חידושי הרמב"ן על הש"ס/ברכות/פרק ו

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף לו עמוד א

הכי גרסינן רב דאמר כרבי עקיבא דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפר' רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי ופירוש לר"א מתעשר תמרו' כירק ומתעשר באביונות וקפרס והוא באילן פירא דעבדי צלף ספק ירק ור"א עביד ליה אילן ועביד ליה ירק לענין מעשר משום דדמי לירק ונטעי ליה נמי אדעתא דתמרות כענין שהזכירו באתרוג במס' ראש השנה דתניא יש בו דברים שוה לאילן ושוה לירק וכו' וצלף נמי מתעשר כירק וכאילן ורבי עקיבא בתרתי פליג דעביד ליה אילן גמור ולא נהיג ביה מעשר ירק כלל ופליג נמי בקפרס דר"א עביד ליה פירא ורבי עקיבא לא עביד ליה פירא ואי קשיא לר"א לעשר נמי טלין דהא עבידי דאכלי להו אינשי ונטעי ליה אדעתא דהכי כדקתני מתני' דאתיא כותיה על העלין ועל התמרו' אומר בורא פרי האדמה. לאו מילתא היא דכל דבר שעיקר זריעתו לזרע אין ירקו מתעשר ואפי' במיני זרעים כדתנן כוסבר שזרעה ירק פטור ואין צריך לומר במיני אילן שאין ירקן מתעשר אלא פירות שלהן בפרי העץ בין שהן בזרעיני ירק ולא מצינו אתרוג מעשר עלין ואפי' לדברי העושה אותו כירק למעשר. ומיהו כיון דאכלי ליה אינשי מברך עליה בורא פרי האדמה ואפי' לשמואל דדעתא דאיניש בשעת נטיעה אכל מאי דחזי לי מיניה כו'. ומסקנא כר"י א"ר דזורק אביונות ואוכל את הקפרס ודוקא בח"ל אבל בארץ ישראל חיישינן לדר"א. ואע"ג דבעלמא הלכה כרבי עקיבא מסתבר ליה לרב טעמא דר"א וחייש ליה בארץ אבל לב"ש לא חייש כלל דלאו משנה היא ומילתייהו במקום ב"ה אפי' ספיקא לא הויא. וכתב בעל הלכות גדולות ז"ל ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכין עלי' בפה"ע ומיהו כיון דחזי לאכילה מברך עליה בפה"א ואע"ג דלענין ערלה ספיקא הוא ובארץ משוינן ליה פרי העץ לענין ברכה נמי להוי ספיקא בפה"א מברכינן דנפיק ביה אפי' בפרי העץ לענין הלכך מברך עליה הכי ואפי' לרבי עקיבא מידי דהוי אעלין לר"א ואע"ג דלא עביד ליה לענין מעשר לא ירק ולא אילן מברך עליה בורא פה"א וכענין הזה אמרו בירושלמי אתרוג אעפ"י שאת אומר עליו בפה"ע על התמרות שלא את אומר בורא מיני דשאים. פירוש לר' יהודה דהוה ליה כירק ואע"ג דליכא מעשר בתמרות וה"ה לעלין דאתרוג שטעם עתו ופריו שוין. והוצרכתי לכתוב זאת מפני שראיתי לרב ר' אברהם בן דוד ז"ל שכת' והאי פסקא לא מיחוור' דלא אתיא לא כר"א ולא כרבי עקיבא דאלו לר"א פרי העץ הוא כפשטא דברייתא בורא פרי העץ ואם כדברי הרב ז"ל אע"ג דלגבי ערלה קפריסין מותרין מברך עליהן בורא פרי העץ ושני ערלה מברכה וא"כ היכי אקשי בגמרא מברייתא דברכה לרב דאיירי בערלה והויא ליה תיובתא על דאפיק נפשיה מינה ואוקמיה כרבי עקיבא אלא דברי שיבוש הן והעיקר כדברי הגאונים ז"ל:

