ט"ז על אורח חיים רד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
(א) ופת שעיפשה. בברייתא חשיב עוד ויין שהקרים ופי' בטור דהיינו ריחא חמרא וטעמיה חלא ופי' ב"י דאלו להיפך שטעמו חמרא הא הוה יין גמור ומברך בפה"ג וכמ"ש כאן בס"ג ונר' פשוט דהך שהקרים אין פירושו מה שאנו קורין קאני"ק בל"א דאותו כשר אפי' לקידוש כדאי' סי' ער"ב ביין שבפי החבית אע"פ שיש בו קמחין וכו' והיינו שמסנן אותו כמ"ש רמ"א סי' ער"ב אלא הך הקרים הוא גרע טפי כדאי' בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ה) דאר"ח חמרא דאקרים ל"ל ופרש"י דהיינו כוססת דמתני' שהוא בעצמו רע ביותר ואותו ודאי פסול לקידוש ואפי' בפה"ג אין מברכין עליו והיינו ריח' חמרא וטעמיה חלא ומו"ח ז"ל כתב דהקרים היינו קאני"ק ופסול לקידוש ולא דק בזה ועמ"ש סי' ער"ב בס"ב:
(ב) שנשתנה צורתו ונתקלקל. פי' ב"י דנתקלקל קצת דאלו לגמרי כיון דלא חזי לאכיל' אין מברכין עליו כלל:
(ג) ונובלות כו'. אזיל לטעמיה שכ' בב"י בסימן ר"ב וז"ל כ' רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל עכ"ל. וכתב ב"י ולא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות היינו בושלי כמרא פירש"י כמו שרופי חמה שבישלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם וא"כ אינם ענין לשלא נגמרו בישולם עדיין עכ"ל ב"י. ויש לתמוה עליו מאוד מה חשב בזה להשיג על הר"ר ירוחם טפי מן הטור שכ' כאן ג"כ הכי וז"ל ועל הנובלות והם מין תמרים שאין מתבשלין על האילן עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"ח מברכות דנובלות היינו פגים ובכ"מ לא כתב שם כלום וכן כאן בסי' זה בטור אולי שגיאה היא ובאמת לק"מ דבגמרא אמרי' ללישנא קמא דנובלות היינו בושלי כמרי לחד מ"ד ולאידך מ"ד הוי תמרי דזיקא דנפלה ברוח והיינו שלא נתבשלו על האילן ופרכינן להאי לישנא מדאר"י כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו ואי תמרי דזיקא מאי מין קללה אשארא פירש"י דר"י לא פליג אנובלות רק אחומץ וגובאי ואח"כ יש עוד ב' לשונות בגמ' וללישנא בתרי אמרי' בשלמא למ"ד תמרי דזיקא היינו כו' אלא למ"ד בושלי כמרי ניתני כו' ואסיקנא ליה בקושיא נמצא דמ"ד תמרי זיקא ניחא במסקנא אליביה ונראה דלא חש האי לישנא למה דמקש' בלישנא קמא מאי מין קללה דהאי לישנא ס"ל דזה המין שאינו יכול להתבשל על האילן ודאי נחשב מין קללה ושפיר חולק ר"י וקי"ל כת"ק וע"כ שפיר פסקו ופירשו דנובלת היינו תמרי דזיקא דהיינו כלישנא בתרא שהוא נראה מסקנת התלמוד ותו דלענין דינא גם ללישנא קמא הוה תמרי דזיקא ברכתו שהכל לדברי שניהם דר"י לא פליג בזה ואין מקום אתי ליישב דברי הב"י במה שהשיג דוקא על הר"ר ירוחם והעיקר באמת כן ומ"ש כאן כמ"ד בושלי כמרי לא דק גם מו"ח ז"ל השיג על הב"י מטעם אחר:
(ד) ועל קורא. הטעם דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי למיכליה כשהוא רך אלא יניחנו עד שיתקשה ויעשה תמרים לאו פירא הוא. ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ז שוטין יש חילוק דאותן שהן נזרעים בגנות ע"מ לאוכלן חיים בשרביטיהן יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו אבל אותם שזורעים בשדות להניח עד שיתקשו ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א מה שעוקרין מהם כשעודם רטובים ולחים דלא נטעי אדעתא דהכי אלא יש לברך עליהם שהכל אפילו אם יתקשו דאז הם טובים במבושלים דוקא ע"כ לא יברך רק שהכל עד אחר בישולם כנלע"ד:
(ה) כשהם רכים. אבל לא נטעי אותם אדעתא דהכי אלא שיגדלו ויתקשו ויעשו פרי בתוכם הלכך ברכתם שהכל:
(ו) ועל קימחא דשערא. עסי' ר"ח:
(ז) ושכר שעורים. וא"ת הלא השעורים עיקר ומשתני' לעלויא וי"ל דאית להו עלויא אחרינא בפת א"נ כיון שהמשקה צלול עיקרו ע"ש המים ול"ד להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים לפי שאין כאן אלא טעם בעלמא כ"כ ב"י והתו' והרא"ש ול"ד זה לפירות שבישלם במים דלעיל סימן ר"ב דלהרא"ש מברך עליהם כמו על הפירות כיון שנכנס הטעם בהם דשם נכנס טעם הפירות ממש במימיהן על ידי הבישול מה שא"כ כאן שאין טעם השעורים עצמם בשכר וזה דומה לדבש היוצא מן התמרים דלעיל דהיינו שלא ע"י בישול:
(ח) ועל עשבי דדברא. נראה דדוקא בעשבים אמר כן דאותן של השדה אינם חשובים מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלי זריעה אבל פירות טובות כגון יאגדי"ש מלונ"ש יש לברך עליהם בורא פרי האדמה וראי' ממ"ש מהר"מ בברכות שלו וז"ל ועל התותים הגדלים בסנה ובעשבים שקורין ברו"ן בער בל"א ופרי אדום הנקרא ערפ"ר כתוב בתו' שיש לברך בפה"ע. אבל הר"ר יוסף כת' שיש לברך בפה"א כו' עכ"ל ופירות אלו הם אינם נזרעים ואפ"ה הם שייכים למר להעץ ולמר להארץ דשם פרי עליהם ועמ"ש בסי' י"ג ס"א לענין אילן סרק דחד ענינא הוא עם הך דהכא:
(ט) ר"ל אני"ס. נ"ל דזנגביל רטיבתא הוא נוח לאכילה טפי מן עני"ס וכמו דהכא דהיינו קימ"ל בל"א וע"כ בזגנביל רטוב אמר לעיל דברכתו בפה"א:
סעיף ה[עריכה]
(י) שמרי יין. פי' דלא רמי בהו מיא אבל בדרמו מיא מבאר דינו אח"כ:
סעיף ו[עריכה]
(יא) ואין לברך בפה"ג. נראה שצ"ל [בפה"ע] שכן איתא בב"י בשם הרשב"ץ שכ' בזה היה נרא' להלך אחר הרוב ויש להרהר בזה משום דתאנים כל כחם בהם וכתב שאינו סומך לברך עליו בפה"ג עכ"ל משמע דעכ"פ יברך בפה"ע דממ"נ פרי העץ הוא. ובלבוש ראיתי שכת' ואינו מברך בפה"ג אלא שהכל עכ"ל ואינו נכון לע"ד דשהכל מאי עבידתיה כאן דאלו לא היו התאנים היו מברך בפה"ג ועכשיו למה יגרע מכח התאנים שברכתן בפה"ע אלא פשוט שיברך בפה"ע:
סעיף ח[עריכה]
(יב) אם אנסוהו כו'. לעיל סי' קצ"ו ס"א ביררנו הדברים דקי"ל כהראב"ד באוכל איסור בשוגג יברך אחריו וכן במקום סכנה יברך תחיל' וסוף כיון שאכילה זו חשוב' לו כהיתר ופסק הרב רמ"א שפסק באנסוהו לאכול דאינו מברך והוא דעת אוהל מועד בב"י ואח"כ פסק הש"ע דהאוכל איסור מפני הסכנ' מברך עליו לא כת' רמ"א ע"ז כלום והוא תמו' מאוד בעיני דדא ודא אחת היא ומאן דאמר הא לפטור לא אמר הא לחיוב כנלע"ד וע"ל סי' קצ"ו:
סעיף י[עריכה]
(יג) הרי הוא כשאר דבש. נתבאר לעיל סי' ר"ב ס"ח דאין חילוק בין אם יוצא ממילא או ע"י כתישה והטעם דאין שם טעם התמרי' ול"ד לבשול התמרים או שאר פירות דנתבאר ג"כ שם סי"א:
סעיף יא[עריכה]
