חידושי הרמב"ן על הש"ס/ברכות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף כב עמוד ב[עריכה]

מצאתי בתוספות רבותי' הצרפתים ז"ל במס' עירובין פרק הדר (ערובין סד א) גבי ההוא דאמרינן התם "שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה" שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל כדאיתמר הכא בפ' מי שמתו גבי המתפלל ונמצא צואה כנגדו כיון שחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע אם יש להשוות ברכה לתפלה לעניין צואה ושכור ועל כרחין לאו לכל מילי דמי דהרי שתוי אל יתפלל לכתחילה עד שיפוג יינו ואפילו ביין מזוג אל יתפלל ביתר מרביעית אפי' לענין הוראה כדקא אמרינן התם ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן. מיהו משום מי רגלים פשיטא דא"צ לחזור ולברך אפילו אם תמצא לומר דמשוינן ברכה לתפילה דצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כצואה דהא אמרינן בפרק מי שמתו לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד הא נפל לארעא שרי ורבנן הוא דגזור בהו וכי גזור בהו בודאן אבל בספיקן לא גזור בהו רבנן ע"כ בתוספות.

ומפני שזה ענין דתדיר וצריך כתבתי דבריהם ואכתוב דעתי.

אין ספק שכל הברכות אסור לברכן כנגד צואה שהרי אמרו בבית המרחץ מקום שבני אדם עומדין ערומין אין שם שאילת שלום. וא"צ לומר ק"ש ותפלה. ואעפ"י שאין בו אדם משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום כדאיתא בפ"ק דשבת ובברכות ואמר שם בפרק כירה ובכמה מקומות בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ואמרו דברים של קדש אסור לאמרן בלשון חול אלמא כל ענין של תורה אסור במקום הטנופת כמו שאמר עוד אסור לעמוד במבואות המטונפות לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ותנן נמי (לאחר שיצא אמר לו אין משיבין במרחץ) וברכות ד"ת נינהו ודברים של קדש נינהו וכיון שדבר ברור הוא שאין ברכ' במקום הטנופת וכנגד צואה וזה מעולם לא נסתפק אצל רבותי' הצרפתים למה לא נאמר אף דיעבד שאם מצא צואה כנגדו שצריך לחזור ולברך קורא אני כאן כיון שחטא אעפ"י שהתפלל תפלתו תועבה דודאי כולה מילתא דאורייתא היא דרחמנא אמר והיה מחניך קדוש ולא ק"ש ולא תפילה כתיבי התם אלא קראי בכל דבר שבקדושה משתמעי ועוד דק"ש איננה אלא ד"ת ושינון הוא ולא מצינו לענין צואה שום חילוק בין ק"ש ותפלה וברוב מקומו' ק"ש הזכירו בה הלכך שאר ברכות נמי כק"ש ותפלה הם וזה שהזכירו כאן תפילתו תועבה ולא הזכירו ק"ש או מפני שתפלה דרבנן וק"ש דאורייתא או שתפסו א' מהן כמו שמזכירין תמיד אסור לקרוא ק"ש וה"ה לתפילה דשקולין הן הלכך שאר ברכות נמי כק"ש ואע"פ שאמרו לגבי ריח רע שאין לו עיקר תא חזי הני כיפי דבי רב דהני גנו והני גרסי. לא אמרן אלא לד"ת דשרי אבל ק"ש לא. ובד"ת נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדילי' לא. אלמא חמיר ק"ש מד"ת לענין צואה התם שאין לו עיקר חומרא מדבריהם היא שהתורה לא אסרי' אלא בשיש לו עיקר כדכתיב ויצאת שמה חוץ ורבנן הוא דגזרו ולא חשו שיהו מדרשין בטלין כשמקצ' התלמידים ישנים הלכך לענין צואה כל שיש לו צואה אין חלוק והפרש בין תפלה לברכות שהרי (הותרו) ק"ש ותפלה וק"ש וברכות שוין הם דתרווייהו ד"ת נינהו ומסתברא נמי דלגבי ריח רע שאין לו עיקר ברכות הרי הם כק"ש ולא הקלו אלא בד"ת מן הטעם שפי' :

אבל לענין שכור ושתוי נ"ל שאין ברכות בכלל חמר זה לפי שלא הזכירו חכמים אלא תפלה אבל ק"ש וא"צ לומר ברכה קורין הן ויוצאין בהם ידי חובתן דטעמא דתפל' משום דבעי כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך ומצינו בכ"מ לכוונה חמור דין תפילה מק"ש כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת ובא מן הדרך ומיצר דכולן לענין ק"ש קורין ומברכין על המזון ועל הברכות כולן. וכדאמר לענין מצות מגלה מתנמ' יצא והיכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר ולכתחילה נמי קרי ואלו לענין תפילה כיון שאינו מדבר בפני המלך אל יתפלל. ומצאתי בירו' בפ' א' דתרומה אמתני' דתנן ה' לא יתרמו ואם תרמו תרומתן תרומה. האנס והשכור הערום והסומא ובעל קרי ותני עלה יש מהן מפני ברכה ויש מהן שאינן יכולין לתרום מן המובחר אם יתרום ובעל קרי מפני ברכה סומא ושכור מפני שאינן יכולין לתרום מן המובחר. פי' דלברכה ודאי ראויין הם. ותו התם רב זעירא בעי קומי רב אסי שכור מהו לברך. א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מתנמנם לא צריכא דלא. מהו לקרות ק"ש. א"ל ולא יראה בך ערוות דבר תני חזקיה בין לקרות בין לברך עד כאן בירושלמי. והנה נתבררה סברתנו בברכה ובק"ש העלוה בספק ומסתברא דקורא כדכתיבנא :

בכך היה מנהג בעיירות לומר בין אהבת עולם לק"ש אל מלך נאמן. ובילדותי נתקשה עלי לפי שהדבר ידוע שאהבת עולם ברכת המצו' היא לק"ש שכל המצות כולן טעונות הן ברכה עובר לעשייתן וכן בהלל וכן במגלה וכן בקריאת התורה וכ"ש ק"ש. וזהו שאמרנו בהסדיר אחר שקרא א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה דברכת שנון תורה היא אלא שתיקנו בק"ש שתים לפניה מפני שזמנה תלוי ביצירת האור ובעריבתו אבל ברכת יוצר אור ומעריב ערבים ברכת השבח הן כדמוכח בפלוגתא דכל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורש על שמע וכדפרישית לעיל וברכת אהבת עולם ברכת המצוה לחובת קרי' של שמע וה"נ מוכל בשמעת' דאמר להם הממונ' ברכו ברכ' אחת כו' לפיכך עשו נמי ברכת אמת ויציב ברכה הסמוכה לחברתה וכיון שזו ברכת המצוה היא הדבר ברור בכל שמברך על המצוה או על הפירות ועונה אמן אחרי עצמו בין ברכה למצוה שהוא טועה גמור וכבר פרטו זו בפירוש בירוש' תני הפורס על שמע והעוב' לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל המצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו. אבל אני צריך לבאר ענין זה שהוא מפורש לראשונים וכמדומה שהוא הפסק וצריך לחזור ולברך וה"נ בשמעת' דטול ברוך טול ברוך. ומפני שנהגו הוצרכתי לשאול מן הרב ר"מ הלוי והשיב דבר ברור שהוא טעות ואינו נהוג בספרד אלא בארץ ישראל ונתבטל השבוש הזה ממקומו :

ואחר זמן ראיתי תלמידי צרפתים מקשים ואומרים בידינו מדרש אגדה דק"ש יש בה רמ"ח תיבות כנגד איבריו של אדם ושנמנו אינן אלא רל"ט. ובשכמל"ו שהצריכו חכמים לומר כדאיתא בפסחים ואל מלך נאמן זה משלימין אותם ובודאי שכך אמרו חכמים בילמדנו בפ' קדושים תהיו. א"ר מני ברבי לא תהא ק"ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין איברים של האדם אמר הקדוש ב"ה אם למדת ושמרת את שלי לקרותה כתקנה אני אשמור את שלך לכך דוד מקלס שמרני כאישון בת עין אמר לו הקב"ה שמור מצותי וחיה. ועכשיו אני צריך להודיעם הענין הזה ומהיכן נולד להם. דורות הראשונים לא היו הצבור מברכין בעצמם כל הברכות אלא שליח צבור העתיד לירד לפני התיבה אומר לעניהן ברכות כולן והן עונין אמר ולפיכך היה החזן הזה מברך אהבת עולם והצבור עונין אמר וקורין ק"ש בפיהם שהיא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו ולהשלים למנין אברים כפי המדרש הזה היו אומרים אל מלך נאמן במקום אמן ממה שאמרו מאי אמן אל מלך נאמן ואיפשר שהיו עונין אמן ממש אלא שהמדרש מונה אותיות של אמן רמז לתשלום האיברים דכיון שהוא נוטריקון לג' תיבות עשו אותו כג' תיבות ברמז המנין הזה :

ואני אובין לפניך כל מה שנהגו עכשיו שהחזן אומרו בקול ומשמיע לצבור להוציא אותן ידי חובה הוא עושה ואין עליהן חיוב אלא שיהיו עונין אחריו אמן. וכל שנהגו בו בלחש כל יחיד ויחיד חייב בו אלא בפרישת שמע וסדר קדושה מפני שאין קדושה ביחיד אומרים הכל בקול כאחד ונהגו בפסוקים של סדר קדושה פסוקים בקול ותרגום שלהן בלחש כיון שאין בתרגום משום דבר שבקדושה ואינו צריך עשרה ומ"מ דבר ברור הוא במברך אהבת עולם בפיו שאינו עונה אחר עצמו אמן בין ביחיד בין בציבור ואם ענה ה"ז בור וטועה גמור הוא :