ולענין פלפלין כתבו הגאונים ז"ל בלחה מברך בפה"א. וזה תימה גדול כיון שהוא נוהג בערלה קרינן ביה את פריו פרי העץ בעי ברוכי ואולי סברו דהאי הימלתא דאתיא מבי הינדואי דאמר רבא שריא ומברכינן עליה בפה"א דפלפלי היא. וזה אינו נכון שאין לנו בפרי הנוהג בערלה אלא ברכת פרי העץ לעולם אבל הימלתא דהנדאי דזגבילא רטיבתא ובזנגבילא ודאי בורא פרי האדמה מברכינן דשרשין הם ולאו פירא כלל אבל פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר"מ והתימה גדול שמקצת הגאונין ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא ב"פ האדמה מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין וכן כתב רב האיי גאון ז"ל. ואדרבא היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ. ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עתמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן וכשהן תבשלו' יותר מדאי הן פלפל השחור זהו ענין הפלפלין בתולדתן ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרו' של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופא של אילן הם וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל הוא יתכן דעץ מאכל קרי ליה בפה"א מברכי' כעץ הנאכל וקבלת הגאונים נקבל. ומעתה נוכל לפרש שהימלתא הבאה מבית הנדואי עיקר' פלפלין ששם בהנדואה יוצאים הפלפלין ולא במקום אחר גם היום. וקשיא לי לרב ששת דאמר ביבישתא שהכל מאי קסבר אי במלתייהו קיימי וחזו לאכילה לברך פרי האדמה או פרי העץ ואי לאו במילתייהו קיימי ולא חזו ביבישתא ולא כלום. ונ"ל דרב ששת עביד דיבישא כשינויא וכיון דאישתנו לגריעותא ולא אכלי להו רובא דאינשי בעינייהו גרעינן נמי ברכ' דידהו ומברכי' עלייהו דהכל ודמי לטעמיה דרב נחמן בקמתא דחטי. וראיתי בהלכות גדולות ואית רבנן דאמרי סוכ"ר וקנה דסוכ"ר בפה"א ולאו משום דס"ל דקנה לאו עץ הוא אלא הכי ז"ל אע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירא קא מפיק ולא קא אכלינן פירא אלא עץ לא מיתמר לן בפה"ע אלא בורא פרי האדמה מידי והוה אתיתא ופירתא :

דף לט עמוד ב

הא דאמרינן פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. כתב הגאון דהוא כלי שני שנותנים את הלחם לתוך מים רותחים מוצקין בקערה או שנותנים אותו בקערה ויוצקין עליו מים רותחין וישהא עד שימוח שהוא צנום. נראה מדברי הגאון דאע"פ שנמוח ואין על הפרוסות תוריתא דנהמא מברך עליהן המוציא מפני שהוא כלי שני שאינו מבשל אבל בחביצא דהוא כלי ראשון בעי תוריתא דנהמא כדלעיל. וכן כתבו רבי'. וזה הפירוש קשה עלי בסוגיא הזו שא"כ ר' חייא בר אשי משמיה דרב טובא קמ"ל בברכה גופא דלא בעינן פרוסות קיימות ותוריתא דנהמא בפת צנומה בקערה וכיון דהיא גופא קמ"ל מנא לן בגמרא דפליגא עליה דר' חייא דאמר בלכתחלה צריך שתכלה ברכה עם הפת ואיהו בדליכא פת אחרינא ולומר שמתחייב בברכה זו דהמוציא כדאמרינן לעיל בטחנה אפאה ובשלה ובטרוקין וכיוצא בהן. וליכא למימר דר' חייא אפילו בדיעבד קאמר דלא מברכינן המוציא אלא במקום שיכול לכלות ברכה על הפת. חדא דהא לא איפשר להפקיע ברכה דהמוציא מן הפת משום מברך ואחר כך בוצע ובליכא פת אחרינא מאי איכא למימר מי איכא לאיתסורי עליה אכילה דהאי או לאהדורי להאי לברכה אחרינה כיון שנהמא הוי. ועוד דא"כ קשיא ליה סתמא דטחנה אפאה ובשלה דרך בישול קא אכיל ליה ואפ"ה בפרוסות דכזית הוא מברך עליה המוציא ומאי טעמה לא אמרינן בסוגיא דחביצא (ברכות לז ב) פליגי דר' חייא ומאחרינן ליה עד מימרא דפת צנומה. ועוד דהא רבא מוסיף הוא אהא דר' חייא מברך ואח"כ בוצע וכ"ש דפליגא דרבא אדר' חייא בר אשי אמר רב וא"כ לרבא לא מברכינן בצנומה וכ"ש בחביצא המוציא לעולם ואע"ג דליכא פיתא אחרינא וקשיא הלכתא דקי"ל כרבא וקי"ל כרב ששת בחביצא דמסקינא נינהו ודרבא אדרבא נמי קשיא דרבא פריש לה לדרב ששת אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לפום מאי דאשכחין בעיקר נסחי דרבא בתרוייהו. אלא ודאי דר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת לכתחלה קאמר בדאיפשר והדרא קושיא לדוכתא מן דין אפילו בכ"ש שאינו מבושל היכי איפשר דלא בעי תוריתא דנהמא והא אביי לעיל בסוגיא דחביצא מדייק מדתניא לקט מכולן כזית ואכל בם מצה אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואוקימנא בשעירסן אלא וודאי סברא הוא דכל דפריס לגמרי וליכא עליה תוריתא דנהמא לא מברכינן עליה לא שנא מבושל ולא שנא שרוי ושמעתא דפת צנומה הכי פירושה דרב לאו קמ"ל בחיוב ברכה דהמוציא דהא לא מפרש צנומה דמאי אי דפרוסות קיימות אי דצנימתן כזית אי דפחותין מכזית ועוד דכל היכי דאיירינן בחיוב ברכת המוציא ושלש ברכות קאמרינן (לדוגמא) אלא רב לכתחילא איירי וה"ק צונם אדם פתו בקערה ומברך עליה מתיר בתחילה לצנום פתו בקערה לתוך התבשיל ומברך ועלה קאמריה פליגי דר"ח וכ"ש דפליגי דרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע והילכך לית הלכתא כר' חייא בר אשי אמר רב וכן אני סובר ברבינו הגאון דתוריתא דנהמא בעי בהו אבל מה שהוצרך לאמר דבקערה כלי שני איירי מפני שהוא סובר דאין המוציא במבושלין מדר' יוסי דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח וכן מצאתי בהלכות גדולות ודווקא צנומה דכיון דשדי רותחין עלה הויא ליה כלי שני אבל דנאפת בקדרה הוה ליה כלי ראשון ואע"ג דאיתיה בעינא נפקא ליה מתורת לחם ומברכי' עליה בורא מיני מזונות דקתני מצה יוצאים ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח והלכה כר' יוסי עד כאן בהלכות גדולות. ולדבריהם הא דתניא טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא לר"מ היא אבל לר' יוסי לא ואע"ג דלגבי שלקות איתמר (ברכות לח ב) ולא היא עד כאן לא אמר ר' יוסי התם אלא משום דבעי' טעם מצה אבל הכא ר' יוסי מודה. הני מילי בירקות אבל בפת כיון דליכא טעם מצה ליכא טעם לחם ולא מברכינן עליה המוציא. ואין זה מחוור כהוגן אבל פי' שמעתא דפת הצנומה בקערה בין בבישול בין בלא בישול כך היא כמו שפירשנו ולהכי סמכי' בגמרא ענין לו הביאו לפניו פתיתין ושלמין וא"ר הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין. פירש הגאון בפתיתין פת נקיה ושלמין הדראה וזה הפי' הנכון בסוגיא הזו מכל מה שנתפרש בה בהרבה סברות וזה שלא פירש באיזה פתיתין אמרו לפי משמע הענין כך הוא כשרוצה בפתיתין יותר מן השלמין רב הונא סבר פתיתין עדיף ור' יוחנן סבר שלם עדיף וירא שמים יוצא ידי כיבוד השלם וידי קרוב דעה ומניח פרוסה לתוך השלמה ובוצע אבל בחיטין ושעורין דחשי' ושלם נינהו מודה ר' יוחנן דחשי' עדיף משלמין וסבר אפי' דחשיב ושלם מניח פרוס' לתוך שלמה ובוצע וכך מצאתי בירושלמי כדברי הגאון ז"ל תני מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר שלמה של קלוסין ושלמה של בעל הבית אומר על קלוסים השלמה. פרוסה של בעל הבית ושלמה של קלוסין אומר על השלמה, פרוסה של קלוסין ושלמה של בעל הבית אומר על השלמה של בעל הבית. פת חטין ופת שעורין אומר על של חטים. פרוס' של חטים ושלמה של שעורי' אומר על פרוסה של חטים. פת שעורין ופת כוסמין אומר על שעורין. והלא כוסמין טוב ממנה אלא שזו ממין שבעה וזו אינו ממין שבעה. פת טמאה ופת טהורה רבי חייא בר' אבא אומר על הטהור' פת נקייה טמאה ופת קיבר טהור' ר"י בר חייא בשם ר"א אומר על איזו מהן שירצה עד כאן בירו' והיא כסברת ר"י דיפה ושלם שלם עדיף וחשוב ושלם חשוב עדיף ונסמוך בזה פי' הגאון. ומה שאמרו הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע דבר פשוט הוא דבוצע המוציא על הפרוסה קאמר ודומיא דפליגי בשאר ימות השנה מודים בפסח וכן הוא ברור שעליה מברך לאכול מצה דלחם עוני בכזית דמצ' כתיב ועוד שכל המצות שמברך עליהן ברכת הנהנין בכזית אחד הוא מברך שתים כדעביד בברכת היין של קידוש היום. וכן במאן דמקדש אריפתא מברך אתרתי ובוצע חדא בציעה וכן אמרור היכא דליכא שאר ירקי מברך בפה"א ולאכול מרור בכזית ואוכל וכן באוכל את הפסח ואוכל את הזבח ואוכל מנחות בירושלים כדקתני בתוס' בפרקין. אבל ראיתי שכתב הגאון ז"ל אם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלמין מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלמין לא צריך להניח פרוסה לתוך שלמה אלא בוצע לו על שני ככרות ככל שאר ימים טובים. והדין פי' מקרב טפי אלא מיהו מנהגא בעלמא בלילי פסחים שמביאין פרוסה לתוך שלימה ובוצע ולא ידעי' אי בדוק' נהוג הכי או כי היכי דסליק אדעתיה פשוט אלו דברי הגאון ומתחלה קשה עלי משום דאמרי' מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא דאלמא מצוה הכי וקביעות' הוא למפריסהון ואשכחי' לעיל בענין טרוקנין דאמר רב אשי אדם יוצא ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא ולאו למימר' דצריך טרוקנין לכתחלה משום עוני כל היכי דמעיילי לחם נפק ביה והלכך בהביאו לפניו פתיתין ושלמין לא צריכנן לחשיבותא דשלם לד"ה אלא בוצע בפרוסה דהוא עוני הואיל ואיתיה קמיה ולאו דמחייבינן לאיתויי לפיטר בהכי אלא לחם עוני דחובה לאפוקי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש הוא אלא כיו שמנהגא הוא הכי עבדינן למפרס ולאקבועי מצוה בפרוסה :

דף מ עמוד א

הא דתנן ר"י אומר בורא מיני דשאים מפני שר' יהודה סובר בכל בכל דבר שעושה פרי אם מין אילן הוא פה"ע ואם אינו מין אילן פה"א כגון קשואין ואבטיחים ושומים וכיוצא בהם אבל הירקות שירקן נאכל וזרען אינו נאכל כגון זרעוני גנה שאינן נאכלין מברך עליהן בורא מיני דשאים, ואיתמר בגמ' בטעמיה דר"י משום דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין בלילה אין מברכין אלא בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ה"נ בכל מן ומין תן לו מעין ברכותיו. ולפום האי טעמא אמרי' בירושלמי בכוסס אורז ובכוסס חיטה בורא פרי זרעונים ושם בתוס' על הזרעים הוא אומר בורא זרעים על הדשאים הוא אומר בורא מיני דשאים ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה וכו'. הענין לומר שמברכין על כל מין ומין בפ"ע ופסקו בגמ' א"ר זירא ואי תימא רבי חנינא בר פפא הלכה כר"י :

וראיתי לגאונים ורבי' ז"ל שלא כתבו בחבוריהם פסק זה ובכולם כתבו בפה"א. ונראה שהם ז"ל סומכים בזה בסוגיות שבפרק הזה שלא הזכירו ברכתו של ר"י בשום מקום בקורא וצנון בסוג' דר"י ושמואל (ברכות לו א) ושלקות בסילק' וכרתי בסוגי' דעולא ורבי יוחנן (ברכות לח ב) ודורמסקני בסוגי' דתלמידי דבר קפרא (ברכות לט א) וכן כיוצא בהן. אנו דעתנו צריכא עיון שאין לדחות פסק שפסקו בגמר' בלא מחלוקת אלא מסוגיא מפורשת מאלו. דודאי סוגי' דכרוב ודורמוסקנין כיון דלאו בפלוגתא דפרי האדמה ומיני דשאי' איתמר אלא בפלוגתא דתלמידי' בין ברכה דשהכל וברכה דפירות עצמן הוו נקטי בגמ' לישנא דרויחא להו אליבא דת"ק דהיא סתם מתני' ומינה לר' זירא דפסק כר' יהודה פלוגתייהו בהכי נמי היא דמאן דפליג סבר בשר שהכל ושלקות מיני דשאים הילכך חשיב עדיף תדע דהא דורמוסקנין פרי העץ נינהו אלא נקט ליה פרי האדמה דברוכי לרווחא וה"ה לפרי העץ וה:ה לר"י במיני דשאים דחד טעמא וחד דינא הוא וכל שכן סוגיא דשלקות דכולה ארישא דמתני' קיימ' דדייקי עלה קתני ירקות דומיא דפת ונקיט להו ברכ' דת"ק ברישא דמתני' ומינה לר"י מיני דשאים וירקות דכיון דפליגי בשינוי דדאור אי משנה להו ברכה דגופייהו לשהכל אי לא לא איכפת להו לאדכורי שתי ברכו' פרי לרבנן ומיני דשאי' לר"י וכל כי האי גוונא לאו דווקא ויגיד עליו ריעו הוא ובודאי סוגיא דקורא קשיא מהנך דכיון דמימרא הוא ושמעתא בפ"ע איתמר אע"ג דבפלוגת' דפרי האדמה ושהכל איתמרא איכא למיחש לה ואפ"ה לא מסתבר למדחי מינה פסקא דגמ' דמפרשא בהדי' דהלכה כר"י ואסמכיה אקרא ואשכחן נמי גבי (סוכה מו א) היו לפניו מצות הרבה דאמר ת"ק אומר אקב"ו על המצות ור"י אומר מברך על כל אחת ואחת בפ"ע ושם נמי פסק רבי זירא ואיתימא ר' חנינא בר פפא הלכה כר"י ואסמכוה אהאי קרא ודרשי ברוך ה' יום יום כדאיתא בסוכה ושם פסקו הגאונים ז"ל הלכה כר"י ואע"פ שיש לומר שזו מעין ברכה היא דכולהו פרי האדמה נינהו וכולה מין אחד הוא לברכ' מ"מ בגמ' ראו דברי ר"י בשתיהן אלא שיש ראיה לדברי הגאונים הימלתא דבי הנדואי (ברכות לו ב) דאמר רבא בפה"א וזנגבילא לר"י כיון דלאו פרי הוא ושרשין נינהו לא בעי ברוכי עליה פרי האדמה אלא מיני דשאין או בורא מיני עצים ובתמרות של אתרוג לר"י בירוש' שהזכרתי למעלה ושמע' דהכא עדיפא דבתרת' הוא וזהו סמך לדברי הגאונים ז"ל בפסק זה ועדיין צריכא לפנים :