מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


דף ל"ה ע"א[עריכה]

כיצד מברכין וכו' זה הפרק הכונה להתחיל בביאור החלק השלישי לבאר לנו דרך כלל שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ולהודיע דרך פרט תכונת הברכה על כל דבר שהיא נהנה ממנו. ורובו יסוב על ג' ענינים.

  • הראשון לבאר בו מטבע ברכות ונוסח שלהן על כל דבר ודבר,
  • והשני לבאר בו אם באו לפניו דברים הרבה כאחד, איזה מהם נפטר בברכת חבירו ואע"פ שאינו טפל לו וכל שכן אם האחד עיקר והשני טפל, וכן איזה דבר פוטר את הבא אחריו אע"פ שלא בא עמו כאחד,
  • והשלישי לבאר בו באיזה דרך צד צריכים כל אנשי המסבה לברך כל אחד לעצמו ועל איזה צד אחד מברך לכלן.

זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגיית התלמוד על שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו הענין בהראשון, ר"ל מטבע הברכות ונוסח שלהן וכמו שאמר כיצד מברכים וכו'. ויש שואלים היכא קאי דקתני כיצד, כלומר שהיה לו להודיע תחלה חיובה ואחר כך כיצד מברכין אותה. ותירצו בה שהדברים חוזרים למה שאמרו בפ"א [לעיל י"א ע"א] מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ופרשנוה כגון ברכת הפירות וברכת המצות והצניעו הדברים עד שהתבארו דיני ק"ש ותפלה שהם שני חלקים שבמסכת זו ומתחיל עכשיו בביאור חלק ג' שאדם חייב לברך על כל דבר שנהנה ממנו, וכן יש מפרשים שהדברים חוזרים למה שאמרו בפרק ג' [לעיל כ' ע"ב] בבעל קרי שמברך על המזון לאחריו אבל לא לפניו אלמא שאדם אחר צריך לברך בה לפניו ושואל בה כיצד וכו'.
ואמר שעל כל פירות האילן בין מז' המינים כגון תאנים ורמונים ודומיהם בין שלא מז' המינים כגון אגוזים ותפוחים ודומיהם ועל היוצא מהם מברך ב"פ העץ חוץ מן היין שאע"פ שהגפן קרוי עץ דכתיב (יחזקאל ט"ו) מה יהיה עץ הגפן, מתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמה להזכיר עליו שם הגפן בפרט ואע"פ שאין עושין כן בשמן ושאר המשקים היוצאים מפרי העץ, ומכל מקום אם היה אוכל באשכולות הוא מברך ב"פ כשאר הפירות, על פירות הארץ כגון קשואים ואבטיחים ודלועים ותותים מדבריות ומיני קטניות ותבואה ועל כיוצא בהן אומר ב"פ האדמה וכלשון המקרא דכתיב מראשית כל פרי האדמה ולא אמר פרי הארץ, חוץ מן הלחם שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו והוא המוציא וכלשון המקרא להוציא לחץ מן הארץ, על הירקות כגון כרוב וסלקא וכרתי ותותי שהפירות עצמן נבלעין בארץ מברך עליהן לתנא קמא ב"פ האדמה ולר' יהודה בורא מיני דשאים שר' יהודה מחייב ברכה מיוחדת לכל מין ומין ואחר פרי האדמה כולל גם כן פירות הארץ הוא מחייב ברכה אחרת בירקות ומכל מקום הלכה כחכמים.
בירך בדיעבד על פירות האילן בפה"א יצא שהרי מכל מקום מן האדמה הם יוצאים ואע"פ שהאילן סבה אמצעיות, ומכל מקום היו לפניו של עץ ושל אדמה אין של אדמה פוטרת של עץ לא נאמר בשל עץ שנפטרה בשל אדמה אלא בשבירך פרי האדמה על אותו פרי עצמו, בירך על פירות האדמה ובירקות ב"פ העץ לא יצא שאין כאן עץ כלל וכל כלן הן פירות הארץ הן פירות האילן הן ירקות הן על היוצא מהם אפילו פת ויין אם ברך שהכל יצא ובלבד שיברכנו על אותו דבר בעצמו הא אם היו לפניו דבר הראוי לשהכל ושאר דברים הראויים לשאר ברכות וברך שהכל על הראוי לו לא נפטרו האחרות אלא אם כן היה דעתו על כך, שמכל מקום לא הותקן לכתחלה מטבע ברכת שהכל אלא לדבר שלא הוברר לנו דבר ליחס בו מציאותו ממנו כגון דבר שאין גדולו מן הארץ, וכן על דברים שאין להם חשיבות והוא שאמר על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חלב ביצים בשר וגבינה ודגים אומר שהכל, וכן על החומץ ועל הנובלות רצוני לומר תמיר שנפלו מן העץ קודם בישולם והוא הדין לשאר פירות שהם על דרך זה ועל הגובאי והוא הארבה, ור' יהודה חולק על החומץ ועל הגובאי, שמאחר שהם מין קללה אין מברכים עליהם כלל, והרי החומץ הפסיד בעצמו של יין והגובאי מפסיד את הצמחים ומכל מקום הלכה כחכמים, אלא שקצת מפרשים כתבו שאינו מברך על החומץ אלא בשחושש בגרונו אבל בשתיה ממש לא שהרי מזיק הוא לו, וכן ראיתי לקצת חכמי הדור שכתבו שבדיעבד לחם נפטר בברכת מיני מזונות כל שברכו על הפת בפרט על הדרך שכתבנו ואין נראה לי:
זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כל מה שפירשנו במשנה אינו אלא לברכה שלפניו וחיובה מדברי סופרים שתקנו ברכה בכל דבר שבעולם שיגיע ממנו הנאה לאדם, דרך כלל אמרו אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ופירשו מפני זה במשנתינו חיוב ברכה לפניו בכל דבר שיש בו הנאת אכילה אבל ברכה לאחריה חיובה מן התורה בז' המינים ובשאר כל המינים מדרבנן:
לענין ביאור סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים ואני צריך להעירך בפירושה דרך קצרה והוא שכבר ביארנו שבמשנתנו לא עסקו אלא בברכה שלפניה וכבר ביארנו בה שאינה אלא מדברי סופרים מכל מקום הוא סבור עכשיו שמן התורה היא ושואל בה מנא הני מילי כלומר שיהא צריך לברך לפניו בכל שהוא נהנה ממנו מן התורה והדבר ידוע שלא מצינו בתורה חיוב ברכה להדיא אלא לז' המינים ולאחריה וכדכתיב בפרשת והיה עקב כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכו' ואכלת ושבעת וברכת הא ברכה לפניה אף לז' המינים וברכה לאחריה לשאר מינין חוץ מן הז' לא מצינו ואם כן ברכה לפניה שהוזכרה במשנתנו מהיכא, ולא חקר עכשיו כלל על ברכה לאחריה של שאר מינים שהרי לא הוזכרה במשנתנו ואע"פ שבמקרא זו שהביאו בברייתא ר"ל הלולים אמרו מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו אגב אורחיה נקטה, ומתוך לשון הלולים שמורה על רבוי, ואין לפרש דמשום ברכה לאחריה דז' מינים נאמרה שהיא מפורשת בתורה שהרי בערלה נאמר שהיא על כל המינים, והלכך לפי דרכו למד ממנו אף לאחריה בכל המינים, אלא שמכל מקום השאלה אינה אלא על ברכה לפניה שהוזכרה במשנתינו ולפי דרכו למדנו לשתים אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, והקשה והרי מקרא זה צריך לנו לדבר אחר ואף כשתאמר שמכח רבוי אתה בא לדרוש ואף כשתוציאנו לדבר אחר רבויו מכל מקום מלמדנו ברכה לפניו שעליה אנו חוקרים אך הוא צריך לנו ללמוד על שני ענינים אחד לעיקר החלול שאע"פ שלא נאסרה ערלה אלא לג' שנים למד שאף הרביעי לא יאכל אלא בחלול קדושתו דרך פדיון ואע"פ שלענין הפודהו לעצמו מוסיף חומש למדנוה בשני של קדושין בגזרה שוה קדש קדש ממעשר כתיב הכא קדש הלולים וכתיב התם כל מעשר הארץ וכו' הוא קדש והרי יש לומר אם אין עקר הפדיון חומש מנין, מכל מקום אלמלא מקרא זה היינו למדין אותו קדש קדש מתרומה ואף בפדיון לא, ואע"פ שמצינו אשר נטע כרם ולא חללו אינו אלא ספור דברים על מה שנצטוה וכן לא אמר על פדיונו שיהא קדש או שיאסר בזולתו וכן שלא פי' בו זמן, או שמא אין בכלל ולא חללו אלא שלא נהג בו מנהג חולין לאכול ממנו ונמצא מכל מקום שהוא צריך לנו לעיקר החלול, וכן צריך עוד לנו ללמד שדבר הטעון שירה טעון חלול כלומר ללמד שאין דין רבעי אלא בכרם ולא בשאר נטעים שאין הלולים אלא לשון שירה ואין אומרים שירה ר"ל הלוים אלא על היין, ר"ל על נסוך היין אע"פ שאומרים הלל על הדוכן בתקיעות תרועות בשחיטת פסחים כמו שהתבאר בראשון של פסח שני, וכן במלחמה כמו שנכתב בד"ה ביהושפט כשבאו עליו בני מואב ובני עמון המון רב ונתירא והתפלל והבטיחו הנביא כמו שנכתב שם אל תיראו ואת תחתו מפני ההמון הרב ונאמר שם ויקומו הלוים להלל לה' בקול גדול וכו' ויועץ אל העם ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש, מכל מקום פי' הענין שאין הלוים בשעת הקרבן אומרים שירה על הדוכן עד שעת נסוך היין לא בשעת הקטרה או זריקה או נסוך המים בסוכות [הג"ה והגם דנסוך המים והיין היו בב"א כמבואר במשנה פ"ד דסוכה וברמב"ם פ"י מה' תו"מ ובמאירי בסוכה שם מ"מ נפ"מ בדיעבד אם הקדים של יין למים או להיפוך, דאפילו אם הקדימו לזבח יצא כמבואר שם ברמב"ם ובמל"מ כ"ש אם הקדימו לנסוך היין דיצא].
ואכתי למאן דתני נטע רבעי ר"ל רבעי נוהג בכל נטע ולא בכרם בלבד ובכ"מ שיה דין רבעי נזכר בו הוא שונה נטע רבעי ואיפקעה לה דרשא דטעון שירה טעון חלול שהרי אף מה שאין טעון שירה טעון חלול ואייתר ליה חד הלול לברכה לפניו ניחא, אלא למאן דתני כרם רבעי ברכה לפניו מהיכא.
ואף למי ששונה כרם רבעי אם שמא אינו למד כן ממלת הלולים אלא מגזרה שוה שבפרשת רבעי נאמר תבואתו כדכתיב ובשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכן תבואתו ובכלאים כתיב ותבואת הכרם הרי מכל מקום אייתר ליה חד הלול לברכה אלא אם אינו למד כן מגזרה שוה ולא למדה מרבו אלא שמביאה ממלת הלולים ברכה לפניו מהיכא, ואף כשתביאה מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול מהאי חזית דמוקמת ליה לברכה לפניה בכל המינים דלמא אברכה לאחריה בשאר מינים דלא כתיבא דהכי עדיף טפי מדאשכחן ברכה לאחריה בז' המינים והיינו דקאמר תניח לאחריה וכו' הא לפניו מהיכא, וקושיא זו אף לבעל הנטע קשיא אלא דהכי קאמר ועוד הן לבעלי הנטע הן לבעל הכרם דאייתר להו חד הלול לפניו מהיכא.
ותירץ לו בזה שכל שהוא למד כרם רבע מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול לברכה מוקמינן ליה לשל אחריה כדקאמרת ברכה לפניה מקו וחומר דהשתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן והוא הדין לבעל הנטע הואיל ומכל מקום אייתר ליה חד הלול, ונמצא עכשיו חד הלול לעיקר פדיון ואידך לברכה לאחריה לשאר מינים שלא מן הז' וברכה לפניה לכל המינים מקל וחומר ולא שיתכוין לומר דברכה לפניה בכל המינים וברכה לאחריה לשאר מינים דאורייתא אלא דרבנן ואסמכוה חדא אחד הלול וחדא אקל וחומר.
וחזר והקשה לבעל הכרם אשכחן כרם כלומר דמדקא אמרת דהלולים אכרם לחוד קאי ומגזרה שוה אם כן הלול דאייתר לך אכרם הוא ואיל לך ברכהל אחריו אכרם ולפניו אכרם מקל וחומר אבל שאר מינים מנלן, ואם תאמר וכרם הרי מז' המינים היא דכתיב בהו ברכה לאחריה ולפניה מקל וחומר ואם כן אם אינו ענין לכרם תנהו ענין לשאר מינים, אין זה כלום שמא גפן הנזכר בז' המינים איין קאי וכן בזית על השמן וכדכתיב ביה זית שמן אבל על הענבים עצמן מהלול נפקא, אי נמי אפכא ואם כן אשכחן כרם, וכי תימא ילפינן לשאר מינין מינה במה מצינו לכרם שהוא נהנה וטעין ברכה לאחריו אף כל וכו' ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, מה לכרם שכן מצינו בה צד חומר מצד אחד שחייב בעוללות קמה תוכיח שאינה חייבת בעוללות ויש בה ברכה לאחריה אף כל וכו', ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, וילפינן שאר מינים מינה במה מצינו, איכא למפרך שכן חייבת בחלה ואי מייתית ליה מתרוייהו בחזר הדין מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח כרן לנסכים וקמה למנחות ואתיא נמי זית דאע"ג דמז' מינים היא דלמא קרא אשמן לחודיה דנפקא זית גופיה במה מצינו אי נמי איפכא דקרא אזית גופיה ושמן במה מצינו, ואע"ג דזית גופיה כרם אקרי ואינו צריך להביאה ממקום אחר בהא דאשכחן כרם אינו כלום, דכרם זית היא דאקרי הא כרם סתמא לא אקרי ואם כן מה להצד השוה שכן יש בהן צד מזבח ר"ל בלילת מנחות שאר מינין מיהא לברכה לאחריו דנילף לפניו מקל וחומר מנלן, ואי דילפת להו מז' המינים במה מצינו מה לז' המינים שכן חייבים בבכורים, וכן היה יכול להקשות אי הכי לילף מינה לברכה אחריהם מעין ג' אלא דחדא מיניהו נקט, ואף למאן דתני נטע רבעי דכלהו הני לא קשיין ליה אכתי מידי דלאו בר נטיעה כגון בשר וגבינה והדומים לאלו ברכה לפניו מהיכא, ואם תאמר נילף משאר מינים הרי אין ברכותיהן שוות והיאך נלמוד מנסח אחד לנסח שבדרך אחרת, אלא סברא היא ר"ל ברכה לפניו הן בז' המינים הן בשאר המינים הן לבעל הכרם הן לבעל הנטע סברא היא דאסור להנות מן העולם בלא ברכה ואין חיוב ברכה בתורה אלא לז' המינים ולאחריהן, הא לפניו בכלן ולאחריה לשאר מינים מדרבנן:
וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל והוא שדרשו לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ובתלמוד המערב אמרו אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת, ומכל מקום בתוספות כתבו שאחר שסמכוה מן המקרא וכן שעשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב לה' הארץ אם שכח ולא ברך או אפילו ספק ברך ספק לא ברך ועדיין הוא אוכל [הג"ה אינו מובן אם עדיין הוא אוכל פשיטא דמברך על מה שיאכל באם שכח ולא ברך ואם אינו אוכל עוד אפילו אי הוי מה"ת א"צ לברך בשכח ולא ברך מעיקרא כדמסקינן לקמן סוף פ"ז] חוזר ומברך ואין צריך לומר ברכה לאחריה של ז' המינים שהוא תורה:
זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה אע"פ שבפירושנו נטינו בה לדרך אחרת, ופסקים הראוים להוציא מתוכה אלו הן, ארבע מתנות יש לעניים בכרם פרט ועוללות שכחה ופאה ובתבואה אינן אלא ג' לקט שכחה ופאה, אלא שכשהגיע זמנה חייבת בחלה ליתנה לכהן וכל שבעת המינים חייבים בבכורים כמו שיתבאר במקומו, נטע רבעי צריך הבאה לירושלים או פדיון כמעשר שני, ויראה לגדולי המחברים שאינו נוהג בחוצה לארץ כלל אף בכרם ואף בפני הבית שכל שהוא טעון הבאת מקום אין מביאים מחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית אף בכרם בלא שום פדיון אבל בארץ ישראל נוהג אף לאחר חורבן ר"ל בזמן הזה וכשפודה בזמן הזה מברך אשר קדשנו וכו' וצונו על פדיון נטע רבעי ופודה בפרוטה ואומר הרי הן מחוללי על פרוטה זו על פירות אלו ומשליך הפרוטה לים או שורף הפירות, וכל שערלה נוהגת בו רבעי נוהג בו שהלכה כדברי האומר נטע רבעי וכסתמן של כמה שמועות, אח מהן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכו' ואחת מהן לרבעי וכן כמה שמועות, ויש שפוסקים שדין רבעי נוהג בחוצה לארץ, ומעתה אף בזמן הזה כן, ומכל מקום אף לדבריהם דוקא בכרם אבל לא בשאר נטיעות הואיל ואף בארץ נחלקו בשאר נטיעות אם נוהג בהם רבעי אם לאו כבר אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, וכרם רבעי שאמרנו דוקא כרם והוא על הפחות בה' גפנים ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב ושלא יהו מרוחקות ט"ז אמה כמו שיתבאר בפרק הספינה, אבל גפן יחידית אינה בתורת רבעי אבל דין ערלה נוהג על כל נטע ואף בגפן יחידית אע"פ שבקצת ספרים נמצא לגדולי הרבנים במסכת סוטה הפך הדברים, חס ושלום על פה קדוש לאמרה [בגליון הש"ס מרעק"א כאן תמה ג"כ ע"ד רש"י אלו] ולא כונו בה אלא לענין רבעי:

דף ל"ה ע"ב[עריכה]

ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומכל מקום אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע והוא שנא' לא ימוש ספר התורה וכו' יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך אלא התנהג בהם מנהג דרך ארץ כלומר שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים, ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יטרוד בהם כל השנה הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב דלא תיטרדו כולה שתא, וכל שתורתו קבע ומלאכתו עראי יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:
כבר אמרנו שאין הטבל נקבע למעשר אע"פ שנמרח עד שיכנס לבית דרך הפתח מכל מקום צריך שתדע שכמו שהבית קובע כך החצר קובעת שמשנכנס לחצר דרך השער והוא הנקרא דרך טרסקמון הוקבע למעשר אע"פ שלא נכנס לבית אלא שאין כל החצרות שוות בדבר זה כמו שיתבאר במקומו וכן צריך שתדע שאסור להערים ולהכניסו דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר מן המעשר על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה, אלא שמכל מקום אם עשה כן לא נתחייב עדיין במעשר כמו שביארנו, ויש מפרשים שכל שנמרח הוקבע בלא ראיית פני הבית שהמרוח והוא גמר עשיית הכרי אחר זרייה שהוא בהחלקת הכרי ברחת קובע אף בלא הכנסה דרך הפתח והוא טבל הגמור והוא נקרא גרנו למעשר, ואם לא מירח ראיית פני הבית קובעת אלא אם כן מכניסה במוץ ואם מרחה אחר כן הוקבע, הא אם הכניסה דרך הפתח ונקרה מן המוץ שאי אפשר עוד במירוח פטורה לעולם וזו ודאי אף לשטתנו כך היא אלא שהראשונה ר"ל להיות המירוח קובע מן התורה בלא ראיית הבית לא שמענו אלא שאם הכניסה ומירח אחר כן הוקבע אבל אין מירוח לבדו קובע אלא למי שאין כונתו להכניסן בביתו אלא למכרן בגורן:
כבר ביארנו על היין שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה בפני עצמו וחשיבותו הוא שהוא זן וסועד את הלב כפת עצמו, ומכל מקום אין מברכין לאחריו ג' ברכות הואיל ואין אדם קובע סעודתו עליו, וכן הדין בתמרים שאמרנו עליהם שהם זנים וסועדים הואיל ואין דרך לקבוע סעודה בהם, ואפילו רצה זה לקבוע סעודתו ביין או בתמרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ומכל מקום בדיעבד יצא על היין ועל התמרים בג' ברכות אבל תאנים וענבים ושאר מינים אע"פ שזנין ר"ל שממעטים הרעב הואיל ואין סועדים את הלב שיהא שבע וחזק בכך אפילו בדיעבד לא יצא אלא בברכה אחת מעין ג' אבל לא בג' ברכות:
אע"פ שאמרנו ביין ותמרים שזנין וסועדין ושאר הדברים אינן סועדים מכל מקום כל הדברים זנין הם, ומי שאמר כל הזן קונם עלי אסור בכל הדברים חוץ מן המים ומן המלח אבל אם אמר הזן והסועד לא נאסר בפירות אלא ביין ותמרים אינם מזון ואינו אסור אלא במה שמברכין עליו בורא מיני מזונות כגון חמשת המינים ואורז ודוחן על דעת קצת כמו שיתבאר:
השותה שמן זית לבדו הן לרפואה כגון חושש בגרונו הן שלא לרפואה אינו מברך כלל שאין כאן שום הנאה ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגופו, ויש מפרשים אזוקי מזיק ליה האדם לשמן ר"ל שהוא מפסידו אחר שאינו נהנה ממנו וכן פרשוהו גדולי המפרשים, ואם הוא אוכלו בפת או בתבשיל אינו מברך עליו כלל שהרי הפת או התבשיל עיקר ועליו הוא מברך, ואם שותהו שלא ברפואה על ידי אנגרון והוא מיץ של סלקא שהיו משימין בו שמן הרבה, ויש מפרשים בו המים שנתבשלה הסלקא בהם אלא שלדעתנו אין מברכין בזה ב"פ האדמה כמו שנבאר, אלא שעיקר הפי' על מיץ הסלקא הרי אנגרון עיקר ומברך על מיץ הסלקא ב"פ האדמה ולא על השמן ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר אינו מברך כלל שאף האנגרון בטל אצלו, ויש חולקים לומר שאף זה אנגרון עיקר ומברך עליו ואם שותהו לרפואה על ידי אנגרון זה, ומפני הרפואה הוא מוסיף בו בשמן עד שהשמן עיקר ושיש בן הנאת טעם מעט מברך על השמן וברכה שלו ב"פ העץ, זו היא שיטתנו בשמועה זו ויש חולקין בה בקצת דברים, ואף גאוני הראשונים חלקו בשמן על ידי אנגרון הג"ה [כן הוא ברשב"א בשם רב האי גאון ז"ל ושם מבואר טעמו ונימוקו] בין חול לשבת שבשבת מברך עליו בורא פרי העץ ובחול אינו מברך עליו, ואין אלו דברים של טעם אלא שעיקר הדברים כשיטתנו, וכל מה שאמרנו שאינו מברך כלל דוקא ברכת השמן אבל שהכל מברך וכן כתבוה גדולי המחברים, ויש אומר שאף שהכל אינו מברך וכן כל מה שנעשה לרפואה אם יש בו הנאת טעם קצת כגון מרקחות העושים לחולה מברך על העיקר שבו, והרפואות המרות שאין שום הנאה באכילתן אינו מברך כלל, ובמים יש אומר הואיל ואין הנאתן מרובה כל שלרפואה אינו מברך, ולי נראה שכל שהחולה שותה לצמאו מברך עליו ואפילו במים:
זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם הן באכילה בדבר הראוי לאכילה בין בשתיה בדבר הראוי לשתיה בין בסיכה בדבר הראוי לסיכה:
שתה שמן של תרומה הואיל ושתיית השמן אינה מצויה ולא עוד אלא שהוא מזיק לו משלם את הקרן אבל לא את החומש ואף הקרן יש אומר שמן התורה פטור אפילו בא ליד כהן, אלא שחכמים חייבוהו בקרן אחר שבא ליד הכהן, הג"ה [ דבריו תמוהין מ"ט יפטור בתרומה שבא ליד כהן, כיון דתרומה נכסי כהן כמבואר בפ"ב דבכורים א"כ הוי כמזיק את ההדיוט וכן מבואר בתוס' ב"ק ד' ז' ד"ה שור ע"ש] וכן הדין בכל שהוא מזיק את ההקדש אבל פטור הוא מן החומש, הא אם סך אפילו ביין ושמן כאחד משלם קרן וחומש:

דף ל"ו ע"א[עריכה]

החושש בגרונו בשבת לא יגרגר את גרונו בשמן שזו רפואה היא וגזרו עליו לשחיקת סמנין, אבל נותן שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע ומכל מקום לא יגרגר:
פירות האילן או פירות הארץ שנכתשו או נטחנו אין כתישתן מפקעת ברכתן מהם אף על משקה היוצא מהן, אבל חיטים ושעורים שאין דרך לאכול קמחן כמות שהוא חי, וכן שאין דרך לכססן כשהן חיין וכן הדלעת שאין דרך לאוכלה חיה, מברך על קמח של חיטים ושל שעורים שאינן אפויות ולא מעורבות במים שהכל שמאחר שאין דרך לאכלן הופקעה ברכתן מהן וחזרו לשהכל, וכן על כסיסת חיטים וכן על הדלעת חיה, אבל כסיסת שעורים אינו מברך כלום שכסיסת השעורים אינו אלא מזיק בעלמא מה שאין כן בכסיסת חיטים שיש בו הנאה קצת ואינו מזיק לעצמו שהרי בענין תרומה אמרו באחרון של יומא [פ"א ע"א] שהוכסס את החיטים משלם קרן וחומש והכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק לעצמו:
ממה שכתבנו למדת שהשמועה מתפרשת בקמח חי ושהלכה כרב נחמן, ולגדולי המפרשים שטה אחרת בזו והוא שהם מפרשים שמועה זו בקמח חרוך ופוסקים כרב יהודה ופסק הדברים לדבריהם הוא שהקמח של חיטים חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים קמחן בשהכל קמח של שעורים חרוכים בשהכל ושאינן חרוכים קמחן בלא כלום, וכן חיטים עצמן שהוא כוססן אם חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים בשהכל, ושעורים עצמן חרוכים בשהכל שאין חרוכים בלא כלום, ונראין הדברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
ולענין ברכה אחרונה מיהא אף בקמח חרוך ואף לדעת האומר בו שמברך ב"פ האדמה כתבו בתוספות שאין מברכין בו מעין ג' ואע"פ שאם לשה ואפאה מברך ג' בזו אינו מברך מעין ג' שכל חמשת המינים אין חשיבותן אלא משום מזון ודוקא כשהן נאכלין בדרך מזון כגון דייסא והדומה לה שמברכים עליו בתחלה בורא מיני מזונות, אבל אלו שתחלתן אינה אלא בבורא פרי האדמה אף סופן אינה אלא בבורא נפשות שאין ברכה מעין ג' אלא על ה' המינים הנאכלים בדרך מזון כגון תבשיל ועל ז' המינים, אבל כל שברכתו בורא פרי האדמה אין ברכתו אלא בבורא נפשות, ומה שאמרו למטה [ל"ז ע"א] כל שהוא מין דגן ולא אפאו מעין ג', פירושה בבישול עד שר"ג חלק בה לומר ג' הא כסיסה לא, וכן אמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ואלו בכוסס לא, וקצת רבני צרפת מצריכים בה מעין ג' ואין דבריהם נראים, ומה שנתגלגל כאן במלח וזמית יתבאר למטה:
חריות הנעשות סביב הדקל סמוך לארץ ומתחדשים בה בכל שנה ובני אדם אוכלים אותם תוך שנתם ולזמן שנה הם מתקשין ואינן ראויין לאכילה הואיל וסופן להקשות ושאין אדם נותן לב בשעת נטיעת הדקל שיהא דעתו לאותן חריות כלל וכן שאינו גוף הפרי אין מברכין עליהן אלא שהכל, וכן הדין לדעתי בלולבי גפנים הנקראים בורו"ץ, ומכל מקום אם אכלן אחר שנתקשו אינו מברך כלום, וכן הדין בעלין על דרך זה שאם דרך לאכלן ברכותן מברך עליהם שהכל, ובנתקשו לא כלום, אבל דבר שסופו להקשות אלא שאדם נוטעו על מנת לאכלו רך כגון צנון וכגון עלין ותמרות ר"ל קפרס או צלף מברך עליו ב"פ האדמה, וכן קצת אילנות שחריות שלהם או עלין שלהם ראויות לאכילה ברכותן ושהאדם נותן לב בשעת נטיעת האילן באכילתן או מצד חשיבות דברים אלו אצל בני אדם אם מצד גריעות האילן שאינו חשוב כל כך שיתיאשו מכל הדברים שבו מפני פריו, מברך עליהם ב"פ האדמה, אבל לא ב"פ העץ שאין מברכים ב"פ העץ אלא על מה שהוא בכלל פרי גמור, ומכל מקום קליפות הראויות לאכילה כשהן רכות כגון קליפות שקדים רכים וכיוצא בהן הנאכלין כשהן רכין כלן בכלל פרי הם, ומברכים עליהן ב"פ העץ ואע"פ שסוף הקליפות להתקשות, וכן גרעינים דאפרסקין וכיוצא בהן הנאכלים כשהן רכין כלן בכלל פרי הן ומברך ב"פ העץ, ויש חולקים בזו מטעם אחר והוא מפני שאין אכילתן חשובה כלום ופסקוה בשהכל וכן בבסר, ומכל מקום שקדים המרים שאינן ראויות אלא בקטנן מברך עליהן בקטנן ב"פ העץ ובגדולתן לא כלום, ובבוסר מיהא אין דבריהם נראים אלא כדעת התוספות שכתבו שעד שאינו כפול הלבן מברכים עליו ב"פ האדמה דומיא דקפריסין ומשהוא כפול הלבן ב"פ העץ, ושאר כל האילנות משעה שיוציאו אע"פ שהם קטנים מאד, אלא שבג' אילנות שנתנו בהם שיעור בפרט שיעורם לברכה גם כן כאותו שיעור, והם החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו והזתים משינצו.
אילן א' יש ששמו צלף או נצפ"א ובלע"ז קפרי"ס ויש בו ד' דברים וכלן ראויין לאכילה בעודו רך והן עלין וכעין תמרות דקות העשויות על העלין ושניהם נקראים שותא והפרי עצמו והוא נקרא אביונה וכן הוא נקרא פרחא ובטניתא וקליפה שעל הפרי והוא הנקרא קפריס והיאך הוא דינן, עלין ותמרות אין בהם משום ערלה ומברך עליהן ב"פ האדמה, קפריס אין בהם משום ערלה ואע"פ שעלרה נוהגת בשומר לפרי כפרי עצמו אין זה שומר לפרי שלא נקרא שומר לפרי אלא כל קליפה שאם אתה מסירה מעל הפרי אין הפרי מתקיים כראוי אבל קפריס אין האביונה לוקה כלל בהסרת הקפריס והלכך אין בו משום ערלה, ומאחר שאין בו משום ערלה אין בכלל פרי ואין מברכים עליו ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה, וגדולי המפרשים חולקים לומר שמברכים עליו ב"פ העץ מכל מקום ואף הקפריס ש לערלה לא הותר אצלם אלא בחוצה לארץ מפני שהיא ספק, אבל בארץ ישראל אסורים, וכן השקדים הרכים שקליפתן נאכלת והפרי שבתוכם אינו נגמר נראה שמברך ב"פ העץ, אביונה עצמה יש בה משום ערלה ומברכים עליה ב"פ העץ, וכן לענין מעשר אין הקפרסין חייבים במעשר וכל שכן עלין ותמרות ואינו מתעשר אלא אביונות בלבד, ושמא תאמר עליהן מיהא יתעשרו מדין ירק אינו כלום שמעשר ירק אינו אלא מדברי סופרים ולא גזרו אלא בירק הגדל על הארץ אבל שבאילנות לא גזרו, מעשר פירות זה אינו אלא מדרבנן אפילו בארץ שלא נתחייב במעשר מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ואע"פ שרמזוה מהמקראות כמו שאמרו בספרי כל תבואת זרעך על לרבות שאר פירות, קראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבנו ברביעי של ע"ז, אע"פ שגדולי המחברים כתבוה בשטה אחרת ואף בחוצה לארץ נוהגים מעשר פירות מדרבנן ואע"פ שהתבאר במקומות שאין דין מעשר פירות בחוצה לארץ כלל כמו שאמרוה במסכת ע"ז בבצרה ובראשון של חולין בבית שאן פרשוה חכמי צרפת דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג, וגדולי המחברים מפרשים שבסביבות לארץ ישראל כגון שנער ומצרים וארם צובה ועמון ומואב נוהג, אבל שאר המקומות שהם רחוקים אינו נוהג:

דף ל"ו ע"ב[עריכה]

קליפי רמון והנץ שלו שהוא הפרח שעל הפטמא שבתוך השפופרת וכן קליפי אגוז והגרעינים וכן קלפין של תמרים הדקים בקטנותם ואותן הקליפין הם שנקראות מתחלי והתמרי הדקים שהן עליהן נקראין כופרי, כל אלו הקליפין ודומים להם שהפרי לוקה בהסרתן נעשו שומר לפרי וערלה נוהגת בהן אף בחוצה לארץ ואסורים בהנאה ואין בהם ברכה שאין ראויות לאכילה, ספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוצה לארץ הן הספק בעצמו של פרי אם נוהג בו ערלה אם לאו הן שהיה הספק אם פירות אלו מכרם זה שהוא של ערלה אם לאו, מעתה כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לה ואינו יודע אם הם מאותו כרם אם לאו בארץ אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מן הכרם של ערלה מותר ובלבד שלא יראהו לוקט:
הפטימא של רמון מצטרפת לכביצה לטומאת אוכלים אבל הנץ שלה אינו מצטרף ופטמא זו היא כעין שפוי כובע שיש בתוך אותו עגול שעל הרמון העשוי כשפופרת ושפתו עשוי לתלפיות ונץ שלו הוא הפרח שבתוך אותו השפופרת של אותה פטמא, והסמדר מותר בערלה מפני שאינו פרי עדיין:
מותר לקוץ אילנות בשביעית לעצים קודם שיהא בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי אסור שהרי מפסיד האוכל וכבר אמרו לאכלה ולא להפסד עד שיגיעו פירותיו לעונת המעשרות שכבר הוציא פירותיו ובטל ממנו דין שביעית ומאימתי נאסר לקוץ החרובין משישרשרו והוא שבתחלת בריאתם עושין כעין שרשרת, הגפנים משיגרעו ר"ל משיעשו בוסר שהבוסר והגירוע הכל אחד, ויש מפרשים משיגרעו שיוציאו לחות מדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא כששעורו כפול הלבן, והזיתים משינצו ר"ל משיגדל הנץ סביב, ושאר האילנות משיוציאו ר"ל שיתחילו להוציא הפרי, ובשאר ימות השנה מיהא מותר אע"פ שאין בו דין בל תשחית ודוקא כגון שהוא מועלה בעציו יותר מפירותיו או שאין קוצץ אלא ענפיו, הואיל וביארנו בצלף שמין אילן הוא מותר לנטעו בכרם ואין בו משום כלאים בכרם שאלו היה מין ירק היה אוסר את הכרם כדין ירק:
האוכל פלפלים או זנגביל בעין, בזמן שהם רטובים מברך עליהם ב"פ האדמה ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שאינו אוכל אלא תבלין וכן הדין בכל הסמים וכן אינן מטמאים טומאת אוכלים ביבשים כמו שביארנו במסכת נדה פרק בא סימן, וכן הדין ביום הכפורים שאם אכלן רטובים חייב ואם יבשים פטור:
ומה שהוזכרה בגמ' לשון כסיסה כלומר כס פלפלי ביומא דכפורי פירושו אכילה גמורה אלא כל שאין דרכו באכילה נקראת אכילתם כסיסה ומאחר שאכילתן ביום הכפורים אינה מחייבת אך הוא אינו מברך כלום, ואע"פ שהשותה חומץ פטור ואעפ"כ מברכים עליו שהכל בין חי בין מזוג, לדעתנו בזה מה שהוא פטור הוא מפני שאינו משיב את הנפש אבל פלפלים וזנגביל אינו אלא מפני שאינם קרויים מאכל, ואע"פ שבלחות מיהא היה לנו לברך בפלפלים ב"פ העץ הואיל והם חייבים בערלה מכל מקום כיון שאין דרכו לאכלו בעין דיו בפרי האדמה וכן כתבוה גדולי הפוסקים, וגדולי המפרשים כתבו שהפלפלים הרטובים מברכים עליהן ב"פ העץ שהרי אילן הוא וערלה נוהגת בו מה שאין כן בזנגביל שהוא גדל בארץ, ותמרות של פלפלי והוא כעין שקים שהפלפלים עומדים לתוכן אף לדעת גדולי המפרשים אינן אלא ב"פ האדמה, ואף הם מפרשים שעיקר השמועה לא נאמרה אלא באותם התמרות והוא שבאו עליה מטעם עצו ופריו שוים, אבל בפרי עצמו הלח ודאי ב"פ העץ מברך ולא נכנס הפלפל עם הזנגביל בחדא מחתא אלא באותם התמרות:
מרקחת הזנגביל ונקראת בלשונם הילמתא דאתיא מבי הנדואה ר"ל מארץ הודו אם היא של עכו"ם מותרת ואין בה משום בשולי עכו"ם אם מצד שאינה נעשה באור אם מצד שהדברים שבו נאכלים כמות שהם חיים, ולא משום גיעולי עכו"ם שנותן טעם לפגם הוא ומברכים עליו ב"פ האדמה אם נעשה בזנגביל רטוב שהזנגביל עיקר, וכן הדין בכל מרקחת שיש הנאה באכילתו שהולכים אחר עקרו ומברך עליו ברכה ההגונה לעיקר שלו, ויש מי שאומר בהימלתא שהדבש עיקר ומברכין עליו שהכל ושמא תאמר לענין גיעולי עכו"ם מיהא ניחוש שמא תפסק בסכין של עכו"ם והשמנינות מעביר חורפתו וממתקו כמו שאמרו בקורט של חלתית, אין זה כלום שהקורט יש בו מרירות ושמנינות מעבירו קצת אבל המרקחות חוזק תורפתם הוא שבח אצלם ונמצא מתוקו פוגם, ובהלכות גדולות כתבו שהסוקר"י והקנה שלו מברכין ב"פ האדמה ואע"פ שהקנה עץ הוא הואיל ואינו פרי גמור מברכין עליו אלא ב"פ האדמה דומיא דשותא האמורה בצלף:

דף ל"ז ע"א[עריכה]

כל תבשיל שהוא מחמשת מינים אם תבשיל זה הוא ששלק חטים או אחד מחמשת המינים ולא נתבקעו מברך ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות וכן בחרוכים, ומה שאמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות פירושה בחרוכין או שבישלן מעט ולא נתבקעו אבל נתבקעו מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג' וכן אם חלקן בעוד שהן חיין הן אחת לשתין והוא הנקרא חילקא הן אחת לשלש והוא הנקרא טרגיס הן אחת לארבע והוא הנקרא זריד הן אחת לחמש והוא הנקרא טרסן מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' בבשולן וכן בכל תבשיל הנעשה מקמחן מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג', ולחם האפוי מהן מברך המוציא וג' ברכות, בשלו אחר שנאפה ועשה מפרוסותיו תבשיל אם הפרוסות קיימות ר"ל שיש בהן כזית הואיל ויש כאן תורת לחם שהם פרוסות קיימות אפילו נתבשלו בכלי ראשון מברך בו המוציא וג' ברכות, ואם אין פרוסות קיימות ואין בהן צורת לחם כגון שבללן יפה ובקדרה וכיוצא בה ר"ל כלי ראשון מברך מיני מזונות ומעין ג', ואם יש להם צורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך או שבישלן בקערה וכיוצא בה ר"ל כלי שני במים רותחים ששפך עליהם שאינו מבשל אף בפירורים פחות מכזית מברך המוציא וג' ברכות שמאחר שאין כלי שני מבשל לא נפקעה ממנו תורת לחם, ולדעת גדולי הרבנים כל שאין בהם כזית והם מתבשלים בקדרה אע"פ שיש בהם תורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך אין בהם אלא מיני מזונות, ואם כסס חטים או שעורים חיים או קליות כבר ביארנו דינם למעלה:
כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדין בורא מיני מזונות אם עירב בו דברים אחרים כגון דבש ושמן ותבלין אע"פ שהכניס בו מהן הרבה הואיל ויש בו מחמשת המינים ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים אע"פ שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין והוא שאמרו סמידא עיקר ר"ל הקמח וזהו שקראו בכאן חביץ קדרה, שהוא מאכל של קמח בדבש ושמן ותבלין, ודייסא היא של חטים ומתבשלים עד שמתפקעים ומתעבים הן מחטה שאינה חלוקה הן שהיא חלוקה או כתושה והיא הקרויה כאן דייסא כעין חביץ קדרה ר"ל שנתעבית ושיש בה דבש ושמן ותבלין, ולשון חביץ הוא מלשון חבצין את החלב שהוא מתעבה אחר שנתחבץ, אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין אין הקמח עיקר ואין הוליכן אחריו והוא שאמרו בפרק זה בתבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא ואמרו עליה מברך ב"פ האדמה, וריהטא דמחוזא הנזכר בסוף סוגיא זו הוא הוא חביץ קדרה אלא שבמחוזא היו מכניסים בה דבש הרבה והיו סבורים מתוך כך לברך עליה שהכל, ובחקלאה ר"ל העשויה בכפרים בוא מיני מזונות כדרך שכתבנו וכן הדין בקמח של חמשת המינים שנתערב בהם קמח משאר מינים ועשאן פת מברך המוציא וג' ברכות וכן כתבוה גאוני הראשונים:
אורז והוא הנקרא רי"ש, ודוחן והוא הנקרא מי"ל וגדולי הרבנים פירשו שניהם אותו הנקרא מי"ל אלא שפירשו באורז שהוא הנקרא מי"ל פנים והוא גס מן האחר ומכל מקום כל אלו אינן בכלל חמשת המינים והיאך הוא דינם, אם כססן חיים מברך שהכל בישלן ולא נתבקעו אורז שדרכו בכך מברך ב"פ האדמה ועל זו אמרו הכוסס את האורז מברך ב"פ האדמה ומתוך שלא נתבקעו הוא קורא בהם לשון כסיסה ודוחן שאין דרכו בכך מברך שהכל, בשלן ונתבקעו מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות וכן בפת גמורה שלהם שאין באורז ודוחן ברכה לאחריו אלא בורא נפשות, ואם הם על ידי תערובת מברך שהכל ואם יש בהם תערובת מחמשת המינים מברך מיני מזונות ומעין ג' ושאר מיני קטניות כל ענינים בשהכל בלבד ובבורא נפשות, וגדולי הפוסקים והמחברים פוסקים בדוחן לומר שאף בפת שלו אינו מברך אלא שהכל ואיני רואה חלוק ביניהם לפי שיטת הסוגיא, אלא שיש מביאים קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בברייתא הכוסס את האורז לבד ולא הזכיר בה דוחן, ואינה ראיה שלענין כסיסה אורז ראוי לכך דוחן לא, אבל בפת שלהם הכל שוה, אורז אינו מין דגן ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כמו שיתבאר במקומו, ומה שנתגלגל כאן בברכת ז' המינים שלאחריה יתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית, ויש בקצת גמרות בסוגיא זו פסק למר רב יהודאי כתוב בתוך הסוגיא וכלו כמו שכתבנו חוץ משני דברים אחד שכתב בו אכל ארוזא מברך בורא פרי האדמה ולדעתנו בשהכל, וכן שכתב בה אכל חטים דשלקינהו בעיניהו ב"פ [האדמה] ולא חלק ביניהם בין נתבקעו ללא נתבקעו ולדעתנו כל שנתבקעו בבורא מיני מזונות, ומה שהוזכר באותם הדברים אבדושך הוא שם המאכל, וכן מה שכתוב שם בקצת נסחאות דהלכתא כר' יוחנן בן נורי דאורז מין דגן אינו כן ואף לדבריו לענין פסח מיהא אינו מין דגן כמו שכתבנו:
ולענין ביאור מה שאמרו כאן נתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך יש מקשים והלא בפרק כל בשר [ק"ו ע"א] אמרו אין זימון לפירות כלומר שאין שלשה שאכלו מזמנים עד שיהא אחד מברך לכלן, אפשר שמאחר שר"ג סובר על ז' המינים שטעונים ג' ברכות אף הוא סובר שיש זימון ור' עקיבא אינו סובר כן ולא בירך אלא על דעת עצמו, ויש מפרשים אין זימון לפירות לומר נברך שאכלנו אבל [יתכן שחסר מלת לא, המעתיק] שלא יהא אחד מברך לכלן והאחרים אינן רשאין וכבר כתבנוה למטה בסוגית המשנה הרביעית, וכן הקשו והרי ר' עקיבא סובר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו ג' ברכות, אפשר שלא רצה לעשות כדברי עצמו במקום שחולק עם חכמים או שמא פירושה בשאכל ממנו כדי שבעו כמו שאמר והוא מזונו, ומכל מקום אין הלכה לא כר"ג ולא כר' עקיבא מוכ שיתבאר במשנה ששית:
כל הטעון לפניו המוציא דינו לאחריו ג' ברכות וכל שטעון לפניו בורא מיני מזונות דינו לאחריו מעין ג' חוץ מן האורז והדוחן, וכל שלפניו בשהכל דינו לאחריו בבורא נפשות, ואע"פ שהדין כן יש דברים שיוצאין מן הכלל הזה כמו שיתבאר לך בפרטו של פסק:

דף ל"ז ע"ב[עריכה]

חביצא הנזכרת כאן בשמועת "האי חביצא אי אית בה פרורים", הוא מה שהזכרנו למעלה שבשל את הפת אחר שנאפה ועשה מפרוסותיו תבשיל וכבר ביארנו את דינם למעלה בשמועת "טחנה ואפאה ובשלה", ומכל מקום מה שכתבנו בה בפרורים שאין בהם כזית שמברך עליהם המוציא וג' ברכות הואיל ויש בהן תורת לחם -- גדולי המפרשים כתבו שצריך שיקבץ מהם כזית ויאכלנו בלוגמא אחת וכמו שאמרו כאן "ליקט מכולם כזית ואכל, אם חמץ ענוש כרת, אם מצה יוצא בה בפסח". אבל פחות מכזית בלוגמא אחת אע"פ שהיה לפניו הרבה ויש בדעתו לאכול הרבה אין מברך בה המוציא לכתחלה. ואם ברך בלא כזית יצא ויאכל אחריו עד כזית. ואם אין דעתו לאכול מהן כזית אין מברך אלא מיני מזונות. וכן כתבו שלבסוף בורא נפשות.

ויש מפרשים שכל שיש שם פרוסה כזית אפילו לא היה בדעתו לאכול אלא חצי זית - מברך, הואיל וממקום חיוב נפסקה. והוא שאמרו בבא מלחם גדול הא לאחריו ודאי לשיעור אנו צריכין ואינו מברך כלום.

וגדולי המחברים כתבו שאפילו בפחות מכזית מברך המוציא אע"פ שאין בדעתו לאכול כזית ואע"פ שאין שם כזית, אבל אינו מברך לאחריו אפילו בורא נפשות ודרך כלל כתבו שאם אכל פחות מכזית מאיזה אוכל או פחות מרביעית מאיזה משקה‏[1] שמברך לפניו ברכה הראויה לאותו המין אבל אינו מברך לאחריו כלל.

וראיה על זה לדעתי ממה שאמרו במסכת סוכה (סוכה כו, ב) "הביאו לו אוכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו", הא לפניו בירך ומפני שהיה סובר כדעת האומר כביצה ופחות מכזית לדעתינו כפחות מכביצה לר' אלעזר בר צדוק, אלא שאפשר שאף ר' אלעזר נסעד בה הואיל ונשאר בה כזית שהוא שיעור לכמה דברים.
אלא שדברו גדולי המחברים נראין ממה שאמרו בתלמוד המערב כל שאומר עליו ג' ברכות אומר עליו המוציא התיבון והרי פחות מכזית שאין אומר עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא, אמר ר' יעקב בר אחא לשאר מינים נצרכה כלומר לא בא למעט פחות מכזית אלא שאר מינים של חטה של מעשה קדרה אבל פת אף בפחות מכזית אומר עליו המוציא ומכל מקום בעלי שטה אמצעית פרשוה בשנפסקה ממקום שיש בו כזית, וגדולי המפרשים פרשוה לשטתם בשאכלו הרבה מהם או כשהיה דעתו לאכול כזית ואין זה נראה, ובתלמוד המערב פרשו שאם פחות מכזית זהו בריה בפני עצמה כגון חטה אחת או תרמוס אחד דינו כדין כזית ומברך לפניו ולאחריו ברכה הראויה לאותו המין אפילו פרידה אחת של ענב ופרידה אחת של רמון מברך לפניה ולאחריה וזית בריה היא לענינים אלו ואם נטלה גרעינתה יצאה לה מתורת בריה, וגדולי הדורות כתבו שאף בריה אין מברכין בפחות מכזית אלא לפניו וזית אע"פ שנטלה גרעינתה לא יצאה מתורת בריה ואעפ"כ לא נשאר בה כזית בינוני אין מברכין לאחריה, ומה שאמרו במסכת נדה פרק בא סימן [נ"א ע"ב] כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ופירשו בה כגון עשיית המצות ורחנו ולא אמר כגון פחות מכזית ההיא במינים המחויבים קא מיירי.

ויש מפרשים בחביצא זו פירורי לחם הנדבקים על ידי שמן ודבש ובאלו הוא הוא שאין צריכין לכזית אבל בשמועה שלמעלה בטחנה ואפאה אנו צריכים לפרוסות קיימות בכזית, אלא שלענין פסק הכל תלוי בצורת לחם על הדרך שביארנו:

ישראל שהביא מנחה להקריב ולא הקריב אחרת מקרוב, ונראה לי בה כל תוך ל' מברך שהחיינו שהרי על נדבה היא באה ולא על חטא, וכשכהן נוטל שיריה לאכול מברך המוציא ואע"פ שיש בהם מעשה מרחשת ומחבת ואע"פ שהם נפרכות לפתיתין הן של כזית הן של פחות מכזית שהם אע"פ שדינן כפתיתין שבכזית אם הגדיל או הקטין כשרה כמו שיתבאר במקומו, והזהר מלפרשה במנחת כהן שנתחנך כמו שפרשוה רבים מצד ברכת שהחיינו שהרי זו כולה כליל היא, ויש מפרשים אותה בישראל שלא קרב מימיו ומכל מקום קשה לפרש לשון היה עומד ומקריב, ומתוך כך פרשוה בכהנים ומפני שעבודתם באה מזמן לזמן שכל משמר אינו משמש אלא שתי שבתות בכל שנה וכל בית אב שני ימים בשנה:
לענין ביאור זה שאמרו לקט מכולן כזית ואכל בפסח אם חמץ ענוש כרת ואם מצה יוצא בה בפסח, יש מפרשים אותה בפתיתי מנחות ואע"פ שבפסח מצה הראויה לשבעה בעינן ומנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, פירושה דבשל חולין כזו יצא שאם לא כן אף חמץ בפירורי מנחה מהיכא והלא מצה היא נאפת ואם בלחמי תודה הרי אין בהם פתיתין אלא בחולין כי האי גונא, ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בה עיקר הדברים דאעלמא קאי כלומר מחמשת המינים או מה' מנחות וקאמר אם מצה וכו', דאלמא לחם הוא ותירצה בשעירסן ר"ל שחזר וגבלן ודבקן בעיסה המדבקת, ואף לדברי המפרשה בפסח אין להקשות ממה שאמרו אין יוצאין במבושל שנימוח שזה אינו נמוח, וכן אין להקשות שפירורים שבחביצא אינן מדבקין והקשה מכל מקום ממה שמצריך להיות אכילתם כשיעור אכילת פרס שזו היא אכילה אחת ואם עירסן עד שנעשה אחד אכלו מבעי ליה אלא ודאי בפרורים פחות מכזית ושאינם מדובקים קא מיירי וקאמר דלחם הוא, והעמידוה בבא מלחם גדול כלומר שהוא מברך על פת גדולה ובוצע ממנו פירורים פחות מכזית כך פרשוה גדולי המפרשים אבל גדולי הרבנים פרשוה שעדיין נשאר מן הלחם שלא נתפרר וחשיבי פירורים אגב אמיהו וזו ודאי לאו אמפרכן עד שמגיע לסלתן קאי דלכלהו צורת לחם בעינן, וסוף הדברים שאלו בה מאי הוה עלה והעלו בה שהכל תלוי בצורת לחם בין בפחות מכזית הואיל ויש בין כלם כזית על הדרכים שביארנו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:
דברים אלו כלן פירושן שטעונות המוציא ומכל מקום ראוי לברך על חתיכה הראויה וכל שכן שאם יש שם שלימה עמו מברך על השלימה:
מי שנתן קמח לתוך מים ובללן בלולה רכה ביותר כעין מים עכורין ונקרא בלשונם טרוקנין ואפאה על גבי קרקע שהסיק בו וגרפו, יש פוסקים שאפייה זו שהיא כעין תנור ובלא שום משקה עושה אותה לחם לענין מצה בפסח ולענין חלה אע"פ שאין שם גלגול, אבל לענין המוציא אינו מברך עליו אלא מיני מזונות ומעין ג' ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות אחר שנאפית בדבש, ויש שאמרוה כן אף בלא קביעות סעודה ולא אמרו לדעתם מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה אלא להשביח את הטעם כלומר שדרך בני אדם בכך, ומכל מקום אף לדעת המצריכים בזו קביעות סעודה מודים הם שאם היתה בלילתו רכה אלא שהוא עבה בקמח הואיל ונאפה ביבש כגון תנור וכיוצא בו כגון טגון באלפס בשמן מועט מברך המוציא וג' ברכות אפילו לא קבע, שכל שתחלתו בלולה וסופו נאפה כעין תנור או כל שבלילתו עבה אע"פ שסופה נאפית דרך בשול חיים בחלה ומברך עליה המוציא שהרי אמרו במנחות שמברכין עליהן המוציא ומנחת מרחשת היתה בלילתו עבה וסופה נאפית דרך בשול, ומה שאמרו שאין לחם אלא האפוי בתנור פירושו אפילו אפוי בתנור או ראוי לאפות בתנור, ואם בלילתו רכה ואפוהו ביבש, הרי זה נקרא מאפה תנור, ואם בלילתו עבה אפילו לא נאפה ביבש מכל מקום ראוי לאפות בתנור היה הואיל ובלילתו עבה, אבל אם היתה בלילתו רכה ואפייתו בלח אין זה לחם לא לחלה ולא להמוציא ודינו במיני מזונות ומעין ג', ואפ"ה בלמה דינה כאפיה דרך בישול, ויש אומרים שכל שיש באפייתו שמן אפילו מעט דרך בשול הוא, ולא יראה כן אלא שמכל מקום אותן הניבלאש אע"פ שאין שם אלא שמן מועט מודה אני שאינם בכלל זה לחייבם בהמוציא מפני שנפסדה מהם צורת לחם לגמרי, ויש חולק אף לשטה זו שכתבנו ותולין בה את הענין לקביעות סעודה כמו שביארנו בטרוקנין שבלילתן רכה ביותר, ויש מי שחולק לומר בכל מיני בישול אפילו בבלילה עבה שאין בה המוציא שלא לדעתם המוציא במבושל אלא באפוי שבשלו, כמו שאמרו למעלה בטחנו ואפאו ובשלו, ומה שאמרנו במנחת מרחשת אינו בשול גמור שלא היה שם לדעתם שמן כל כך, לענין חלה מודים באלו שהם חייבים שהרי נתחייבו בגלגול ויש מפרשים שאף לענין חלה אינו לחם ואע"פ שגלגול מחייב העיסה לחלה דוקא בגלגול הנעשה על דעת שיאפה ביבש ואפילו אפהו אחר כן בדרך בשול, אבל בבלילה רכה מיהא מודים לחייבה כל זמן שנאפה ביבש שמכל מאפה תנור חייב בחלה:
נתן קמח לתוך מים רותחים ומתבשלת שם והיא הנקראת טריתא אין בהם ספק שאין שם לא דין המוציא ולא דין חלה ויש גורסים בה חייבת ומפרשים בה שאחר שהכניס את הקמח לתוך המים לוקח ממנו בכלי שני ונותן בכירה או באלפס בלא טגון שמן, וכן פרשוה גדולי הרבנים ובמסכת פסח ראשון נרחיב את הדרכים בענינים אלו בע"ה:
לחם העשוי לקשוטי נשים והוא הנקרא כאן לדעת קצת מפרשים נהמא דהונדקי אע"פ שבלילתו עבה ונאפה כעין תנור פטור מן החלה הואיל ואינו עשוי לאכילה ועל הדרך שאמרו בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ואם נמלך לאכלו מברך המוציא וג' ברכות:
ולחם העשוי לכותח הואיל ואינו עשוי לאכילת עיקר אלא על ידי טפילת הכותח אינו בדין חלה, ואם נמלך לאכלו מברך המוציא וג' ברכות ומכל מקום לא נפטר מן החלה אלא אם כן נעשה בהיכר כגון שעשאו כלמודים ר"ל כעין עמודים ארוכים ודקים אבל עשאן כעכין ר"ל עגולים ועשויים בלא שנוי חייב שצורתם מוכחת שלשם לחם נעשה, ויש מפרשים בלחם העשוי לכותח שהוא אפוי בחמה ומה שאמר אחר כך שאם עשאו כעכין חייבת מפני שהוא נמלך עליהם בכך לאכילה ואופה אותה בחיוב ואפילו יאפה אותה בחמה מכל מקום כבר גלגלה על דעת פת וכל שגלגלה על דעת לאפותה בחיוב אע"פ שאפאו במקום פטור כגון בחמה וכיוצא בה חייבת, אלו שגורסים בשמועה זו חייבת פירשו בנהמא דהונדקי עיסה שנתנה בשפוד ואפאה באויר התנור כעין צלי והתמיד בה סיכת שמן ובשמים ואמרו עליה שהוא לחם גמור ומברכים עליו המוציא וחייב בחלה, וכבר הארכנו בדינים אלו כפי הצורך ובדקדוק הראוי בשני של פסח הראשון בשמועת הסופגנים והדובשנין:

דף ל"ח ע"א[עריכה]

דבש התמרים שזב מאליו והוא הדין לכל מי פירות שאין עיקרן למשקה כגון תפוחים ורמונים מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות אבל אם כתשן והוציא מהן משקה הרי הן כעיקר הפרי ומברך ברכה הראויה לפרי עצמו שהרי מי סחיטת הסלקא המבושלת מברך עליה ב"פ האדמה כסלקא עצמה, ויש מי שאומר שאף היוצא על ידי כתישה אינו אלא בשהכל וממה שאמר רב אשי למטה בשכר של תמרים שאין מברך אלא שהכל וכן ממה שאמרו כאן לענין חומש ר' יהושע פוטר וההיא ודאי אף בכתשן והוציא משקה נאמרה ודאי אף לענין ברכה כן, וכן בכלם חוץ מיין ושמן ומי סחיטת הסלקא הואיל ורוב אכילתן בכך הרי הן כזיתים וענבים:
תמרה המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והוא הנקרא בלשון תלמוד טרימא או חשילתא וכן הדין בכל פרי מברכין עליה ברכה שהיתה ראויה לה בעוד שהיתה קיימת וכן אם חתך את הפרי לחתיכות דקות, ריסק את הפרי והוציא ממנו משקה ורצה לאכול את הפסולת הנשאר אין מברך עליה אלא שהכל, וכבר בארנו שקנים המתוקים שסוחטים אום ומבשלים מימיהם עד שנקפא והוא הסוקרי פרשו הגאונים שמברכים עליהם ב"פ האדמה ומקצתם אמרו ב"פ העץ ומגדולי המחברים כתבו שאין מברכים עליו אלא שהכל לא יהא דבש אלו הקנים גדול מדבש של תמרים שדינו בשהכל:
ולענין זה שאמרו שומשמי קאמרת פירושו שכתש את השומשמין והוציא את השמן ורוצה לאכול הפסולת והשיבו דההיא ודאי בשהכל קאמינא ר"ל פרי המרוסק ולחותו נשאר עמו, קורטמין פירושו שהיה מנהגם לכתוש גרעיני הכרכום ומערבים בו דברים אחרים ומוצאים משם משקה ואוכלים אחר כן הפסולת על ידי אותו התערובת וכן פורצני שמוציא מהן היין ואוכלין מיד עד שלא יתיבשו אם הוא שואלו בתמרים כעין אלו שהוציא מהן הדבש ובא לאכול את הפסולת והשיבו שלא שאלו אלא בשרסקן ובא לאכלן בלחותם ביחד:
תרומה אין משנין אוכלין שבה למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, מעתה תמרים של תרומה אין עושים מהן שכ וכן אין עושין מהם דבש ולא מתפוחים שכר ולא מענבים סתוניות חומץ, וענבים סתומיות הם ענבים שמתשהין באביהם עד הסתו שאין בטבעם להתבשל עד הסתו ואינן ראויין ליין אלא לחומץ וכן כל שאר הפירות אין משרין אותן מאוכל למשקה שאין אלו חשובין אלא כזיעה בעלמא לענין חשיבות תרומה חוץ מזיתים וענבים כמו שביארנו, ובדיעבד הרי זה שותהו בטהרת תרומה וזה ששותהו בשגגה פטור אף מן הקרן ואין צריך לומר בחומש וכבר כתבנוהבמסכת חולין, ומכל מקום מרסק הוא פרי של תרומה או חותכו מסכין לחתיכות קטנות ואינו חושש:
שתיתא והוא שבלים רכים של שעורים שעשאן קליות וטחנן וערב קמחן במים, אם היא עבה לאכילה עשאוה ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואם היא רכה סתמה לרפואה ולהקר ומברך עליה שהכל ולא מפני שהיא ראויה לשתיה לבד, שהרי אנגרין משקה הוא ודינו בב"פ האדמה וכמו שביארנו בסמוך במשקה היוצא מן הפרי, אלא מפני שאינו אוכל ולא משקה אלא רפואה, וגדולי המחברים כתבו בקמח של חמשת המינים שקלו אותו וערבוהו במים או בשאר משקין אם הוא עבה עד שראוי לאכילה מברך מיני מזונות ואם רך עד שהוא ראוי לשתיה מברך שהכל, ואפשר שלדעתם לומר שכל שהוא רך עד שהוא ראוי לשתיה לרפואה הוא עשוי:
עירב קמח זה במים מערב שבת, בוחשין אותו בשבת שלא ישאר קמח בשולים ומותר לשתותה בשבת שכל דבר שאין הבריא נמנע מאכילתו או משתייתו מותר לאכלו או לשתותו בשבת דרך רפואה, וכן הדין ששותים זיתום המצרי אע"פ שאינו משקה הרגיל הואיל ובריאים שותים אותו לפעמים וכל שלרפואה מברך עליו שהכל אחר שיש באכילתו קצת הנאה, וכן הדין בכל המרקחות שאין הבריאים רגילין לאכלו, אם אכלן זה לרפואה מברך עליהן שהכל ואפילו היה בהם מפירות האילן, אבל מה שהוא רגיל לבריאים כגון מרקחת הזנגביל וכיוצא בו כגון שמן שעל ידי אנגרין מברך ברכה הראויה על העקר שבו:
מה שביארנו שעל הפת מברך המוציא לחם וכו' אם בירך מוציא לחם מן הארץ יצא, שהרי משמעו גם כן לשעבר כגון אל מוציאו ממצרים ומכל מקום ראוי לו לכתחלה לברך המוציא הואיל ונחלקו בהמוציא אם משמעו להבא או לשעבר ועלה בידינו שאף המוציא משמעו לשעבר ראוי לברך כן שמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, ולא עוד אלא שלא להבליע ולערב מ"ם שבסוף העולם למ"ם שבראש המוציא, וכן כתבוה בתלמוד המערב, ואם תאמר בלחם מן הארץ בזו לשון מקרא הוא שנא' להוציא לחם מן הארץ וכן שאי אפשר לתקן בו כלום, שאין לומר מן הארץ לחם [א"י למה לא יברך המוציא מן הארץ לחם ועי' ברשב"א ביאר הטעם שאין לומר מן הארץ לחם להזכיר הדבר שמברכין עליו בסוף ע"ש] ובשאר ברכות מיהא כגון בין גומל להגומל מעביר להמעביר מבדיל להמבדיל בורא להבורא אין מדקדקין בהם, לא נחלקו במוציא להמוציא ובלבער ועל ביעור, אבל שאר הברכות אין מדקדקין בהם אלא כמו שהותקנו, ואע"פ שאמרו בתלמוד המערב על דעתון דרבנן אומר הבורא פרי הגפן, אין הדברים מדוקדקים ויש מי שטורח בכלם ואין עולה בידו:

דף ל"ח ע"ב[עריכה]

ירקות שאמרנו עליהם במשנה שמברך עליהם ב"פ האדמה אין הדבר שוה להיות דין בכלם אלא בשאוכלן בדרך שראוין לאכלן, כיצד, ירקות שדרכן לאכלן חיים ואם נתבשלו נפסדו כגון קשואין ואבטיחים ודומיהם מברך כשהן חיים ב"פ האדמה וכשהן מבושלים שהכל, וירקות שדרכן לאכלן כשהן מבושלים ואין דרכן לאכלן כשהן חיים כגון קרא וסילקא ודומיהן כשהן מבושלים מברך ב"פ האדמה ונראה דוקא בשצורת הירק קיימת בהם וכשהן חיין שהכל, ואם דרכן לאכלן חיין ומבושלים כגון שומים וכרתי ודומיהם מברך עליהם ב"פ האדמה בין חיין בין מבושלין ויין מבושל גם כן כתבו הגאונים שמברכים עליו ב"פ הגפן וכן הדין בתורמוס שאינו ראוי אלא לאחר שליקות הרבה שאחר שליקתו מברך ב"פ האדמה, ומה שאמרו עליו שבקנוח סעודה אכלוהו ואעפ"כ הוא צריך ברכה יתבאר למטה בשמועת דברים הבאים לאחר הסעודה וכן בפירות ערמונים בין חיין בין שלוקין ב"פ האדמה וכן בחבושים הואיל ודרכן בשניהם, ושקדים הנאכלים בדבש הנקרא נוגאט כתבו בתוספות שהפרי עיקר ועליו מברכים, ויש אומר שהדבש עיקר ועליו מברכין ואין נראה כן:
לענין מצה בפסח יוצאין ברקיק השרוי ובלבד שלא נימוח אבל אין יוצאין ברקיק המבושל ואפילו לא נימוח מפני שאין בה טעם מצה ובמרור אין יוצאין לא בשלוקים ולא בכבושים ולא במבושלים כמו שיתבאר במקומו, ואע"פ שאמרו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בזו ראוי לטעם מצה הוא וכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:
הזית אע"פ שנטלה גרענותה לא יצאה מתורת בריה ואעפ"כ אם לא נשאר בה כזית בינוני אין מברכין לאחריה כמו שכתבנו למעלה:

דף ל"ט ע"א[עריכה]

מי שהביאו לפניו הרבה דברים ורוצה לאכול מכלן על איזה מהן מברך תחלה יתבאר למטה במשנה השנית ובסוגיא הבאה עליה, ומכל מקום הוזכר כאן בשני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא והביאו לפניהם כרוב ודורמסקנין והם פירות הנקראים פורונא"ש, ויש מפרשים ירקות הנקראות ארמולש וכן הביאו עמהם בשר ולא היה שם לחם או שבאו שלא מחמת הסעודה וברך האחד על הבשר וכעסו עליו מפני שהבשר ברכתו בשהכל וראוי לברך על החשובה והיא ב"פ העץ אם הדורמסקנין פירות או פרי האדמה אם הם ירקות ואחר כך יברך על האחרות שאין האחרת נפטרת בחברתה אחר שאין ברכותיה שוות, ומה שאמרו שנתן בר קפרא רשות לאחד לברך והרי אמרו אין זמון לפירות ואין אחד מברך לכלן לא נאמרה אלא לברכה לאחריה אבל לפניה כל שקובעין באחד, אחד מברך לכלן:
לפתות שחתכן ודקדקן ואכלן חיים, רוב מפרשים סוברים שמברך ב"פ האדמה וכל שכן בשלמים, וגדולי הרבנים כתבו שאף שלמים בשהכל ושמועה זו בשבשלן בין שלמים בין חתוכים ב"פ האדמה ואם עשה מהן תבשיל ועירב בו קמח אין הקמח עיקר ומברכין עליו ב"פ האדמה וכן כל כיוצא בזה:
מים שנתבשלו בהם הירקות וקבלו טעם הירקות יש מפרשים שהוא מברך עליהם ב"פ האדמה שהרי טעם הירקות באותן המים וכל שכן מיץ שלהם, ואם כן זו קשה למה שפרשתי למעלה דדוקא בשצורת הירק קיימת אלא שנראה לי שעל המיץ לבד נאמר אבל מים שנתבשלו בהם בשהכל, או שמא לא אמרו מיא דכלהו שלקי כשלקי אלא להודיע שהמים טפלין והתבשיל עיקר ואין צריך לברך עליהם כלל, אבל אם שותה מהם בלא תבשיל נראה לי שמברך עליהם שהכל:
ומים שנותנים בתוכן שבת והוא עשב שנותנים במרק למתק את התבשיל ונקרא בלשון לעז אניז, הרי השבת עיקר ולדעת ראשון מברך על המים שלהם בורא פרי האדמה ולדעתי פירושו שהמרק נפטר בברכת השבת:
השבת של תרומה שנתנוהו בקדרת תבשיל של תרומה והוציאוהו, אם לא נתן טעם בקדרה יש בה משום תרומה שעדיין לחותו עמו ומשנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה שאינו אלא עץ בעלמא, וכן לענין טומאת אוכלין משנתן טעם והוציאוהו אינו מטמא טומאת אוכלים ואע"פ שכל שהוא עומד ליתן טעם במאכלות ולא לאכילת עצמו, אינו מטמא טומאת אוכלים מכל מקום השבת סתמו לאכילת עצמו כשאר ירקות שבשדה עד שיחשב עליו לקדרה, וכל זה הוא אומר שאם נמלך עליו והוציאו משנתן טעם אינו מטמא עוד טומאת אוכלין:
פת הצנומה והיא היבשה עד מאד שפררה והניחה בקערה לשרותה ואין בפירוריה כזית הואיל ויש בהם תורת לחם מברכים עליה המוציא כמו שכתבנו למעלה, ויש מפרשים אותה אף בשאין בהם תורת לחם הואיל ולא שראוה אלא בכלי שני, ומכל מקום אע"פ שרב חייא אמרה אף בשיש שם שלימה וכדעת רב הונא שאמרה כן בפתיתין ושלמין אין הלכה כמותו, אלא כל שהיתה שם שלימה מברך על של שלימה ואם אין שם שלימה כל שהיתה שם פרוסת פת הראויה שיהא ראשי לבצוע ממנה אע"פ שאינה שלימה בוצע ממנה ומברך שדין המוציא הוא להיות הוא מברך ואחר כך בוצע ופירורין אלו בצועין ועומדין הן, ואין בהן בציעה אחר ברכה אלא שכל שאין לו בכדי לבצוע מברך על הבצוע ואין מטריחין אותו להביא פרוסה לבצוע ממנה, וכן אם באו לפניו פת פרוסה שיכול לבצוע ממנה ופת שלימה עמה מצוה לבצוע על השלימה, ואע"פ שחלק בה רב הונא לומר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה הלכה כר' יוחנן שאמר שלימה מן המובחר, אלא שיש אומרים שכל שאין שם שלימה אלא שיש שם חצי ככר ויש שם פרוסות שרשאי לבצוע אף מהן, שמברך על איזה שירצה הואיל והפרוסות מיקרא הניתייהו טפי, ואף לקצת רבותינו ראיתי שנוהגין כן, בד"א כשהשלימה של שעורים והפרוסה של חטים, אבל אם היתה הפרוסה של חטים והשלימה של שעורים מברך על הפרוסה, ואם היתה הפרוסה של פת נאה והשלימה של הפת הדראה אלא שהיא של חטים אומר על איזה שירצה, ואם היו לפניו פת שעורים ופת כוסמין אמרו בתלמוד המערב שמברך על השעורין והלא של כוסמין יפה הימנה אלא שזו מז' המינים וזו אינה:

דף ל"ט ע"ב[עריכה]

פת טמאה ופת טהורה, פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה אומר על איזה שירצה וכן יראה בפת נקיה של עכו"ם ופת קיבר של ישראל שהוא אומר על איזה שירצה וכן בשל חטים יבשה ושל שעורים בת יומה וכל כיוצא באלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וירא שמים יוצא ידי שתיהן בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים שמניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע על הפרוסה וכדרך שעושין בפסח שמניח פרוסה על השלימה ומברך המוציא ואכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני, ויש אומר שעל השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ויש אומר בהפך, ומה שנהגו בג' מצות ב' שלימות ואחת פרוסה הוא מפני שבת הבאה בפסח שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ותקנוה אף בבאים בחול משום אותם הבאים בשבת, ויש מפרשים שאף בחול הדין כן שמכל מקום לחם משנה בעינן אלא שמאחר שהוא צריך לבצוע בפרוסה בזולת השתים, ויש מפרשים שלא נאמר בפסח לבצוע בפריסה אלא מתורת רשות הא מדרך חיוב לא, ואע"פ שאמרו לחם עוני כתיב ביה הרי אף בכובא דארעא אמרוה כן למעלה ואין החיוב לחזור אחריה:
זהו שביארנו שמברך ואחר כך בוצע יש חולקים מכח תלמוד המערב לפסוק שצריך שתכלה ברכת המוציא על בציעת הפת, ואין זה כלום שהרי נפסקה בהדיא בכאן, אלא שיש לנו ללמוד משם דברים אחרים ומתוך אותם הדברים אנו רואין לכתבו בכאן, ולשון תלמוד המערב בזה אין מברכים על הפת אלא בשעה שהוא פרוס אהן דנסיב עגולא בידיה ומברך עלוי ולא אתא לידוי ר"ל שלא פרסו בשעת גמר ברכה צריך למברך עלה תנינות אמר ר' תנחום וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה, וזהו שכתבנו עליו שאינו שנוי כהלכה אלא שיבצע לאחר הברכה, ומכל מקום יש למדין הימנה שאם היו לפניו שני מיני לחם והניח את שראוי לברך עליו וברך על שאינו ראוי שצריך לחזור ולברך על הראוי, ואמרו עוד שם שאם ברך על פת זה ונפל מידו ואי אפשר ליטלו צריך לחזור לברך על האחר, ולשונם בזה אהן דנסיב תרמוסא ובריך עלוי ונפל מידוי צריך למברכא זמן תנינותף ומה בינה לאמת המים ר"ל שהמים נרדפים והולכים וכשמברך עליהן כבר הלכו את שהיו לפניו בשעת הברכה ותירץ תמן לכן נתכוין תחלה, ומכאן אתה למד לכל שבירך על דבר ולא נזדמן לקיים את ברכתו על אותו דבר שכיון לברך עליו שחוזר ומברך על האחר ואומר על מה שבירך ברוך שם כבוד מלכותו וכו':
לעולם אין תורמין אלא מן היפה ואם אין שם כהן עכשיו ליטול את התרומה תורם מן המתקיים יותר אע"פ שיש יפה הימנו ותורמים בצל שלם אע"פ שהוא קטן אבל לא חצי בצל אע"פ שהוא גדול ואפילו במקום שיש כהן:
חייב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות שלימות אף בסעודה השלישית ויקח בידו השתים ויבצע האחת זכר ללחם משנה וכן הדין בימים טובים:
מגדולי החכמים כשהיה פת של עירובי תבשילים בביתם היו מכינין אותו לברך בו המוציא בשבת הואיל ונעשית בו מצות עירוב, ואל תטעה לפרש דבר זה בפת של עירובי תחומין שהרי פת של עירובי תחומין צריך לכתחלה שיהא שלם כל השבת וכל שכן שאין לפרשה בעירובי חצרות אלא אם כן נפרש בה שהיה בוצע בה למחר שאם בשבת עצמו הרי נאסר אחר כן לטלטל בחצר, א"י למה דתנן נאכל עירובו וכו' עירובו עירוב הגם דגם רש"י פי' אתמול וגם דברי רש"י צ"ע וגם בעירובי חצירות לא מצינו שיאסור לטלטל בחצר כשנאכל העירוב ובפרט למאי דקי"ל שבת הואיל והותרה הותרה:
ממה שכתבנו למדו בקצת תוספות באגד ההדס שבלולב שמיחדים אותה לברך על הבשמים במוצאי שבתות וכן שירי פתילות של שבת מדליקים אותן במוצאי שבת לברך בהן על האור:
נהגו העם להניח יד שמאלית על הפת ולבצוע ביד הימנית כדי שיונחו עשר אצבעותיו עליו דרך לבוב מצוה, ורמז לעשר מלאכות שנעשות בפת קודם אכילה וזכר לדבר עשרה תיבות בברכת המוציא:
ולעולם לא יפרוס אדם את הפת כלו שלא יראה כרעבתן אלא יפרוס פרוסה בתוך שלימה:

דף מ' ע"א[עריכה]

כיון שבירך אדם המוציא אסור לו לדבר עד שיתן הפרוסה לתוך פיו ואם סח בינתים צריך לחזור ולברך, ואע"פ שאמרו שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ודאי אף הוא סח בינתים שלא נתנה תורה למלאכי השרת, בזו כבר התחיל במצוה ונסרכה הברכה בתחלת המצוה אבל זה לא התחיל כלל ולפיכך חוזר ומברך, ומכל מקום אם סח בדבר שהוא צורך אכילה אין צריך לברך פעם אחרת כגון שאמר לבני ביתו טלו פרוסת המוציא או הביאו מלח הביאו לפתן, אפילו צוה להם ליתן מאכל לפני בהמתו הואיל ומנתיבותיה של תורה ליתן מאכל לבהמתו קודם שיאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת והוא הדין לכל כיוצא בזה בין כל ברכה לכל מצוה, שכל שהוא צורך הדבר אינו הפסק כגון אם ברך על השחיטה ונפל הסכין מידו ואמר תנו לי הסכין וכל כיוצא בזה וכל דכן מה שאדם נוהג לברך ברכת המוציא ואחריה לישב בסוכה שאין ברכת סוכה הפסק אחר שהוא צריך לברכה זו קודם אכילה, ויש נוהגין מתוך כך לברך לישב בסוכה קודם המוציא והדבר נאה אלא שמעולם לא שמענו אבותינו ורבותינו שיהיו נוהגים כך:
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן בפני כל או"א כדי שיאכלו הפת מוטעמת, ואם הפת יפה אינה צריכה ליפתן, והוא שאמרו לית דין צריך בשש ר"ל שום איחור, ויש מפרשים מלח היאכל תפל מבלי מלח תרגומו מדלית בשש:
לעולם יהא אדם זהיר לחנך את בנו בלמוד בילדותו שלמודה שבזמן הילדות היא העומדת לדורות כמאמר החכם שאמר למוד החכמה בימי הנעורים כפתוח על האבן והוא שאמר גירסא דינקותא מעלי, והוא שאמרו אין הקב"ה נותן חכמה אלא לחכמים שנא' יהב חכמתא לחכימין ובכאן אמרו בא וראה של כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שמדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר והיה אם שמע תשמע כלומר אם שמע תשמע ואם אין שומע אל תשמע, דבר אחר אם תשמע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך לא תשמע:
כבר ביארנו במשנה שאם ברך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ודוגמת זה אמרו בענין בכורים שאם לקט פירותיו לבכורים וקודם שהביאם יבש המעיין שממנו היו משקין את האילן ואי אפשר עוד לאילן לחיות, או נקצץ האילן מביא וקורא שהרי מכל מקום בכורים מן האדמה יוצאים ועדיין יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וכו', וגדולי המחברים פסקו שאינו קורא, ואין הדברים נראין מסוגיא זו, וכן מה שביארנו שאם ברך על פירות האדמה ב"פ העץ לא יצא אפילו בחטים נאמר כן, ואפילו מי שאומר חטה מין אילן היא ושהאילן שאכל אדם הראשון חטה היתה , מכל מקום לענין ברכה לא נקרא אילן אלא כל שאתה לוקט פירותיו וחוזר אותו אילן עצמו ומוציאה פירות לשנה האחרת, מה שאין כן בחטים וכיוצא בה, שמא תאמר אם כן לענין מה נקרא אילן, פירשו גדולי המפרשים לענין נודר ר"ל שאם אמר הריני נזיר מין אילן שהוא נזיר וכן כל כיוצא בזה הא מכל מקום אם אמר קונם עלי פירות האילן מותר בחטה כל שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

דף מ' ע"ב[עריכה]

כבר ביארנו במשנה שעל כלן אם אמר שהכל יצא אפילו בפת ויין בד"א בשברך שהכל שהוא נוסח המתוקן על ידי חכמים ואפילו אמרו בלשון חול שברכת המזון ושאר הברכות נאמרות הם בכל לשון כמו שביארנו בק"ש ותפלה, ומ"מ אם עשה זה נוסח בפני עצמו בין בלשון הקדש בין בלשון חול בין בברכה לפניו בין בברכה לאחריו לא יצא כגון מי שאומר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא וכיוצא בדברים אלו, ויש אומר שיצא בלשון זה ידי המוציא או ייד ברכה ראשונה מג' ברכות שלאחריו שהרי בפ' הרואה [נ"ד ע"ב] התבאר על אחד מן החכמים שאמר לחברו שנתרפא בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא ונפטר בהם מלברך ברכת הגומל כמו שיתבאר שם, ולשיטתנו לא יצא אלא בהזכרת מלכות ובחתימה כמו שביארנו בפרק א', ומה שאמר כאן בריך רחמנא מריה דהאי פתא ולא אמר בריך רחמנא מלכא מפני שלדעת רב נאמרה שאינו מצריך מלכות, וכבר ידעת רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:
פרשת סוטה ווידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות כלן נאמרין בכל לשון כמו שיתבאר במס' סוטה:
כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ורמז לדבר אמרו בתלמוד המערב ממה שכתוב ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך ודוקא במטבע קצר אבל מטבע ארוך בברכה הסמוכה לחברתה אין פותח בה בברוך ואין חותם בה במלכות, ובשאינה סמוכה אע"פ שפותח בה בברוך אינו חותם במלכות ושמא תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה היאך אין בה מלכות, פרשו חכמי הראשונים הטעם הואיל ולזכירת אבות הותקנה וקודם זמנם לא היתה מלכותו מפורסמת בפי הבריות לא הזכירו בה מלכות, ומכל מקום השלימוהו בסוף הברכה כאמרו מלך עוזר וכו', ולי נראה טעם הדבר שלא נאמרה הזכרת מלכות אלא בברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצות כלומר שהוא גוזר ועושה כרצונו וזהו כעין מלכות הא כל שהוא תפלה ובקשת רחמים אין צריך מלכותף
הפת שעפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו ובשר ודגים וחלב וגבינה וביצים וכמהין ופטריות גדולי קרקע הם מכל מקום אין עיקר יניקתם אלא מן האויר שהרי בעפר מועט הם גדלים על העצים ועל האבנים:
הנודר מן הפירות אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות:
כבר ידעת שחכמים גזרו לעשר פירות הנלקחות מעם הארץ מפני שעמי הארץ חשודין על המעשרות ומכל מקום יש דברים שהקלו שלא לעשרן מתוך פחיתותן לא נחשדו עמי הארץ עליהן, והם השיתין והם מין של תאנים פחותות והרימין והם מין של רימונים והן מתרוקנים בתוכן, והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות תמרה והם תמרים שמתחילים להתבשל בקטנותם ואינן מגיעים לכך עד שהם נפסדים וענבים סיתוניות ופרי של צלף, ובשם תלמוד המערב שמענו שכל אלו אף בודאי שאין מעשרין כן מפני שסתמן הפקר וסוגיא זו מעידה הפך הדברים שהרי אמרו בה של ספק הוא דלא מעשרינן הא ודאי מעשרינן:
פירות שהשירן הרוח לרשות הרבים הואיל ונעשו הפקר אע"פ שלקטון ועשאן גורן מן הדין פטור מן המעשר שהרי המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר אלא חכמים גזרו והחמירו למעשר מפני החשד אפילו לקט שכחה ופאה שעשאן בגרן הוקבעו למעשר מפני החשד והוא שאמרו במסכת סוטה [מ"ג ע"ב] דדוקא בשדה אבל בעיר קלא אית להו ויש חולקים בזה:

דף מ"א ע"א[עריכה]

המשנה השנית היטו לפניו מינים הרבה וכו' אחר שביאר לנו ברכת כל מין ומין הוא רוצה לבאר במי שיש לפניו מינים הרבה ורוצה לאכול מכולן באיזה מין מהם יברך תחלה ושיפטור שאר מינים באותה ברכה, ואילו היו כל אות המינים וברכותיהן שוות כגון זית ותאנה ורמון או שהיו כלן משאר המינים שלא מז' המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ותפוח לא נחלקו שמברך על החביב לו ואם חביבותו שוה בכלן מברך על איזה מהם שיזדמן כשאר מינים, ובז' המינים מקדים את המוקדם במקרא, ויש מפקפקים לומר שכל שבז' המינים מוקדם במקרא קודם אף במקום חביב ממה שאמרו בגמ' ברב חסדא ורב המנונא דאייתי לקמייהו תמרי ורמוני ובריך אתמרי ואמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם וכו' ואם כדברינו מה זו שאלה שמא תמרים חביבים לו, אלא שלדעתי אינה קושיא שמכל מקום אלו כי היה שואל לרב חסדא איזה מהן חביב לו שחביבותו של רב חסדא היה שקול בעיניו יותר משלו, אבל ענין מחלוקתם הוא שיש כאן מינים שבז' המינים ושל שאר המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ורמון ששתיהן בפרי העץ, ואמר ר' יהודה שעל ז' המינים ראוי לו לברך ואפילו מין אחר חביב עליו ופוטר בו את האחר הואיל וברכותיהן שוות ושדעתו לאכול משניהם אע"פ שאינו מתכוין בפרט ליפטר בשתיהן בברכה זו שמן הסתם נגררת היא אחר חברתה ובדין הוא שאותן שהתורה החשיבתן יהו פוטרות אותן של שאר מינין וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה שהוא החביב שהוא כעין עיקר והאחר כעין טפילה הא כל שאין שם חביב מקיםד של המוקדם במקרא, ומ"מ אף לר' יהודה בדיעבד פטור, ומ"מ יש אומר דדוקא בשנתכוין לפטור את שתיהן שאין הגרוע פוטר את החשוב אלא בכונה, וגדולי המפרשים פסקו כר' יהודה, וראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא פת שעורים ופת כוסמים מברך על של שעורים, והלא הכוסמים יפים אלא שהשעורים ממין ז', וכן בתלמוד המערב אמרו אם יש בהם ממין ז' עליו הוא מברך וכן במעשה תלמידו של בר קפרא מר סבר בשר עדיף דחביב ומר סבר כרוב עדיף דזיין, ואן כרבנן הרי חביב עדיף אף במקום לחם שהרי חטה ושעורה האמורים במקרא הלחם הוא דזיין טפי, ומה שאמרו בסדא הסיבה הביאו להם יין כל אחד מברך לעצמו ואע"פ שיש שם לחם שהוא מוקדם במקרא, שמא לא בא הפת עדיין שכך המנהג לסדר את היין תחלה או שמא כך המנהג לשתות קודם סעודה כדי לגרור את הלב וצורך הפת הוא, וכן אמרו בירך על הפרפרת לא פטר את הפת שמשמע שאוכלים היו הפרפרת להרבות בתאבון של פת, ויש שפוסקים כחכמים:
זהו פי' המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא, כבר ביארנו במשנה שאם היו לפניו פירות של ז' המינים ופירות של שאר מינים וברכותיהם שוות מברך על של מין ז' ויש שפסקו על החביב ומ"מ אם אין שם של ז' המינים אלא של שאר מינים וברכותיהן שוות מקדים איזה שירצה ואם כלם של ז' המינים מקדים את החביב ואם אין שם חביב מקדים את המוקדם בתורה, ואם היו לפניו מיני פירות הרבה ואין ברכותיהן שוות שאין האחת נפטרת בחברתה הן שיהיו כלם מז' המינים כגון חטה ותמרה, הן שיהיו כלן משאר המינים כגון צנון ואגוז מברך על החביב כדרך שביארנו, ואם היו מקצתן מז' המינים ומקצתם משאר המינים כגון צנון וזית לדעת ראשון מברך על של ז' המנים ולדעת שני אין מברך אלא על החביב, ומ"מ הואיל ואין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת האחר וכל מה שנא' בה לא אמרו אלא להקדים, ויש מפרשים שאף לדעת ר' יהודה מברך על החביב שמאחר שלא נפטרה זו בזו אין קפידא בהקדמתה, והוא שאמר עולא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר ודאי מודה בהו ר' יהודה לרבנן, שאם תפרש דברי הכל מין ז' עדיף לא היה לו לסתום, אלא שכוונתו שהכל תלוי ברצונו והוא חביבותו ואם רצה לברך על של ז' רשאי, וראיה לזה ממה שאמרו כאן חסורי מחסרא וכו' היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד"א שהיה הצנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר אפילו על הצנון אם ירצה שאם דוקא על הזית היה לו לפרש ולומר, והרי יין ושמן אין ברכותיהן שוות ואין האחת נפטרת בחברתה ואעפ"כ קפדין בהקדמתן והוא שנחלקו למטה ב"ש וב"ה בהביאו לפניהם יין ושמן שלדעת ב"ש מברך על השמן תחלה ולב"ה על היי,ן בזו טעם אחר הוא, והוא שלדעת ב"ה כיון דיין לשתיה ושמן להריח ברכת השתיה עדיפא ולב"ש הואיל והנאת הריח קרובה מהנאת השתיה עליו ראוי לברך תחלה, וכיוצא בזו יש מי שאומר שכל שהיו לפניו מינים הרבה שאין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת חברו, מקדים הראוי לב"פ העץ לאותו שראוי לב"פ האדמה, ואין צריך לומר שאם היו לפניו פירות ובשר שמקדים ברכה הראויה לפרי הן פרי העץ הן פרי האדמה לאותה שראוייה לשהכל וכענין האמור למעלה בתלמידי בר קפרא, ויש מפרשים שזה לא היה אלא כעס בעלמא ומ"מ אין קפדין באלו על חשיבות ברכה, ויש מכריעים שקפדין בין ברכת שהכל לשאר ברכות אבל בין פרי האדמה לפרי העץ לא וכן פוסקים שר' יהודה חולק אף באין ברכותיהן שוות להקדים של ז' המינים:
היו לפניו תאנים או זיתים ורמונים ואין שם חביב מקדים את התמרים או את הזיתים אע"פ שהו מאחורין במקרא שהן מוקדמין לסמיכות מלת ארץ יותר מן הרמונים שהתמר שני לארץ והרימון חמישי לארץ כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש:
אע"פ שדרשנו בפירות שבמקרא זה קדימת המוקדם לברכה יש בו רמז לשיעורין, חטה לבית המנוגע והוא שבבית המנוגע נאמרו מקראות חלוקים, אחד והבא אל הבית יטמא עד הערב ואין בו כבוס בגדים והשני והשוכב בבית יכבס בגדיו ושאלו בתורת כהנים אין לי אלא אוכל בלא שוכב או שוכב בלא אוכל או (מילת או נראית מיותרת, המעתיק) נכנס בלא אוכל ושוכב מנין שטעון כבוס ת"ל יכבס יכבס ריבה, אם סופנו לרבות את הכל מה ת"ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לנכנס ולשוכב שישהה בכדי שיעור אכילה, והוא שאמרו שהנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו אין אלו נקראין בגדיו והרי הן בכלל הבא אל הבית מצד עצמן והוא וכליו טמאים מיד, אבל אם נכנס ובגדיו לבושים ומנעליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הרי אלו נקראים בגדיו והוא טמא מיד אבל בגדיו אין טמאין אלא כשישהה שם כשיעור אכילת פרס בפת חטים ומיסב ואוכל בלפתן שכל אלו ר"ל חטים והסבה ולפתן ממהרים את האכילה.שעורה לעצם כשעורה שמטמא במגע ומשא אבל לא באהל שאין עצמות מטמאין באהל אלא ברוב מנין או ברוב בנין או שדרה או גלגלת כמו שיתבאר במקומו, גפן לכדי רביעית יין לנזיר, ולא ללמד להלקותו אם שתה כדי רביעית יין שזו מיהא אין מלת גפן מורה דבר זה והרי האחרים כלן השיעור בהן עצמן, ואף החטה פירושה ששיעור הסעודה יהא בחטה אלא רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני, וגפן בא לענין שאר אסורי נזיר כגון חרצנים וזגין ששיעורן רביעית שלהן משומר בגפן ר"ל ביין כלומר בכדי שאם יניחום בכלי מלא יין ישפך ממנו רביעית מחמתם שהוא חייב, ולמדנו מגפן ששיעור זה דוקא ביין דסמיך ר"ל שהוא עב ואינו נשפך במהירות ופחז כמים וכן אמרו בתוספתא מביא כלי מלא יין ומביא זית אגורי ונותנו לתוכו ואם שתה בשיעור זה חייב והזהר מלפרשה באכילת גפן כשיעור רביעית שהלולבים של גפנים אף הרכים שבהם מותרים לנזיר כמו שיתבאר במקומו אלא כמו שפירשנו, ויש מפרשים ללמד שאם שתה פחות מרביעית יין והשלימם בחרצן וזג שהוא חייב וכן פרשוה גדולי הרבנים בראשון של סוכה, ואין הלכה כן, ואע"פ שחרצנים וזגין דינן בכזית הואיל ונאמרה בהם אכילה שיעור אחד הוא שרביעית יין כשהוא קרוש עומד על כזית כמו שיתבאר במסכת שבת פרק המוציא, ואף לזו אנו צריכים למלת גפן להודיע שרביעית של יין דוקא כשהוא קרוש עומד על כזית אבל של מים רביעית קרוש אין בו כזית משום דקלישי, וכן אמרוה במנחות בדם, והוא שאמרו שם רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית, כגרוגרת לשיעור הוצאת אוכלים בשבת, רמון לענין טהרת כלי למה שאמרו שכל כלי בעלי בתים ר"ל שאין עשויים למכרם אם ניקבו בשעור מוציא רימון טהרו מטומאתן הא של אומן בנקב כל שהוא טהור, ומה שאמרו במסכת שבת שאף של בעלי בתים בכונס משקה פרשוה בשל חרס שאין לו תקנה וזו שבכאן בשל עץ, ויש שפרשוה בפנים אחרים ואין בידי להכריע, זית לרוב שיעורים שבתורה, דבש לשיעור כותבת הגסה לאכילת יום הכיפורים שלא נאמר בו לשון אכילה כדי לדונו בכזית אלא אשר לא תעונה ואין ענוי נפקע אלא בכותבת כמו שיתבאר כל אחד מאלו במקומו בע"ה:
מה שאמרנו שיש צדדים שהוא מברך על החביב אם היה שם גדול ממנו ראוי לו שישאל לו איזה חביב אצלו ויברך על מה שחביב לגדול ולא שילך אחר דעת עצמו, מעשה היה וכעס על זה אחד מגדוליהם על תלמידו ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן:
היו לפניו שני מינים שאין ברכותיהן שוות ובא אחד שלא לכונת עצמו אלא בשביל האחר למתק את הטעם שבו כגון צנון שהביאו תמר עמו למתק את חורפתו מברך על העקר ופוטר את הטפל זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה:
כל מה שביארנו הוא במי שאוכל פירות או תבשילים שלא בתוך הסעודה וצריך לברך על כל מין ומין ברכה הראויה לו הואיל ואין ברכותיהן שוות שאין מין אחד פוטר את האחר, אבל אם בירך על הפת פת פוטרת כל מיני מאכל ואין צריך לברך על שום דבר שיהא בא לו בתוך הסעודה ובלבד שיהא בא מחמת הסעודה, אבל אם אין הדבר בא מחמת הסעודה יש בה דינים חלוקים וכיצד הוא הדין דברים הבאים בתוך הסעודה כגון באמצע תבשיל או בין תבשיל לתבשיל שכל שהוא מרבה בתבשילים אפילו כל היום כלו סעודה אחת היא ובאו לו דברים אלו מחמת הסעודה כגון שבאו לו ללפת את הפת או להפליג בסעודה לאכול על השבע כדברים המשביעים או להרבות בה בשאר דברים או לחדד תאות המאכל אע"פ שלא היה דעתו עליו בשעת המוציא אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו שהכל נכלל בברכת הפת, שמא תאמר והלא מצד אחר אתה יכול לפטור ברכה מהם והוא שהרי כל שבאו לכיוצא בזה טפל הוא אצת הפת וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך הוא שאמרת ועמו טפלה כלומר שלא נאמרו הדברים אלא כשהטפלה באה עם העיקר הא כל שלא היה דעתו עליו מתחלת אכילה והוא באה אחר כן אינו בכלל זה ואתה צריך לפטרו מצד אחר והוא זה שהזכרנו:
ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון שהביאו פירות בשלחן לקנוח סעודה וקפצו ואכלום בתוך הסעודה שלא עלה על הדעת להיות נכללות בברכת הפת, ומכל מקום אין טעונות ברכה לאחריהם מכיון שנטמעו נטמעו ולכתחלה מיהא ראוי לו לאדם שלא לקפוץ עליהם ויניחם במקומם כדי שיתחייבו ברכה לפניהם ולאחריהם אלא אם כן הוא עושה כן מתוך שמאכלו ערב לו מצד אכילתם והוא שאמרו בתלמוד המערב חנינא בר סיסי כד הוי משלחין ליה מביה נשיאה נקלוסין הוה שביק לון עד לאחר המזון ומברך עליהון תחלה וסוף, ואמרו עוד שם רב הונא אכיל תמרין עם פסתיה פי' שהיו באים לו מחוץ אמר ליה רב חייא פליג את בהדי רבך ר"ל עד שאתה קופץ עלים כדי שתפטור מברכה ארחנוה שלהם אמר ליה אינון עיקר נגוסתי ר"ל סעודתי, ומ"מ דברים הבאים בתוך הסעודה שפרשנו שמברך לפניו דוקא פירות אבל מיני מזונות ומעשה קדירה צורך מזון הם על כל פנים ואין צריכין ברכה ובכלל זה בשר ודגים וביצים וכל כיוצא באלו:
דברים הבאים לאחר סעודה כגון שגמר סעודתו והביאו לו פירות להנאתו או דרך כבוד שלא להשביע רעבונו ושלא להרבות בסעודה טעונות ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאם התחיל לאכול מהם מתוך הסעודה ונמשך בםה עד לאחר הסעודה אין מברכין שלאחריהם הכל הולך אחר התחלתן ואפילו פסק מהן וחזר, וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו שם בשם ר' חייא רבא פה הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, אמר ר' אמי ר' יוחנן פליג א"ר מונא לר"ח במאי פליג בשאכל מאותו המין באותה סעודה, אמר לי אפילו לא אכל, אלמא באכל מיהא פשוט הוא שחלק ר' יוחנן למה שאינו טעון ברכה, ואע"פ שנדחית לומר אע"פ שלא אכל מ"מ לענין מה שהיה עולה על דעת ר' מונא לא נדחה, ומ"מ פת הבאה בכיסנין אין טעונה ברכה לאחריה הואיל ומ"מ פת היא ג' ברכות פוטרים אותה הא לפניה צריך לברך הואיל והלכה לה קביעות הפת, יראה לי שאין דברים אלו אמורים למי שקבע דעתו על כך מתחילת אכילה וכן מן הסתם לכל בני חבורה דעתם מתחלת אכילה על כל מה שבעלי בתים מניחים לפניהם ואין הדברים אמורים אלא בבעל הבית שבאו לו מתוך היאוש או שלא קבע דעתו עליהם מתחלה ונתחלף רצונו ובקש מהם:
ובתוספות כתבו שדין לאחר סעודה הנזכר כאן אינו כענין סעודות שלנו ולא נאמר אלא בהם שהיה להם סדר בסעודה ולא היו מערבים פת עם פירות כלל, אבל אנו אין מסלקין דעתנו מן הפת עד שיתסלק השלחן ואף עם הפירות הבאות לאחר סעודה אנו אוכלין פת לפנמים והכל נקרא בתוך הסעודה, יש מפרשים שאם באו פירות קודם סעודה וברך עליהן ואחר כך ברך על הפת וגמר סעודתו שאין ברכת הסעודה פוטרת אותה של אותן הפירות וממה שאמרו בתלמוד העמרב ר' בא בעי אהן דאכל סלת ובדעתיה למיכל פתא מהו מיברכא על סולתא בסיפא רבנין דקשרין פשטון צריך לברך בסוף:
היו דברים אלו שבאו לאחר סעודה מינים הרבה ויש בהם מז' המינים ושל שאר מינים שאין ברכה אחרונה שלהם ברכה מעין ג' מברך לבסוף ברכה מעין ג' ונפטר כלן ולמטה יתבאר זה יותר:
מה שביארנו שפת פוטרת כל מה שבא בתוך הסעודה דוקא במיני מאכל אבל אינו פוטר את היין שהיין גורם ברכה לעצמו ופירשו בה רבים מתוך חשיבותו או מצד שהוא בא לפעמים בלא סעודה כגון קדוש והבדלה עד שיצא להם לומר שאם שתה מים ושאר משקים פת פוטרתן שאף המשקה צורך אכילה הוא כדי לשרות המאכל שבמעיו, ולדעת זה מה שאמרו יין פוטר כל מיני משקים לא במשקים הבאים בסעודה נאמר שהרי אותן המשקין בפת נפטרו אלא בקובע עצמו לשתות שאם שתה יין תחלה נפטרו כל המשקין שמאותה הסיבה בברכתו, ויש שאין מפרשין לה מתוך חשיבות היין אלא שאין משקה נפטר בברכת מאכל אע"פ שבמקום אחר אמרו שתיה בכלל אכילה לא נאמר לענין ברכה ולדבריהם אין שום משקה נכלל בברכת הפת ומכל מקום קצת חכמי אלאמנייאה הגידו לי לשטה זו שהשכר העשוי משעורים או מחטים או שאר מיני תבואה פטור בברכת הפת שמכל מקום מין תבואה עיקר בו, ויש שמוסיף בשטה זו לומר שהמים צריך לברך על כל כוס וכוס שמן הסתם אדם נמלך בהם על כל פעם ופעם ואין זה נראה, ומ"מ לדברי כלם יין שבסעודה פוטר כל מיני משקים של אותה סעודה, וכן לדברי כלם צריך ברכה לפניו ואינו נפטר בברכת הפצ אלא שלענין ברכה אחרונה כל יין שבתוך המזון נפטר בברכת המזון כדרך שהיא פוטרת כל שבא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכל שכן שהיין מיזן זיין כמו שכתבנו בסוף פרק ראשון, וכבר הביאו בתוספות ראיה לזה ממה שאמרו בפסחים בפ' אחרון בתלמידי דרב בריך אכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסק דמשתא וברוכי כי הדיי לא אפשר הא משום ראשונים מיהא לא הוצרך לברך לבסוף שאילו הוצרך ברכה לבסוף מאי איריא משום הפסק תיפוק ליה דמאחר שנותן לבו לברך הוה ליה גמר שתייה, ומ"מ יש אומרים שאינה ראיה גמורה שהרי דעתו לשתות כוס של ברכה והיאך יברך אם לא מטעם ההפסק, אלא שלדעתי אין נתינת לב על ברכת המזון אלא אחרי גמר אכילה ושתייה וראיה גמורה היא ומ"מ יין שלאחר המזון כגון שגמר לאכול ושתה אחר גמר אכילה אלא שהפסיק בשיחה וחזר ושתה מגדולי הגאונים ראיתי שמצריכים בה ברכה ואין ברכת ג' פוטרתו וממה שאמרו בראש הפרק חמרא סעיד וכו' ושאלו אי הכי ליברך עליה ג' ברכות ותירץ לא קבע איניש סעודתיה וכו' אלא מגדולי הדור מדקדקים ממנה בהפך כלומר הא אי הויא קביעותא מברכים עלייהוג' ברכות ובזו כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו מתוך שהוא קבע לאכילה הויא קבע לשתייה, וכמו שאמרו למטה בהסבה מגו דמהניא הסבה לפת הויה הסבה ליין ואנו כתבנו בראש הפרק שלכתחלה צריך ברכה הא דיעבד יצא:

דף מ"ב ע"א[עריכה]

פת הבאה בכיסנין והיא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומי פירות מרוקחים בבשמים ועושין ממנה פת ומביאים מצד אחד כסנין ר"ל קליות של חטים רכים מטובלין בדבש ומרוקחין בתבלין ואוכלים אותם עם אותו הפת, ויש מפרשים שהיו עושין עיסה כמין כיס קטן וממלאים אותה קליות מבושמים והיו רגילין בזה לאחר סעודה לכבוד המסובין ויש אומרים לעכל את המאכל ואם אכלה שלא בסעודה אלא בפני עצמה וקבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע אלא שאכל בכדי שאחרים קובעים עליו בכך אף בזו לדעתנו מברך המוציא וג' ברכות ואפילו לא היה דעתו לקבוע וברך מיני מזונות ונמלך ואכל הרבה מברך ג' ברכות, וגאוני ספרד כתבו שכל שאינו קובע אע"פ שאחרים קובעים בכך אינו מברך אלא מיני מזונות ומעין ג' ואם אכלה בסעודה לאחר סעודה טעון ברכה לפניו ולא לאחריו ואם באמצע סעודה אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, וגדולי הרבנים חולקים בדרכים אלו לומר שפת בכיסנין אפילו בפני עצמה אין מברך לאחריה אלא בורא נפשות מפני שהם פירשו אין לך שטעון וכו' אלא פת בכסנין מפני שעשאוה כת דוחן שאין מברך לאחריו כלום ר"ל אלא בורא נפשות הואיל ומאכלה מועט, וכן כתבו רבים לשטתם שאם באו לאחר הסעודה אין טעונים ברכה אף לפניו, ומתני' דבירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את שלאחר המזון דמשמע הא פת לא פטר ליה, הם מפרשים אותה בשאין שם פת וכן חולקין בקצת דברים שכתבנו מצד בלבולים שיש להם בביאור הסוגיא אלא ששטת הדברים מוכחת בדברינו כמו שביארנו בפירושנו, וכן הדין בלחמניות והן מין פת הבאה בכסנין שאם קבע סעודתו עליהם מברך המוציא ומערבין בה ערובי חצרות שאנו צריכים להם לפת, ויש מי שאומר שכל שאדם מביא יין לשתות עמו או לשתות בו כגון ניבלאש ואובלייאש שמביאין יין מבושם ושרויים אותן בו והם ממין פת הבאה בכסנין קביעות סעודה הוא, ואין הדברין נראין לי שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה קבע:
מי שגמר סעודתו מכל וכל ובאו לו פירות או דברים אחרים רשאי הוא לאכלן בברכה על הדרך שביארנו אפילו אומר לבני ביתו להזמין כוס לברכה רשאי לאכול או לשתות על הצדדים שביארנו ר"ל בברכה אבל אם נטל ידיו לברך מכיון שעשה מעשה אסור לו לאכול ולשתות אפילו בברכה עד שיברך ברכת המזון, ויש מי שאומר שאם צוה להזמין כוס של ברכה הרי הוא כמי שנטל ידיו ואין לו לאכול ולשתות אף בברכה עד שיברך על המזון ואין נראה כן, ומה שאמרו הבו נברך אף בלא נטילה אתסר למשתי פירושו בלא ב"פ הגפן הא בב"פ הגפן שותה ואינו נמנע אף קודם ברכת המזון ומי שאין רגיל ליטול ידיו קודם ברכה הולך אחר מה שהוא אצלו סלוק הדעת שלא לאכול, ומ"מ ראוי לו לאדם ליטול קודם ברכה ולברך לאלתר, אמרו חכמים תיכף למים ראשונים סעודה, תיכף למים אחרונים ברכה, תיכף לתלמידי חכמים ברכה שנא' ויברכני ה' בגללך, היה זה נגרר אחר סעודת גדול הימנו כגון בן אצל אביו שהדבר מצוי להיות מנות משתלחות לו משם תמיד וכן עבד אצל רבו וכיוצא באלו אע"פ שסלק אם באה לו ארוחה משם רשאי לאכלה בברכה על הצד שביארנו קודם ברכת המזון שאך מתוך שלחנו הוא סמוך על אותו שלחן, ואין סלוקו נקרא סלוק לעניין זה ויש חולקין בזו מיהא בנטל ידיו:
אע"פ שכתבנו בשמועה זו כל הצריך לנו בה לענין פסק צריכים אנו להעירך דרך קצרה בביאורה לדעתנו והוא שתדע שזו שנחלקו בה רב הונא ורב ששת ור' חייא הוא בהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא לצורך לפתן אלא שבאים במקצת מחמת הסעודה כגון לחדד תאות המאכל ושאר ענינים שכתבנו במחמת הסעודה וזהו שלא הוזכר בדבר מחמת הסעודה או שלא מחמת הסעודה ולרב הונא טעונים ברכה לפניהם אחר שלא באו ממש לצורך לפתן שאין הפת עיקר להם עד שיהו פטורים מצד טפלה, וכן שאין באין עם הפת כמו שכתבנו אלא להנאת עצמן או לחדד התיאבון אבל אין טעונים ברכה לאחריהם כיון שנטמעט נטמעו וחזרו להם כלפתן הגמור, ולרב ששת טעונים אף ברכה לאחריהם שאין ברכת המזון פוטרת אלא מה שבא ממש מחמת המזון או שהוא עצמו מזון כפת הבאה בכסנין וכמו שאמרו אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר סעדוה שאם בתוך הסעודה אף לפניה אינה טעונה ברכה וכדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת ופרשו בתלמוד המערב שפרפרת היא פת הבאה בעסנין ובאה לפעמים בתוך הסעודה וזו שבאה תוך הסעודה אינה טעונה ברכה אף לפניה, אלא שלאחר הסעודה נאמרה ואע"ג דאנן בתוך הסעודה עסקינן כך פירושה אין לך וכו' אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר הסעודה אבל פירות לא, אף בכאן בתוך הסעודה שאין דומות לפת ולא נכללות בו אחר שאינן באות ללפתן, ולר' חייא כל שנאכל בתוך הסעודה אפילו בא שלא מחמת הסעודה כלל לשום דבר אין צריך ברכה כלל שהפת פוטרת כל מיני מאכל, ומה שאמרו ברך על הפת פטר את הפרפרת דמשמע הא פירי לא, אינו כן אלא משום דפרפרת לעולם אינה באה ללפת הוא מזכירה והוא הדין לשאר פירות:
זהו דרך מחלקותם ואין הלכה כאחד מהם והוא שרב פפא הכריע דברים הבאים בתוך הסעודה אע"פ שלא באו ללפתן ממש אלא לאי זה צורך שבסעודה על הדרך שכתבנו בפסק אין טעונים ברכה כלל, ואין צריך לומר אם באו ללפתן באור וכן הדין בכל מיני מזונות אף לאחר הסעודה שכל רבוי תבשילים ומיני בשר מגוף הסעודה הם ואלו הג' שהזכרנו הם חלוקה אחת, והשנית דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה על שביארנו וטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ומן הטעם שביארנו הואיל ואינו מין מזון, והשלישית דברים הבאים לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מפת הבאה בכסנין, ויש מפרשים כן בכל מידי דזיין כגון תמרים שאף הם נכללים בברכת המזון, וכבר הארכנו בזה בסוף פרק א', ומה ששאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה אין טעונים וכו' פירושו מחמת הסעודה, ומה שאמרו רב הונא אכל הפתי' וכו' פירושה מפת הבאה בכסנין ושלא בתוך סעודה אלא בפני עצמו, והא דקאמר לא בריך פירושו המוציא וגו' ברכות אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' ולא דלא בריך כלל דלא גרע מפירות ז' המינים שצריכות מעין ג', ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא כלומר וכי אכילות אלו אכילות של רעב הן שלא יהא קרוי קביעות סעודה, ויש גורסים כפנא הוא דין והכל אחד אבל מי שגורס את שניהם ר"ל עדי כפנא הוא דין שבוש הוא, והעלה רב נחמן שכל שאחרים קובעים סעודה בכך אע"פ שזה מרבה לאכול קביעות סעודה וצריך המוציא וג' ברכות שלא אמרו בו מיני מזונות ומעין ג' אלא באכילת עראי, אבל כל שאכל הרבה קביעות סועדה היא, וכל הגאונים מסכימים שאפילו מתחלה לא היה דעתו לאכול אלא מעט וברך מיני מזונות ונמלך לאכול הרבה מברך ג' ברכות כמו שכתבנו:
ולחמניות יש מפרשים ניבלאש ואינו נראה אלא שהוא מין פת הבאה בכסנין ומערבים בה עירובי חצרות שצריך בהם פת ומברכים עליהם המוציא בקביעות סעודה, ודקאמר רב פפא אקלע וכו' בתר דגמור סעודתיהו שדא להו מידי קמייהו ורב פפא אכל ואמרו ליה גמר אסור לאכול, אמר להו סלק אתמר לא לענין צורך ברכה נאמרה דודאי כי אכל בברכה אכל אחר שאחר סעודה היה אלא שפירושו גמר אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון ואמר ליה דדוקא בסלק אתמר כלומר שסלקו את השלחן אע"פ שלא ברכו ברכת המזון, ואף בזו אמרו אחר כן דרבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא ואחר שסלקו את השלחן שלחו להם דסתנא ר"ל מנחה ואכלו בברכה ר"ל אע"פ שלא ברכו עדיין ברכת המזון, ויהבי טעמא אנן אתכא דבי ריש גלותא סמכינן ואין סלוק שלהם כלום, הואיל ולא ברכנו שמנהגם היה לסלק את השלחן קודם ברכת המזון כמו שיתבאר בפסח שני, וכן אמרו כיון דאמריתו הבו נברך אתסר לכו לשמתי ור"ל אפילו בברכה אפילו כרב פפא דבגמר לחוד אתסר להו, או שמא פירושו אתסר לכו למשתי בלא ב"פ הגפן וכן פרשוה גדולי הפוסקים:
ולית הלכתא ככל הני שמעתא כלומר דלאו גמר לחוד הויא ליה גמר סעודה ולא אף בסלוק אלא הכל תלוי בנטילת ידים שאם נטל אסור אך בברכה עד שיברך ברכת המזון, ומה שאמרו ברגיל בשמן שמן מעכבו פירושו שרגילים היו למשוח ידיהם בשמן חשוב אחר אכילה קודם נטילה הא משחא הוה ליה כנטילה, ואף זו בכלל הוי שמעתתא שאמרו עליהם שאין הלכה כאחת מהן, ומה שלא הזכירו בתכיפות אלו תכף לנטילת ידים סעודה מפני שאין הלכה כן שאם שימר את ידיו אינו צריך, וכעין מה שאמרו נוטל אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו או שמא שתיהן נכללות בה תכף לנטילה ראשונה ברכת המוציא ותכף לנטילה אחרונה ברכת המזון:
המשנה השלישית ברך על היין וכו' גם זו באה לבאר בענין שלפניה והוא שהיה מנהגם כשהיו עושים סעודת כבוד כגון שבתות וימים טובים והדומים להם שהיו מביאים קודם סעודה יין כפרפרת ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו קודם ברכת המוציא ואחר כך מביאים סעודתן ומברכים המוציא ואחר גמר סעודה חוזרים ליין ופרפראות הנזכרות קודם ברכת המזון ואם בירך על יין זה שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון, ושמא תאמר והרי הפסיקה סעודה בנתים ואי אפשר לאכילה ושתיה לבא כאחד, וכן אי אפשר שלא לאכול שהרי אף בשבת ויו"ט אנו עסוקים וכבר ביארנו בפרק ערבי פסחים שכל שחובה עליו לעשותו עם דבר אחד ביחד שאותו דבר נקרא הפסק, תירצוה חכמים הראשונים שלא נאמר כן אלא בשיש לו להפסיק על כרחו מאותו דבר שעושה עכשיו כעין אותה שמועה האמורה שם שאי אפשר לו לגמור סעודתו ולקדש ועכשיו חל עליו החיוב אבל בזו אם רצה לגמור כל שתייתו ושלא ישתה לאחר הסעודה רשאי ולפיכך בא שלפני המזון ופוטר את שלאחר המזון והוא הדין שפוטר את שבתוך הזמון ואע"פ שהיין שלפני המזון ושלאחר המזון כולן באין להנאת שתיה ושבתוך המזון הוא ממין אחר והוא בא לשרות אכילה שבמעיו מ"מ הבא להנאת שתיה עדיף ופוטר את שבתוך המזון שהוא קל ממנו:
ברך על הפרפרת וכו' ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו כמו שפרשנו, וכן פרשוה בתלמוד המערב, ואי אתה יכול לפרשה בלפתן שהרי אמרו עליה שפוטרת מעשה קדרה כמו שיתבאר בסמוך והיאך אפשר ללפתן שברכתו בשהכל לפטור מה שברכתו במיני מזונות אלא פת הבאה בכסנין היא שדינה במיני מזונות הואיל ואין קובע סעודתו עליה ואמר שם ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון שהפרפרת שלאחר המזון אינה נפטרת לפניה בברכת הפת הואיל ואחר המזון באה והלכה לה קביעות הפת כמו שביארנו למעלה, ומ"מ נפטרת היא בברכת חברתה הבאה לפני המזון הואיל והסבה ראשונה היא, ויש מי שאומר שאף זו ברכת הפת פוטרתה אלא שמשנה זו בשלא היה שם פת כמו שכתבנו למעלה:
ברך על הפת פטר את הפרפרת פי' לא היה שם פרפרת בתחלת הסעודה וברך על הפת פטר את הפרפרת הבאה בתוך הסעודה אבל שלאחר סעודה כבר ביארנו שאין הפת פוטרתה, ולדעת שניה אף בבאה לאחר סעודה נאמר כן, ברך על הפרפרת לא פטר את הפת שאין טפלה פוטרת את העיקר, ומ"מ מעשה קדרה פוטר והוא תבשיל של חמשת המינים שהרי ברכותיהן שוות, וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, ושאלו בגמ' אי ארישא פליג דקתני ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה אמרי להו ב"ש לא מיבעיא פרפרת דלא פטר ליה דאף מעשה קדרה לא פטר, אי אסיפא פליג דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ופת היא דלא פטר הא מעשה קדרה פטר ואתו ב"ש למימר דאפילו מעשה קדרה לא פטר, ואנן לאו למידע סברא דב"ש בעינן לה אלא למידע סברא דרבנן דייקינן ממלתיהו דמעשה קדרה מיפטר בפרפרת ולא הובררה השאלה והוה ליה ספקא דרבנן לקולא ואמרינן דאסיפא פליג דלרבנן פרפרת פוטרת מעשה קדרה, ושמא תאמר ומה הוצרכה והלא ברכותיהן שוות ואחר שברכה אחת לשתיהן היאך לא נפטר בה ואף ב"ש היאך נחלקו, תדע שאלו נתכוון הוא לפטור את שתיהן ודאי פשוט הוא שעלתה לשתיהן אף לב"ש אלא שזו במברך על הפרפרת ואין דעתו על מעשה קדרה ובא לו מעשה קדרה שלב"ש דברכת פרפרת חשיבא הואיל ופרפרתפת ומעשה קדרה אינו פת לא מיפטרא, ולתנא קמא דומיא דפת שפוטר את הפרפרת אף בשאינו עמו בשעת הברכה והלכה כת"ק וכן פוטר בשר ודגים וכל מיני מזון אע"פ שאין ברכותיהן שוות הא מעשה קדרה לדברי הכל לא פטר פרפרת, ואף בזו גדולי הדור כתבו שאם נתכון לשתיהן פוטר והדברים פשוטים, ולא דברו כאן אלא בסתם ומ"מ אם דעתו על הפרפרת לבד ולא על מעשה קדרה הואיל ומסיתה מלבו בפרט אפשר שאינו פוטר, ויש מביאים ראיה לזה ממה שאמרו בתלמוד המערב אהן דגביל גרוזמין וסלת בריך על גרוזמיתא לא פטר סלתא, ומפרשים אותן בשנתכוין על הגרוזמיתא לבד, וגרוזמיתא היא פת הבאה בכסנין, וכן שבמדרש ויקרא רבה אמרו כהדין גרוזמיתא דלא אתיא אלא בסוף וכן במדרש איכה אכל חד גרוזמיתא ופשט עלוהי מאה פרקים, וכן צריך שתדע במחלוקת ב"ש וב"ה שאינו אלא בברכה שלפניה אבל בברכה אחרונה מיהא אינם חולקים הואיל וברכה אחת היא שנתחייב בלא שום חלוף, אבל בשלפניה נחלקו שהיו ב"ש סוברים שאע"פ שברכותיהן שוות לא פטר האחד את של חבירו בשלפניו ומ"מ הלכה כחכמים:
זהו פי' המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' כך הם, מה שביארנו בתחלת המשנה שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא בסעודה שאדם קובעה על היין שדעתו נמשכת בשעת סעודה כגון סעודת שבת וי"ט או שאדם יוצא מבית המרחץ או שעת הקזה וכיוצא באלו אבל בשאר ימות השנה הואיל ואין אדם קובע סעודתו על היין אין היין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון ולא את שבתוך המזון, ומ"מ בתוך המזון מברך על כוס ראשון ודיו, ואם היה דעתו שלא לחזור ולשתות ונמלך לחזור ולשתות מברך על כוס שני וכן בכל כוס, ומגדולי המפרשים פירשו שלא נאמר כן אלא במקומות שאין היין מצוי בהם אבל במקומות הללו שהיין מצוי ושכל סעודה סתם קביעותה על היין דין כל סעודות שוה, וכן כתבו רבין שאם הבדיל במוצאי שבת על שלחנו קודם סעודה אין צריך לברך על שבתוך המזון ואין צריך לומר בקדוש שהוא על כל פנים במקום סעודה, ואף בתוספות מביאים ראיה על זה ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים [ק' ע"ב] ואותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת רב אמר ידי קדוש יצאו וידי יין לא יצאו, ור' יוחנן אמר אף ידי יין לא יצאו ומפני שהוא סובר שינוי מקום אין צריך לברך, ור' יוחנן אית ליה קדוש אף שלא במקום סעודה כדאיתא התם ואעפ"כ יצא ידי יין בקדוש ואע"פ שהוקשה בענין שנוי מקום כל שבמקום סעודה קדש אע"פ שלדעתו לא היה צריך לקדש במקום סעודה הואיל ומ"מ עכשיו קדש במקום סעודה נפטר ביין שבסעודה או בשל קדוש, ואם כן למדנו להבדלה שכך הוא הואיל ועכשיו הבדיל על שלחנו:
לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך המזון ואחר כך בא להם יין לאחר המזון קודם ברכת המזון אין פוטר את שלאחר המזון אף בשבתות וימים טובים שאין ענינם שוה שזה ר"ל שבתוך המזון בא לשרות וזה לשתות וודאי זה שבא לשתיה חשוב יותר וין החשוב נפטר בברכת הגרוע, וכתבו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא במי שהפסיק אכילתו וסח וחזר לשתות קודם ברכת המזון אבל אם שתה אחר אכילתו מיד אף זה לשרות אכילה הוא בו ויין שבתוך המזון פוטרו, וכן נראה לי ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים [ק"ג ע"ב] כיון דאמריתו הב וניברך אתסר להו למשתי, הא אי לו אמרי הכי מותר והרי סתם נאמרה אף בשלא בא להם יין לפני המזון:
מה שביארנו שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא הכא קודם ברכת המזון אבל אם רצה לשתות אחר ברכת המזון אין יין שלפני המזון פוטרו, ומה שנתגלגל כאן בענין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו יתבאר במשנה הסמוכה לזו:
המשנה הרביעית היו יושבים כל אחד מברך לעצמו וכו' כונת המשנה לבאר על אי זה צד מוציא אחד מן הסבה את כל המסבה והדבר תלוי בהכנת מקום לאכילת כולם מתחלה, והוא שאמרו היו יושבים כלומר שישבו להם במקרה לא שהיתה כונתם להזמין מקום לאכילת כולם ביחד אלא שזה נטל פתו וישב לו לאכול וראה חברו ועשה כמוהו וכן האחרים כל אחד צריך לו לברך המוציא כמה שיהיו ואע"פ שברכת הנהנין כל שלא יצא מוציא אע"פ שאינו אוכל [הגה, לא ידעתי פירושו מאחר שאינו אוכל ואינו מחויב לברך האיך מוציא את חבירו בברכת הנהנין כיון דלא שייך ביה ערבות משום דלא ליתנהי ולא ליבריך דמהאי טעמא יצא אינו מוציא] בזו שניהם מתכונים לשל זה כל אחד מברך לעצמו, ואפילו היו אוכלים מככר אחד, והזהר מלפרש היו יושבים שהיו יושבים מתחלה לדברים אחרים ונמלכו אחר כן לאכול שאם כן יש במשמע שאם היתה תחלת ישיבתם לאכילה תהא קרויה קבע, ואינו שדרכן היה לאכול בהסבה על מטות וזהו קביעותם לסעודה כדרך שקביעות שלנו בשלחן ומפה ואין קביעות אלא באותה הסבה אבל ישיבה אפילו לאכילה לא מהניא אלא אם כן אמרו בה ניזיל וניכול בדוך פלן כמו שנבאר, שאם כן היה לו לומר הסבו או ישבו לאכול אחד מברך לכלן, אלא שאין הישיבה אף על דעת אכילה כלום אלא לדידהו בהסבה ולדידן במפה ושלחן, והוא שאמרו הסבו אחד מברך לכלן אלא שאחר כן פירשו בישיבה לאכילה וכשיאמרו ניזיל ניכול בדוך פלן הויא ליה כהסבה שכל שהכינו כלם מקום לסעודתן עד שאמרו נלך ונאכל ריפתא במקום פלוני או נלך ונאכל כל דבר שהם רוצים לאכול יחד אע"פ שאין מסובין אחד מברך המוציא לכלם אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו ואפילו לא היו אלא ב', שלא אמרו מצוה ליחלק אלא בברכת המזון, ומ"מ לקצת גדולי הדור ראיתי דוקא שהסכימו כלם מתחלתם לכך אבל כל שבא אחר כן אינו מצטרף עמהם אלא אם כן יש שם הסבה למנהג שלהם או מפה ושלחן למנהג שלנו הא בדרך זה מצטרף כל שהוא עד שלא סיימו האחרים, ונראה שהם סוברים לומר שאף בברכת המזון הואיל ולא קבעו להם מקום אלא שנתיחדו דרך אקראי כיחידים הם ואין בהם זימון כשם ברכה שלפניו כך נאמרה לענין ברכת המזון וכן נראה דעת גדולי המפרשים, אלא שיש אומר שלענין ברכת המזון אפילו שבו להם במקרה אחד מברך לכלם אם יש בהם כדי להצטרף לזימון, ואין נראה כן שהרי תלמידי דרב קא מיבעיא להו וכו', אמר רב אדא נח נפשיה דרב ואכתי ברכת מזוני לא גמירנא, ואם תפרש ברכת מזוני המוציא מה להם לחקור כל כך יברך כל אחד לעצמו אלא שלענין זימון שאלוה:

דף מ"ב ע"ב[עריכה]

בא להם יין בתוך המזון כלומר שלא בירכו ברכת היין קודם אכילה ובא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אפילו הסבו מפני שאין בית הבליעה פנוי כדי לענות השומעין אמן למברך ויש כאן סכנת קדימת קנה לושט, והוא שאמרו בתלמוד המערב אין עונים אמן באמצע סעודה שאין מסיחין בסעודה, וןעוד אמרו שם על זה הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה ואע"פ שאם שמע ולא ענה אמן יצא מ"מ דרך הוא לענות, וגדולי הרבנים פרשו שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובים על המברך אלא טרודים הם לבלוע ומ"מ אפילו נתנו לב לשמוע אינו כלום הואיל ותקנו תקנו, וקצת חכמי הדור פירשו אין בית הבליעה פנוי ואין כולם ראויין לשתות אחר שהמזון בפיהם ואחר שאינן ראויין לצאת באותה ברכה ואע"פ שאין אנו צריכים שישתו כלם מ"מ לראוי אנו צריכים, והוא שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין ר"ל דמוגמר אחד מברך לכלן ולא ביין ותירץ יין כל חד וחד שתי לנפשיה ברם הכא כלהון נהנין כחדא, אבל אם בא היין אחר המזון שכבר היה בית הבליעה פנוי אחד מברך לכלם ובלבד אם הסבו:
והוא אומר על המוגמר כלומר אותו שבירך המוציא או ב"פ הגפן על ידי כלם שמברך להם על ריח המוגמר שהיה דרכם להביא מוגמר לאחר המזון קודם ברכה להעביר זוהמת הידים להכשירן לברכה:
ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא עד אחר סועדה והיה לנו לומר שכבר הלך קביעות אותה מסבה אעפ"כ הואיל ואותה הסבה בעצמה היא אינו מברך אלא הוא הואיל והתחיל בברכות יגמור, וגדולי הרבנים מפרשים אע"פ שלא הביא את המוגמר עד לאחר ברכת המזון שאינו עוד מצרכי סעודה הואיל ומכל מקום באותה הסבה היא, ואין זה שאם לאחר ברכת הזמזון היא מה ענין זה אצל זה, ויש מפרשים דמוגמר זה בא בתוך הסעודה ואמר שאע"פ שאין דרך להביאו עד לאחר הסעודה הואיל ועכשיו בא בתוך הסעודה הוא מברך שטעון הוא ברכה הואיל ובתוך הסעודה בא, הא לאחר הסעודה אינו בא אלא לגמור את הידים להעביר את הזוהמא וכל שאינו עשוי להריח אין בו ברכה כל שבתוך הסעודה להריח הוא בא ואותו שמתחיל הברכות הוא אומרה, וזהו שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין כלומר שמוגמר אחד מברך לכלן וביין כל אחד מברך לעצמו וכו' כמו שכתבנו למעלה ועיקר הדברים כדעת הראשון, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' אלו הן, כמו שביארנו ביין הבא לאחר המזון רצוני לומר קודם ברכה כך הדין דיין הבא שלא בסעודה ובמקום שלא היתה שם מסבה של סעודה שאם הסבו אחד מברך לכלם שאף ביין צריך הסבה והסבה מועלת לו, ואם לא הסבו כל אחד מברך לעצמו וברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זימון לפירות ושאר אוכלים ומשקים אין צריכין הסבה ובין הסבו בין לא הסבו אחד מברך לכלן ברכה ראשונה, וכן כתבוה גדולי המחברים, ונראה שהם פסקו כלשון ראשון דקאמר ר' יוחנן אבל יין בעי הסבה כלומר אבל שאר דברים לא, ומ"מ ללישנא בתרא קאמר ר' יוחנן אפילו יין מהני ליה הסבה הא שאר דברים לא מהניא להו, ומ"מ זו אינה שהרי במעשה בר קפרא הביאו לפניו דורמסקנין ושלקות ופרגיות ונתן רשות לאחד מברך אלמא הסבה מהניא ליה דאפשר למידק ביה אפילו יין מהניא ביה הסבה והוא הדין לשאר דברים, אלא כדנקטה רב ביין נקטה איהו ביין ומ"מ הסבה בעו, אלא שעקר הדברים דלא בעו הסבי ואחד מברך לכלן ואין להחמיר בשאר פירות כפת ויין וכן פירשו גדולי המחברים לשטה זו שלא נחלקו בגמ' בטעם אלא בלשון אבל ברכה אחרונה כל אחד מברך לעצמו שאין זמון לפירות: זה שאנו אומרים שאין זמון לפירות ר"ל שאין אחד מברך בהן לכלן יש מקשים בה ממה שאמרו למעלה בפרק זה ברבן גמליאל וזקנים שהביאו לפניהם כותבות ונתן ר"ג רשות לאחד מהן לברך וקפץ ר' עקיבא וברך ברכה אחת מעין ג' עד שפישרש שלא נאמר אין זמון לפירות אלא לומר שאין חובת זמון עליהם שיהא המברך חייב לומר נברך שאכלנו ושיענו אחריו ברוך הוא וכו', וכן שיהא האחד צריך להמתין את חברו, ואחרים פירשו שלא נאמר אין זמון לפירות אלא בשלא היו מסובים מתחלה לכונת סעודה הא כל שהיו מסובים מתחלה לכונת סעודה אף על הפירות אחד מברך לכלן אע"פ שאין כאן נחס נצרך שאכלנו וכו', ודברים אלו כלן אין נראין כן, ועיקר הדברים בקושיא ו שבאותה מסבה היו הולכים אחר דעתו של ר"ג שהיה אומר שז' המינים דינן כפת ומאחר שדינן כפת לענין ברכה דינן כפת לענין זמון, ואע"פ שר' עקיבא לא היה סובר כמותו כמו שנא' שם שהוא קפץ ובירך מעין ג', אפשר שכך היתה כונתו לקפוץ ולברך ברכה זו כדי להודיע שאין אחד מברך לכלן שאין ברכה גמורה של ג' ברכות אלא במעין ג' ובזו אין אחד מברך לכלן וכן עקר וכבר כתבנוה למעלה:
כל מה שאנו מצריכים להסבה לאסוף דיבר בבני אדם שהם זרים זה לזה אלא [אולי צ"ל ולא, המעתיק] בבני הבית כן, ואין אומר להיות כלן נגררין אחר בעל הבית, והוא שאמרו בתלמוד המערב ר' יושע בן לוי בשבוע הבן היא מתניתא כלומר ובדומה לה שהם זרים ונכרים זה לזה הא בעל הבית בביתו לא, אלא שגדולי המפרשים פוסקים כר' יהושע כמו שכתבנו במשת שלשה שאכלו:

דף מ"ג ע"א[עריכה]

בעל הבית שהלך לזמן את קרואיו ואותן שבאו ממתינים את האחרים ודרך כבוד מוזגים להן את הכוס שלא לעמוד בטלין ראוי להם ליטול יד אחת ר"ל אותה שנוטלים בה את הכוס, ואע"פ ששמועת הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח לא ביד אחת נאמרה דוקא בידים נקיות אבל ידיו מאוסות לא, וכמו שאמרו יצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' ואין מדרכי המוסר לשאול להם בכך ומתוך כך ראוי להזמין להם מים ליטול כל אחד מהם ידו אחת, ויש מפרשים הטעם מפני שהמשקים עלולים לקבל טומאה ומ"מ דיו בדיו אחת שאין צורך בשתיה ליגע אלא ביד אחת וכל אחד ואחד מברך לעצמו שאין כאן קביעות מקום:
באו כלן והתחילו להסב מביאים להם מים לנטילה של סעודה שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו, ומ"מ אם שימר היד האחת שכבר נטל ידיו בנטלה האחרת שהנוטל ידיו בזה אחר זה ידיו טהורות, וזה שכתבנו שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו נראה לקצת מפרשים שבפת הבאה בכסנין דיו בידו אחת כיין, והוא שאמרו שם בסדר הסבה כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרות מברך כל אחד לעצמו ר"ל באותה נטילה שלא תקנו חכמים נטילת שתי ידיו אלא בפת הא שאר דברים מתוך מיעוט אכילתן אין צורך בניגעת שתי ידיו לדבר הנאכל, ויש אומר שפת הבאה בכסנין הרי היא כפירות ואין צריכות נטילה כלל אלא משום יין נקיט להה ומטעם שני שכתבנו שהמשקים עלולים לקבל טומאה, ויש מפרשים כיון שכל שקובע לעצמו לשתות צריך נטילת שתי ידיו, וזו שאמרו בג' של יומא [ל' ע"א] הפליג לדבר עם חברו נוטל שתי ידיו משום הסח הדעת, והעמדנוה שם לצורך שתיה אף בלא קבע ההיא בסעודה נאמרה ומחשש שמא יטול פרוסה ויתן לתוך פיו הא שלא בסעודה דיו באחת, ואם בא להם יין בתוך המזון צריכים כלם לברך ולא נפטרו אף אותן שברכו לעצמן ואפילו לא היה שם שנוי מקום שאין דעתם לברך על של סעודה כלל, ומה שאמרו ברך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון [הג"ה כוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' דכיון שעלו והסבו הוי כשינוי מקום] דהא שני שהוא כשנוי מקום או שנעתקו להסב ולא היה דעתם מתחלה לשל סעודה כלל ומ"מ אחד מברך לכלן שהרי הסבה קובעתן:
מה שביארנו במשנה שהמתחיל לברך הוא הוא שזוכה בכל הברכות, אף במקום שיש גדול הימנו נאמר כן שאם הוא הגדול חשיבותו גורמת לו לכלן אלא שיש גדול הימנו ונותן לו רשות ומשהורשה לראשונות הורשה לכלן ובדומה לו אמרו שהנוטל ידיו במים אחרונים תחלה זריזותו זוכה לו והוא מזומן לברכת המזון וכגון שאמרנו, דגדול סתם יהא אחד מהם נוטל לברכה:
ומוגמר זה שביארנו במשנה שצריך לברך על ריחו הוא עשון של בשמים, ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אע"פ שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו וכל המוגמרות כלן מברך עליהן בורא עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין או עשבי בשמים אם היה זה הנשרף עשב חוץ ממוגמר שנעשה מן המור שהרי מין חיה הוא ואין מברכים עליו אלא מיני בשמים, ויש מי שפוסק שאין מברכין עשבי בשמים או עצי בשמים אלא כשהעשבים או העצים בעין ואין דבריהם נראין:
הדס שבכל מקום עץ בשמים הוא ומברכים עליו עצי בשמים וכן השומר וכל העצים הנותנים ריח טוב, מקצת גאונים נהגו שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס ומפני שהם גורסים בקושיא הבאה על זעירי שכל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים ממה דתני אין מברכים עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר כלומר שהם חשובים ועל ההדס שבכל מקום, והם גורסים תיובתא, הא כן אנו אין לנו לברך אלא על ההדס שהרי מלשון לה נתמעטו כל העצים אע"פ שהם בעין, ותמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא אמרו בסמוך בסמלק ונרגיס דבינונייתא ודדברא שמברכים עליהן בורא עצי בשמים, אלא אף לגרסא זו אנו מפרשים כך כל המוגמרות כלן מברך עליהן עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין והקשה ממה שאמרו אין מברכין אלא על אפרסמון של בית ר' וכו' שעצים שלהם בעין בתוך השמן ועל ההדס ר"ל שהוא גוף העת והוא הדין בכל שהוא גוף העץ, ואף ברוב נסחאות אין בהן תיובתא אלא שמתרץ הדס וכל דדמי ליה, ומ"מ אע"פ שהדין כך אינה גרסא נכונה שהרי הוא לא הקשה אלא מן המוגמרות, אלא שהם מפרשים הדס וכל דדמי לי שיהא עשוי להריח, ולהוציא עצי אתרוגים ותפוחים שאין עיקרן להריח, אפילו לא היה העצים בעין מברכין עליהן עצי בשמים:
שמן אפרסמון הוא שלוקחים עץ אפרסמון ומטילין אותו לתוך זכוכית מלאה שמן וקולט השמן את הריח הואיל ואין שום ממש של עץ בשמן אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אבל שמן שנתבשלו בשמים בתוכו והוא הנקרא כשרתא כלומר שהוכשר בבשול הבשמים או ששרו בשמים כתושים לתוכו והוא הנקרא משחא כבישא או שנטחנו בשמים בתוכו והוא הנקרא משחא טחינא מברך עצי בשמים, וגדולי הרבנים פירשו כשרתא קושט, ויש מפרשים דוקא בשבא להריח אבל אם לא בא אלא להעביר את הזוהמא אין מברך עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב ויש אומר ולא כלום:
אע"פ שמברכים על שמן זה שנתבשם מ"מ בגדים וכיוצא בהן שקלטו ריח מוגמר או בושם אין מברכין על אותו ריח כלל וכן הדין אם נטלן בידו והלכו להם בלא ברכה ויצאה לו ריח מתוך ידו, ויש אומר על צבע הנקרא גאראנא שמברכים על הבגדים הצבועים הימנה הואיל ומיני הצבע נבלעים שם ולא יראה כן:

דף מ"ג ע"ב[עריכה]

ריח טוב של עשבים מברך בורא עשבי בשמים ריח של פירות עצמן מברך עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, הוורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו ב"פ האדמה ויש אומר ב"פ העץ שהרי כל שאם תטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא:
ולענין ערלה מכל מקום גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא זרע שנעשה כעגול תחת הוורד ואינו נראה אף כשנטלו העלין ונשאר העגול אין הזרע נמנע בכך, ומתוך כל אין בהם משום ערלה וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים והרבה חולקים בה ואף להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים, ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה:
ולענין ריח שלה אם הריח בו מברך על ריחו שנתן ריח טוב בפרות ויש מי שאומר שמברך עליו בורא עצי בשמים וכן במי הוורדים, וכן במשקה הנעשה מהם, ואע"פ שבדובשא דתמרי פרשנו שברכתו בשהכל שאין המשקה היוצא מן הפרי כפרי דוקא לענין אכילה הא לענין ריח אינו כן כמו שביארנו במשחא כבישא, ובכלן אם ברך מיני בשמים יצא לפיכך מי שנתספק לו באיזה ריח אם הוא של עץ אם של עשב מברך בורא מיני בשמים ודיו, וכן כל ריח שאינו לא של עץ ולא של עשב ולא של פרי, ובתוספתא אמרו לענין זה כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציאן מעצי אילן הוא, ומ"מ יש מפרשים שאפילו עשב כל שהוא מתקשה כעץ מברכים עליו עצי בשמים ומייתו לה מפשתי העץ וכדקאמר מאי קראה דכל מידי דעולה בקנה אקרי עץ וכו', ויש מפרשים חלפי דימא שהוא עץ שעליו דומין לגבעולי פשתן והשרש של גלנגאר שפירושו אשפיק, גדולי המחברים כתבו שבכרכום של גנה מברך עצי בשמים ושל מדבר עשבי בשמים ובנסחאות שלנו לא נאמר כן אלא בנרקוס, ויש גורסים נרגים ומפרשים בו לירי ויש מפרשים אלחאויגאף
פירשו בתוספת שבשמנים של מרחץ אין מברכים עליהם, ופי' בשמים שהנשים מתקשטות בהם בבית המרחץ והוא שנרמז עליהם בדברי הנביאים ונאפופיה מבין שדיה ובדומה לו רמזו בסוגיא זו בתלמיד חכם שלא יצא מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור כלומר שהיה דרך הפריצים לבשם עצמם, והוא שרמזו גדולי המחברים בשמים של ערוה מן העריות ר"ל הן של איש או של אשה כל שכונתם לדבר עבירה, וכן יתבאר במסכתא זו שכל ריח שאינו עשוי להריח כגון של ע"ז אין מברכין עליהם, וכן יתבאר שכל ריח שאינו עשוי להריח בריח עצמו אלא לגמר את הבגדים להקליטם ריח טוב אין מברכין עליו ואין צריך לומר על ריח הבגדים עצמם שאין בריח ממש כמו שביארנו, נמצאו לפי מה שכתבנו ג' מיני ריח שאינן בכלל ברכה והם ריח שאסור להריח בו כגון של ע"ז ושל עריות והדומה לה, וריח העשוי להעביר ריח רע כגון של מתים ושל בית הכסא ובכלל זה העשוי להעביר את הזוהמא, וריח שאינו עשוי להריח עצמו של ריח כגון העשוי לגמר, וריח שאין לו עיקר הרבה שממנו יוצא הריח נעשה לריח כגון תארוג ודומה לו אע"פ שאין מברכים עליו עצי בשמים אינו דומה לאלו שבזו אם הוא פרי מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות ואם אינו פרי מברך מיני בשמים:
ולא שמברכים במוצאי שבת על הלחם בורא עצי בשמים מפני שהחטה נקראת אילן כמו שביארנו, נראה שאינו כלום שהרי לא נאמרה אלא לענין ברכה ולא עוד אלא שבגמ' לא העלוה אלא לדעת האומר אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואף כשנאמר כן אינו מעצי בשמים ומ"מ הרבה נהגו לברך בו מיני בשמים מפני שיש בו ריח טוב וערב וכל שכן כשהוא חם וכל שכן לרעבים ומ"מ יש מפקפקים בו:
מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות שהוציא פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:
לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפול עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר:
מי שהיו לפניו שני דברים שהיתה ברכת ריחן שוה והיתה האחרת ראויה לאותה ברכה יותר מן האחרת מברך על אותה שהברכה ראויה לה יותר כגון מי שהיה לפניו הדס או עץ אחר של בשמים ושמן שנתבשלו בו בשמים ששני אלו דינם בברכת בורא עצי בשמים אלא שההדס ראוי להזכיר בו עצי בשמים יותר מן השמן מברך על ההדס ופוטר את השמן, זו היא שטתינו ומפני שהלכה כב"ה וכן ממעשה דרב פפא הנזכר בסוגיא זו, ויש פוסקים כב"ש שמברך על השמן וממה שאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ור"ל אנ אכריע טעמו של ב"ש, ואין זה כלום שאין זו הכרעה לפסוק בהכרעתתם שהרי אין כאן הכרעה, ומה שאמר הלכה כדברי המכריע לא על שזה כלל הרגיל נאמרה אלא כאלו אמר הלכה כר"ג ומ"מ הלכה כב"ה, וכבר למדת ששמועה זו בדברים שברכותיהן שוות אבל דברים שאין ברכת ריחן שוה בשתיהן אין האחת נפטרת בשל חברתה:
מי שהיו לפניו שמן ויין אע"פ שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואחר כך מברך על השמן ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך על השמן ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן, ומכאן נראה לי בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין, וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל:
ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה אלא אם כן היה שעת בית המדרש עד שיכירו רואיו שלבית המדרש הוא הולך ואל יצא במנעלים המטולאים במקום שהטלאי נראה, ואל יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו או אחותו שאין הכל בקיאין בקרובותיו, ואל יסב בהסבת עם הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, שלאי יפסיע פסיעה גסה, ואל ילך בקומה זקופה:

דף מ"ד ע"א[עריכה]

המשנה החמשית הביאו לו מלח וכו' כוונת המשנה לבאר שיש דברים שהפת טפלה להם ונפטר הפת בברכתן והיא מענין חלק השני, והוא שאמר הביאו לו מליח פי' במליח שדרך האדם לאכלו בלא פת כגון זיתים מלוחות וכדומיהן ומתוך שחכו חד למליחותם יותר מדאי הביאו פת עמהם להעביר אותו טעם המליחות, מברך על המליח ואינו מברך על הפת כשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל מפני שכלם טפלים לו כך כשהפת טפלה לאיזה דבר אותו דבר פוטר את הפת הן שבא הפת אחריו הן שבא עמו לכונה זו וגדולי המפרשים כתבו שאין הדברים אמורים אלא בשהביאו המליח תחלה אבל כל שהפת בא עמו ביחד אפילו פת באה לתשמיש דבר אחר הפת עיקר ועליו מברכים וכן כל דבר שאין דרכו ליאכל אלא בפת אע"פ שאינו אוכל לכונת הפת מברך עליו, והוא שאמרו בראש הפרק דהא אכיל ליה על ידי פת, וכן כתבו בתשובת שאלה על מי ששרה פתו ביין שאינו מברך אלא על הפת אפילו היה אוכל להשקיט צמאו שמתיירא משתיית היין, ואף בתוספתא אמרו הביאו לפניו אורז ויין שהיה דרכם למתק פת האורז ביין מברך על האורז ופוטר את היין, כלומר אע"פ שברכת היין חשובה יותר הואיל ופת האורז עיקר, צנון ונובלות מברך על הצנון ופוטר את הנובלות זה הכלל כל שהוא עיקר וכו' ואפילו היה הפת טפל מברך על האחר, ובגמ' פרשוה גם כן באוכלי פירות גנוסר ופרשו בו גדולי הרבנים מפני שהם חשובים יותר מן הפת ונעשין עיקר סעודה, וגדולי המחברים פירשו בה שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ועושים מאכל מלוח על דרך הרפואה לחתך הליחות הנקבצות באצטומכא ומתוך שאי אפשר לאכול המליח לבדו אוכלין אותו בלחם ואין כונתם לאכל הלחם ונמצא הפת טפלה והפי' נאה ומקובל, ומ"מ כלל הדברים לענין פסק שכל זמן שהפת טפלה הן במליח כמו שנזכר בכאן הן במתוק אין מברכין על הפת, ומכאן הורו רבים באלו המצות שעושין לשים עליהן הנוג"ט שאין מברכין על הפת, ומ"מ מנהג אבותינו ורבותינו לברך על המצה, ונראה לי הטעם שאף היא חשיבותו גדול בערך אותו הנוגא"ט ואע"פ שהוא בא בשבילו כדי להניחו עליו לאכילתו שיהא אף הוא עיקר ולא נאמרו הדברים בשהוא טפל לו מצד אכילתו כלומר שהוא צריך לו מצד האכילה אבל מצד ההנחה אינו כלום ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה שאין המצה צריכה לאכילת אותו הנוגא"ט וכן שכן שאינו חשוב כל כך במינו שאינו מז' המינים וכן נהגו לברך על לחם אותם הטפלות הנקראות פאנאדאש אע"פ שעשויות למה שבתוכם ומ"מ אני מזהיר בהם שלא לברך עליהם המוציא במקום שיש שם לחם אחר לפטור בה שאר הלחם הואיל ו"מ יש לדונן כטפל אצל מה שבתוכן לדעת הראשונים שלא להכניס אדם עצמו בספקות וכ"ש בעסות אלו הנקראות פרטולא"ש והדומים להם, זהו פי' המשנה ואין עליה בגמ' שום דבר של פסק:
המשנה הששית והכונה לבאר בה ברכה אחרונה לקצת דברים, אכל תאנים וענבים ורמונים פי' והוא הדין לכל דבר שהוא מהז' מינים מברך אחריהם ג' ברכות פי' אותן ג' ברכות שאדם מברך אחר הפת דברי ר"ג וטעם שלו שהרי אלו בכלל ז' המינים הם שחטה ושעורה בכללם ועל כלם נאמר ואכלת ושבעת ואם כן ברכתם וברכת החטה שוה, וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' והוא על העץ ועל פרי העץ וכו' שהרי אחר שהוזכרו בתורה ז' המינים קודם שיאמר ואכלת ושבעת וברכת הפסיק ביניהם בפסוק ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואם כן ואכלת וברכת אלחם קא ואע"פ שהשיבם ר"ג דההיא לאפוקי חטה גופה אם כססה מברכת ג' מ"מ לרבנן הא לא צריכא קרא, ר' עקיבא אומר אפילו אכל שלק פי' ירקות שלוקות וקבע מזונו עליהם מברך ג' ברכות ואין הלכה לא כר"ג ולא כר' עקיבא אלא כחכמים.
זהו פי' המשנה וכלל הבא בגמ' על משנה זו כך היא ז' המינים שהוזכרו בתורה ב' מהם מן האדמה והשאר מן האילן ואחר שכן על כל פנים יש שנוי ביניהם וכן אתה צריך לומר שכל מיני התבואה דינם כחטה ושעורה, ומעתה כל שהוא מז' המינים הנזכרים בתורה והוא מין אילן כגון תאנים וענבים ורמונים וזיתים ותמרים בתחלה מברך עליו ב"פ העץ ולבסוף מעין ג' ברכות וכל שהוא מה' המינים של תבואה כגון חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות אם עשה תבשיל מהם או מקמחם ולבסוף ברכה אחת מעין ג', ואם אפאן או בשלן אחר אפייתם ויש בהם צורת לחם מברך המוציא או ג' ברכות ואם אכלן כשהן חיים מברך בתחלה ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות ושאר המינים ברכה שלפניהם כמו שביארנו במשנתנו ואחריהן בורא נפשות רבות וכו', ואי זו היא ברכה אחת מעין ג' אם של מיני מזונות מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה ורחבה שהנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ותבנה אותה מהרה והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא"י על הארת ועל המחיה, ויש שמוסיפים בה כי אל טוב אתה כנגד הטוב והמטיב ואם היא של פירות ז' המינים פותח בה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו', וחותם בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה ובחוצה לארץ על הארץ ועל הפירות, ומ"מ אם באו פירות שבארץ בחוצה לארץ יש אומר שמברך על פירותיה הואיל ופירותיה הם שהרי לא מיחו בנסח על פירותיה בחוצה לארץ אלא מטעמא דאינהו אכלי ואנן מברכין כלומר ומה לנו לברך על פירותיה אחר שאין אנו אוכלים אותם, ובזו הואיל ופירותיה הם ראוי לברך כך, וכן כתבוה גאוני הראשונים והדברים נראים, ויין נחלקו בה הפוסקים יש שמברכים אחריו בין בתחלה בין בסוף נחס זה האמור בפירות אחר שהוא פרי ואין גורסים בגמ' על הגפן ועל פרי הגפן שצריך הוא להזכיר הארץ בחתימה:
פירשו הגאונים שאם אכל מיני מזונות של חמשת המינים ופירות של ז' המינים מברך אחריהן ברכה אחת מעין ג' וכלל הכל בתוכה פותח על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות, ואין לחוש לחתימה בשתים שפי' הדברים על הארץ המוציאה מחיה ופירות, והוא ששאלו בגמ' מחתם מאי חתים כלומר אם יחתום בארץ שהוא סמוך לחתימה ועל אותו דבר שהוא אוכל אם יש כאן משום חתימה בשתים, וקאמר בר"ח אמר רב שחותם מקדש ישראל וראשי חדשים ולא חשש לחתימה בשתים שכך פירושו מקדש ישראל שהם מקדשים את החדשים הא מאי, והעלו בו גם כן שאין בו משום חתימה בשתים וכן כתבו שאם שתה עמהם ייו כוללו עמהם ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן וכל בחתימה לדעת המפרשין לענין ברכה זו בין יין לשאר פירות אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל פירות של ז' המינים ושל שאר מינים כגון תאנים ותפוחים מברך מעין ג' על התאנים ואין צריך לברך על התפוחים אחריהם בפני עצמם, ובתלמוד המערב שבשבת ויו"ט ובר"ח מזכיר בברכה זו מעין המאורע ר"ל כשאומר והעלנו לתוכה אם שבת הוא יאמר ונחמנו בשבת קדשך ואם יו"ט הוא ושמחנו במועדי קדשך ואם ר"ח אומר והעלה זכרוננו לפניך בראשי חדשנו, ומ"מ גדולי המפרשים אמרו שלא נאמר דין זה אלא במי שקובע סעודתו עליהן אבל אם קבע על הלחם הואיל וברך ברכת המזון והזכיר שוב אינו צריך:

דף מ"ד ע"ב[עריכה]

אע"פ שביארנו במיני מאכלות שצריכים ברכה לפניהם ולאחריהם המצות אינן בדין זה אלא יש קצת מצות שאינן צריכות ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ויש מהם שצריכות ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם לעולם ומ"מ בארץ ישראל היו נוהגים לומר אחר שחלצו תפליהן ברוך אקב"ו לשמור חקיו, ויש נוהגין כן בזמן הזה, ומכל מקום שאר מצות אינן בדין זה שאף בתפילין לא היו נוהגים כן אלא ממה שיש מצוה בסלוקן שנא' בהם ושמרת את החקה הזאת מימים ימימה ימים ולא לילות, וכן בביאור התלמוד המערב וכן הדין בכל שיש מצוה בסלוקן כגון ציצית בלילה, ומ"מ אנו אין נוהגים כן מפני שבתלמוד המערב שבפרק היה קורא אמרו כשהוא חולץ מברך אקב"ו לשמור חקיו אתא כמ"ד בחקת תפלין הכתוב מדבר ברם כמאן דאמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא, ואנו סוברים כדעת האומר בחקת הפסח הכתוב מדבר, וממה שאמרו במסכת מנחות [קל"ו ע"ב] שתפלין בלילה הלכה ואין מורין כן, ומ"מ גדולי המחברים פרשו זו של מנחות בהניחן קודם שתשקע החמה שאין מורין לו שאינו צריך לחלוץ אלא יעשה, אבל אם הניחן משתשקע החמה עובר בלאו ופירושו בלאו הבא מכלל עשה ומ"מ אף לדבריהם יש בחליצתם סרך מצוה, ומיני ריח צריכים ברכה לפניהם ולא לאחריהם:
מי שנתספק בברכה אחרונה אם עשאה אם לאו פירשו הגאונים שאם היא ג' ברכות או מעין ג' חוזר ומברך מפני שהן מן התורה שאע"פ שלא נאמרו ג' אלא על הלחם מ"מ מעין ג' יצא לנו הואיל ונכללו כלן עם הלחם בפסוק אחד אבל בורא נפשות הואיל ואינה אלא מדברי סופרים אינו חוזר ומברך:
המשנה השביעית השותה מים לצמאו מברך שהכל ר' טרפון אומר בורא נפשות וכו' יש מפרשים שדעת ר' טרפון לומר כן בברכה ראשונה ואין הלכה כדבריו, ויש מפרשים שדעת ת"ק היה לברך לפניהם ולא לאחריהם כלל ובא ר' טרפון והוסיף עליהם בברכה לאחריהם וכן הלכה, ומפרש בגמ' שאם לא שתאן לצמאו אלא שנדחק האוכל בתוך הגרון ונתכוון לשתותן כדי להוריד המאכל לאצטומכא אין כאן ברכה כלל לא לפניהן ולא לאחריהן אלא שלא נאמר כן אלא במים אבל שאר משקים שיש הנאה בשתיתן אע"פ שאינו צמא מברך עליהן הואיל ויש הנאה בשתייתן אע"פ שלא בשעת הצמא, כשם שברכת המים בשהכל כך ברכת השכר בשהכל אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים וכן שמרי יין אלא שאם היה בשמרים אלו מראה יין וטעם יין מברכין עליהן ב"פ הגפן:

ונשלם הפרק ת"ל

הערות[עריכה]

  1. ^ בדפוס כתוב "מה זה אוכל או ..מה זה משקה" - המעתיק