ברכות לו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דכולהו שלקי א"כ אהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה הכא במאי עסקינן בבחושש בגרונו דתניא גהחושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל קמ"ל דכיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:
קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר השהכל נהיה בדברו א"ל רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותיה דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ אלמא אע"ג דאשתני במלתיה קאי ה"נ אע"ג דאשתני במלתיה קאי מי דמי התם לית ליה עלויא אחרינא הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה אלא שהכל והא"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל ואקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו מאי לאו דחיטי בורא פרי האדמה לא דחיטי נמי שהכל נהיה בדברו ולשמעינן דחיטי וכ"ש דשערי אי אשמעינן דחיטי הוה אמינא ה"מ דחיטי אבל דשערי לא לבריך עליה כלל קמ"ל ומי גרע ממלח וזמית דתנן זעל המלח ועל הזמית אומר שהכל נהיה בדברו אצטריך סד"א מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:
קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר חשהכל נהיה בדברו רב יהודה אמר בורא פרי האדמה פירא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כוותך מסתברא דהא צנון סופו להקשות טומברכינן עליה בורא פרי האדמה ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא ותנן יעל מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ אמר רב נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל:
אמר רב יהודה אמר רב כצלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי ורמינהו על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ הוא דאמר כר"ע דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין ר"ע אומר לאין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמר הלכה כרבי עקיבא הוה אמינא אפי' בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אבל בארץ לא ונימא הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אי אמר הכי הוה אמינא הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא אימא בח"ל נמי נגזור קמ"ל רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין א"ל מאי דעתך כר' עקיבא דמיקל ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי דתנן צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם וב"ה אומרים מאין כלאים בכרם אלו ואלו מודים שחייב בערלה הא גופא קשיא אמרת צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא הא לא קשיא ב"ש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא מ"מ לב"ש הוה ליה ספק ערלה ותנן נספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד
רש"י
[עריכה]
דכולהו שלקי - כל מיני ירק שלוק:
החושש בגרונו - וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל:
לא יערענו בשמן - בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה:
תחלה - כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:
דאית ליה הנאה מיניה - לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה:
והלכתא וכו' - עד פטר להו לא גרסינן ומה"ג הוא:
קמחא דחטי - אוכל קמח חטים כמות שהיא:
בורא פרי האדמה - כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין (ד' לז.) שמברך בורא פרי האדמה:
דאשתני - וגרע הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא:
במלתיה קאי - והוה ליה ככוסס חטין:
הכא אית ליה עילויא אחרינא - הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא:
מאי לאו - מדאמר שערי מכלל דס"ל בחטי בפה"א דחשיב:
ומי גרע ממלח וזמית - והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי ברכה:
זמית - שלמיר"א (שלמויר"א: מי מלח של שימורים) :
קוקיאני - תולעים שבמעיים:
דאית ליה הנאה - באכילה:
קורא - רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ:
צנון סופו להקשות - שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ:
אדעתא דפוגלא - לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא:
צלף - מין עץ:
אדעתא דפרחא - שם פריו:
מיני נצפה - הוא צלף לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני:
תמרות - בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה:
אביונות - הוא הפרי:
קפריסין - הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים:
צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא - לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך:
דקלא לא נטעי אינשי אדעתא - לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן:
ערלה בחוצה לארץ - מדברי סופרים היא:
דכל המיקל בארץ - בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל:
גבי מעשר - דהא דר"ע לגבי מעשר איתמר דמעשר פירות האילן דבארץ גופה דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר:
כלאים בכרם - קסבר מין ירק הוא:
מ"מ לב"ש הוה ליה ספק ערלה וכו' - האי מ"מ מסקנא דפירכא דרבינא הוא ולמימר שאף הפרי עצמו מותר בחוצה לארץ דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה כו':
ובסוריא - ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל:
ובחוצה לארץ - הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות:
יורד ולוקח - הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות:
תוספות
[עריכה]
לא יערענו. פירש"י להשהותו וא"ת א"כ לפלוג וליתני בדידה מאי איריא ע"י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו לאלתר דהא אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו ע"כ פי' הר"י לא יערענו אפי' בבליעה בלא שהייה שכל שתייה שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור ואפי' כשבולעו והיינו טעמא דמתסר משום דקא מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין א"נ יש ליישב פירוש רש"י לא יערענו להשהותו אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו להשהותו או בולעו בעיניה בלא שהייה:
כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ונראין הדברים דאם אדם שותה משקין אם המשקין רעים לשתות דלית ליה הנאה מיניה לא בעי ברוכי ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה בעי ברוכי: והלכתא שכתוב בספרים לא גרסי' דלשון ה"ג הוא עד קמחא וכו':
קמחא דחיטי. נראה דלא מיירי בקמחא ממש דאם כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה אלא מיירי בקמחא שקורין אישקלא"טיר או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין בתנור:
לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. וסבר גמ' כוותיה דשמואל וא"כ אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו ואותן שקדי' כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
יד א ב מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ב', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ב סעיף ד':
טו ג מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה כ"ד, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ח סעיף ל"ב [ רב אלפס שבת ס"פ י"ד דף מד ]:
טז ד טור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף ח':
יז ה מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ב', סמ"ג עשה כו, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ח סעיף ה':
יח ו ז ח מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ג' והלכה ד והלכה ח, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ד סעיף א':
יט ט טור ושו"ע או"ח סי' ר"ג סעיף ח':
כ י מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ב סעיף ו':
כא כ מיי' פ"י מהל' מעשר שני הלכה ג', סמ"ג עשה קלו, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף ג':
כב ל מיי' פ"ב מהל' תרומה הלכה ד':
כג מ מיי' פ"ה מהל' כלאים הלכה כ', טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף ט"ו:
כד נ מיי' פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה י"א, סמג לאוין קמד, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף ט' וסעיף י:
ראשונים נוספים
אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי מעשר (ירק) [אילן] דבארץ גופיה מדרבנן. שנינו במסכת ראש השנה בפ' א' באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטים וליובלו' לנטיעה ולירקות ובברייתא (שם דף יב) לירקות ולמעשרות ואמרינן לירקות מאי ניהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן וקתני דאורייתא וליתני דאורייתא ברישא איידי דחביבה ליה אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן וכל שכן דאורייתא ובמסכת יומא בפרק יום הכפורים (יומא דף פג) איתא נמי גוזזין כרישין ואוכל ואינו צריך לעשר והני מילי ירק דרבנן ובתחיל' מסכת מעשרות דבני מערבא אמרי ירקות מנין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירק מדבריהן לפי שהכתוב לא זכר אלא זרע הארץ ופרי העץ כדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ אבל ירק מדרבנן הוא כדפרשי':
הכי גרסינן רב דאמר כרבי עקיבא דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפר' רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי ופירוש לר"א מתעשר תמרו' כירק ומתעשר באביונות וקפרס והוא באילן פירא דעבדי צלף ספק ירק ור"א עביד ליה אילן ועביד ליה ירק לענין מעשר משום דדמי לירק ונטעי ליה נמי אדעתא דתמרות כענין שהזכירו באתרוג במס' ראש השנה דתניא יש בו דברים שוה לאילן ושוה לירק וכו' וצלף נמי מתעשר כירק וכאילן ורבי עקיבא בתרתי פליג דעביד ליה אילן גמור ולא נהיג ביה מעשר ירק כלל ופליג נמי בקפרס דר"א עביד ליה פירא ורבי עקיבא לא עביד ליה פירא ואי קשיא לר"א לעשר נמי טלין דהא עבידי דאכלי להו אינשי ונטעי ליה אדעתא דהכי כדקתני מתני' דאתיא כותיה על העלין ועל התמרו' אומר בורא פרי האדמה. לאו מילתא היא דכל דבר שעיקר זריעתו לזרע אין ירקו מתעשר ואפי' במיני זרעים כדתנן כוסבר שזרעה ירק פטור ואין צריך לומר במיני אילן שאין ירקן מתעשר אלא פירות שלהן בפרי העץ בין שהן בזרעיני ירק ולא מצינו אתרוג מעשר עלין ואפי' לדברי העושה אותו כירק למעשר. ומיהו כיון דאכלי ליה אינשי מברך עליה בורא פרי האדמה ואפי' לשמואל דדעתא דאיניש בשעת נטיעה אכל מאי דחזי לי מיניה כו'. ומסקנא כר"י א"ר דזורק אביונות ואוכל את הקפרס ודוקא בח"ל אבל בארץ ישראל חיישינן לדר"א. ואע"ג דבעלמא הלכה כרבי עקיבא מסתבר ליה לרב טעמא דר"א וחייש ליה בארץ אבל לב"ש לא חייש כלל דלאו משנה היא ומילתייהו במקום ב"ה אפי' ספיקא לא הויא. וכתב בעל הלכות גדולות ז"ל ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכין עלי' בפה"ע ומיהו כיון דחזי לאכילה מברך עליה בפה"א ואע"ג דלענין ערלה ספיקא הוא ובארץ משוינן ליה פרי העץ לענין ברכה נמי להוי ספיקא בפה"א מברכינן דנפיק ביה אפי' בפרי העץ לענין הלכך מברך עליה הכי ואפי' לרבי עקיבא מידי דהוי אעלין לר"א ואע"ג דלא עביד ליה לענין מעשר לא ירק ולא אילן מברך עליה בורא פה"א וכענין הזה אמרו בירושלמי אתרוג אעפ"י שאת אומר עליו בפה"ע על התמרות שלא את אומר בורא מיני דשאים. פירוש לר' יהודה דהוה ליה כירק ואע"ג דליכא מעשר בתמרות וה"ה לעלין דאתרוג שטעם עתו ופריו שוין. והוצרכתי לכתוב זאת מפני שראיתי לרב ר' אברהם בן דוד ז"ל שכת' והאי פסקא לא מיחוור' דלא אתיא לא כר"א ולא כרבי עקיבא דאלו לר"א פרי העץ הוא כפשטא דברייתא בורא פרי העץ ואם כדברי הרב ז"ל אע"ג דלגבי ערלה קפריסין מותרין מברך עליהן בורא פרי העץ ושני ערלה מברכה וא"כ היכי אקשי בגמרא מברייתא דברכה לרב דאיירי בערלה והויא ליה תיובתא על דאפיק נפשיה מינה ואוקמיה כרבי עקיבא אלא דברי שיבוש הן והעיקר כדברי הגאונים ז"ל:
ולענין פלפלין כתבו הגאונים ז"ל בלחה מברך בפה"א. וזה תימה גדול כיון שהוא נוהג בערלה קרינן ביה את פריו פרי העץ בעי ברוכי ואולי סברו דהאי הימלתא דאתיא מבי הינדואי דאמר רבא שריא ומברכינן עליה בפה"א דפלפלי היא. וזה אינו נכון שאין לנו בפרי הנוהג בערלה אלא ברכת פרי העץ לעולם אבל הימלתא דהנדאי דזגבילא רטיבתא ובזנגבילא ודאי בורא פרי האדמה מברכינן דשרשין הם ולאו פירא כלל אבל פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר"מ והתימה גדול שמקצת הגאונין ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא ב"פ האדמה מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין וכן כתב רב האיי גאון ז"ל. ואדרבא היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ. ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עתמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן וכשהן תבשלו' יותר מדאי הן פלפל השחור זהו ענין הפלפלין בתולדתן ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרו' של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופא של אילן הם וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל הוא יתכן דעץ מאכל קרי ליה בפה"א מברכי' כעץ הנאכל וקבלת הגאונים נקבל. ומעתה נוכל לפרש שהימלתא הבאה מבית הנדואי עיקר' פלפלין ששם בהנדואה יוצאים הפלפלין ולא במקום אחר גם היום. וקשיא לי לרב ששת דאמר ביבישתא שהכל מאי קסבר אי במלתייהו קיימי וחזו לאכילה לברך פרי האדמה או פרי העץ ואי לאו במילתייהו קיימי ולא חזו ביבישתא ולא כלום. ונ"ל דרב ששת עביד דיבישא כשינויא וכיון דאישתנו לגריעותא ולא אכלי להו רובא דאינשי בעינייהו גרעינן נמי ברכ' דידהו ומברכי' עלייהו דהכל ודמי לטעמיה דרב נחמן בקמתא דחטי. וראיתי בהלכות גדולות ואית רבנן דאמרי סוכ"ר וקנה דסוכ"ר בפה"א ולאו משום דס"ל דקנה לאו עץ הוא אלא הכי ז"ל אע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירא קא מפיק ולא קא אכלינן פירא אלא עץ לא מיתמר לן בפה"ע אלא בורא פרי האדמה מידי והוה אתיתא ופירתא :
הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו: פירוש: ואע"ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק, כיון דעל ידי אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה- משתני לעלויא קרינן ביה. ומכל מקום לענין ברכה, כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן אבל אי שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על אניגרון שהוא עיקר. ואי שתי ליה באפיה נפשיה לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק, כן כתב רב האי ז"ל.
ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול -דאין הברכות משתנות בשנוי העתים- אלא כל ששותהו ע"י אניגרון ומתכוין בו לרפואה, בין בחול בין בשבת- מברך עליו בורא פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר; וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר, בין בחול בין בשבת, ואינו מברך אלא על האניגרון. ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול - נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאע"פ שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מלתא דמשום חושש בגרונו שותהו, ואדרבה, מוכחא איפכא; דאם כן למה לי אניגרון? יערער את השמן לבדו! דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי. אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו. ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר, והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו - דאלמא לא משכח' לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו, הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה- לא מברך על השמן אלא על האניגרון. והאי דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת - לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן, אלא מלתא בעלמא דקאמר, דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר, וכדקחני בברייתא "החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע".
קימחא דחיטי. ר' יהודה אומר בורא פרי האדמה. ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו: פירוש: קמחא דקליות של חטים, הא שאר קמחים לא, שאינו בר אכילה. וקיימא לן כרב יהודה מדקאמר ליה רבא לרב נחמן "לא תפלוג עליה דרב יהודה, דשמאול ור' יוחנן קיימי כותיה". והא דדחה רב נחמן ואמר "דשאני קימחא דאית ליה עלויה אחרינ' בפת" - דיחויא היא, ופשטה כרב יהודה אזלא; הלכך קיימא לן כוותיה, וכן פסק הראב"ד ז"ל.
ומיהו רבינו האיי ז"ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא. ומשמע דאינהו מפרשי לה בקמחא דחיטי ממש, בדלא חרכן(?), ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלה והלכך בההיא מסתבר טעמא דרב נחמן, אבל בשלש קליות מסתבר טפי טעמיה דרב יהודה.
ואפשר נמי דסוגיין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא דעלמא כדברי הגאונים ז"ל מדקאמר רב נחמן "בכא איכא עילויא אחריני בפת" - ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחריני. ומכל מקום כולהו פסקי משמע דמיכווני לחדא: דאי של קלי- בורא פרי האדמה כרב יהודה; ואי בקמחא דעלמא- שהכל כרב נחמן. אבל בדשערי אפילו של קלי- שהכל, דהואיל וקשי לקוקני, לא שכיח למיכליה. ובברכה שלאחריה: בין דשערי בין דחטי איכא למימר דמברך מעין שלש דכיון דאילו אפו ליה מברך שלש, כי לא אפו ליה מברך מעין שלש, וכדמשמע לכאורה מפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים דמייתה לה לקמן דקתני "כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת: רבן גמליאל אומר ג' ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש" - דאלמא כל שלא אפאו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש; ואפילו כוסס את החטה ואפילו אכיל קמחא בין דחטי בין דשערי.
ובתוס' אמרו שאינו מברך מעין ג' אלא על שבעת המינין ולא מין דגן או מין דגן דעשאו כעין דייסא ודכותי' שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, הא על מי שמברכין עליו ב"פ האדמה אין מברכין עליו בסופו אלא בורא נפשות; שלא מצינו שתקנו בכ"מ(?) מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפרקין אמרינן "ברכה אחת מעין ג' מאי היא? מחמשת המינין- על המחיה ועל הכלכלה; ושאינו מין דגן- על העץ ועל פרי העץ" - אבל "על האדמה ועל פרי האדמה" לא קאמר. והא דאמרינן לקמן "כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ברכה א׳ מעין שלש", הכי קאמר: דבשלינהו ועבדינהו כעין דייסא, אבל כוסס את החטה או את הקמח שאינו מברך עליו בתחלתו אלא ב"פ האדמה- בסופו בורא נפשות. ותדע לך דההיא ודאי בדבשלינהו מיירי ולא בכוסס חי דהא קתני בהדיא ר"ג אומר ג' ברכות, ואילו בכוסס את החטה אסיקנא לקמן דאפילו ר"ג אינו מברך עליו ג' ברכות, וטעמא דמילתא משום דלא הוי אכילה חשובה כל כך, ואפי קלי. ועוד ראיה מדתנן "הכוסס את החטה מברך עליו בפ"הא. טחנה אפאה בשלה: בזמן שהפרוסות קיימות- בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף ג' ברכות; אין הפרוסות קיימות- בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג - אלמא מדלא קתני הכי בכוסס שמע מינה דוקא בשאפאה ובשלה ושאין הפרוסות קיימות, הא בכוסס לבסוף- אינו מברך ולא כלום. ועוד, דלמה ליה לאשמעינן בשאפאה ובשלה ואין הפרוסות קיימות דברך עליו לבסוף מעין ג', הא אפילו בכוסס חי מברך עליו כן, וכל שכן בשבשלה! אלא דאיכא לדחויי בהא דדילמא הכא איצטריך לאשמועינן דאף על גב דאפאה, כיון דבשלה ואין הפרוסות קיימות לא מברך אחריו ג' ברכות כיון דליכא תורייתא דנהמא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מברכינן מעין ג' בכוסס את החטה לפי שאין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון אלא בורא נפשות מברכין עליה. כ"כ לקמן בשמעתא דדברים הבאים בתוך הסעודה. ומכל מקום אמרו בשם ר"ת ז"ל שמברך לאחריו מעין ג', והמחמיר שלא לכוס כלל לאפוקי נפשיה מפלוגתא- תבוא עליו ברכה. וכענין שאמרו בירושלמי דפרקין "ר' ירמיה בעי אהין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא, מהו מברך עליה בסופא? א"ר יוסה דהכין לא אכל רבי ירמיה סלת מן יומוי", ופירש משום ספק ברכה.
ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כותיה דשמואל: וטעמא דמלתא כדאמרינן דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל שלא מקרי פרי. והלכך אותן השקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה בעודן רכין- לא מברכין עליה אלא שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דקליפתן; וחילופן בשקדים המרים: דקטנים מברכין עליהן בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו, גדולין- ולא כלום, לפי שהן מרים ואינן ראוין לאכילה. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל.
רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והתמרות והקפריסין. ר"ע אומר אין מתעשרין אלא אביונות: ומתני' דקתני "על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה"א" - איכא למימר דאתיא כר' אליעזר ואע"ג דלדידיה אין העלין מתעשרין דלא חשיב להו אפילו כירק, מכל מקום לענין ברכות כיון דמתהני מיניה ונטעי ליה אינשי אפילו אדעתא דהכי רשותא- ברוכי מברך אפילו אעלין בורא פרי האדמה; אבל לענין מעשר דמדברנן לא חייבו אותו על העלין. אבל לר"ע לא אתיא. ולר"ע לא מברך אקפריסין בפ"הע אלא על מה שהוא עיקר הפרי, וכיון דלדידיה אין מתעשר אלא אביונות ש"מ דלא חשיב ליה פרי העץ והלכך אפילו לענין ברכה כן. ותדע לך, דאילו אפשר לחלק בפרי העץ בין ברכה למעשר וערלה מאי קא מותיב ממתניתין דנצפה לרב, דלמא ברכה שאני? והלכך לדידן דקיימא לן כר"ע- אף לענין ברכה לא מברכין אקפריסין בפה"ע אלא בפה"א.
ומקצת ספרים גרסי נמי הכין בהדיא בשלהי שמעתין במסקנא דשמעתא "מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עלויה בפה"ע אלא בפה"א", אבל הראב"ד ז"ל כתב דאינו מלשון הגמ' אלא מהרב בעל ההלכות ז"ל. ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בפה"ע. ואינו מחוור כמ"ש דאם כן לא הוי מותיב מיניה למר בר רב אשי דאכיל את הקפריסין.
קימחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה: פירוש כדין כוסס את החטה דסבירא ליה דאע"ג דאשתני במילתיה קאי. ורב נחמן קאמר שהכל הואיל ואשתני אשתני וסתמא קאמר ומסתמא ודאי בכל קמחי מיירי בין קמח קליות בין קמח דלאו קליות מדנקטינן ליה סתמא ודכולי עלמא כל קמח ראוי הוא לכוס וע"כ לא פליג עליה רב נחמן אלא משום דאשתני אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא אתי עלה מהאי טעמא, ובודאי אם איתא דבקמח קליות איירי כמו שפירשו קצת המפרשים הוה ליה לפרושי בגמרא ומדלא מפרש לה הכי ונקיט לה סתמא ודאי בכל קמח מיירי וכל קמח מודו כולהו דראוי לכוס.
ושמעינן מינה לענין פת שנאפה בשבת לצורך נכרי שהוא מותר לישראל בשבת דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך נכרי נאפה ולא חשו חכמים אלא בעושה לצורך ישראל אבל לצורך נכרי לא חשו כלל לאיסור מלאכה ומשום איסור מוקצה ליכא כיון דמעיקרא קודם שנאפה היה ראוי לכוס. ולענין הלכתא קיי"ל כרב נחמן דכיון דאדחי לההיא דרבא הוה ליה רב יהודה ורב נחמן והלכה כרב נחמן ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא וכל שכן קרא חייא וקמחא דשערי דמברכין שהכל דלא חזו כלל:
מי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית: פירוש זמית מרק שנקרש ודומיא דזומן של צבעים שפירשו בגמ' מיא דחזרא והוא כמו זוהמית על שם שמתקבץ בו זוהמת התבשיל והתם נמי מתקבץ בו זוהמת הצבעים, ויש לפרש ציר מלח:
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות ואוכל הקפריסין: פירוש צלף הוא אילן קטן ונקרא בערבי אל קפ"אר ויש בו ד' מיני אכילה העלין והתמרות והאביונות והקפריסין. התמרות הן כעין גרעינים ונעשים בגוף העץ והן ראוין לאכילה והאביונות הוא הפרי עצמו והקפריס הוא כעין קליפה הגדילה סביב אגוזין:
למימרא דאביונות פירא וקפרס לאו פירא והתנן על מיני נצפה וכו': ה"ה דהוה יכיל לאקשויי א"כ דקפריס לאו פירא מאי איריא בחוצה לארץ אלא דעדיפא מינה אקשי ליה:
ה"א ה"מ לענין מעשר דבארץ גופה דרבנן: פירוש דכל שאר מינין לבר מדגן תירוש ויצהר חיוב דידהו מדרבנן. ואע"ג דבספרי מרבינן להו אסמכתא בעלמא הוא אבל גבי ערלה דבארץ גופה דאורייתא אימא בחוצה לארץ נמי הלכה למשה מסיני הוא אלא דאקיל בה רחמנא דשרא ספיקא וקים להו לרבנן בה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפי' בפלוגתא דיחיד בהדי רבים אשכחן להאי דינא למפסק כיחידאה דמיקל, וההיא דאמרינן בקדושין רב נחמן ורב ענן דאזלי באורחא חזו ההוא גברא דזרע חטי ביני גופני ואמר ליה רב ענן ניתי מר נשמתיה אמר ליה לא צהריתו כלומר לא נתבררה לכם ההלכה כצהרים הא קיי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כלומר אינו חייב עד שיהיו שני מינים לבד מכרם דהיינו החרצן וזה כיון שאינו זורע אלא מין אחד אינו חייב ואם איתא דבכל דוכתא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אמאי הוצרך לומר הא קיי"ל כר' יאשיה לימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהא אשכחן תנא דאומ' דאפי' במין אחד הוי כלאי' והלכה כדברי המיקל שאומר דאין כלאים אלא בשני מינים והאי עובדא בח"ל הואי. יש לומר דקושטא דמילתא אמר ליה דאפי' בארץ גופה קיי"ל כר' יאשיה. ומאי דאמרינן הכא דמעשר נוהג בח"ל ובכמה מקומות בתלמוד מוכח דאין מעשר נוהג בח"ל יש לומר דמקומות מקומות יש ולא אמרו אלא במקומות הסמוכין לארץ אבל בשאר חוצה לארץ לא:
לא יערענו בשמן (לכתחלה) [תחלה] בשבת. פרש"י, דמשהי ליה בגרונו ואינו בולעו, וכיון דלא בלע מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה. ותימ[ה], דמשמע דע"י בליעה מותר, ובסיפא משמע דאפילו בבליעה אסור אלא ע"י אניגרון. וע"ק, מה שפרש"י לכתחלה שלא יתן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה, ואם בא להשהותו ישהנו. ולשון הברייתא משמע דאפילו בליעה אסורא אם לא ע"י אניגרון. הילכך נ"ל לפרש, לא יערענו בשמן, פי' שתיה. וכל דבר שאין דרכו לשתות קרי ליה ערעור, כמו דבר שאין דרכו לאכול קרי ליה כוסס. וה"ק, לא ישתה שמן ואפילו בלעו דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין, דאין דרך לשתות שמן כלל דאזוקי קא מזיק, הילכך אסור משום שחיקת סמנין, אבל ע"י אניגרון מותר לבלעו. ולפרש"י יש לפרש, לא יערענו בשמן לכתחלה, כלומר בשום שמן אסור לערער ולהשהותו בפיו אפי' ע"י אניגרון, דכיון דמשהי בפיו מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד. אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע.
פשיטא מהו דתימא וכו'. תימ[ה], מאי פריך פשיטא, הא לא אתו ר' יוחנן ושמואל אלא לאשמעינן שאין מברכין עליו ברכה בפני עצמה ואע"ג דאשתני לעלויא, דלא הוי כמו יין. דאי אתו לאשמעינן דצריך לברך עליו, א"כ הוה להו למיסר מברכין עליו סתמא. וי"ל, דמ"מ נראה דעיקר מילתייהו לאו לברכה בפני עצמה אתא, דממתניתין שמעינן ליה דקתני חוץ מן היין, דמשמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו. דאי לא אתו אלא לאשמעינן שלא נשתנה ברכתו כמו בשל יין, א"כ הוה להו למימר שמן זית אין מברכין עליו בורא פרי (עץ) הזית. א"נ, שמן איך קאמר ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר מילתיהו לאשמעינן שמברכין עליו, להכי פריך פשיטא וכו'. ה"ר יוסף, וכן פי' הר' אלחנן.
כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"ת, בלא חושש נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו. וי"ל, בהא מילתא דפשיטא היא, אבל הך דלרפואה קא מכוין הוי ס"ד דלא בעי לברוכי, כך פי' ה"ר יוסף. אבל בלשון ה"ג הכתוב בספרים משמע, שאין לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכי דוקא דמיכוין לרפואה ומיתהנא מיניה, אבל אי ליכא רפואה אפילו אם נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר, ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר, והכי מסתבר טפי.
קמחא דחטי. נראה דלא מיירי בקמח הנטחן דק דק שעושה ממנו פת, דאין ראוי לברך עליו בורא פרי האדמה. ולא דמי לכוסס חטה ואורז, דהנהו ראויין לאכול בזה הענין, אבל קמח לא מתאכיל כלל. אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כ"כ, ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין. עי"ל, דמיירי בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות שנתיבשו בתנור, ואותו קמח ראוי לאכילה.
רב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. כתב רב אלפס, ומסתבר כרב נחמן דלא רגילי אינשי למפויי קמחא. וי"א מדסבר ליה רבא כרב יהודה, הלכתא כרב יהודה. אע"ג דרב נחמן דחי לה מסברא, רבא לא קבל סברתו. וגם רב נחמן גופיה לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו, דא"כ הוה ליה למימר מי דמי, התם הוא דרך לאכול שמן ע"י אניגרון, אבל קימחא אין דרך בני אדם לאכול. ואפשר דרב אלפס שפסק מטעם שאין דרך לאוכלו, סבירא ליה [דנחלקו] בקמח שאינו של קליות או שנטחן דק דק, והוסיף סברא זו מעצמו. ולפי זה בקמח של קליות [הלכתא כרב יהודה].
הלכתא כותיה דשמואל. דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל מיניה, כשהוא רך מברכין עליו שהכל. הילכך לולבי גפנים ושקדים כשהן רכין שנאכלין קליפתם החיצונה, לא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, אלא כדי לאכול הגרעינין לכשיגמרו, ומברכין עליהם שהכל. ושקדים המרים כתב בה"ג, קטנים בורא פרי העץ, גדולים ולא כלום, דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים, נטעי להו אינשי אדעתא דהכי. ומיהו בפ"ק דחולין {דף כה:}, אמרינן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים, מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים. ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר [משום אביו], זה [וזה] לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב. הורה ר' חנינא (בצפוני) [בצפורי] כמ"ד זה וזה לפטור. וזה וזה קאי אמרים בין גדולים בין קטנים, ודלא כפרש"י שפי' זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים, וזה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים. דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד.
ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין. אבל עלין לא, אע"ג דחשיבי לענין ברכה היינו משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, אבל לענין מעשר לא תשיבי אפילו כירק. ובשקדים המרים נמי דאע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירא כיון דלא נגמרו, לענין ברכה חשיבי [כיון] דראויין לאכילה קצת ונהנין מהן.
קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וא"ת, הא דאמרינן בספ"ק דקדושין {דף לט.}, רב נחמן ורב ענן הוו קא אזלי באורחא, חזוהו לההוא גברא דזרע חיטי [ושערי] ביני גופנא, א"ל רב ענן ניתי מר נישמתיה. א"ל לא צהירתן [לא] קיי"ל כר' יאשיה (פי' בתמיה) דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואמאי קאמר דקיי"ל כר' יאשיה, אפי' אי קיי"ל כרבנן בארץ הלכה כר' יאשיה בחו"ל מטעמא דכל המיקל בארץ וכו'. וכן בפ' תולין {דף קלח.} דקאמר דלא הוו זרעי כשיתא, דסברי כרבנן דר' טרפון דאמרי דהוי כלאים בכרם. והשתא אע"ג דהוי כלאים בכרם, מ"מ הם לא היו זורעין שני מיני זרעונין עם החרצן, ואפילו אי לא סברי כר' יאשיה בארץ מ"מ בחו"ל הלכה כמותו, כיון דמיקל. הילכך נראה דלא אמרינן כל המיקל וכו' אלא לגבי מין ירק כגון הכא גבי צלף, אבל גבי זריעה אין לפסוק בחו"ל כדברי המיקל בארץ. הילכך הנהו אמוראי דפ' תולין סברי דאין הלכה כר' יאשיה בארץ, הילכך לא היו מקילין כמותו גם בחו"ל. ורב נחמן הוצרך לומר קיי"ל כר' יאשיה אפילו בארץ.
הוה אמינא [הנ"מ] גבי מעשר [אילן] דבארץ גופיה דרבנן. הכא משמע דאפילו מעשר צלף דהוי בארץ דרבנן נוהג בחו"ל. וכן משמע בסוף פ"ק דביצה {דף יב:} גבי מעשר ירק, דקאמר אושפזיכניה דרבה בר חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא דלא מעשרי. והקשה ר"ת מפ"ק דחולין {דף ו:} [גבי] ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו. ואמרינן בעבודת כוכבים {דף נח:} [בפרק] ר' ישמעאל, ריש לקיש איקלע לבצרה, חזינהו דהוי אכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו. אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה. ותירץ, דבחולין (ובפ"ק) [ובפרק ר' ישמעאל בעבודת כוכבים] {דף נ"ח} איירי בדמאי, כדתנן במס' דמאי {פ"א, מ"ג} מכזיב ולהלן פטורין מן הדמאי. וי"מ דהא דאמרינן דחו"ל פטור מן המעשר, היינו שאינו נוהג בה חומרי ארץ ישראל, כדאמרי' בביצה {דף ט'}, תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. ולענין ביטול ברוב, וכמה קולי דמיקל בתרומת חו"ל בבכורות (פ"ק) [פרק עד כמה] {דף כז.}, ולענין [זה] התיר ר' בית שאן. עי"ל, דההוא דחולין ועבודת כוכבים, מיירי במינין שאין רגילין לבא מא"י לחו"ל, דבהנהו לא גזור. אבל במינין הרגילין לבא מא"י לחו"ל, גזרו בהו רבנן אפילו באותן הגדלין בחו"ל. ומה שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות בזמן הזה, דנראה דלעולם לא חייבו תרומות ומעשרות אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל, כגון עמון ומואב ומצרים ובבל פן יבא להקל בפירות ארץ ישראל. וכן מצינו לענין חלה שחלקו בין מקומות הסמוכין לארץ ישראל ובין הרחוקים לענין דין שתי חלות, אבל אנו שאנו רחוקים לא נתחייבנו מעולם. בירושלמי קאמר, רבותינו [שבגולה] (שבארץ ישראל) היו מפרישין תרומות ומעשרות, עד שבאו הרובין ובטלום. מאן אינון רובין תרמני'.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
החושש בגרונו בשבת לא יגרגר את גרונו בשמן שזו רפואה היא וגזרו עליו לשחיקת סמנין, אבל נותן שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע ומכל מקום לא יגרגר:
פירות האילן או פירות הארץ שנכתשו או נטחנו אין כתישתן מפקעת ברכתן מהם אף על משקה היוצא מהן, אבל חיטים ושעורים שאין דרך לאכול קמחן כמות שהוא חי, וכן שאין דרך לכססן כשהן חיין וכן הדלעת שאין דרך לאוכלה חיה, מברך על קמח של חיטים ושל שעורים שאינן אפויות ולא מעורבות במים שהכל שמאחר שאין דרך לאכלן הופקעה ברכתן מהן וחזרו לשהכל, וכן על כסיסת חיטים וכן על הדלעת חיה, אבל כסיסת שעורים אינו מברך כלום שכסיסת השעורים אינו אלא מזיק בעלמא מה שאין כן בכסיסת חיטים שיש בו הנאה קצת ואינו מזיק לעצמו שהרי בענין תרומה אמרו באחרון של יומא [פ"א ע"א] שהוכסס את החיטים משלם קרן וחומש והכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק לעצמו:
ממה שכתבנו למדת שהשמועה מתפרשת בקמח חי ושהלכה כרב נחמן, ולגדולי המפרשים שטה אחרת בזו והוא שהם מפרשים שמועה זו בקמח חרוך ופוסקים כרב יהודה ופסק הדברים לדבריהם הוא שהקמח של חיטים חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים קמחן בשהכל קמח של שעורים חרוכים בשהכל ושאינן חרוכים קמחן בלא כלום, וכן חיטים עצמן שהוא כוססן אם חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים בשהכל, ושעורים עצמן חרוכים בשהכל שאין חרוכים בלא כלום, ונראין הדברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
ולענין ברכה אחרונה מיהא אף בקמח חרוך ואף לדעת האומר בו שמברך ב"פ האדמה כתבו בתוספות שאין מברכין בו מעין ג' ואע"פ שאם לשה ואפאה מברך ג' בזו אינו מברך מעין ג' שכל חמשת המינים אין חשיבותן אלא משום מזון ודוקא כשהן נאכלין בדרך מזון כגון דייסא והדומה לה שמברכים עליו בתחלה בורא מיני מזונות, אבל אלו שתחלתן אינה אלא בבורא פרי האדמה אף סופן אינה אלא בבורא נפשות שאין ברכה מעין ג' אלא על ה' המינים הנאכלים בדרך מזון כגון תבשיל ועל ז' המינים, אבל כל שברכתו בורא פרי האדמה אין ברכתו אלא בבורא נפשות, ומה שאמרו למטה [ל"ז ע"א] כל שהוא מין דגן ולא אפאו מעין ג', פירושה בבישול עד שר"ג חלק בה לומר ג' הא כסיסה לא, וכן אמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ואלו בכוסס לא, וקצת רבני צרפת מצריכים בה מעין ג' ואין דבריהם נראים, ומה שנתגלגל כאן במלח וזמית יתבאר למטה:
חריות הנעשות סביב הדקל סמוך לארץ ומתחדשים בה בכל שנה ובני אדם אוכלים אותם תוך שנתם ולזמן שנה הם מתקשין ואינן ראויין לאכילה הואיל וסופן להקשות ושאין אדם נותן לב בשעת נטיעת הדקל שיהא דעתו לאותן חריות כלל וכן שאינו גוף הפרי אין מברכין עליהן אלא שהכל, וכן הדין לדעתי בלולבי גפנים הנקראים בורו"ץ, ומכל מקום אם אכלן אחר שנתקשו אינו מברך כלום, וכן הדין בעלין על דרך זה שאם דרך לאכלן ברכותן מברך עליהם שהכל, ובנתקשו לא כלום, אבל דבר שסופו להקשות אלא שאדם נוטעו על מנת לאכלו רך כגון צנון וכגון עלין ותמרות ר"ל קפרס או צלף מברך עליו ב"פ האדמה, וכן קצת אילנות שחריות שלהם או עלין שלהם ראויות לאכילה ברכותן ושהאדם נותן לב בשעת נטיעת האילן באכילתן או מצד חשיבות דברים אלו אצל בני אדם אם מצד גריעות האילן שאינו חשוב כל כך שיתיאשו מכל הדברים שבו מפני פריו, מברך עליהם ב"פ האדמה, אבל לא ב"פ העץ שאין מברכים ב"פ העץ אלא על מה שהוא בכלל פרי גמור, ומכל מקום קליפות הראויות לאכילה כשהן רכות כגון קליפות שקדים רכים וכיוצא בהן הנאכלין כשהן רכין כלן בכלל פרי הם, ומברכים עליהן ב"פ העץ ואע"פ שסוף הקליפות להתקשות, וכן גרעינים דאפרסקין וכיוצא בהן הנאכלים כשהן רכין כלן בכלל פרי הן ומברך ב"פ העץ, ויש חולקים בזו מטעם אחר והוא מפני שאין אכילתן חשובה כלום ופסקוה בשהכל וכן בבסר, ומכל מקום שקדים המרים שאינן ראויות אלא בקטנן מברך עליהן בקטנן ב"פ העץ ובגדולתן לא כלום, ובבוסר מיהא אין דבריהם נראים אלא כדעת התוספות שכתבו שעד שאינו כפול הלבן מברכים עליו ב"פ האדמה דומיא דקפריסין ומשהוא כפול הלבן ב"פ העץ, ושאר כל האילנות משעה שיוציאו אע"פ שהם קטנים מאד, אלא שבג' אילנות שנתנו בהם שיעור בפרט שיעורם לברכה גם כן כאותו שיעור, והם החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו והזתים משינצו.
אילן א' יש ששמו צלף או נצפ"א ובלע"ז קפרי"ס ויש בו ד' דברים וכלן ראויין לאכילה בעודו רך והן עלין וכעין תמרות דקות העשויות על העלין ושניהם נקראים שותא והפרי עצמו והוא נקרא אביונה וכן הוא נקרא פרחא ובטניתא וקליפה שעל הפרי והוא הנקרא קפריס והיאך הוא דינן, עלין ותמרות אין בהם משום ערלה ומברך עליהן ב"פ האדמה, קפריס אין בהם משום ערלה ואע"פ שעלרה נוהגת בשומר לפרי כפרי עצמו אין זה שומר לפרי שלא נקרא שומר לפרי אלא כל קליפה שאם אתה מסירה מעל הפרי אין הפרי מתקיים כראוי אבל קפריס אין האביונה לוקה כלל בהסרת הקפריס והלכך אין בו משום ערלה, ומאחר שאין בו משום ערלה אין בכלל פרי ואין מברכים עליו ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה, וגדולי המפרשים חולקים לומר שמברכים עליו ב"פ העץ מכל מקום ואף הקפריס ש לערלה לא הותר אצלם אלא בחוצה לארץ מפני שהיא ספק, אבל בארץ ישראל אסורים, וכן השקדים הרכים שקליפתן נאכלת והפרי שבתוכם אינו נגמר נראה שמברך ב"פ העץ, אביונה עצמה יש בה משום ערלה ומברכים עליה ב"פ העץ, וכן לענין מעשר אין הקפרסין חייבים במעשר וכל שכן עלין ותמרות ואינו מתעשר אלא אביונות בלבד, ושמא תאמר עליהן מיהא יתעשרו מדין ירק אינו כלום שמעשר ירק אינו אלא מדברי סופרים ולא גזרו אלא בירק הגדל על הארץ אבל שבאילנות לא גזרו, מעשר פירות זה אינו אלא מדרבנן אפילו בארץ שלא נתחייב במעשר מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ואע"פ שרמזוה מהמקראות כמו שאמרו בספרי כל תבואת זרעך על לרבות שאר פירות, קראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבנו ברביעי של ע"ז, אע"פ שגדולי המחברים כתבוה בשטה אחרת ואף בחוצה לארץ נוהגים מעשר פירות מדרבנן ואע"פ שהתבאר במקומות שאין דין מעשר פירות בחוצה לארץ כלל כמו שאמרוה במסכת ע"ז בבצרה ובראשון של חולין בבית שאן פרשוה חכמי צרפת דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג, וגדולי המחברים מפרשים שבסביבות לארץ ישראל כגון שנער ומצרים וארם צובה ועמון ומואב נוהג, אבל שאר המקומות שהם רחוקים אינו נוהג:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
פיטמא של רמון - שהוא כעין פי הדד בראש הרמון:
מצטרפת - פירוש לטמא אוכלים בכביצה:
והנץ שלו - פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף:
קימחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה - פירוש כדין כוסס את החטה דסבירא ליה דאף על גב דאשתני במילתיה קאי:
ורב נחמן קאמר שהכל - הואיל ואשתני אשתני. וסתמא קאמר ומסתמא ודאי בכל קמחי מיירי בין קמח קליות בין קמח דלאו קליות מדנקטינן ליה סתמא ודכולי עלמא כל קמח ראוי הוא לכוס. ועד כאן לא פליג עליה רב נחמן אלא משום דאשתני אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא אתי עלה מהאי טעמא. ובודאי אם איתא דבקמח קליות איירי כמו שפירשו קצת המפרשים הוה ליה לפרושי בגמרא ומדלא מפרש לה הכי ונקיט לה סתמא ודאי בכל קמח מיירי וכל קמח מודו כולהו דראוי לכוס. ושמעינן מינה לענין פת שנאפה בשבת לצורך נכרי שהוא מותר לישראל בשבת דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך נכרי נאפה ולא חשו חכמים אלא בעושה לצורך ישראל אבל לצורך נכרי לא חשו כלל לאיסור מלאכה. ומשום איסור מוקצה ליכא כיון דמעיקרא קודם שנאפה היה ראוי לכוס. ולענין הלכתא קיימא לן כרב נחמן דכיון דאידחי לההיא דרבא הוה ליה רב יהודה ורב נחמן והלכה כרב נחמן. ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא. וכל שכן קרא חייא וקמחא דשערי דמברכין שהכל דלא חזו כלל:
מי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית - פירוש זמית מרק שנקרש ודומיא דזומן של צבעים שפירשו בגמרא מיא דחזרא והוא כמו זוהמית על שם שמתקבץ בו זוהמת התבשיל והתם נמי מתקבץ בו זוהמת הצבעים. ויש לפרש ציר מלח:
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות ואוכל הקפריסין - פירוש צלף הוא אילן קטן ונקרא בערבי אל קפא"ר. ויש בו ארבעה מיני אכילה העלין והתמרות והאביונות והקפריסין. התמרות הן כעין גרעינים ונעשים בגוף העץ והן ראויין לאכילה. והאביונות הוא הפרי עצמו. והקפריס הוא כעין קליפה הגדילה סביב אגוזין:
למימרא דאביונות פירא וקפרס לאו פירא והתנן על מיני נצפה וכו' - הוא הדין דהוה יכיל לאקשויי אם כן דקפריס לאו פירא מאי איריא בחוצה לארץ. אלא דעדיפא מינה אקשי ליה:
הוה אמינא הני מילי לענין מעשר דבארץ גופה דרבנן - פירוש דכל שאר מינין לבר מדגן תירוש ויצהר חיוב דידהו מדרבנן. ואף על גב דבספרי מרבינן להו אסמכתא בעלמא הוא. אבל גבי ערלה דבארץ גופה דאורייתא אימא בחוצה לארץ נמי [דהא] הלכה למשה מסיני הוא אלא דאקיל בה רחמנא דשרא ספיקא וקים להו לרבנן בה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ואפילו בפלוגתא דיחיד בהדי רבים אשכחן להאי דינא למפסק כיחידאה דמיקל. וההיא דאמרינן בקדושין רב נחמן ורב ענן דאזלי באורחא חזו ההוא גברא דזרע חטי ביני גופני ואמר ליה רב ענן ניתי מר נשמתיה. אמר ליה לא צהריתו כלומר לא נתבררה לכם ההלכה כצהרים הא קיימא לן כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כלומר אינו חייב עד שיהיו שני מינים לבד מכרם דהיינו החרצן וזה כיון שאינו זורע אלא מין אחד אינו חייב. ואם איתא דבכל דוכתא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אמאי הוצרך לומר הא קיימא לן כר' יאשיה לימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. דהא אשכחן תנא דאומר דאפילו במין אחד הוי כלאים והלכה כדברי המיקל שאומר דאין כלאים אלא בשני מינים והאי עובדא בחוצה לארץ הואי. יש לומר דקושטא דמילתא אמר ליה דאפילו בארץ גופה קיימא לן כר' יאשיה. ומאי דאמרינן הכא דמעשר נוהג בחוצה לארץ ובכמה מקומות בתלמוד מוכח דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ. יש לומר דמקומות מקומות יש ולא אמרו אלא במקומות הסמוכין לארץ אבל בשאר חוצה לארץ לא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה