ברכות מג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא אמר נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן עד דאתא ההוא סבא רמא להו מתניתין אברייתא ושני להו כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסבו דמי:
הסבו אחד מברך:
אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה ור' יוחנן אמר אאפילו יין נמי בעי הסבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה ורבי יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה מיתיבי כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולם הביאו להם מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו והסבו ובא להם מים אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו בא להם יין אף על פי שכל אחד ואחד ברך לעצמו אחד מברך לכולם להאיך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה קשיא רישא שאני אורחין דדעתייהו למיעקר ולהאיך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא ליה הסבה לפת מהניא ליה הסבה ליין:
בא להם יין בתוך המזון:
שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בבא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולם אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי:
והוא אומר על המוגמר כו':
מדקתני והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב גהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא א"ל רבי לרב קום משי ידך חזייה דהוה מרתת אמר ליה רבי חייא בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך:
אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה דמאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו א"ל רבי זירא לרבא בר ירמיה והא לא קא ארח אמר ליה ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך והא לא אכל אלא דעתיה למיכל הכא נמי דעתיה לארוחי אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הכל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ וממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא אמר ליה רב חסדא לרב יצחק האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה א"ל הכי אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו א"ל בר מיניה דר' יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל לכולי עלמא מאי א"ל הכי אמר רבי יוחנן זבורא שמן ערב אמר ר' אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עלויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי חאפי' משחא טחינא
רש"י
[עריכה]
אהדר קרעיה לאחוריה - קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה על שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות:
רמי להו כו' - כדרמינן לעיל וע"כ מבעי ליה לאוקומי ברייתא בהכי וקתני אחד מברך לכולם דקביעות הוא:
הביאו להם מים - כך היו רגילים:
נוטל ידו אחת - לקבל בה כוס ששותה לפני המזון:
עלו - על המטות והסבו:
חוזר ונוטל ב' ידיו - שצריך לאכול בשתיהן:
אע"פ שכל אחד ואחד ברך לעצמו - צריכין עוד ברכה שאין ברכה ראשונה פוטרתו שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה והאי בתרא הוא יין שלפני המזון:
אחד מברך לכולן - דכיון דהסבו הוקבעו:
קשיא רישא - דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו:
שאני אורחין דדעתייהו למיעקר - סופן למיעקר ולעלות ולהסב במקום אחר שאין זה מקום המסיבה אלא כאן ישבו עד שיתכנסו כל הקרואים ודרך בעלי בתים עשירים היה לזמן לסעודתם אורחים עניים להכי קרי להו אורחים והא דאמר רב יין לא בעי הסבה אלא ישיבה בעלמא שלא בשעת סעודה קאמר או בשעת סעודה ובמקום סעודה:
הואיל ואין בית הבליעה פנוי - ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע:
מכלל דאיכא עדיף מיניה - ואפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך:
הנוטל ידיו תחלה - במים אחרונים הוא מזומן לבהמ"ז:
חזייה - רבי חייא לרב:
דהוה מרתת - שמא ראה ידי מלוכלכות או שמא הארכתי באכילה יותר מדאי:
עיין בברכת מזונא קאמר לך - כאן נתן לך רשות לברך בהמ"ז שהנוטל ידיו תחלה הוא מברך:
על הריח - של מוגמר:
תמרתו - קיטור העשן שמתמר ועולה:
הא לא ארח - לא הריח בו עדיין ולא נהנה:
מברכין עליהן בורא עצי בשמים - ואע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה:
חוץ ממושק - מושג"א ([[:קטגוריה:{קטן (מוּשֽק |{קטן, (מוּשֽק ]][[קטגוריה:{קטן (מוּשֽק ]])} בלע"ז:
שהוא מן חיה - מן הרעי של חיה:
מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון - שהעץ עצמו בא לפנינו:
של בית רבי ושל בית קיסר - נקט הני משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה:
ועל ההדס שבכל מקום - וה"ה לכל הדומה להם שהעץ עצמו מריח בלא שרפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהווה בכל מקום ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים:
משחא דאפרסמא מאי מברכין - על ריחו:
שמן ארצנו - שהיה גדל ביריחו ועל שם הריח היתה נקראת יריחו והוא פנג האמור בספר יחזקאל (כ"ז) יהודה וא"י המה רוכליך בחיטי מנית ופנג כך ראיתי בספר יוסף בן גוריון:
בר מיניה דרב יהודה - אל תביא לי ראיה מדבריו בזו:
כשרתא - קושט:
משחא כבישא - שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכו:
לא - הואיל ואין נראה לעינינו אלא השמן:
משחא טחינא - שטחנו בו כשרתא:
תוספות
[עריכה]
כל אחד נוטל ידו אחת. מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאינו נוטל שתי ידיו:
בא להם יין וכו'. אע"ג דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ"ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שנוי מקום וצריך לברך:
הואיל ואין בית הבליעה פנוי. וי"מ כשאומר סברי מורי והם מניחין לאכול כדי לשמוע הברכה ולענות אמן שיהיו פטורים וכן משמע בירושלמי גבי הך ברייתא ה"מ באורחין אבל בבעל הבית פטור מפני שהכל פונים אצל בעל הבית תני רבי חייא אף בעל הבית בתוך ביתו ואין נראה לרבינו אלחנן דכיון שתקנו חכמים שיברך כל אחד לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חבירו וגם שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי דאתי למטעי והטוב והמטיב יש מפרש שפוטר לאחרים לכולי עלמא דהכי משמע הטוב לעצמו והמטיב לאחריני שהם שותים ממנו ורבינו יחיאל היה אומר דלא היא דשייך נמי אין בית הבליעה פנוי ולא פליג בין הטוב ובין ברכת היין דמשום האי טעמא הטוב לדידיה ומטיב לאחריני אינו פוטר אחרים דהא המטיב שייך אפי' שלא בפני המטיבין לו כדאמרי' לקמן בפרק הרואה (דף נט:) אמרו לו ילדה אשתך זכר אומר ברוך הטוב והמטיב הטוב לדידיה והמטיב לאשתו אע"ג דאין אשתו אצלו אבל צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובין ושמא י"ל מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא ולכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם:
כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים. אע"פ שנשרפו ואין עצי בשמים בעין:
ועל ההדס שבכל מקום. בעל הלכות גדולות לא גריס תיובתא ומשני תנא הדס וכל דדמי ליה כלומר שעיקרו לריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרן לריח אלא לאכול ומי שהולך בבית שיש שם בשמים ויש שם מיני בשמים שמריח בהן ומספקא ליה אי ממין עץ אי ממין אדמה הוא יש מפרשים שמברך שהכל נהיה בדברו דעל כולן אם ברך שהכל יצא והרב רבינו משה מקוצי היה אומר שיברך בורא מיני בשמים:
משחא כבישא. פי' ר"ח שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשמין ריח של בשמים וסוחטים וטוחנים אותם ויש בו ריח של בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
קכג א מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"ב, סמ"ג עשה כז, טור או"ח סי' קעד, טור ושו"ע או"ח סי' רי"ג סעיף א':
קכד ב מיי' פ"ד מהל' ברכות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קע"ד סעיף ח':
קכה ג מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"א סעיף ו':
קכו ד מיי' פ"ט מהל' ברכות הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רט"ז סעיף י"ב:
קכז ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' רט"ז סעיף י"ג:
קכח ו מיי' שם והל' א, טור ושו"ע או"ח סי' רט"ז סעיף ב':
קכט ז מיי' פ"ט מהל' ברכות הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' רט"ז סעיף ד':
קל ח מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' רט"ז סעיף ה':
ראשונים נוספים
איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא הסבה ולענין פסק הלכה משמע דהלכתא כאיכא דאמרי דלחומרא הוא, וכן דרכן של גאונים ז"ל בכמה מקומות כאיכא דאמרי לגבי ממונא ולגבי איסורין היכא דהוי לחומרא. והלכך יין בעי הסבה ומהניא ליה הסבה אבל שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהניא להו הסבה. ואלא מיהו מעשה דבר קפרא ותרין תלמידיה דאייתיהו קמייהו דורמסקין ופרגיות ושלקות ונתן רשות לאחד מהן לברך (כדאיתא לעיל) משמע דאפילו לשאר דברים נמי מהניא הסבה. ונראה לי מתוך אותו מעשה דרב, ודאי להדין לישנא בתרא ס"ל דלא מהניא הסבה כלל אלא לפת בלבד, ואפילו יין דחשיב- לא מהניא ליה לדידיה. ור' יוחנן סבירא ליה דבכל מילי מהניא הסבה אלא משום דשמעיה לרב דאמר יין לא מהניא להו הסבה נקט איהו נמי יין, והוא הדין לכל מילי איקבעו ליה דוכתא והסבו. ומכל מקום הסבה בעו דהשתא רב סבר דאפילו יין לא מהניא הסבה ואנן נימר דסבירא ליה רבי יוחנן דשאר דברים לא בעו הסבה!? אבל הרמב"ם ז"ל כתב דפת ויין בעו הסבה אבל שאר דברים לא בעו הסבה, ונראה דפסק כלישנא קמא וטעמא משום דהוי כדרבנן והלך אחר לשון המיקל. ואין כן דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו.
בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת: ואע"ג דאמרינן "הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח" - הכא שאני שמשום שמא יגע בידו ליין, וכל שבמשקין צריך נטילת ידים, והיינו דלא צריך אלא ידו אחת. ירושלמי: תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות. עד שכולן מתכנסין. הביא להן יין, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. הביאו להם פרפריות, כל אחד ואחד מברך לעצמו." מכאן נלמוד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכסנין אלא די בידו אחת שלא תקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד.