(יד) חבושי' או גינדא"ש כו'. כדי לבאר ענין זה בס"ד ועוד סי"ב נביא דברי הטור וז"ל ועל המורב"א המרוקח בדבש היה נ"ל לברך עליו שהכל בין אם הי' עשוי מחבושי' או מוורדי' או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר אע"ג דכתיבנ' לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ול"ד להומלתא כו' עד והנני מבטל דעתי מפני דעתם. בגמ' איתא וביומא דף פ"א אמר רבא כס פלפלין או זנגבי"ל בי"כ פטור פירש"י שאין זה דרך אכילתו והאמר ר"נ האי הומלתא דאתי מבי הנדוא' שרי פירש"י שמפטמי' בשמי' כתושים בדבש (וכתב ב"י דהיינו זנגביל מרוקח עסי' ר"ג) שרי משום בישול עכו"ם שנאכל כמות שהוא חי ומברכין עליה בפה"א אלמא נאכלת כשהיא חיה ל"ק הא ברטיבתא הא ביבשתא נמצא לנו דהאי הומלתא מיירי ברטיבתא ואם כן אין לנו ראיה ליבש דמברך עליה בורא פה"א אחר הריקוח בדבש אלא דהוא פשוט שאין חילוק בזה לענין ברכה דכיון שבא לידי אכילה מברך עליה בפה"א כמו שאר דברי' שטובי' יותר אחר הבישול ולא מחלקים בין רטוב ליבש אלא לענין בישול עכו"ם דמותר דוקא ברטוב כיון שנאכל כשהוא חי אבל ביבש אסור משום בישול העכו"ם אא"כ בישלו ישראל ואז מברך עליה בפה"א ובזה נבאר דברי הטור במחלוקותו עם חביריו דזה פשוט אם בא לתקן דבש ונותן בו בשמים כתושים ועיקר אכילתו הוא הדבש שאינו מברך כי אם על הדבש והבשמים טפלים לו ואם עיקר האכילה היא הבשמים כגון שיש מהם הרבה ומרקחם בדבש פשיטא שמברך כברכת הבשמים והיינו הומלתא דבגמרא שזכרנו כי פליגי הטור וחביריו באם עושה אכילה מן וורדים או כיוצא בהם שאין בהם שום טעם אלא אחר הריקוח בדבש דהטור ס"ל שאין זה דומה לאגוז המטוגן בדבש שברכתו בורא פרי העץ דהאגוז הוא שלם דהיינו שלא נכתש ונשאר שמו עליו משא"כ בהנך וורדים שנכתשו ואין תוארם כבתחלה כלל וג"כ ל"ד להומלתא דהיינו בשמים כתושי' דהבשמים הם נותנים טעם בדבש ונרגש הרבה ע"כ ברכתו כבשמים כיון שעיקר אכילתו הם הבשמים משא"כ בוורדים שאין נרגש טעם הוורד בדבש ואינו עשוי רק למאכל ע"י הדבש שהוא עיקר גרם המאכל ע"כ הדבש עיקר וחביריו אומרים שאין חילוק בין וורדים לבשמים כתושים ותרווייהו בכלל הומלת' דבגמרא והדבש הוי טפל אע"ג שהוא גורם המאכל מ"מ הוי כמבשל במים דהמים גורמים המאכל ואפ"ה אין מברכין עליהם כי אם על המאכל עצמו ה"נ יברך על הוורדים בפה"א ואע"ג שהם גדלים על עץ מ"מ הם אינם עיקר הפרי כי יש לאותו עץ פירות אחרים והוורדים הם כמו פרחים שלנו ופסק כאן כן כי הטור עצמו ביטל דעתו נגד חביריו אלא דקי"ל כמ"ש הטור וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גרסאות הומלתא שהכל עכ"ל דלפי גי' זו קשה מאי מוכיח בגמרא דנאכל כמות שהוא חי מדשרי' משום בישול עכו"ם דלמא לא נאכל חי ואפ"ה שרי דהדבש עיקר ולענין בישול עכו"ם אזלינן בתערובות בתר העיקר כמבואר בי"ד סי' קי"ג וע"כ ברכתו שהכל כמו הדבש ולא אזלינן בתר הבשמים הכתושים שהם טפלים לגבי דבש וכמו שסובר הטור לענין וורדים בשלמא לגי' דבפה"א לק"מ דע"כ הבשמים שהם הזנגביל עיקר מדמברכים עלייהו בורא פרי האדמה ממילא צריך אתה לומר דנאכל כמו שהוא חי דאם לא כן היה אסור משום בישול עכו"ם אבל לגי' זו דשהכל ודאי קשה:
(טו) של ורדים. נראה דקליפת מראנצי"ן שמרקחין אותו בדבש יש לברך עליה בפה"א וראיה מדאיתא בכ"מ דף ל"ה גבי קפריסין שהוא קליפה של הפרי דמדלערלה לא הוי פרי גבי ברכות נמי לא הוי פרי ולא מברכין עליה בפה"ע אלא בפה"א ואע"ג דהתוספות והרא"ש לא גרסי זה וס"ל דגבי ברכות נמי מברכין בורא פרי העץ הטור כת' לפסוק הגירסא שזכרנו וכ"פ הש"ע דיש לברך בפה"א ואם כן ה"ה נמי בכל הקליפות וא"ל דהא אמרי' שם בגמרא דקפריסין לא הוה שומר לפירי כיון דאי שקלת לה לא מיית הפרי משא"כ בשאר קליפות דאי שקלת לה מיית הפרי ממילא הוה הקליפה שומר לפירי וא"כ קליפת מראנ"ץ נמי אי שקלית לקליפה מיית המרא"נץ והוה שומר לפירא הא לאו מילתא היא דע"כ לא אמרינן שם דשומר הוה כפרי אלא לענין ערלה דיש בה רבוי דאת פריו דמרבינן אפילו הקליפה כדאיתא בי"ד סימן רצ"ד אבל באמת לאו פרי היא מצד עצמה ומ"ה לא שייך בורא פרי העץ אפילו בקליפה שהיא שומר ואע"ג דבגמרא שזכרנו יליף הברכה מדין ערלה היינו לענין לאו פירא דהוה כ"ש בברכם אבל לענין יש פירא אין ללמוד ברכה מערלה וראיה מדברי התוס' שם בהא דתני' קליפי אגוזים וגרעינים חייבים. וכתבו התוס' מכאן שיש לברך על הגרעינים בפה"ע ולא כ"כ על קליפי אגוזים הקודם לגרעינין אלא ע"כ דקליפות חיוב ערלם בהו אע"ג דלאו פירא הם אלא שומר לחוד אסור מכח הרבוי דאת פריו וע"כ ברכתייהו בפה"א משא"כ בגרעינין דהם עכ"פ פירא אע"ג דאינם כ"כ פירא מעליא מכל מקום שם פירא עלייהו מ"ה הוה ברכה וערלה שוין דהוה פירא מ"ה צ"ע על התוס' והרא"ש דס"ל בקפריסין דברכתייהו בורא פרי העץ דהא אפי' קליפי אגוזים דהוה שומר אפ"ה צריך דוקא רבוי דאת פריו הטפל לפריו לענין ערלה משמע דמצד עצמו לא הוי פירא רק מצד הרבוי אסור ולענין ברכה ליכא רבוי ודאי לא הוי פרי והוי כמו נטע רבעי הנזכר בהלכות ערלה סי' רצ"ד דלא הוי פירא כיון דאין שם רבוי דאת וברכת' בפה"א. מכל זה נראה ברור דברכת קליפת המראנ"ץ הוא בפה"א ושמעתי רבים מפלפלים בברכה זו והנלע"ד כתבתי ברור:
סעיף יב[עריכה]
(טז) לפיכך מיני דבש כו' שמבשלים כו'. זה דברי רמב"ם וזה קאי ארישא דאמר אם אינו עשוי אלא לדבק דלא אזלינן בתריה והא דהקדים לזה אבל אם עירב כדי ליתן טעם שהוא שלא כסדר נראה דנתכוין הרמב"ם בסידורו זה כדי שנבין דבריו במ"ש כדי ליתן טעם דלכאור' הייתי מפרש דעל כל טעם קאמר דאפילו אם נותן קצת בשמים לתבשיל ונותנין טעם בו דיברך על הבשמים וזה אינו דאז הבשמים טפלים וכיון שעיקר האכילה היא התבשיל אלא מיירי שאותו דבר שנותן טעם הוא בעצמו האכילה כגון שנתן חלב חטה בתוך הדבש לא לדבק אלא שרוצה לאכול המאכל שיהיה וע"כ אמר כדי ליתן טעם התערובות פי' ע"י התערובות ב' המינים יהיה לו טעם טוב לאכילת שניהם והיינו ממש הומלתא דבגמ' דמברכין עליו כמין בשמים ונראה דס"ל כמו חבירים של הטור דבכל מילי שנותן לדבש והוא יהיה לאכילה על ידי צירוף שניהם אזלינן בתר העיקר שיהיה לאכילה ואם נותן חלב חטה לדבש ע"מ שיאכל המאכל של חלב חטה אחר שיקבל טעם מהדבש הוא כמו הוורדין דלעיל דמברך על החלב חטה ולזה הקדים הרמב"ם הך בבא דאם עירב ליתן טעם בתערובות דנדע כוונתו ממ"ש אח"ז בחלב חטה אם הוא עושה כדי לדבק ממילא נדע דנתכוין בחלוקה השניה ואם נותן חלב חטה שלא לדבק אלא למאכל ע"י התערובות וזה בעצמו כוונת רמ"א במ"ש ונראה דהא דאם עירב כו' בלי ספק נתכוין למ"ש הגם שראיתי למו"ח ז"ל שהאריך בענינים אלו בדרכים אחרים הנלע"ד נכון כתבתי ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ג בענין הלעקי"ך: