שולחן ערוך אורח חיים רד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · רד · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה ופת שעפשה. ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו ועל הגובאי ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמהין ופטריות ועל קורא,

הגה: שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיט"ו (טור).

ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם ועל חזיז והוא שחת ועל קרא חיה ועל קימחא דשערי ועל שכר תמרים ושכר שעורים ועל מי שעורים שמבשלים לחולה ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים ועל שבת שקורין אניט"ו (רוצה לומר אני"ס) ועל כמון וכסבור (דלטעמא עבידי ולא לאכילה) ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות מברך שהכל:

מפרשים

מגן אברהם

(א) ונתקלקל:    קצת דאלו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל (ב"י):


(ב) ונובלת וכו':    וב"ח פסק דה"ה אם נפלו מן האילן קודם גמר בישולן:


(ג) המרק:    של בשר (ל"ח) ועיין סי' ר"ב סי"א:


(ד) כמהין ופטריות:    מן האויר הם גדלים:


(ה) קורא:    לא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ:


(ו) בקליפיהם:    ל"ד לבוסר שמברכין בפה"א בסי' ר"ב ס"ב דהכא עיקר אכילתם הוא הקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה (רשב"א סימן תכ"ח):


(ז) שחת:    תבואה שלא הביאה שליש משום דלא גמר פרי מברכין שהכל דנחית חד דרגא ועיין סי' ר"ב ס"ב וא"כ ה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא שהכל:


(ח) קמחא דשערי:    בגמרא אמרינן הואיל ואשתני ול"ד לשמן זית דאף על גב דאשתני מברך בורא פרי העץ דהתם לית ליה עלויא אחרינא ועיקר הפרי לכך נטעו מתחלה משא"כ בשעורים דאית ליה עלויא אחרינא בפת הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא מהו דתימא כיון דקשה לתולעים לא לברוך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנא' מיניה בעי ברוכי ועיין סי' ר"ח סד"ה:


(ט) שכר תמרים כו':    קשה מ"ש ממי הפירות שמברך בפה"ע להרא"ש כמ"ש סימן ר"ב ס"ז ואפשר דשאני התם שנרגש טעם הפירות במים משא"כ בשכר אין טעם התמרים והשעורין נרגשין כלל אלא טעם אחר לגמרי (ב"ח) ובתשובת מהר"מ סימן קנ"ד כתב דהתם מיירי שהמים עבים ביותר ויש ממשות מחמת השלקות ועמ"ש סימן ר"ה ס"ב תירוץ אחר, והע"ת כתב ונתבטלו השעורים בששה חלקים ולא דק דדוקא גבי יין אמרינן כן עס"ק ט"ז:


(י) עשבי דדברא:    לא חשיבי והאר"י בירך על של עץ בפ"הע ועל של אדמה בפ"הא (הכוונות):


(יא) דלטעמא עבידי:    וצל"ע מ"ש מבשמים יבשים כגון פלפל וזנגביל וציטואר ונעגלי"ך שאם אכיל להו בעינייהו אין מברכין עליהם כלום וכו' (ב"ח) וע"ש שנדחק ולא ידענא היכן דמיוניה די"ל דדוק' הנך דלא חזי לאכילה בעינייהו אין מברכין דהא האוכלן ביה"כ פטור משא"כ אני"ס ואליינד"ר דמתוקין לחיך לכן מברכין שהכל דהא פשיט' דהאוכלן ביה"כ חייב עיין בגמ' וכ"כ סוף סימן ר"ב סי"ח גבי פלפלין אף על גב דעבידי לטעמא מברכין בפה"א עמ"ש שם:


(יב) שיערבו במים:    אף על פי שעיקר כונתו לאכיל' החומץ כגון ששיני' כואבין לו אפ"ה מברך שהכל דברכת החומץ הוא שהכל:

באר היטב

(א) גבינה:    אם בירך על גבינה בפה"א לא יצא. הלק"ט ח"א סי' רל"ח.


(ב) ונתקלקל:    היינו קצת דאילו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל. ב"י.


(ג) ועל המרק:    של בשר דמרק של פירות ע"ל סי' ר"ב.


(ד) כמהין ופטריות:    מן האויר הם גדילים.


(ה) ועל קורא:    דלא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ס שוטי"ן יש חילוק דאותם שהם נזרעים בגינה יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו לאוכלן חיים אבל אותן שזורעים בשדות להניח עד שיתקשה ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א אלא שהכל עד אחר בישולם ט"ז ע"ש ובתשובת פנים מאירות סימן ס"ה חולק וכתב דאין לחלק ועל כולם מברך בפה"א.


(ו) שעורים:    ועל הקאו"י וט"ע נמי שהכל עיין לעיל סי' ר"ב סעיף קטן י"ט.


(ז) עשבי דדברא:    דוקא בעשבים אמר כן דאינם חשובים מצד עצמן ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה. אבל פירות טובות כגון יגדע"ס מאלינא"ש יש לברך עליהם כמ"ש בסי' ר"ג ס"ק א'.


(ח) אני"ס:    ואם שלקו מברך על מימיו בפה"א. מ"א ס"ק י"ד ע"ש.


(ט) כמון:    קימ"ל בל"א.


משנה ברורה

(א) ופת שעיפשה - ונתקלקל קצת עי"ז דאלו נתקלקל לגמרי ולא חזי לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל וכדלקמיה לענין תבשיל:

(ב) ונתקלקל - מיירי ג"כ שנתקלקל קצת ולא לגמרי דאל"ה אפילו שהכל לא שייך לברוכי [ב"י]:

(ג) שבשלם ושרפם וכו' - היינו ע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לגריעותא ועיין מה שכתבנו לעיל בסי' ר"ב ס"ט במ"ב ובה"ל:

(ד) ועל הגובאי - הוא מין חגב טהור ולאפוקי מר' יהודה דאמר שם במשנה כל שהוא מין קללה [שעל הקללה הם באין] אין מברכין עליו:

(ה) ועל המלח - הואיל ויש לו מזה עכ"פ הנאה קצת כשנותן לתוך פיו:

(ו) ועל המרק - של בשר דאלו של פירות וירקות תליא בפלוגתא עיין בסימן ר"ב סעיף י' וי"א:

(ז) כמהין - אותן שמצויים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ ופטריות גדילים על העצים:

(ח) שהוא הרך - של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה הנוסף בשנה זו רך וחזי לאכילה ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ:

(ט) הניתוסף וכו' - דאע"ג דגידולו מן הארץ אפ"ה לא מברכינן עליה אפי' בפה"א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך דממעט ענפי האילן אלא שיתקשה ויעשה עץ ויגדל פרי. כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין מברך בפה"א אפילו על השרביטין לבד דע"מ כן נזרעו אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלין מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין שהכל ואם בשלן בפה"א ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם [שע"ת] אמנם לענין השרביטין יש דעות בין האחרונים כשאוכלן לבדן בלא הקטניות אם יברך עליהן בפה"א או שהכל וע"כ טוב לכתחלה ליזהר שיאכלן עם הקטניות ויברך על הקטניות לבד בפה"א ולא יברך עוד על השרביטין ואם אירע שאוכל השרביטין לבד יברך שהכל:

(י) לולבי גפנים - גם בזה הטעם כמו בקורא:

(יא) מתוקים - ושקדים מרים עיין לעיל בסימן ר"ב ס"ה:

(יב) כשהם רכים בקליפיהם - ואף דקיי"ל לעיל בסימן ר"ב ס"ב בשארי כל האילנות דמשיוציאו שום פרי חשיב תיכף פרי שאני התם דהוא נהנה מגוף הפרי שנוטעין אותו מחמתו אבל הכא בשקדים מתוקים בקטנותם אינו נהנה מן הפרי רק מהקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה אלא אדעתא דגרעיניהן כשיתבשלו ודמי לקורא הנ"ל:

(יג) שחת - תבואה שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל [מ"א וש"א]:

(יד) חיה - שהוא טוב מבושל יותר מחי וע"כ כשאוכלה חי נשתנית ברכתו לשהכל וכדלקמן בסימן ר"ה ס"א:

(טו) קמחא דשערי - אפילו הנעשה משבלים שמיבשין דטובים לאכילה קצת ול"ד דשערי דה"ה קמח של כל ה' מיני דגן כמבואר לקמן בסי' ר"ח ס"ה והאי דנקט דשערי דסד"א הואיל וקשה לתולעים שבמעים לא יברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי [גמרא]:

(טז) ושכר שעורים - הואיל והוא צלול ועומד לשתיה אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ אלא על מאכל כמ"ש בסימן ר"ח ס"ו ומשמע בתוספות דף ל"ח ד"ה האי דאפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס ג"כ לא מברכינן עליה אלא שהכל נ"ב:

(יז) ועל מי שעורים וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל שלא נעשה כ"א לשתיה:

(יח) עשבי דדברא וכו' - ואפילו הם טובים לאכול כמו עשב שקורין [שצאוו"ע] שהן עלים חמוצים ואפי' לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו חשוב כ"כ לפרי אבל על שאלאטען וכיו"ב שנזרעו מברכין בפה"א [ח"א]:

(יט) שאינם נזרעים - ודוקא בעשבים דאינם חשובין מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה אבל פירות שהן טובים למאכל אפילו גדלים ביערים מאליהן כמו פזימקע"ס וכדומה יש לברך עליהן בפה"א:

(כ) ועל כמון - קימ"ל. וכסבור אליינדר"י בלעז:

(כא) דלטעמא עבידי וכו' - ומיירי בין ברטובין ובין ביבשין. וכן אם רקחן בדבש נמי שהכל [א"ר ופמ"ג]:

(כב) ולא לאכילה - אכן אם שלק את האני"ס מברך על מימיו בפה"א דלהכי קיימא להטעים דבר המתבשל בו:

(כג) עד שראוי לשתות - דאף דמתחלתו היה יין כיון שנשתנה ונעשה חומץ אבד מעלתו:

ביאור הלכה

(*) ופת שעיפשה:    עיין במ"ב ודע דמבואר ברמב"ם דכל אלו שברכתן שהכל ברכה אחרונה שלהם בנ"ר ומוכח שם דגם על הפת שעיפשה קאי ולכאורה כיון דעדיין חזי לאכילה קצת איך יפטר מברכת המזון דבשלמא לענין ברכת המוציא שהיא דרבנן כיון דלא חשיבי אמרו שיברך רק שהכל אבל לענין בהמ"ז שהיא דאורייתא איך נפקע חיובו והלא עכ"פ ע"י הדחק חזי למיכליה והלא בגמרא ל"ו ע"ב מדמי ברכה ליוה"כ ולענין יוה"כ משמע ביומא לכאורה דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה מדאמר שם [פ' ע"ב] דכשאכל לולבי גפנים חייב ומסתברא דלולבי גפנים לאו אכילה גמורה היא אלא ע"י הדחק וכן מוכח בהדיא בסימן ר"ב ס"ב דלענין ברכה שמה אכילה ומברך עליה ברכתה הראוי' לה ובעניננו משום דלא חשיבא גרעו מדרגתה אבל לא מסתברא דמשום הכי יהיה פטור לגמרי ואולי י"ל דדוקא כשלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא מדרבנן בעלמא אבל כשאכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מדאורייתא חייב לברך בהמ"ז כיון דע"י הדחק חזי לאכילה ואף דמתחלה בירך שהכל לית לן בה וכעין מה שפסק השו"ע לענין פת כיסנין בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וצ"ע למעשה:.





▲ חזור לראש