חוזר ונוטל שתיהן: משום דתיכף לנטילת ידים ברכה.
בא להם יין אעפ"י שכל אחד ברך לעצמו אחד מברך לכולן: ואף על פי ששנינו "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, וכל שכן זה שהוא לפני המזון - שאני הכא דכיון שעלו והסבו הוה ליה כשינוי מקום דקיימא לן בפסחים (דף קג) דשינוי מקום צריך לברך.
לפי שאין בית הבליעה פנוי: פרש"י ז"ל שאין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע. ואמרו משמו ז"ל שאם אמר באמצע סעודה "סברי רבותי" והן מניחין לאכול כדי לשמוע ברכה- שפיר דמי ואחד מברך לכולן. ומקצת הרבותינו הצרפתים חלוקין בדבר, דכיון שתקנו חכמים לברך כל אחד ואחד לעצמו אינו יוצא בברכת חבירו. ובירושלמי אמרו שאין בית הבליעה פנוי ואם יענה אמן יבא לידי סכנה דגרסינן התם: "אין עונין אמן באמצע הסעודה שאן משיחין בסעודה", פירוש שמא יקדים קנה לושט. וגרסינן תו התם: "שאלו את בן זומא מפני מה אמרו...אמר לו מפני שאין בית הבליעה פנוי. א"ר מונא הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה". ואף על פי שאינו צריך לענות אמן דשומע כעונה, נראה דאפילו הכי חששו שאם אתה מתיר להם לצאת כולם בברכת האחד, ואפילו בשמיעה, יבא לידי עניית אמן ויבא לידי סכנה.
מתני' והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה: פרש"י ז"ל אע"פ שלא הביאו את המוגמר אלא לאחר ברכת המזון שאינו מצרכי הסעודה - אפילו הכי מי שברך על היין ולהתחיל(?) בברכות אחרונות גומרן. והראב"ד ז"ל דחה פירוש זה מתוך הירושלמי דגרסינן התם על הא מתניתין: "בין מוגמר ליין שבאמצע המזון התם כלהון נהנין כחדא, הכא כל חד וחד שתי לנפשיה" - דאלמא במוגמר הבא בתוך הסעודה עסקינן, דומיא דיין הבא בתוך הסעודה, והיינו דקשיא להו לבני מערבא מה בינו ובין יין הבא בתוך הסעודה שאין אחד מברך לכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל דאמוגמר הבא בתוך הסעודה קאמר וארישא דמתני' קאי דקתני "הסבו אחד מברך לכולן" וקתני הכא דאותו שבצע תחלה הוא שמברך על היין לאחר המזון והוא שאומר על המוגמר המובא באמצע להריח. והא דקתני "ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה" - פירושא בעלמא היא, כלומר שמוגמר הבא באמצע טעון ברכה הוא, שאף על פי שאין מביאין מוגמר אלא לאחר סעודה לגמר את הידים להעביר הזוהמה (ואין מברכין על הריח אלא אם כן עשוי להריח כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים), אפילו הכי כשבא בתוך הסעודה הוא ודאי להריח בא וצריך ברכה ואותו שהתחיל בברכות, הוא גומר ומברך.
ולפי פירוש זה אין מתיישב במה שאמר בגמרא "מדקתני והוא מכלל דעדיף מיניה; מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הוא הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה" - דאלמא פשטא דהא שמעתא לכאורה משמע דהוא אומר על המוגמר על המברך בסוף קאי. וגירסא אחרת מצאתי בירושלמי "מה בין יין מה בין מוגמר? מוגמר כולם מריחין, יין אחד טועם".
מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית קיסר ועל אפרסמון של בית רבי ועל ההדס שבכל מקום: יש ספרים דגרסי "תיובתא", וכתב ר' האי גאון ז"ל דמתוך גירסא זו היה נוהג מר שמואל ראש כלת(?) רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס בלבד.
וכתב הגאון ז"ל עוד:
- "והשתא לא קא חזינן אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כולהו בגרסיתו(?) מפרקי לה "הדס וכל דדמי ליה". ונקטין מלתא- מן סמלק וחלפי ימא וכרקום דגינותא ומאי דהוא כיוצא בהן מברכין עליה "עצי בשמים", ואף על גב דאית בהו מאי דרכיך אמרי לך לא אכפת לן כדמוציא עליו מעצו כדפרשינן לעיל דהא חלפי ימא הכין אינון. והיינו דקאמר מר זוטרא מאי קראה דכתיב "ותטמנם בפשתי העץ", והא פשתן דרכיך ואיקרי עץ. וה"מ אמרינן מדבר אחא ז"ל מדקאמרינן גבי חלפי ימא עצי בשמים דמספקא לן אי ממין אילן הוא או לא, הואיל ורכיך - מכלל דכל היכא דאיכא עץ- "בורא עצי בשמים" מברכין עליה. ותניא נמי גבי כלאי הכרם וכולי.. ה"ג כל שמתחלת ברייתו מוציא עלין- מין ירק, וכל שמתחלת ברייתו מוציא עץ- מין אילן הוא. ובצלף הוא דפליגי בית שמאי ובית הלל דדמי לעץ ודמי לירק, ובהכין נהוג עלמא השתא". עד כאן לשון גאון ז"ל.
ופירוש "הדס וכל דדמי ליה" כלומר שיהא עיקרו כהדס לריח, לאפוקי עצי אתרוג ותפוחים שאין עיקר נטיעתן לריח. כן פירשו בתוספות.
אמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסבה: פירוש וה"ה כל דבר מאכל דבעי קביעותא לפטור אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה. פירוש דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כל כך וכל שהן ביחד סגי להו: ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסבה, ואיכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, פירוש הוא וכל דדמי ליה דהוא מידי דבר אכילה, אבל יין דהוא מידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה. ור' יוחנן אמר יין נמי מהני ליה הסבה, דאפי' לשתיה נמי מהני קביעותא, ואפי' רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כי הויא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה ה"ה דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכולן והכי מוכח לקמן והיינו נמי מתני' דקתני בא להן יין אחר המזון אחד מברך לכולן. והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דהוא מידי דשתיה, אבל מידי דבר אכילה דינו כפת לענין ברכה לפניו וכדאית' לעיל במעשה דבר קפרא. וקיי"ל כר' יוחנן בתרווייהו דיין בעי הסבה ומהני ליה הסבה הילכך כולהו שוין בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכולהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שאחד מברך לכולם אבל אין זימון לענין ברכה. שלאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיי"ל דאין זימון לפירות:
כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין וכו': פי' אורחין נכנסין בביתו של בעל הבית ויושבין במקום אחד מהבית לא במקום המוכן להם לאכול שם עד שיתקבצו כל האורחין העתידין לאכול באותה סעודה עם בעל הבית זה שהן מפוזרין הנה והנה שאין מן המוסר לאורחים ולא לבעל הבית שישבו אלו שקדמו במקום המוכן לאכול שם עד בוא חבריהם ואז ישבו ביחד הבכור כבכורתו:
בא להן יין כל אחד מברך לעצמו: פירוש דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל, שאף הם אינן ברשות עצמן אלא ברשות בעל הבית ועתידין לעמוד לעקור ממקומן לאלתר שיבוא בעל הבית ויאמר להן להסב ומפני שהיו רגילין לשתות יין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ידו אחת, ואע"ג דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני שהוא צריך ליטול הכוס באותו יד ושמא יגע בידו ביין וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים והיינו דלא צריך אלא ידו אחת:
עלו והסבו כלומר לסעודה והביאו להם מים: אעפ"י שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו, פירוש משום דלסעודה בעי נטילת ידים, ומיהו אם שמר אותו יד בשנוטל עכשיו ידו אחרת דיו דאשתכח השתא דנטל שתיהם לחצאין וקיי"ל דידיו טהורות לחצאין, אלא דאורחא דמלתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתי ידיו:
הביאו להן יין אע"פ שכ"א בירך לעצמו א' מברך לכולן: משום דהשתא הויא קביעותא ואעפ"י שכבר ברכו תחלה ושנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, וכל דכן הכא שהוא לפני המזון, שאני הכא דכיון שעלו והסבו הו"ל שינוי מקום וקיי"ל בערבי פסחים דשינוי מקום צריך לברך:
אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי: פירוש מפני שאינן ראויין לשתות בשעת ברכה שהן אוכלין וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי שיהיו פטורין באותה ברכה, ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפי' הראוין לשתות נמי אין יוצאין:
והוא אומר על המוגמר מדקתני הוא מכלל דאיכא עדיף מיניה: פירוש ואפ"ה כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולהו ברכות. מסייע ליה לרב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פירוש דהכא נמי דומיא דהא דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר ג"כ המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא אבל אם בא זה לחלוק כבוד לאחר או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו שהגדול רשאי לחלק הברכות וליתן רשות לברך קצת לאחר וקצת לאחר:
משתעלה תמרתו: פירוש מכיון שהתחיל לתמר חייב לברך. ודוקא בעוד שעיקרו קיים אבל לאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריחו כיון דאין לו עיקר, ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך קודם שיאכל:
מתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים: פירוש במוגמר אלא על אפרסמון של בית רבי וכו', פירוש עץ אפרסמון הוא והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו ושל בית רבי ושל בית קיסר היה עץ טוב ועולה תמרתו בעוד שעקרו קיים אבל של אחרים כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו:
ועל הדס שבכל מקום: לפי שהדס שבכל מקום עולה תמרתו בעוד שעיקרו קיים וא"כ היכי אמרינן לעיל שעל כל המוגמרות מברך עליהם בורא עצי בשמים:
משחא דאפרסמא: פירוש הוא שחותכין האפרסמון ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו, והא אמרן לעיל שאפי' בפירות אין משקה היוצא מהן כמותן וכש"כ בעץ. ומסקנא דמברכין בורא שמן ערב:
האי כשרתא: פירוש הוא עץ בושם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן קולט השמן ריח טוב ממנו מברכין עליו בורא עצי בשמים שהרי עקרו קיים שהעץ בתוכו. אבל משחא כבישא. פירוש כשחותכין הבושם חתיכות קטנות ועומדות בשמן בכי הא לא מברכינן עליה דחשבינן ליה כאילו אין עקרו קיים:
ורבנן אמרי אפי' משחא כבישא אבל משחא טחינא לא: פירוש כשנשחקו הבשמים לגמרי לא חשבינן עקרו קיים.
נהרדעי אמרי אפי' משחא טחינא: פירוש דכיון שהבשמים בתוכו שלא כלו לגמרי עיקרו קיים חשבינן ליה וקיי"ל כנהרדעי דמוספי אוסופי ושמעי' מינה לכ"ע דכל היכ' שסננו אותו ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמון, א"נ איפשר לומר שאין מברכין עליו כלל כיון שאין ערבות זה ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר והשתא הו"ל כריח שאין לו עיקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואע"פ שנקלט בו אין בכך כלום, ותפוס לשון אחרון:
וניכול לחמא בדוכתא פלן. ונראה דה"ה נמי אם היו אומרים ניכול כאן שקבעו מקום. ובשביל שאלו היו הולכין בדרך נקט תלמודא ניזיל וניכול לחמא בדוכתא פלן, שכן מנהג הולכי דרכים.
ור' יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה. ללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסבה, ור' יוחנן ס"ל דיין נמי חשיב, אבל שאר דברים לא בעו הסבה. וללישנא בתרא מידי דחשיב מהניא לי' הסבה, ורבי יוחנן סבר יין נמי חשיב ומהניא ליה הסבה, ושאר דברים לכולהו לא מהניא הסבה. ונראה, כיון דברכה דרבנן, בשל סופרים הלך אחר המיקל והלכה כלישנא קמא. וכן מוכח ממעשה דבר קפרא ותרין תלמידי דאייתון קמייהו דורמסקין ושלקות ופרגיות, ונתן רשות לאחד מהם לברך. וכן כתב הרמב"ן ז"ל, דפת ויין בעי הסבה, אבל שאר דברים לא בעו הסבה.
הביאו להם מים, כל אחד נוטל ידו אחת. מפני כבוד הברכה או משום שנוגע במשקין. ולא דמי לנוטל ידו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כיון שאינו נוטל שתיהן.
בא להם יין, אע"פ שכל אחד בירך לעצמו וכו'. אע"פ שיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וכ"ש זה דהוי לפני המזון, הכא כיון דעלו והסבו הוי כמו שינוי מקום, דקיי"ל צריך לברך בפ' ערבי פסחים {דף קטו.}.
הואיל ואין בית הבליעה פנוי. פירש רש"י, ואין לב המסובין אל המברך, ובעינן דעת שומע ומשמיע. ומטעם זה י"א, שאם אמר המברך סברי רבותי והם מפנין בית הבליעה כדי לשמוע הברכה, שפיר דמי. מיהו לא נהירא האי טעמא, דאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה. ונראה הטעם כמו שמפרש בירושלמי, לפי שאינן יכולין לענות אמן, שאין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט כדאיתא בפ"ק דתענית {דף ה'}. דאמרינן בירושלמי אין בית הבליעה פנוי, א"ר מונא הדא אמרה, הדין דעטיש בגו מיכלא אסור למימר ליה אסוותא בגין סכנתא. ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא אמן, חיישינן שמא יאמר אמן ויבא לידי סכנה. וא"ת, לפי' הגאונים במוגמר [ד]איירי באמצע הסעודה, היאך מברך האחד להוציא את אחרים, ניחוש לסכנתא. ופי' ה"ר יונה, דהיינו הא דקאמר בירושלמי, מוגמר כלהון מריחין אותו, כלומר המוגמר שמביאין אותו מריחין אותו כולם ונהנין ממנו. ולפיכך אחד מברך ופוטר את כולם, שאם היינו אומרים שיברך כל אחד ואחד היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו, ונמצא שהיו נהנין מן העולם הזה בלא ברכה. ולפיכך, יותר טוב שיברך האחד ויפטור את האחרים בשמיעה בלא עניית אמן, ולא חיישינן שמא יענה אמן. אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה בשתייתו. לפיכך, אין כאן חשש אם שוהין הרבה, וחשו שמא יענה אמן.
חוץ ממוש"ק הואיל ומין חיה הוא. י"א שהוא זיעת החיה, והנכון יותר שחיה ידוע[ה היא] שיש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבץ כמין דם, ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק. וה"ר מאיר הלוי ז"ל היה אוסר אותה באכילה מפני חשש דם. וה"ר יונה כתב, דאפשר לתת בו טעם [להתיר], ולומר דפירשא בעלמא הוא. [ו]אע"פ שמתחלה היה דם, לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן. תדע, שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור, אין הדבש אסור. ואע"פ שהאיסור נימוח בתוך הדבש, כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל בתוכו דבש, כמו דבש דיינין ליה ומותר. הכא נמי, אע"פ שמתחלה היה דם, כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן, ואע"פ שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר. ונ"ל, שצריך להביא ראיה על זה
הדס וכל דדמי ליה. ה"ג בה"ג, ומשני דתנן, הדס וכל דדמי ליה שעיקרו לריח לאפוקי חבושים ותפוחים שריחן טוב ואין עיקרן עומד לריח כמו הדס, לא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. וכן כתב רב האי גאון, והביא ראיה מסמלק, וחילפי דימא, ונרוקם דגנוניתא, דמברכין עלייהו מיני בשמים.
משחא כבישא. פר"ח, שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין ומור ועצי בשמים, וקולטין השומשמין ריח של בשמים, וטוחנין אותו ויש בו ריח של בשמים. ומשחא טחינא, קרוב לטחינתו נותנין עליהן עצי בשמים, ואינו קולט כל כך הריח. ובערוך פירש, דכשרתא עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשירין אות[ו] מעשה רוקח מפוטם, (כגון זה) מברכין עליהם בורא עצי בשמים. וכתב הראב"ד ז"ל, זהו דוקא כשהעצים בתוכו, אבל אם הוציא משם העצים אין מברך עליו אלא בורא מיני בשמים, דברכת בורא מיני בשמים כוללת הכל.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
בעל הבית שהלך לזמן את קרואיו ואותן שבאו ממתינים את האחרים ודרך כבוד מוזגים להן את הכוס שלא לעמוד בטלין ראוי להם ליטול יד אחת ר"ל אותה שנוטלים בה את הכוס, ואע"פ ששמועת הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח לא ביד אחת נאמרה דוקא בידים נקיות אבל ידיו מאוסות לא, וכמו שאמרו יצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' ואין מדרכי המוסר לשאול להם בכך ומתוך כך ראוי להזמין להם מים ליטול כל אחד מהם ידו אחת, ויש מפרשים הטעם מפני שהמשקים עלולים לקבל טומאה ומ"מ דיו בדיו אחת שאין צורך בשתיה ליגע אלא ביד אחת וכל אחד ואחד מברך לעצמו שאין כאן קביעות מקום:
באו כלן והתחילו להסב מביאים להם מים לנטילה של סעודה שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו, ומ"מ אם שימר היד האחת שכבר נטל ידיו בנטלה האחרת שהנוטל ידיו בזה אחר זה ידיו טהורות, וזה שכתבנו שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו נראה לקצת מפרשים שבפת הבאה בכסנין דיו בידו אחת כיין, והוא שאמרו שם בסדר הסבה כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרות מברך כל אחד לעצמו ר"ל באותה נטילה שלא תקנו חכמים נטילת שתי ידיו אלא בפת הא שאר דברים מתוך מיעוט אכילתן אין צורך בניגעת שתי ידיו לדבר הנאכל, ויש אומר שפת הבאה בכסנין הרי היא כפירות ואין צריכות נטילה כלל אלא משום יין נקיט להה ומטעם שני שכתבנו שהמשקים עלולים לקבל טומאה, ויש מפרשים כיון שכל שקובע לעצמו לשתות צריך נטילת שתי ידיו, וזו שאמרו בג' של יומא [ל' ע"א] הפליג לדבר עם חברו נוטל שתי ידיו משום הסח הדעת, והעמדנוה שם לצורך שתיה אף בלא קבע ההיא בסעודה נאמרה ומחשש שמא יטול פרוסה ויתן לתוך פיו הא שלא בסעודה דיו באחת, ואם בא להם יין בתוך המזון צריכים כלם לברך ולא נפטרו אף אותן שברכו לעצמן ואפילו לא היה שם שנוי מקום שאין דעתם לברך על של סעודה כלל, ומה שאמרו ברך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון [הג"ה כוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' דכיון שעלו והסבו הוי כשינוי מקום] דהא שני שהוא כשנוי מקום או שנעתקו להסב ולא היה דעתם מתחלה לשל סעודה כלל ומ"מ אחד מברך לכלן שהרי הסבה קובעתן:
מה שביארנו במשנה שהמתחיל לברך הוא הוא שזוכה בכל הברכות, אף במקום שיש גדול הימנו נאמר כן שאם הוא הגדול חשיבותו גורמת לו לכלן אלא שיש גדול הימנו ונותן לו רשות ומשהורשה לראשונות הורשה לכלן ובדומה לו אמרו שהנוטל ידיו במים אחרונים תחלה זריזותו זוכה לו והוא מזומן לברכת המזון וכגון שאמרנו, דגדול סתם יהא אחד מהם נוטל לברכה:
ומוגמר זה שביארנו במשנה שצריך לברך על ריחו הוא עשון של בשמים, ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אע"פ שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו וכל המוגמרות כלן מברך עליהן בורא עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין או עשבי בשמים אם היה זה הנשרף עשב חוץ ממוגמר שנעשה מן המור שהרי מין חיה הוא ואין מברכים עליו אלא מיני בשמים, ויש מי שפוסק שאין מברכין עשבי בשמים או עצי בשמים אלא כשהעשבים או העצים בעין ואין דבריהם נראין:
הדס שבכל מקום עץ בשמים הוא ומברכים עליו עצי בשמים וכן השומר וכל העצים הנותנים ריח טוב, מקצת גאונים נהגו שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס ומפני שהם גורסים בקושיא הבאה על זעירי שכל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים ממה דתני אין מברכים עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר כלומר שהם חשובים ועל ההדס שבכל מקום, והם גורסים תיובתא, הא כן אנו אין לנו לברך אלא על ההדס שהרי מלשון לה נתמעטו כל העצים אע"פ שהם בעין, ותמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא אמרו בסמוך בסמלק ונרגיס דבינונייתא ודדברא שמברכים עליהן בורא עצי בשמים, אלא אף לגרסא זו אנו מפרשים כך כל המוגמרות כלן מברך עליהן עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין והקשה ממה שאמרו אין מברכין אלא על אפרסמון של בית ר' וכו' שעצים שלהם בעין בתוך השמן ועל ההדס ר"ל שהוא גוף העת והוא הדין בכל שהוא גוף העץ, ואף ברוב נסחאות אין בהן תיובתא אלא שמתרץ הדס וכל דדמי ליה, ומ"מ אע"פ שהדין כך אינה גרסא נכונה שהרי הוא לא הקשה אלא מן המוגמרות, אלא שהם מפרשים הדס וכל דדמי לי שיהא עשוי להריח, ולהוציא עצי אתרוגים ותפוחים שאין עיקרן להריח, אפילו לא היה העצים בעין מברכין עליהן עצי בשמים:
שמן אפרסמון הוא שלוקחים עץ אפרסמון ומטילין אותו לתוך זכוכית מלאה שמן וקולט השמן את הריח הואיל ואין שום ממש של עץ בשמן אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אבל שמן שנתבשלו בשמים בתוכו והוא הנקרא כשרתא כלומר שהוכשר בבשול הבשמים או ששרו בשמים כתושים לתוכו והוא הנקרא משחא כבישא או שנטחנו בשמים בתוכו והוא הנקרא משחא טחינא מברך עצי בשמים, וגדולי הרבנים פירשו כשרתא קושט, ויש מפרשים דוקא בשבא להריח אבל אם לא בא אלא להעביר את הזוהמא אין מברך עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב ויש אומר ולא כלום:
אע"פ שמברכים על שמן זה שנתבשם מ"מ בגדים וכיוצא בהן שקלטו ריח מוגמר או בושם אין מברכין על אותו ריח כלל וכן הדין אם נטלן בידו והלכו להם בלא ברכה ויצאה לו ריח מתוך ידו, ויש אומר על צבע הנקרא גאראנא שמברכים על הבגדים הצבועים הימנה הואיל ומיני הצבע נבלעים שם ולא יראה כן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
אמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסבה - פירוש והוא הדין כל דבר מאכל דבעי קביעותא לפטור אחרים לענין ברכה שלפניו:
אבל יין לא בעי הסבה - פירוש דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כל כך וכל שהן ביחד סגי להו:
ור' יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה:
ואיכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה - פירוש הוא וכל דדמי ליה דהוא מידי דבר אכילה אבל יין דהוא מידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה:
ור' יוחנן אמר יין נמי מהני ליה הסבה - דאפילו לשתיה נמי מהני קביעותא. ואפילו רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כי הויא לחודה אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה הוא הדין דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכולן והכי מוכח לקמן. והיינו נמי מתניתין דקתני בא להן יין אחר המזון אחד מברך לכולן. והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דהוא מידי דשתיה אבל מידי דבר אכילה דינו כפת לענין ברכה לפניו וכדאיתא לעיל במעשה דבר קפרא. וקיימא לן כר' יוחנן בתרווייהו דיין בעי הסבה ומהני ליה הסבה. הילכך כולהו שוין בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכולהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שאחד מברך לכולם. אבל אין זימון לענין ברכה שלאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיימא לן דאין זימון לפירות:
כיצד סדר הסבה. אורחין נכנסין וכו' - פירוש אורחין נכנסין בביתו של בעל הבית. ויושבין במקום אחד מהבית לא במקום המוכן להם לאכול שם עד שיתקבצו כל האורחין העתידין לאכול באותה סעודה עם בעל הבית זה שהן מפוזרין הנה והנה. שאין מן המוסר לאורחים ולא לבעל הבית שישבו אלו שקדמו במקום המוכן לאכול שם עד בוא חבריהם ואז ישבו ביחד הבכור כבכורתו:
בא להן יין כל אחד מברך לעצמו - פירוש דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל שאף הם אינן ברשות עצמן אלא ברשות בעל הבית ועתידין לעמוד לעקור ממקומן לאלתר שיבוא בעל הבית ויאמר להן להסב. ומפני שהיו רגילין לשתות יין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ידו אחת. ואף על גב דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני שהוא צריך ליטול הכוס באותו יד ושמא יגע בידו ביין וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים. והיינו דלא צריך אלא ידו אחת:
עלו והסבו - כלומר לסעודה:
והביאו להם מים. אף על פי שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו - פירוש משום דלסעודה בעי נטילת ידים. ומיהו אם שמר אותו יד בשנוטל עכשיו ידו אחרת דיו דאשתכח השתא דנטל שתיהם לחצאין וקיימא לן דידיו טהורות לחצאין. אלא דאורחא דמלתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתי ידיו:
הביאו להן יין אף על פי שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן - משום דהשתא הויא קביעותא. ואף על פי שכבר ברכו תחלה ושנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכל דכן הכא שהוא לפני המזון. שאני הכא דכיון שעלו והסבו הוה להו שינוי מקום וקיימא לן בערבי פסחים דשינוי מקום צריך לברך:
אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי - פירוש מפני שאינן ראויין לשתות בשעת ברכה שהן אוכלין וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי שיהיו פטורין באותה ברכה ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו. וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפילו הראוין לשתות נמי אין יוצאין:
והוא אומר על המוגמר מדקתני הוא מכלל דאיכא עדיף מיניה - פירוש ואפילו הכי כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולהו ברכות. מסייע ליה לרב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פירוש דהכא נמי דומיא דהא דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר גם כן המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא אבל אם בא זה לחלוק כבוד לאחר או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו שהגדול רשאי לחלק הברכות וליתן רשות לברך קצת לאחר וקצת לאחר:
משתעלה תמרתו - פירוש מכיון שהתחיל לתמר חייב לברך. ודוקא בעוד שעיקרו קיים אבל לאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריחו כיון דאין לו עיקר. ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואף על גב דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך קודם שיאכל:
מתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים - פירוש במוגמר:
אלא על אפרסמון של בית רבי וכו' - פירוש עץ אפרסמון הוא והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו. ושל בית רבי ושל בית קיסר היה עץ טוב ועולה תמרתו בעוד שעקרו קיים. אבל של אחרים כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו:
ועל הדס שבכל מקום - לפי שהדס שבכל מקום עולה תמרתו בעוד שעיקרו קיים. ואם כן היכי אמרינן לעיל שעל כל המוגמרות מברך עליהם בורא עצי בשמים:
משחא דאפרסמא - פירוש הוא שחותכין האפרסמון ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו. והא אמרן לעיל שאפילו בפירות אין משקה היוצא מהן כמותן וכל שכן בעץ. ומסקנא דמברכין בורא שמן ערב:
האי כשרתא - פירוש הוא עץ בושם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן קולט השמן ריח טוב ממנו. מברכין עליו בורא עצי בשמים שהרי עקרו קיים שהעץ בתוכו:
אבל משחא כבישא - פירוש כשחותכין הבושם חתיכות קטנות ועומדות בשמן בכי הא לא מברכינן עליה דחשבינן ליה כאילו אין עקרו קיים:
ורבנן אמרי אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא - פירוש כשנשחקו הבשמים לגמרי לא חשבינן עקרו קיים:
נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא - פירוש דכיון שהבשמים בתוכו שלא כלו לגמרי עיקרו קיים חשבינן ליה. וקיימא לן כנהרדעי דמוספי אוסופי. ושמעינן מינה לכוליה עלמא דכל היכא שסננו אותו ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמון. אי נמי איפשר לומר שאין מברכין עליו כלל כיון שאין ערבות זה ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר והשתא הוה ליה כריח שאין לו עיקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואף על פי שנקלט בו אין בכך כלום. ותפוס לשון אחרון:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה