירא קא מברך:
אי הכי אפילו כותי מכותי לישתרי: אבל כותי ראשון לא קשיא ליה דפשיטא ליה דאיכא למיגזר כדפרישנא, ושנינן גזרה משום כותי ראשון ובכותי ראשון משום עמוד ראשון דאכתי ליכא היתירא וכולה חדא גזרה היא. ועמוד הראשון הוא הדולק עד שלא נעשה חשיכה כך פירשו התוספות והראב"ד ז"ל וכן עיקר. נקיטינן השתא דישראל שהדליק מכותי וכותי מישראל מברכין עליו כותי מכותי אין מברכין עליו משום גזירה וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאסיקנא דישראל מכותי אתוספת דהיתירא מברך ביום הכפורים לא מברכינן עליה דתוספת הוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ואין מברכין עליו ביום הכפורים ואעיקר נמי לא דאיסורא הוא ומפני זה נהגו במקומותינו ביום הכפורים להדליק כל אחד מעששיות של בית הכנסת כדי שיהא שם עיקר של היתר:
היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך מחצה על מחצה מברך: דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואם תמצא לומר כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא ואי נמי שכיחא ספיקא דרבנן לקולא:
היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי כבשן מברך עליו: פירש"י ז"ל אי הויא נהורא בריא כמו של פי כבשן ואם לאו חושש שמא לא להאיר נעשה אלא להסיק. והקשו דאדרבה כשהיא בפי כבשן אינה עבה דאינה עשויה אלא להאיר וכשמסיקין בפנים היא עבה דאינה עשויה להאיר ולא צייל נהורא והיינו דאמרינן בסמוך כאן בת חלה כאן בסוף. ונראה שאינה קושיא דלא נקט עבה אלא למימר דתיהוי נהורא בריא עשויה להאיר כפי כבשן. ובתחלת הכבשן דאין מברכין עליו לא מפני שהיא עבה ולא ציילא אלא מפני שאינה עשויה להאיר:
כאן בתחלה כאן לבסוף: כמו שפירשנו. ויש שפירשו משום דבתחלה איכא עשן ולא צייל נהורא ובסוף ליכא עשן אלא שלהבת, ויש שפירשו בתחלה מברכין משום דמסתמא ממוצאי שבת היא אבל בסוף ודאי בשבת התחילה, ואיירי בסמוך לשקיעה:
אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו בשבת: דעל שם האור שנברא במוצאי שבת אנו מברכין אבל ביום הכפורים ליתיה להאי טעמא אלא משום שעד עכשו היינו אסורין ועכשו אנו מותרין הילכך אין לברך על מה שלא היה בעולם שלא היה בו איסור והיתר.
ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא חזנא אע"ג דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא סיהרא אע"ג דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד.
וגרסת הספרים הא דאיכא אדם חשוב וכו'. ופירש"י ז"ל דאיכא אדם חשוב ליקרא ואי לא לנהורא. ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ואפ"ה בדאיכא חזנא דדאיר שם מברכין ואב"א הא והא דאיכא חזנא ואפ"ה בדאיכא סיהרא לא מברכין דלא צריך נהורא הילכך משום כבוד עשויה דבדאיכא אדם חשוב עסקינן דאתירוצא קמא סמיך:
הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ה אומרים אחד מברך לכולן שנאמר ברוב עם הדרת מלך: ואע"ג דאיכא מילי דבעו הסבה כדמשמע בפ' כיצד בכי הא לא שייך הסיבה כלל וכל שהן יושבין כאחד בכי הא הויא קביעותא שכולם רוצים לצאת בשל אחד יוצאין, וב"ה סברי דבברכה זו שהיא כעין שבח דוקא אחד לכולן משום ברוב עם וב"ש סברי דלא וקיי"ל כב"ה וקיי"ל נמי כמ"ד התם בפסחים מסדרן על הכוס ואינו חייב לברך תכף שיראה אור כנגדו:
ואסיקנא דכל נר העשוי לכבוד כגון של מתים או בשמים שאין עשויין להריח אלא להעביר ריח רע כגון של מתים אין מברכין עליהם ואקשינן מחנותו של בושם דאמרינן דנכנס ויוצא אפי' מאה פעמים ביום מברכין עליו ושנינן דלריחא עביד כי היכי דניתו אינשי ונזבנו מיניה הא לאו הכא לא מברכינן בהו מידי ואע"ג דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו' התם בשלוקחו על דעת כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפי' נתכוין אח"כ להריח בו וכן בבשמים כל שעשויין להעביר זוהמא אעפ"י שנתכוין להריח אינו מברך ברכה הראויה להן:
כל שלפניו מוציאין ביום ובלילה אין מברכין עליו: דלכבוד עבידא ואע"ג דמאירה משכחת לה בדאיכא סיהרא דלא עבידא להאיר כלל:
נכנס ויוצא מברך על כל פעם: אין ללמוד מכאן למי שמניח טליתו ודעתו לחזור וליטלו שיחזור ויברך דהתם כיון דדעתו לחזור וליטלו לא הוי סילוק לגבי מצוה אבל לגבי הנאה כל שיצא הוי סילוק וצריך לחזור ולברך כל שרוצה ליהנות:
וכי תימא האי דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא. היה מצי לאקשויי אי הכי אפי' עובד כוכבים מעובד כוכבים לישתרי אלא דעדיפא מינה פריך ליה דהוה מצי לשנויי כדמשני עלה בסמוך.
גזרה משום עובד כוכבים ראשון ועובד כוכבים ראשון גזרינן משום עמוד ראשון. וכולא חדא גזרה היא שאסרו חכמים כל מה שבידי עובדי כוכבים דאי א לא הא לא קיימא הא.
גדול מוכחא מילתא דעובד כוכבים הוא. ואפילו רוב ישראל בעיר קמ"ל דלא אזלינן הכא בתר רובא.
אם עבה כפי הכבשן מברכין עליו. כיון שהוא גדול כל כך ודאי נעשה להאיר.
הא בתחלה הא לבסוף. פי' רב האי גאון בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קוטר' ולא צייל נהורא אבל לבסוף סליק קוטרא וצייל נהורא ומברכין עליו, ור"ח פי' שבתחלה אין מברכין עליו לפי שבאותה שעה אינו עשוי להאיר [אבל לבסוף עשוי להאיר] כדי לראות הקדרות אם הם מבושלות והסיד אם נשרף הילכך מברכין עליו.
הא דאיכא אדם חשוב. פרש"י כשיש אדם חשוב אז עשוי לכבודו ולא להאיר וי"מ איפכא דאי איכא אדם חשוב עשוי להאיר לו ואי ליכא אדם חשוב לכבוד בהכ"נ הדליקוה וגרסי' הא והא דליכא אדם חשוב להאיר לו.
וב"ה אומרים אחד מברך לכלם. משום ברוב עם הדרת מלך, ולא דמי לפת דאמרינן לעיל פר' כיצד מברכין {דף מב.} ישבו כל אחד מברך לעצמו דשאני התם כיון שצריך הסבה ולא הסבו אינן רוצין לצאת זה בברכת זה אבל הכא הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעו הסבה ואפילו לר' יוחנן דאמר בעי הסבה ה"מ יין דחשיב ורגילין להיסב עליה אבל בשאר ברכות כמי שהסבו דמי.
וכל היכא דלא לריח עביד לא מברכין עליה. והא דאמרינן לעיל בפ' כיצד מברכין {דף מג:} האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח בו אבל אם לקחו לאוכלו והריח בו כיון דלא נתכוין להריח אין צריך לברך עליו.
מפני שחזקתן לגמר [את] הכלים. כי בטבריא היה מנהגם לגמר הכלים בערבי שבתות מפני כבוד השבת שריחו ריח טוב ובציפורי היו נוהגין לגמר הכלים במוצאי שבת וגם הם לכבוד שבת היו עושין כדי להתנחם מן הצער שהיה להם באבדת הנפש יתירה שהיה להם בשבת היו מגמרים הכלים כדי להריח ריח טוב. וי"מ שע"ז אמרו יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בצפורי לפי ששניהן היו עושין לכבוד שבת.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ח (עריכה)
נר שהודלק בשבת אלא שהודלק להיתר כגון לחיה ולחולה או שנעשה בה מלאכה אא שהיתה מלאכת היתר כגון שהכינו לאורו מאכל לחולה ולחיה כל אלו אע"פ שלא שבת ממלאכה מ"מ כבר שבת מעבירה ומברכים עליו אבל אם הודלק בשבת באיסור או שנעשה בו או לאורו מלאכת איסור בשבת אין מברכים עליו כמו שביארנו במשנה:
עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כלו הואיל ולא נעשה בה או לאורה מלאכת איסור מברך עליה אע"פ שלא נבראת ביומה ואינה כעין אור הנר שבירך עליו אדם הראשון, וגדולי הרבנים סוברים שאפילו נעשה בה מלאכת איסור הואיל ולא הודלקה באיסור מברכים עליה, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:
עכו"ם שהדליק נרו במוצאי שבת מנרו של ישראל מברכים אף על של עכו"ם שהרי במוצאי שבת הודלק ומנר שלא הודלק בשבת באיסור ושלא נעשה בו או לאורו מלאכת איסור, ואם הדליק ישראל מעכו"ם במוצאי שבת מברך על של ישראל ואע"פ שנרו של עכו"ם לא שבת מעברה מ"מ נר המודלק ממנו אין בו עברה ואע"פ ששלהבת של ראשונה בשניה מ"מ אחר הדלקתה מתוספת זו השניה בעצמה ועל התוספת הוא מברך, ולא על עמוד ראשון, אבל עכו"ם מעכו"ם אין מברכין אף על של עכו"ם שני שהודלק בחול גזרה שמא יברך על של ראשון, שמא תאמר אף על של ראשון יברך מיהא על התוספת גזרה משום עמוד ראשון כגון שהדליק סמוך לבין השמשות וזה ברך לו בעמוד ראשון ר"ל קודם שנעשה ראש הפתילה חשוך:
היה מהלך חוץ למדינה וראה אור ואינו יודע אם של ישראל אם של עכו"ם, אם רוב עכו"ם אינו מברך ואם רוב ישראל מברך וכן במחצה על מחצה מברך, וכתבו גדולי המפרשים הטעם משום דתרתי ספקי נינהו שמא ישראל הוא ואם עכו"ם שמא שבת מעברה, ואף כשתאמר כלך לדרך זה שמא עכו"ם הוא ואם ישראל שמא לכבוד הודלקה מ"מ ספקא דרבנן לקולא וכ"ש שהדלקת כבוד לא שכיחא, וכן אם אה תינוק סמוך לשקיעת החמה מאחר שקיעתה שהוא בין השמשות בודק אחריו אם תינוק עכו"ם הוא לא יברך ואם תינוק ישראל שאינו נזהר בבין השמשות יברך עליו ואם אינו יכול לידע נראה לי שאין מברך עליו שהדלקה בין השמשות אף בתינוק לא שכיחא:
אור של כבשן ששורפין בו אבנים לסיד בהתחלת הדלקתו אין מברכים עליו שאינו נעשה להאיר אלא לשריפת האבנים אלא לאחר שריפתם מדליקין עצים בפי כבשן להאיר למלאכתם ומכיון שנעשה להאיר מברך עליו זהו שאמרו כאן לכתחלה כאן לבסוף, וי"מ שבתחלת הדלקתה אין בו אורה מפני שהוא מלא עשן ובסופו כשכלה העשן יש בו אורה ומברך עליו, וכן י"מ בהפך ר"ל שבתחלה מברכים עליו ופירושה אם מכיר שזו היא התחלת הדלקתה מברך שהרי במוצאי שבת הודלק ואם בסוף אף הוא הודלק בשבת ואין מברך עליו, ומה שאמרו בראשונה היה מהלך חוץ למדינה וראה אור עבה כפי כבשן מברכים עליו פירושו שהוא של עכו"ם אלא שמכיר שהוא לכבשן שמברכין עליו על הצדדים שביארנו:
אור של בית המדרש כל זמן שיש שם צד שאנו יכולים לדון שלהאיר הודלקה מברכים עליו כגון אם יש שם אדם חשוב שיש לומר להאיר לו הודלקה אע"פ שהיתה שם אורה מצד הירח או מצד אחר או שלא היתה שם אורה מצד אחר שיש לומר לאור כלם הודלקה אע"פ שאין לומדין עכשיו או אם יש שם שמש שעושה דירתו לשם שיש לומר שלאורו הודלקה ועל דרכים אלו אתה דן בנר של בית הכנסת ולא עוד אלא שיש גורסים בה אור של בית הכנסת הא כל שאין שם אחת מאלו לא הודלקה אלא לכבוד ואין מברכין עליה:
היו יושבים בבית המדרש והביאו לפניהם אחר מברך לכלם וכלם מתכוונין לשמוע ועונין אמן ואין כלם מברכיך לעצמם מפני בטול בית המדרש על הדרך שאמרו של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני בטול בית המדרש, ומ"מ אין אנו נוהגים לברך אלא כלן ביחד על הכוס וכמו שאמרו בפסחים סודרן על הכוס ומ"מ מי שאין לו יין להבדיל כשרואה את האור מברך עליו מיד:
גחלים לוחשות והוא כל שאילו מכניס קיסם ביניהם דולק מאליו מברך עליהם, שמא תאמר הרי לא לאורה הודלקו אלא לחמם או לבשל, אף אנו מפרשים שהודלקו עצים לאורה ונעשו גחלים או שמא גם עכשיו לאורה מועטת הן עומדות להכיר בין מטבע למטבע, אבל גחלים עוממות אין מברכין עליהן, וי"מ שאף גחלים העשויות לחמם או לבשל הואיל ואינן עשויות לכבוד בעלמא אלא להנאת בני אדם מברכים עליהם ולא נתמעט מלברך אלא אותה הנעשית לכבוד ואף גדולי המפרשים סוברים כן, ואין הדברים נראים:
נר שהדליקו למת במוצאי שבת ואין אתה יודע אם להאיר הודלקה ולברך אם לכבוד בעלמא ושלא לברך, אם מת זה מפורסם עד שאפילו אם מת ביום היו מדליקים לפניו נרות אף בלילה אתה דם אותם שלא להאיר הודלקו ואם לא היו מדליקין לפניו ביום אתה דן אותם עכשיו שלהאיר הודלקו ומברך, ויש גורסים כל שמוציאין לפניו אין מברכין וכל שאין מוציאין לפניו מברכים ופירושה לענין בשמים כלומר כל שמוציאים לפני המת ר"ל סמוך לו ודאי לכבוד המת הן עשויות או להעברת הריח וכל שאין מוצירין בסמוך לו אלא רחוק ממנו במקום שאין הריח שולט בו לכבוד חיים הן עשויות ומברכים, והוא שאמר בתלמוד המערב הדה דתימר בנותנים למעלה ממטתו של מת אבל למטה אני אומר לכבוד חיים הן עשויות:
בשמים של בית הכסא שאדם אסטניס מביא לשם להעביר הריח הואיל ואין עיקר הכונה להנאת הריח אין מברכין עליהן וכן שמן העשוי לסוך ממנו ידים המזוהמות להעביר הזוהמא אע"פ שמ"מ מגיע לו ריח אין מברכין עליו, ויש מי שאומר שלא אמרו אין מברכין עליו אלא עצי בשמים אבל בורא שמן ערב מברכין עליו אם הוא של אפרסמון כמו שביארנו בפרק ו', ומשחא כבישא שאמרו שם שמברכים עליו בורא עצי בשמים פירשוה גדולי הרבנים בבא להריח ולא בבא בתוך הסעודה:
הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום כלו והריח ריח אחר ריח אין מברך אלא פעם אחת, נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם, ואע"פ שהבשם לסחורה הוא מוציאם מ"מ ממשמש הוא בהם בשעת הוצאתם ומכוין להגיע ריחם לבני אדם כדי שירבו עליהם קופצים ונמצא שלהריח הם יוצאות אע"פ שעיקר הכוונה לסחורה, ויש למדין משמועה זו במי שהניח טליתו לכשהוא חוזר ונטלו שיחזור ויברך כדין נכנס ויוצא, ואינה ראיה שהטלית דעתו עליו לחזור וליטלו ואינו קרוי סלוק אבל לענין הנאה כל שנסתלק ממנה סלוק גמור הוא ואע"פ שבסוכה כל שנכנס בה מברך מ"מ אין דעתו עליה אלא בשעת אכילה ובשעת שינה:
מי שהיה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב עכו"ם אין מברכין עליו, אם רוב ישראל מברכים עליו מחצה על מחצה אינו מברך, וי"א מברך וכן נראה על הדרך שביארנוה למעלה באור:
היה מהלך בשוק של טבריא בערבי שבתות והריח ריח אינו מברך שחזקתן לגמר את הכלים ולא לריח עצמן של בשמים שרגילים הם בכך כל ערבי שבתות, ובצפורי אף כל השנה כן שבכל הימים הם רגילים בכך, ומהם אנו למדים לכל הדומה להם וכל שאמרנו אינו מברך אם ברך עובר על לא תשא, ואם היה מהלך בשוק של ע"ז והריח ריח של ע"ז ונתרצה בו ר"ל שהכין עצמו אגב הלכו לקלטו הרי זה חוטא כנהנה באסור ע"ז אע"פ שאין בריח ממש מ"מ אסור הנאה יש בו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ח (עריכה)
תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה - פירוש ואכלו לאורה אפילו הכי מברכין עליה. וצריך עיון מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:
וכי תימא הך דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא - פירוש שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה אפילו בפתילה אחת עצמה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי לאלתר אי הכי אפילו כותי נמי דאפילו אור שהשתמש בו כל היום יכול להשתמש בו עכשיו לאחר הדלקה קצת דהא אחריתי הוא. אלא ודאי דבההיא איכא למיגזר היתרא אטו איסורא:
ואקשינן אם כן המוציא שלהבת ברשות הרבים אמאי חייב דהא אחריתי הוא ואותה שעקר לא נשארה שם בשעת הנחה ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהתירא קא מברך:
אי הכי אפילו כותי מכותי לישתרי - אבל כותי ראשון לא קשיא ליה דפשיטא ליה דאיכא למיגזר כדפרישנא:
ושנינן גזרה משום כותי ראשון ובכותי ראשון משום עמוד ראשון - דאכתי ליכא היתירא וכולה חדא גזרה היא. ועמוד הראשון הוא הדולק עד שלא נעשה חשיכה כך פירשו התוספות והראב"ד ז"ל וכן עיקר. נקיטינן השתא דישראל שהדליק מכותי וכותי מישראל מברכין עליו. כותי מכותי אין מברכין עליו משום גזירה. וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאסיקנא דישראל מכותי אתוספת דהיתירא מברך ביום הכפורים לא מברכינן עליה דתוספת הוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ואין מברכין עליו ביום הכפורים. ואעיקר נמי לא דאיסורא הוא. ומפני זה נהגו במקומותינו ביום הכפורים להדליק כל אחד מעששיות של בית הכנסת כדי שיהא שם עיקר של היתר:
היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך. מחצה על מחצה מברך - דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואם תמצא לומר כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת. אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא ואי נמי שכיחא ספיקא דרבנן לקולא:
היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי כבשן מברך עליו - פירש רש"י ז"ל אי הויא נהורא בריא כמו של פי כבשן ואם לאו חושש שמא לא להאיר נעשה אלא להסיק. והקשו דאדרבה כשהיא בפי כבשן אינה עבה דאינה עשויה אלא להאיר וכשמסיקין בפנים היא עבה דאינה עשויה להאיר ולא צייל נהורא והיינו דאמרינן בסמוך כאן בתחלה כאן בסוף. ונראה שאינה קושיא דלא נקט עבה אלא למימר דתיהוי נהורא בריא עשויה להאיר כפי כבשן. ובתחלת הכבשן דאין מברכין עליו לא מפני שהיא עבה ולא ציילא אלא מפני שאינה עשויה להאיר:
כאן בתחלה כאן לבסוף - כמו שפירשנו. ויש שפירשו משום דבתחלה איכא עשן ולא צייל נהורא ובסוף ליכא עשן אלא שלהבת. ויש שפירשו בתחלה מברכין משום דמסתמא ממוצאי שבת היא אבל בסוף ודאי בשבת התחילה ואיירי בסמוך לשקיעה:
אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו בשבת דעל שם האור שנברא במוצאי שבת אנו מברכין. אבל ביום הכפורים ליתיה להאי טעמא אלא משום שעד עכשו היינו אסורין ועכשו אנו מותרין הילכך אין לברך על מה שלא היה בעולם שלא היה בו איסור והיתר.
ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד. ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא חזנא אף על גב דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין. ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא סיהרא אף על גב דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד:
ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד. ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא חזנא אף על גב דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין. ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד. ואי איכא סיהרא אף על גב דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד. וגרסת הספרים הא דאיכא אדם חשוב וכו' - ופירש רש"י ז"ל דאיכא אדם חשוב ליקרא ואי לא לנהורא. ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ואפילו הכי בדאיכא חזנא דדאיר שם מברכין. ואי בעית אימא הא והא דאיכא חזנא ואפילו הכי בדאיכא סיהרא לא מברכין דלא צריך נהורא הילכך משום כבוד עשויה דבדאיכא אדם חשוב עסקינן דאתירוצא קמא סמיך:
הביאו לפניהם אור בבית המדרש בית הלל אומרים אחד מברך לכולן שנאמר ברוב עם הדרת מלך - ואף על גב דאיכא מילי דבעו הסבה כדמשמע בפרק כיצד בכי הא לא שייך הסיבה כלל וכל שהן יושבין כאחד בכי הא הויא קביעותא [וכיון] שכולם רוצים לצאת בשל אחד יוצאין. ובית הלל סברי דבברכה זו שהיא כעין שבח דוקא אחד לכולן משום ברוב עם ובית שמאי סברי דלא. וקיימא לן כבית הלל. וקיימא לן נמי כמאן דאמר התם בפסחים מסדרן על הכוס ואינו חייב לברך תכף שיראה אור כנגדו:
ואסיקנא דכל נר העשוי לכבוד כגון של מתים או בשמים שאין עשויין להריח אלא להעביר ריח רע כגון של מתים אין מברכין עליהם:
כל שלפניו מוציאין ביום ובלילה אין מברכין עליו - דלכבוד עבידא. ואף על גב דמאירה משכחת לה בדאיכא סיהרא דלא עבידא להאיר כלל:
ואקשינן מחנותו של בושם דאמרינן דנכנס ויוצא אפילו מאה פעמים ביום מברכין עליו:
נכנס ויוצא מברך על כל פעם - אין ללמוד מכאן למי שמניח טליתו ודעתו לחזור וליטלו שיחזור ויברך דהתם כיון דדעתו לחזור וליטלו לא הוי סילוק לגבי מצוה אבל לגבי הנאה כל שיצא הוי סילוק וצריך לחזור ולברך כל שרוצה ליהנות:
ושנינן דלריחא עביד כי היכי דניתו אינשי ונזבנו מיניה - הא לאו הכי לא מברכינן בהו מידי. ואף על גב דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו' התם בשלוקחו על דעת כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפילו נתכוין אחר כך להריח בו. וכן בבשמים כל שעשויין להעביר זוהמא אף על פי שנתכוין להריח אינו מברך ברכה הראויה להן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה