חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף לה עמוד א[עריכה]

הא מבעיא ליה חד דאמר רחמנא חלול אחליה לקדושתיה והדר אכליה:    פירוש: לא שנחליף את האותיות ונעשה "הלולים" כמו "חלולים" אלא פירושא בעלמא הוא, שההילול הזה שאמרה תורה היינו הילול של חילול, כשמחללין קדושתו על פדיונו, אבל עיקר החלול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב "אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו..", אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החילול וכאן גלה הכתוב שהוא בשנה הרביעית דדרשינן האי "קדש הלולים" שיהא מהולל כקדש, שלא יאכל פריו בלא פדיון, שיפדנו בשנה הרביעית -- הראב"ד ז"ל.

מנין שאין אומרים שירה אלא על היין:    פירוש: לאו שאין אומרים שירה בשום מקום אלא על היין, שהרי אומרין שירה בשחיטת פסחים כדאיתא בפסחים (סד.). וכן אומרים שירה במלחמה כדאיתא ביהושפט בדברי הימים. אל אהכי קאמר שאין אומרים שירה באכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקת דמים ובניסוך המים אלא על היין בלבד.

וחד תני כרם רביעי(?):    ואף על גב דתנן אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים: לערלה ולרבעי.. -- דאלמא אפילו שאר נטעים טעונין חילול;    יש לומר דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי תנאי נינהו ופליגי.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין. והלכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אלא כרם רבעי. וכן כתוב בתוספות.  ולא גפן יחידית אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהיינו כרם. וכ"כ הרב בעל המאור ז"ל.


אי נמי יליף גזירה שוה, אשכחן לאחריו; לפניו מנא ליה?:    מסתברא דהכי פירושו "אשכחן לאחריו" - כלומר מכל מקום מכאן אין ללמוד אלא ברכה אחת --או לפניו או לאחריו-- וכיון שכן נוקמה לאחריו דנלמוד סתם מן המפורש שחייב תורה ברכה לשבעת המינים בהדיא לאחריהם כדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת".

ואם תאמר, לאחריו בכרם למה לי מ"הלולים", הא בהדיא כתיבה ביה "ואכלת ושבעת וברכת"? והוא גבי שבעת המינים כתיב.  יש לומר דהוה אמינא דהתם ביין דוקא, דומיא דזית משום דכתיב ביה "זית שמן" דמשמע שעל השמן קאמר, וטעמא משום דהיין והשמן עיקר הפרי, דאישתנו לעילויא, אבל על הענבים עצמן לא אשכחן אלא מ"קדש הלולים", ואף היא לאחריו ולא לפניו. ובהא נמי מתרץ הא דאמרינן בסמוך ואתיא נמי זית הואיל ואית ביה צד מזבח; ואקשינן וזית מצד מזבח אתיא? בהדיא כתיב בה "כרם"! וכולי -- ולא אקשינן הא בהדיא כתיב ביה "ואכלת ושבעת" אלא טעמא כדאמרן דקרא ד"ואכלת" איכא לאוקמי דוקא בשמן מדכתיב "שמן" אבל הכא בזית עצמן.

וראיתי בשם רש"י ז"ל בהפך זה דההוא קרא ד"ארץ חטה ושעורה גפן.." הוה מוקמינא בענבים ממש, דומיא דתאנה ורימון, והאי קרא ד"הלול" משמע יין כדכתיב שם "להוסיף לכם תבואתו" והיינו יין כדכתיב "ותבואת יקב".


קל וחומר: כשהוא שבע-- מברך, כשהוא רעב לא כל שכן?!    ולאו קל וחומר ממש הוא, דאילו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהם מן התורה ואנן תנן לעיל בפרק מי שמתו (כב) גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא ולפניו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא התם בגמרא. ואפילו לר' יהודה דאמר מברך לפניהם ולאחריהם, היינו משום דסבירא ליה דבעל קרי מותר בהם משום דעשאום כהלכות דרך ארץ כדאיתא התם. --אלא משום דלא סלקא הא שמעתא, לא דייקינן בה כולי האי.


הכי גרסינן בכל הספרים: סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:    כלומר, בכולהו -- בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה, ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי -- ליכא לטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין לאחריהן מן החורה, הא שאר מיני --בין לפניהן בין לאחריהן-- אין טעונין כלל אלא מסברא, וקרא אסמכתא בעלמא.


דף לה עמוד ב[עריכה]

כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל:   

ירושלמי: כתיב "לה' הארץ ומלאה"-- הנהנה כלום מן העולם מעל, עד שיתירו לו כל המצות[?]. ר' חזקיה ר' ירמיה ר' אבין בשם ריש לקיש "אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך" (תהלים טז, ב)-- אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת.


דף לו עמוד א[עריכה]

הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו:    פירוש: ואע"ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק, כיון דעל ידי אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה-- משתני לעלויא קרינן ביה. ומכל מקום לענין ברכה, כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן אבל אי שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על אניגרון שהוא עיקר. ואי שתי ליה באפיה נפשיה לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק, כן כתב רב האי ז"ל.

ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול --דאין הברכות משתנות בשנוי העתים-- אלא כל ששותהו ע"י אניגרון ומתכוין בו לרפואה, בין בחול בין בשבת-- מברך עליו בורא פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר; וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר, בין בחול בין בשבת, ואינו מברך אלא על האניגרון. ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול -- נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאע"פ שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מלתא דמשום חושש בגרונו שותהו, ואדרבה, מוכחא איפכא; דאם כן למה לי אניגרון? יערער את השמן לבדו! דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי. אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו.   ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר, והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו -- דאלמא לא משכח' לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו, הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה-- לא מברך על השמן אלא על האניגרון. והאי דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת -- לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן, אלא מלתא בעלמא דקאמר, דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר, וכדקחני בברייתא החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע.


קימחא דחיטי. ר' יהודה אומר בורא פרי האדמה. ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו:    פירוש: קמחא דקליות של חטים, הא שאר קמחים לא, שאינו בר אכילה. וקיימא לן כרב יהודה מדקאמר ליה רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה, דשמאול ור' יוחנן קיימי כותיה. והא דדחה רב נחמן ואמר דשאני קימחא דאית ליה עלויה אחרינ' בפת -- דיחויא היא, ופשטה כרב יהודה אזלא; הלכך קיימא לן כוותיה, וכן פסק הראב"ד ז"ל.

ומיהו רבינו האיי ז"ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא. ומשמע דאינהו מפרשי לה בקמחא דחיטי ממש, בדלא חרכן(?), ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלה והלכך בההיא מסתבר טעמא דרב נחמן, אבל בשלש קליות מסתבר טפי טעמיה דרב יהודה.

ואפשר נמי דסוגיין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא דעלמא כדברי הגאונים ז"ל מדקאמר רב נחמן בכא איכא עילויא אחריני בפת -- ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחריני. ומכל מקום כולהו פסקי משמע דמיכווני לחדא: דאי של קלי-- בורא פרי האדמה כרב יהודה; ואי בקמחא דעלמא-- שהכל כרב נחמן. אבל בדשערי אפילו של קלי-- שהכל, דהואיל וקשי לקוקני, לא שכיח למיכליה. ובברכה שלאחריה: בין דשערי בין דחטי איכא למימר דמברך מעין שלש דכיון דאילו אפו ליה מברך שלש, כי לא אפו ליה מברך מעין שלש, וכדמשמע לכאורה מפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים דמייתה לה לקמן דקתני כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת: רבן גמליאל אומר ג' ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש -- דאלמא כל שלא אפאו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש; ואפילו כוסס את החטה ואפילו אכיל קמחא בין דחטי בין דשערי.

ובתוס' אמרו שאינו מברך מעין ג' אלא על שבעת המינין ולא מין דגן או מין דגן דעשאו כעין דייסא ודכותי' שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, הא על מי שמברכין עליו ב"פ האדמה אין מברכין עליו בסופו אלא בורא נפשות; שלא מצינו שתקנו בכ"מ(?) מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפרקין אמרינן ברכה אחת מעין ג' מאי היא? מחמשת המינין-- על המחיה ועל הכלכלה; ושאינו מין דגן-- על העץ ועל פרי העץ -- אבל "על האדמה ועל פרי האדמה" לא קאמר.    והא דאמרינן לקמן כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ברכה א׳ מעין שלש, הכי קאמר: דבשלינהו ועבדינהו כעין דייסא, אבל כוסס את החטה או את הקמח שאינו מברך עליו בתחלתו אלא ב"פ האדמה-- בסופו בורא נפשות.   ותדע לך דההיא ודאי בדבשלינהו מיירי ולא בכוסס חי דהא קתני בהדיא ר"ג אומר ג' ברכות, ואילו בכוסס את החטה אסיקנא לקמן דאפילו ר"ג אינו מברך עליו ג' ברכות, וטעמא דמילתא משום דלא הוי אכילה חשובה כל כך, ואפי קלי.    ועוד ראיה מדתנן הכוסס את החטה מברך עליו בפ"הא. טחנה אפאה בשלה: בזמן שהפרוסות קיימות-- בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף ג' ברכות; אין הפרוסות קיימות-- בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג' -- אלמא מדלא קתני הכי בכוסס שמע מינה דוקא בשאפאה ובשלה ושאין הפרוסות קיימות, הא בכוסס לבסוף-- אינו מברך ולא כלום. ועוד, דלמה ליה לאשמעינן בשאפאה ובשלה ואין הפרוסות קיימות דברך עליו לבסוף מעין ג', הא אפילו בכוסס חי מברך עליו כן, וכל שכן בשבשלה!    אלא דאיכא לדחויי בהא דדילמא הכא איצטריך לאשמועינן דאף על גב דאפאה, כיון דבשלה ואין הפרוסות קיימות לא מברך אחריו ג' ברכות כיון דליכא תורייתא דנהמא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מברכינן מעין ג' בכוסס את החטה לפי שאין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון אלא בורא נפשות מברכין עליה. כ"כ לקמן בשמעתא דדברים הבאים בתוך הסעודה. ומכל מקום אמרו בשם ר"ת ז"ל שמברך לאחריו מעין ג', והמחמיר שלא לכוס כלל לאפוקי נפשיה מפלוגתא-- תבוא עליו ברכה. וכענין שאמרו בירושלמי דפרקין ר' ירמיה בעי אהין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא, מהו מברך עליה בסופא? א"ר יוסה דהכין לא אכל רבי ירמיה סלת מן יומוי, ופירש משום ספק ברכה.


ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כותיה דשמואל:    וטעמא דמלתא כדאמרינן דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל שלא מקרי פרי. והלכך אותן השקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה בעודן רכין-- לא מברכין עליה אלא שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דקליפתן; וחילופן בשקדים המרים: דקטנים מברכין עליהן בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו, גדולין-- ולא כלום, לפי שהן מרים ואינן ראוין לאכילה. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל.


רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והתמרות והקפריסין. ר"ע אומר אין מתעשרין אלא אביונות:    ומתני' דקתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה"א -- איכא למימר דאתיא כר' אליעזר ואע"ג דלדידיה אין העלין מתעשרין דלא חשיב להו אפילו כירק, מכל מקום לענין ברכות כיון דמתהני מיניה ונטעי ליה אינשי אפילו אדעתא דהכי רשותא-- ברוכי מברך אפילו אעלין בורא פרי האדמה; אבל לענין מעשר דמדברנן לא חייבו אותו על העלין.    אבל לר"ע לא אתיא. ולר"ע לא מברך אקפריסין בפ"הע אלא על מה שהוא עיקר הפרי, וכיון דלדידיה אין מתעשר אלא אביונות ש"מ דלא חשיב ליה פרי העץ והלכך אפילו לענין ברכה כן. ותדע לך, דאילו אפשר לחלק בפרי העץ בין ברכה למעשר וערלה מאי קא מותיב ממתניתין דנצפה לרב, דלמא ברכה שאני? והלכך לדידן דקיימא לן כר"ע-- אף לענין ברכה לא מברכין אקפריסין בפה"ע אלא בפה"א.

ומקצת ספרים גרסי נמי הכין בהדיא בשלהי שמעתין במסקנא דשמעתא "מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עלויה בפה"ע אלא בפה"א", אבל הראב"ד ז"ל כתב דאינו מלשון הגמ' אלא מהרב בעל ההלכות ז"ל. ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בפה"ע. ואינו מחוור כמ"ש דאם כן לא הוי מותיב מיניה למר בר רב אשי דאכיל את הקפריסין.


דף לו עמוד ב[עריכה]

קליפי רמון והנץ שלו, אגוזים והגרעינין חייבין בערלה:    כתבו בתוס' דמכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גדגניות שקורין צירדיש וגרעיני אפרסקין ותפוחים וכל מיני פירות בפה"ע. ואינו מחחור בעיני כלל שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויה ד"את" דדרשינן "את" הטפל לפריו, והיינו דערבינינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים. וכולהו מ"את" מרבינן להו. ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום, ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל. ואי ממתק להו על ידי האור-- מברך עלייהו שהכל, כנ"ל(?).


ואמר רב אשי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן:    ויש ללמוד מכאן שאין מברכין על הבוסר על שיהא כפול הלבן, הא פחות מכאן אינו נקרא "פרי העץ" אלא מברכין עליה בפ"הא דומיא דקפריס. אבל שאר אילנות, משעה שיוציאו --אע"פ שהן קטנים מאד-- מברכין עלייהו בפה"ע, וכ"כ בתוספות.

עץ שטעם עצו ופריו שוין ואיזה? זה פלפלין:    קשה לי, ואימא אתרוג? וליתא, דאם כן למאי אצטריך לרבוי, אלא ודאי פלפלין הוא דאיצטריך לרבויי משום דלכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעינייהו כשאר פירי.

לא קשיא-- הא ביבישתא הא ברטיבתא:    ובודאי משמע מהכא דרטיבתא חזי למיכל ומברכין עליה בפה"ע, וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפה"א. וכן מצאתי גם לרבינו האי גאון ז"ל בפירושי.  וביבשתא קיימא לן כרבא ולא מברכין עלייהו כלום.


דף לז עמוד א[עריכה]

תיובתא דרב ושמואל תיובתא:    הא דאובינן תיובתא לרב ושמואל -- אדיוקא בלבד דדייקינן בההיא דאמרינן כל שהוא מחמשת המינין דמתשמע מיניה למעוטי כל שאר המינין ואפילו דוחן ואורז, הוא דאותבינן; הא גופא דמלתא הלכתא היא, דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ וכן כל שיש בו מחמשת מינין הלכתא היא כדאמרי תרוייהו דמברכין עליה במ"מ דאינהו עיקר. והיינו דרב כהנאדאמר בדייסא מעין חביץ קדרא מיני מזונות; ורב יוסף דאמר נקיט דרב כהנא ביחד דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליה במ"מ. והיינו דאסיקנא לקמן גבי ריהטא אפילו דמחוזא דמברכין עליו במ"מ מדרב ושמואל דאמר כל שיש בו מה' מינין. והא דרב ושמואל דכל שיש בו... לא איתותב כלל.

והלכך קיימא לן באורז דמברכין עליה מיני מזונות --בין באפאו ועשאו פת, בין בשלו בקדרה-- וכמתניתין דהכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה. טחנו ואפאו ובשלו אפילו פרוסות קיימות-- בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות.  ודיוק דרב ושמואל דכל שהוא איתותב מיהא ואידחי, ואיתא לאידך דרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין, הא אורז ודוחן על ידי תערובת לא. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות.

ותמהני על מה שראיתי בפירוש הגאון רב האיי ז"ל שאמר משמיה דמר רב יהודא גאון ז"ל דאע"ג דאיתותב רב ושמואל, קיימא לן כותייהו מהא דרב כהנא ורב יוסף ודריהטא דמחוזא; וכן כתב גם הרב בעל ההלכות ז"ל ופסק באורז דלא מברכין עליה בורא מיני מזונות מהא[?] דרב ושמואל ומדקאי רב כהנא ורב יוסף כותיה. וצריך עיון דהא לא שייכי אהדדי כדאמרן.

ולענין פת דוחן: כתב רבינו אלפסי ז"ל דלא מברכין עליה אלא שהכל. ונראה שפסק כן משום דתנן אלו הן מעשה קדרה חלקי טרגיס וססני סלת אורז זריד.. -- ואילו דוחן לא קתני; וכן במתנית' דהכוסס, קתני "אורז" ולא דוחן.  אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוחן ואורז חדא ברכתא אית להו, ובודאי דכולה סוגיא הכי מכרעא לכאורה. ובברייתא בהדיא קתני בה הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן וכולי. ואני תמה, אפילו נאמר שאין ברכת הדוחן שוה לאורז לברכת מיני מזונות, מכל מקום לברך עליה בורא פרי האדמה!?  ונראה שהרב ז"ל למדה ממה שדחינו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, דאילו אורז ודוחן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות - דאלמא כי מפקת להו ממיני מזונות מוקמינן להו אברכת שהכל. ועם כל זה אני תמה אשמעתין למה, וצריך לי עיון...


ונתן רבן גמליאל רשות לר"ע לברך:    פירוש: מדקסבר ר"ג דמברכין על כל ז' המינין לבסוף ג' ברכות, אית ליה נמי דמזמנין עליהם, ולפיכך נתן רשות לר"ע לברך ולזמן עליהן כדי להוציא את כל המסובין ידי חובה; אבל לר"ע כשבירך ברכה אחת מעין ג' לא להוציא את אחרים אלא להוציא את עצמו בלבד, וכדאמר בחולין (קו.) שאין זימון לפירות.     והראב"ד ז"ל פירש לקמן בשמעתא דפת בעי הסיבא, דהא ר"ע ור"ג כשהביאו להם כותבות בסוף הסעודה שכבר(?) בא להם זימון על ידי הפת, וכמו שמברך להם אחר ברכת היין כך להם ברכה אחרונה, עכ"ל.   ואין צורך! אלא כמו שכתבנו.

ואיכא למידק אשמעתין, אמאי לא צריך ר"ע ג' כרבן גמליאל, דהא אית ליה לר"ע דאפילו על השלק והוא מזונו מברך ג' ברכות אחריו?  ותירצו בתוספות דהתם בשאכל הרהה כדי שביעה שהוא מזונו כדתנן בהדיא אכל שלק והוא מזונו, והכא בשאינו מזונו; ונכון הוא. אלא שאני אומר דאפשר דר"ע דלא כותיה עבד, אף על גב דאיהו אמר הכי, לא עבד עובדא כדידיה וכדאמר ליה לרבן גמליאל אף על פי שרבי אומר כך וחביריו אומרים כך למדתנו רבינו אחרי רבים להטות.


דף לז עמוד ב[עריכה]

דובשא עיקר:    פירוש: רובו דבש ומיעוטו סולת. ואם כן עיקרו מחמת דבר וסלתו להטעימו ולהכשירו. מכל מקום, כיון דסולתו מעורב בו להכשירו-- מברכין על הסולת, כדאסיקנא מהא דרב ושמואל. ולא דמי לתבשילא דליפתא דאע"ג דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל -- דהתם הוא משום דקימחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא; אבל הכא דלאכשורי תבשילא, איהו עיקר ועליה מברכין.

הנחתי למעלה. [?]


אמר רב יוסף האי חביצא דאין ביה פירורין כזית-- בתחילה מברך המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו ג' ברכות:    פרש"י ז"ל חביצה כגון שמפרפרין לחם בתוך האלפס ומבשלין אותו. ולפי דבריו הא דמייתי רב יוסף סייעתא מההיא דמנחות ולא מייתי מברייתא דלעיל דקתני בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליו המוציא ולבסוף ג' ברכות, משום דלא מפרשא בהדיא מאי קרי פרוסות קיימות, ומשום הכי מייתי הא דמנחות דתני עלה בהדיא וכולן פתיתין כזית.

ואלא מיהו קשיא דאם כן היכי אסיקנא הכא "אף על גב דלית ביה פרורא דהוי כזית" -- דהא תניא בההיא בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא וג' ברכות. אין הפרוסות קיימות בתחילה מברך מיני מזונות.   ואפשר היה לי לומר דרב ששת ורבי אבא קרו "פרוסות קיימות" אפילו פירורין פחות מכזית, כל היכא דאיכא תוריתא דנהמה; ו"אין פרוסות קיימות" בדליכא תוריתא דנהמא. ואף על גב דפרישו עלה בירושלמי היכי דמי פרוסות קיימות בדאיכא פירורין כזתים(?) -- לית להו לרב ששת ולר' אבא הכין, אלא כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, כצ"ל(?) לפי דברי רש"י ז"ל.

אבל ר"ח ז"ל פירש חביצה-- פרורי לחם הנדבקין על ידי שמן ודבש, ובהני הוא דלא בעו פרוסות קיימות; אבל בפירורין מבושלין הוא דבעינן פרוסות קיימות, והיינו ההיא דלעיל דפרוסות קיימות ושאינן קיימות.

וקיימא לן כרב ששת ורבי אבא דאמרו כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא מברכים עלייהו המוציא. ודוקא בדליכא פתיתין ושלימין, הא איכא פתיתין ושלימין לא מברכין אחביצא משום דק"ל כרבא דאמר לקמן מברך ואחר כך בוצע.

כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית, הא בפחות מכזית בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'. ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון, מכל מקום מיני מזונות הוא. ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית. והא דגרסינן בירושלמי תני כל שאורמ עליו ג' ברכות מברך עליו המוציא. התיבון הרי פחות מכזית שאין אומר עליו ג' ברכות, מעתה לא יאמרו עלו המוציא! א"ר יעקב בר אחא, לשאר מינין נצרכיה -- דאלמא משמע מהכא דאפילו אפחות מכזית מברך המוציא?  יש לומר דהייא באוכל הרבה אלא שלא לקט מן הפירורין כי אם פחות מכזית ואפילו הכי מברך עליהן המוציא אף על פי שאין הוא לבדו ראוי לברך עליו ג' ברכות; אבל לעולם בשאינו אוכל כזית-- אינו מברך המוציא ולא ג' ברכות.

ולי נראה דלאחריו אינו מברך מעין ג' בפחות מכזית, דמאי שנא מאוכל ענבים ותאינים ורמונים שאינו מברך לאחריו מעין שלש באוכל פחות מכזית, כדאמר לקמן גבי ההיא דרבי יוחנן דאכל זית מליח ובירך אחריו; ואקשינן עלה הא זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה ובצר ליה שיעוריה, סופיה מאי מברך? -- אלמא אפחות מכזית אין מברכין לאחריו, ואפילו בשבעת המינין. ואפשר נמי דלא מברכין עליה כלל, ואפילו בורא נפשות, דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת(?) ביה משום דבצר ליה שיעוריה-- לא תרמיה עליה ברכה אחריתי.    ועוד נראה לי דבתחילתו מברך עליו המוציא; שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור, וכפשטיה דירושלמי. וכן נ"ל לדקדק מההיא זיתא דאכל ר' יוחנן. ומדאקשי' עלה ר' ירמיה לרבי זירא, וכמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד.


היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו:    יש מי שאומרים דמייר במנחות שמתנדבין, שאין רגילין להתנדב מנחות תדיר. ואינו נראה; דמנחות שייכי טובא.   ורש"י ז"ל פירש במנחות דמיירי בישראל שלא הקריב נדבות מימיו. והקשו עליו בתוספות דלישנא ד"היה עומד ומקריב" לא משמע אישראל אלא אכהן. וכן משמע לישנא ד"נטלן ואכלן". ועוד פירש הוא ז"ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו.   ובתוספות פירשו דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים, כמו ששנו שם בתוספתא וכן היא כאן בירושלמי. וטעמא, לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו.


לקט מכולן כזית:    פירש רש"י ז"ל דאמנחות קאי. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. והקשו בתוספות דאין חמץ במנחות. ועוד דהיכי קאמר אם מצה הוא יוצא בה ידי חובתו בפסח, והא אמרינן בפסחים (לו:) דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות. על כן פירשו הם ז"ל דקאי א"חמשת המינין", וכן פירשו שאר כל המפרשים ז"ל.


דף לח עמוד א[עריכה]

עשאה כעבין חייבת בחלה. כלמודים פטורה מן החלה:    ואף על גב דגלגול קובע לחלה -- התם בשגלגלה אדעתא דפת, הא לאו הכי פטורה. ואפילו גלגלה אדעתא למיעבדה כעבין ונמלך ועבדה כלמודים-- חייבת בחלה שכבר נתחייבה בה משעת גלגול.


האי כובא דארעא:    פרש"י ז"ל כגון שעושין חלל בכירה ונותן לתוכו מים ומלח וקמח ואופהו שם כדרך שעושים באלפס, וקאמר דלאו לחמא הוא אלא גובלא בעלמא ומברכין עליה בורא מיני מזונות. ומיהו בשקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא. וכתבו בתוס' דאותן ניבלי"יש שבלילתן רכה, כיון שהן גובלא בעלמא לא מברכים עלייהו המוציא אלא מיני מזונות, ואפילו קבע סעודה עלייהו, דלא דמי לכובא דאין בלילת הכובא רכה כל כך כמו בלילות הניבלי"ש. ולפי דבריהם נראה שהם אינם מפרשים כפירוש רש"י ז"ל -- דלפי דברי רש"י ז"ל אין בלילה רכה מכובא דארעא! ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע. וכן נראה מלשון רב האי גאון ז"ל וזה לשונו: טריקני, דהוא כובא דארעא מאפה, ולא בתנור אלא על הארץ-- חייב בחלה, כדרבי אבי אמר רבי יוחנן; ואע"ג דגיבלא הוא, "ראשית עריסותיכם" קרינן ביה. וכן ודאי נראה. שאילו לדברי רש"י ז"ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל דאף היא נמי פירש הוא ז"ל נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים על גבי כירה כשהיא ניסוקת. ומיהו גם הא דמרתח גביל פירש רב האי ז"ל בענין אחר שהוא ז"ל פירש כגון קמח שנותנין עליו מים ומרתיחין אותה ולאו עיסה הוא. וגריס בה "ואינה חייבת בחלה".   ואותן פר"כוולש ור"ישאוליש, כיון דאית להו תוריתא דנהמא אומרים בתוספות שמברכים עליהם המוציא וחייבות בחלה, וצריך עיון בההיא דפרק כל שעה.


דבש של תמרים ויין תפוחים וחומץ וכולי רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר:    פרש"י ז"ל לפי שלא נתן למשקה אלא ענבים וזיתים בלבד, הא שאר כל מי פירות-- זיעה בעלמא הוא, והיינו כמר רב בר אשי. וקשיא דתינח כולהו אלא חומץ סתוניות מאי איכא למימר? דאדרבה לא ניתן אלא למשקה, ואין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל הוא, כדאיתא בנדרים (נג.).    והכי נמי קשיא למה שפירשו בתוספות דזיתים וענבים אישתנו לעלויא אבל כל שאר מי פירות לא אישתנו לעלויא, ולית להו עילויא אחרינא.

ואולי נאמר דכיון שהסתונתיות בעצמן(?) שהן הענבים הרעים שאינה מתבשלים לעולם, הן גרועין מאד, ואינן ראויין גם היוצא מהן --אע"פ שהוא יותר ראוי מהן עצמן-- מכל מקום הוא גרוע כל כך שאינו ראוי לקרות משקה אלא זיעה בעלמא.

והראב"ד ז"ל פירש דטעמא דר' יהושע משום דקסבר דגמרינן תרומה מבכורים: מה בכורים משקה היוצא מהן כמותן דכתיב "אשר תביא מארצך" והכי דריש בספרי, ואף תרומה נמי ואוקי באתרא-- מה תרומה יין ושמן הוא דמחייבי-- שאר משקין לא, אף בכורים היוצא מהן-- יין ושמן אין, שאר משקה לא. הדר גמיר בכורים מתרומה.  והקשה ז"ל אי הכי טעמא דרבי יהושע לאו משום זיעה הוא כמר בר רב אשי אלא מהאי טעמא, ואפילו כתשן והוציא מהן משקין. ודחק ותירץ הוא ז"ל דאפשר דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעא, אבל היכא דכתשן-- לא, דעיקר הוי ולא גרע ממיא דסילקא.    והקשה עוד אם כן אפילו כרבי אליעזר דע"כ לא פליג רבי אליעזר אלא בפירות ועשאן משקה, אבל משקין שזבו זיעא בעלמא נינהו ולא משלם חומש. ותירץ דאיכא למימר דמילתא דפשיטא ליה קאמר, דכר' יהושע ודאי, אבל בדר' אליעזר ספק. אלו הן דברי הרב ז"ל.

ובודאי שהם דברים רחוקים מאד. חדא, דא"כ היכי תנינן כלל הא דמר בר רב אשי בהא דר' יהושע? דההיא דר' יהישע תלי בגזירת הכתוב, ואע"ג דהוי משקה גמור! ודמר בר רב אשי הוי משום שלא חשיב ליה משקה אלא זיעא. ועוד, דאם כן מאי דקאמר מרנא(?) דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעא אבל היכא דכתשן, לא; אטו מי פליג מר בר רב אשי אההיא דרבי יהושע דתלי טעמיה בגזרת הכתוב גמר לה מבכורים?! ואנן דקיימא לן דמיא דכולהו שלקי ככולה שלקי, מי מפקינן הא דרבי יהישע לבר מהלכתא?! ואי שלקום להו לתמרי ונפיק מינייהו דובשא דרך בישול, מי מברכינן עליה בורא פרי העץ?!   אלא משמע דטעמא קא דרשינן; דכיון דלא חאיל(?) שם תרומה אסחיטת הפירות לבד מיין ושמן, שמע מינה דלא חשיב מקשה אלא זיעה בעלמא. וחומץ סתוניות נמי כטעמא דאמרן. ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא, דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה, מי שליקתה כמותן; הא כל מידי דלית דרכיה למשלקות ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה-- בהנהו לא אמרינן שיהו מימיהן כהן. והא דקא כאיל הכא "ושאר כל מי פירות.." -- לאו פירות שדרכן לישלק קאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעין קאמר, כרמונים וענבים וכיוצא בהן.

ומכל מקום שמעינן מהא דיין תפוחים ורמונים אין מברכין עליהן אלא שהכל. אבל לפי דברי הרב ז"ל מברכין עליהן בורא פרי העץ. ובתוספתא דמכלתין בריש פרק תנינן בהדיא שאין מברכין עליו אלא שהכל דתנינן תמן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתונתיות-- מברכין עליהן כדרך שמברכין על המורייס. ומכל מקום מדבר כולם נלמוד בדבש הזב מעצמו מן התמרים שיאן מברכין עליהם אלא שהכל.

אבל בפירוש הגאון רב האי ז"ל ראיתי שכתב בשם קצת רבוותא ז"ל דהא דמר בר לב אשי דוקא בששרה התמרים במים ובשלן, כה"ג הוא דהוי זיעא בעלמא, דאזוקי מזיק ליה, אבל הניח חטובות תמרה וזב מהן דבש שלא על ידי האור-- לאו זיעא הוא אלא פרי העץ, והכתוב קראו "דבש".

וקצת סיוע יש לדברי מהא דשליק את התמרים לא דמיא למיא דכולהו שלקי אע"פ שהדברים מתמיהין מצד עצמן, דהא מוקמינן להא דמר בר רב אשי כי הא דרבי יהושע וההיא דרבי יהושע אפילו במשקה והדבש הנסחט ממנו הוא. ועוד, הוה ליה כיוצא מן התאנים ומן הרמונים ובפסחים (כד:) חשיב להו זיעא בעלמא ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה; דאמרינן תמן עלה דההיא דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן: א"ר זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים; ואילו מתאנים ורמונים לא. מאי טעמא? לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן?! ואמר ליה אביי: בשלמא אי אשמעינן פירא גופא ולא קאכיל ליה דרך הנאתן-- שפיר; אלא הכא משום דזיעא בעלמא הוא.   ומההיא דפרק כל שעה איכא למידק כדידי דלא מברכינן איין רימונים בורא פרי העץ אלא שהכל דזיעה בעלמא הוא. ומכל מקום לגבי דבש תמרים אפשר כדברי הגאון ז"ל ד"דבש" כתיב בפרשה ולא תמרים, דאלמא אף על הדבש מברך בורא פרי העץ ולבסוף מעין ג' והיינו בדבש הזב מאליו.


שם. שתיתא:    אסיקנא דבעבה-- מיני מזונות משום דלאכילה עבדי לה, אבל רכה-- שהכל דלרפואה עבדי לה. קשה לי: ואפילו עבדי ליה לרפואה מאי הוי? לבריך עליה בורא פרי האדמה! דבשלמא מיני מזונות לא מברכינן כיון דלא עבדי ליה לאכילה ולמיזן, אבל פרי האדמה מיהא לבריך עליה דבמילתיא קאי, וכקמחא דחטי לרב יהודה דלעיל. ואי הוה קיימא לן כרב נחמן דאמר בקמחא דחטי שהכל-- שפיר; אלא אי קיימא לן כרב יהודה תקשי, דהא ק"ל כי האי מסקנא דרב חסדא דהכא.   וא"ת דכיון דלא מיכיון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל -- והא שמן על ידי אניגרון היכא דמיכוין לרפואה מברכין עליה ב"פ העץ!   ואפשר לומר דשאני הכא דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו כהכין אלא לרפואה בעלמא, ואין עיקר הנאתו בהכי-- לא מברכינן עליה אלא שהכל, דלאו במילתיה קאי; אבל שמן ע"י אניגרון, דרך הנאתו הוא בדרך שתיה, אלא שכל שהוא לבדו מזיק, ומכשירין אותו ע"י אניגרון, וכשהוא עושה האניגרון עיקר אי אפשר לברך עליו משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו אבל כשמתכוין לרפואה הוה ליה שמן עיקר ודרך הנאתו, לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ ואף על פי שהוא מתכוין לרפואה כדאמרן, מכל מקום דרך עיקר הנאתו הוא. כן נראה לי.


ואי סלקא דעתך לרפואה קא מיכוין, רפואה בשבת מי שרי?!:   פירוש: דקסבר רב יוסף דאם איתא להא דרב חסדא שאין דרכן של בני אדם לעולם לשתות שתיתא רכה אלא לרפואה, אם כן אסור לשתות בשבת.   והיינו דלא קשיא [ליה]‏[1] שתיית שמן בשבת על ידי אנגרון למי שחושש בגרונו משום דאניגרון כיון שדרכן של בני אדם לשתותו כך ליהנות בו לפעמים ושלא מחמת רפואה -- השתא נמי דשתי ליה מחמת רפוה לא גזרינן ביה משום שחיקת סמנין דאיכא למיתלי דילמא לשתות הנאה בעלמא קא מיכוין ולא פלוג רבנן בין שותה לרפואה לשותה לכוונת הנאה; אבל שתיתא כיון דלעולם לא עבדי לה רכה אלא לרפואה --אף על גב דאוכל הוא-- לא ליכליה בשבת משום שחיקת סמנין.     והמו נמי דלא אקשי ליה אביי מן החושש בגרונו לא יערער בתוכו שמן אבל נותן הוא לתוך האניגרון וכדאמרן אלא אקשי מדתנן כל האוכלין אדם אוכל לרפואה דמשמע כל האוכלין ואפילו אותן שאין דרכן של בני אדם לאוכלן אלא לצורך רפואה, דמכל מקום כיון דתורת אוכל יש להן --אף על פי שאינו אוכלן אלא לרפואה-- אפילו הכי שרי, כנ"ל.


דף לח עמוב ב[עריכה]

והלכתא המוציא:    ואת תאמר, מאי שני מ"בורא פרי הגפן" דלא מברכין "הבורא"? ומיהו בירושלמי איכא מאן דאמר הכין, דלדעתיה דר"נ מברך "בורא פרי הגפן" ועל דעתייהו דרבנין מברך "הבורא.."; אבל בגמרא דילן לא משתמע הכין. ופוק חזי מה עמא דבר דבהמוציא אסיקנא הילכתא "המוציא" ובבורא פרי הגפן מברכין "בורא.." ולא "הבורא". אבל בירושלמי סברא אחרת, שאמרו דטעמא דרבנן ב"המוציא" כדי שלא לערב ראשי אותיות. והקשו: מעתה "המן הארץ" כדי שלא לערב ראשי אותיות?! ולא העלו בו תירוץ. ונראה דבמקום שאפשר חששו לעירוב האותיות כגון ב"המוציא" אבל במקום שאי אפשר כגון ב"לחם מן.." (דאי אמרינן "לחם המן הארץ" לא משתמע(?) מידי) לא חששו; דהיכא דלא אפשר לא אפשר. ולא ניחא להו נמי לתקוני "המוציא מן הארץ לחם" שאין כן נוסח של ברכות להזכיר את החפץ שמברכין עליו באחרונה, שאין אומר "בורא מן העץ הפרי" ו"בורא מן האדמה הפרי", כנ"ל.

ולפי דברי הירושלמי, הא דפליגי בגמרין בהמוציא אי דאפיק משמע או דליפיק משמע, הכי קאמרי'-- רבנן סברי דמפיק נמי משמע וכיון שאפשר לומר כן איכא למיחש לערוב ראשי הפרשיות; ור"נ סבר דליפיק משמע ואי אפשר למיחש לעירוב ראשי האותיות שאילו היה אפשר אף ר' נחמיה היה חושש לכך.


קתני ירקות דומיא דפת:    פירוש: ולאו דוקא דומיא, דאילו בפת דוקא בשנשתנה על ידי האור, הא לא נשתנה על ידי האור-- בורא פרי האדמה; ואילו בירקות אף בשנשתנו וכל שכן בשלא נשתנה.


ואני אומר כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, וכל שתחילתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה:    מסתברא דלאו דוקא כל שתחלתו בורא פרי האדמה..וכל שתחילתו שהכל.. -- דאם כן כי קאמרינן בשלמא כל שתחלתו שהכל משכחת לה בסילקא קרא וכרובא, אלא שתחילתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה? -- מאי קא קשיה ליה? וכי לא משכח ירקות דמברכין עליהן בורא פרי האדמה בתחילתן? ואיהו דקא משני משכחת לה בתומי וכרתצי -- אטו כלהו שאר ירקי בר מתומי וכרתי מי מברכין עלייהו שהכל? והא רב חסדא גופיה הוא דקאמר בפסחים (קיד:) היכא דליכא שאר ירקי מברך אמרור "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" -- אלמא אפילו אמרור מברכין בורא פרי האדמה בתחלתו!  אלא ודאי הכי קאמר: "כל שתחלתו בורא פרי האדמה" כלומר שאין דרכו ליאכל אלא בחיותו ואין דרכו לישלק ולפיכך עיקר ברכתו בתחילתו, אם כן כי שליק ליה-- פגים ליה, ולא מברכין עליה אלא שהכל; ולא משכחת לה אלא תומי וכרתי. וכל שעיקר אכילתו בשליקתו ומשום הכי לא מברכין על תחלתו אלא שהכל, אם כן כי שליק ליה אשבוחי משבח ליה ולפיכך מברכין עליה בורא פרי האדמה; והוא הדין לכל שאינו נפגם בשליקתו וראוי בחיותו ובשליקתו שמברכין עליה בורא פרי האדמה דבמלתיה קאי. והיינו דלא קאמר "תחילתו בורא פרי האדמה היכי משכחת לה?" אלא ה"ק "תחילתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה", כלומר שיהא שבחו בחיותו ונפגם בשליקתו היכי משכחת לה, כצ"ל.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דלרב חסדא אפילו לא פגים להו כיון דאישתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל.


לא היא. עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה וליכא:    וטעמיה דר' מאיר לאו משום דלא בעי איהו טעם מצה דהא מודה ר' מאיר בירקות שאינו יוצא בהן לא בכבושין ולא בשלוקין ולא במבושלין וטעמא משום דבעינן טעם מרור וליכא, ולכריכת מרור נמי חיישינן דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא -- אלא דר' יוסי סבר מצה כי מבשל לה בטיל לה טעמא, ור' מאיר סבר דלא בטיל טעמא. אבל במרור ושאר ירקות-- כולהו מודו דבטיל להו טעמייהו בבישול.

כתב רב האי גאון ז"ל דאיכא מאן דגריס לא היא" -- בוא"ו. ולמאן דגריס הכין ר"נ גופיה הוא דקאמר ליה, כלומר אני אומר שיש לומר במחלוקת שנויה ואלא מיהו לא היא. ואיכא מאן דגריס "לא היא" בלא וי"ו דכיון דאמר ר"נ ואני אומר במחלוקת שנויה, היכי קאמר איהו גופיה ולא היא?! ואפילו גרסינן ליה תלמודא הוא דקאמר הכין.


אמר ר' נחמן בר יצחק קבעה עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת:    פירוש: דקים ליה לרב נחמן דרבי חייא ורבי בנימין פליגי, ורבי זירא דקא תהי בה היינו דתהי היאך שני מחלוקת בבי מדרשא בין רבי חייא ובין רבי בנימן, דלא חשיב רבי בנימן למעבד שמעתיה פלוגתא ברבי חייא וכולי.    מותיב רב שמואל בר רבי יצחק מלא כבושין ולא שלוקין לרבי חייא הוא דהא מותיב ולסיועה לרבי בנימין, דלרבי בנימין כולהו שלקות לאו במילתייהו קיימי. וכן מצאתיה בירושלמי בהדיא דגרס התם:    רבי חייא בשם רבי יוחנן זית כבוש אומר עליו ב"פ העץ. רבי בנימן בר יפת בשם רבי יוחנן ירק כבוש אומר עליו שהכל. א"ר שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייע לרב בנימין בר יפת-- אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין אם בעינן הם אדם יוצא ידי חובתן בהן בפסח. א"ר זעירא מאן דידע משמע מן רבי יוחנן יאות רבי חייא בר בא, ע"כ גרסת ירושלמי.

אלא תמה למה להו למעבדה פלוגתא ולשוויה לעולא משתבש ולמדחיה לההיא דרב חסדא דאמר כל שתחילתו שהכל שלקו ב"פ האדמה וכל שתחילתו ב"פ האדמה שלקו שהכל.    ולפיכך מסתבר לי דר"נ בר יצחק בלחוד הוא דסבירא ליה דפליגי ותלי ליה לעולא בשבושא אבל רבי זירא דתהי בה הכי קאמר: היכי אפשר דעולא שביק אסהדתיה ושמעתיה דרבי חייא ונקיט דרבי בנימין בר יפת? אלא ודאי לא פליגי, דרבי חייא בשנשתנה לעלויא כתרמוסא וכזית כבוש ואי נמי דלא אישתני לגריעותא ככולהו שלקות ורבי בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא דתומי וכרתי.   ובירושלמי נמי איכא מ"ד הכין גבי הא דרבי חיייא ורבי בנימן בר יפת דגרס התם: א"ר יוסי ברבי בון ולא פליגי, זית ע"י,שדרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא. ירק כיון ששלקו נשתנה.    ונראה דטעות יש בגרסא זו והכין היא זית אף על פי שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא, וכסברתיה דרב חסדא ממש, והיינו נמי דמשמע לכאורה גבי פרמי זוטרי דליפתא, דאי לאו רב יודא דאמר דהאי דפרמינהו טפי כי היכי דנימתוק טעמייהו, הוה ס"ד למימר דלא מברכים בהו פרי האדמה אלא שהכל משום דקא ס"ד דמיפגם פגמינהו -- דאלמא כל מידי דמיפגים בשלקי' מגרע גרעי' בברכותיה. ולהדין סברא תומי וכרתי חיין-- ב"פ האדמה, שלוקין-- שהכל, דמפגם פגים להו. וכללא הוא דכאיל רב פפא לקמן מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי -- לאו כללא הוא לכלהו ירקות שתהא ברכתן בשליקתן כמו בחיותן, ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב כן; אלא משום דכלהו לא מפגמי שליקתן אלא תומי וכרתי הוא דקאמ' הכין. ועוד דהתם לאו למפסק הלכתא בשלקות אי ב"פ האדמה אי שהכל, אלא למימר דומיא דידהו כגוף השלקות, והאי כדיניה והאי כדיניה. ותדע לך דהא לבתר דקאמר רב פפא פשיטא לי מיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי. וכן נראית דעת רבותינו בעל התוספות בתומי וכרתי.

אלא שרב האי גאון ז"ל ור' אלפסי והראב"ד ז"ל לא כתבו כן.

ולענין פרי עץ הנשלק כחבושים ואגסים: יש לומר גם כן דבמלתייהו קיימי דאשבוחי משבחי כזית, אבל פירות אחרים שנפגמין כגון פרו"ניש וכיוצא בהן מברך שהכל לדברי הכל. וכן נראה מן התוספות שפירשו בשם אחד מן הגדולים בהא דאמרינן בסמוך הביא לפניהם פרגיות וכרוב ודורמסקין -- "דורמסקין" פרו"ניש. והא דלא בריך עלייהו תחלה (דהא פרי עץ חשוב טפי) -- משום דמיירו בשנתבשלו הדורמסקין ואין מברכין עליהן אלא שהכל.

ומיהו אין עיקר פירושם מחוור אלא עשב(?) הוא כמו שפרש"י ז"ל וכן נראה מן הירושלמי דגרס התם: אייתהו קמייהו פרגין ואחוונין(?) וקפליטין. אמרו נברך על קפליטא הוא פטר אחווניתא ולא פטר פריגהא(?). נברך על אחווניתא לא פטר לא דין ולא דין.


דף לט עמוד א[עריכה]

כיון דשקליה ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה:    יש לפרש בצר ליה שיעוריה דאורייתא, ודלא כמאן דאמר והם דקדקו כזית אלא אפילו כזית הוי דאורייתא. ויש לפרש בצר ליה שיעוריה דרבנן דאילו בדאורייתא אינו חייב לברך אלא בכדי שביעה אלא דמדרבנן דקדקו וחייבו אפילו עד כזית ברכה כעין ברכה דשיעור דאורייתא. ומיהו נראה דבין להדין פירושא בין לרושא קמא, כל שאין בו כזית-- אינו חייב ברכה כלל. חדא, דהא אמרינן הכא דכיון דבצר ליה שיעוריה לא מברכינן בסופיה, ומשמע דאפילו למאי דדחינן ואיקמינן דבסופיה בריך בורא נפשות רבות קא מתמה רבי ירמיה. ואפילו תאמר דכיון דלרבי זירא קא מקשינן, למאי דס"ל בהא דרבי זירא קא בעי (כלומר למאי דסבירא לך בסופו בריך על העץ ועל פרי העץ כי שקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה ולא אפשר לברכוי עליה ברכה בשל תורה אבל לעולם שהכל מברכין עליה) -- אפילו הכי לאו סברא הוא שנשתנית ברכתו מחמת שיעורן שאין שינוי הברכות אלא בשינוי המין; אי נמי במין אחד בשנשתנית צורתו דהוה ליה כמין אחר כגון שנשתנה מחיטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת, אבל שתהא הברכה משתנת מרבוי למעוט, הא לא אשכחן. ( ופת הבאה בכסנין דאמר רב הונא לקמן כל שאחרים קובעין עליה סעודה צריך לברך, כלומר שמברך לפניו המוציא ולאחריו ג' ברכות וכי לא אכל אלא פחות מכן אין מברך לפניו רק בורא מיני מזונות -- דאלמא הברכות משתנות בשינוי השיעורין... -- לא היא! דפת הבאה בכסנין כי לא מברכינן עליה "המוציא" אפילו על אאכילת כזית היינו משום דחשבינן ליה שמשתנה ממינו. ותדע לך שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפת הבאה בכסנין לא מברכין אלא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא; ואפילו לא קבע סעודה עליו אלא שאוכל כדי קביעות אחרים גם כן הרי הוא עושה אותו כפת דעלמא שאוכלין ממנה דהרבה(?) כדי שביעה והוה ליה לדידיה כמי שלא נשנתנה ממינו.  ותדע לך, שאם אין אתה אומר כן, למאן דאמר והם דקדקו כזית ועד כביצה היאך לא שינו את הברכה כיון דבצר ליה שיעורא דאורייתא? ועוד אם לא רצו לשנות בברכות מה ראו שלא לשנות מכדי שביעה עד כזית וכביצה ושינו לפחות מכזית ולפחות מכביצה? ועוד דהא משמע ודאי דלפחות מכזית או בכביצה ליכא ברכה כלל מדאמרינן "אני כתבתי להם ואכלת ושבעת..והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה..." -- ואי איתא לימא "והם דקדקו על עצמן בכל שהוא". וממאן דסבירא ליה הם דקדקו על עצמן, נשמע למאן דאמר דכולהו שיעורי דאורייתא כנ"ל. וגם בתוספות סוברין כן שאין פחות מכשיעור טעון ברכה כלל בסופו אבל בתחלתו ודאי אפילו כל שהו טעון ברכה לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. וכן נמי משמע מהא דהכא, דהא לא קשיא ליה אלא בסופו מאי מברך, כיון דבצר ליה שיעוריה, אבל ברישא ניחא ליה.

ולכאורה נמי משמע דאיכא למידק מהא דבתחלתו מברך ב"פ העץ ואף על פי שאין בו כזית דהא משמע דר' ירמיה לר' זירא קא מקשי למאי דס"ל לר' זירא דר' יוחנן תחלה וסוף בירך עליו בעין ברכתו ממש, ואי הכי לא ק"ל אלא סופיה מאי מברך וזה כפי הסברא שכתבתי דאין נוסח ברכה משתנית בין כשיעור לפחות מכשיעור. ומינה לאוכל פת פחות מכזית שמברך עליו המוציא. וכן נראה לכאורה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא: תני כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ, וכל שאין לאחריו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא. התיבון! הרי פחות מכזית! הרי אין אנו אומרים לאחריו ג' ב רכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ! ר' יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. --כלומר לא אתא למעוטי אלא שאר מינין, כגון אורז ודוחן ומעשה קדרה, דכיון שאין מברכיו אחריו ג' ברכות אין מברכין לפניו המוציא; הא פחות מכשיעור דפת של חמשת המינין לפניו המוציא -- אע"ג שאין מברכין לאחריו ג' ברכות. ומה שאמרו בירושלמי הרי פחות מכזית שאין אנו מברכין לאחריו ג' ברכות -- לאו למימרא דג' אין מברכין הא מעין ג' מברכין, דכלל כלל אין מברכין לאחריו, אלא דלישנא דמאן דתני לה. וכסברא הזאת מצאתי לרמב"ם ז"ל שכך כתב בפ' ג' מהל' ברכות שלו: אבל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר האוכלים; והשותה פחות מרביעית, בין מן היין בין משאר משקין-- מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף כלל לא, עכ"ל. גם הרב אלפסי ז"ל כתב כן בפירוש בשמועה זאת וזה מבואר כדברינו וזכינו להסכים לדעתו. וזה שלא כדברי הרב ארב"ד ז"ל שכתבתי למעלה בשמעתא דחביצא.


ההוא דאייתיהו לקמיה דרבי יוחנן...זית גדול ואע"ג דשקלת לגרעינתיה קאי שיעוריה:    ובירושלמי אמרו טעמא אחרינא דגרסינן התם: רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והיה רבי חייא בר אבא מסתכל ביה. אמר ליה בבליא למה את מסתכל בי? לית לך כל שהוא ממין ז' שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו?! אית ליה. ומה צריכא ליה? מפני שגרעיניתו ממעטו. מה עבד ליה רבי יוחנן? ולית רבי יוחנן ידע שגרעינתו ממעטו? מה עביד ליה רבי יוחנן משום בריה מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אכל אפילו פרידה אחת של ענב, פרידה אחת של רמון-- שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה.   ואפשר דכיון שלא נסיב לה גמרין האי טעמא ואדרבה, איצטריך למימר דזית גדול הוה, שמעינן מינה דליתא להא דירושלמי. ואילו אכל פרידה אחת של ענב ולית ביה כזית או פרידה אחת של רמון-- לא מברך אחריו עד שיאכל כזית.

ויש לומר דאיתא נמי להא דירושלמי אלא דבירושלמי סברי דד' יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעיניתיה, ומשום הכי חשיב ליה בריה אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעיניתיה אלא הסירו וזרקו, והלכך לא חשיב בריה, ומשום הכי איצטריך למימר דזית גדול הוא דלאחר שנסרך או שנחתך או שנמוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה, וכן נראה שמתרצין בתוספות.


נתן בר קפרא לאחד רשות לברך:    מהכא משמע דאפילו פירות אע"פ שאין מזמנין עליהן בסופן-- א' מברך לכלן בתחלתן, ואע"פ שאין אנו נוהגין כן בפירות אלא כל אחד מברך לעצמו -- שמא הם היו רגילין לקבוע מקום לאכול פירות ולשתות יין ומתוך כך היה אחד מברך לכולן.


חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך. אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן. תנא לא הוציאו שניהן שנתן:   ירושלמי: א"ר יוסה הא אזילין תרי עמא ולא שמיענה מינה כלום. מאי כדון מסתברא מברך על הקפליט שהכל טפלה לירק.     משמע דהדין לישנא דירושלמי אזיל כלישנא דגמרין דדחי אידי ואידי שהכל ובהא קא מיפלגי: מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין.

וליתא להאי לישנא דקיימא לן דשלקות במלתייהו קיימי ומברכין עליה ב"פ האדמה, והילכך אפילו בלא האי טעמא מברך אכרוב משום דב"פ האדמה עדיף. ואי נמי איכא למימר דהא דרושלמי לאו משום דס"ל דשלקות לאו במילתייהו קיימי אלא משום דס"ל דאי לאו משום דהכל טפל לירק --אע"ג דכרוב ב"פ האדמה-- אפילו הכי חביב עדיף, וכדאמרינן לקמן באין ברכותיהן שוות כגון פרי העץ ופרי האדמה דמברך על איזה מהם שירצה. ובר קפרא דאיקפד משום דהכל טפלה לירק דירק מיזן זייני, ובהא פליגא גמרין דבגמרין משמע דלעולם ב"פ האדמה עדיף משהכל, אע"ג דאיכא חביבותא מדקאמר דרך פשיטותא מאן דלגלג סבר בשר שהכל, שלקות ב"פ האדמה הילכך חשוב עדיף.


אמר רב חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא:    איכא למידק היכי דמי? אי ליכא אלא פת צנומה בקערה-- פשיטא, דהא איכא תוריתא דנהמא ואמרינן לעיל דאפילו בפירורין שאין בהן כזית ואפילו החזירן לסולתן מברך עליהן המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא. ועוד מאי פליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת? ורבא נמי דפליג טפי ואמר מברך ואח"כ בוצע -- אטו מי פליגי אההיא דלעיל דאמרינן פירורין שאין בהן כזית מברכין עלייהו המוציא, אם כן ברייתא דבזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא הויא תיובתייהו! ועוד דתקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כההיא, וכדאמרינן התם מאי הוי עלה. אמר רב ששת אע"ג דליכא פירורא דהוי כזית; והכא פסקינן כרבא בהדיא.   ויש לומר דהכא בדאיכא פת צנומה ופת שלימה, ואפילו הכי קאמר רב חייא בר אשי דאי בעי מברך אצנומה ומניח את השלימה, כרב הונא דפתיתין ושלימין; ועדיפא מדרב הונא, דרב הונא בפתיתין גדולים שהן כחצאי פת כדכתיב "ואקחה פת לחם", ודרב חייא בצנומות דקות. והיינו דפליגא אדרב חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, הילכך אצנומה לא אלא אשלימה. ופליגא דרבא אתרוייהו ואמר שצריך לברך ואח"כ יבצע והיינו דאייתי בתרה הא דרב הונא ורבי יוחגן ולומר(?) בשאינה צנומה אלא שהן פתיתין גדולים ושלימים דאפשר למעבד בפתיתין אפילו כדרבא שיברך ואח"כ בוצע מן הפתיתין -- אפילו הכי עדיין היא מחלוקת דרב הונא ורבי יוחנן.   אלא דאכתי ק"ל קצת דה"ל למימר "פת צנומה ושלימה רב חייא בר אשי אמר מברך על הצנומה".

ובתוס' פירשו דמיירי במביא פת שלימה או פתיתין גדולים ועשה אותו פירורין דקין בקערה ומתחלה דעתו לצנום כדי לברך ולאכול, וקאמר דמברכין עליה המוציא. ורב חייא קאמר שצריך שיבצע בשעת ברכה הואיל ואפשר שיש פת גדולה מתחלה(?) לפניו. ורב חייא בר אשי סבר מ"מ כיון שמתחלה צנומה לאוכלה עכשיו יכול לברך על הפירורין אחרי כן לפי שיכול לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה כמו שסוף סוף לצורך אכילה זו נעשית. ובלא צנומות פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיוכל לבצוע ולברך אח"כ על הפרוסה שבינו(?) שבוצע אלא רבותא קמ"ל שאע"פ שצנומה מחחלה בפירורין דקין מקודם ברכה וא"א לעשות בהן בציעה בשעת ברכה, אפילו הכי שפיר דמי. ואכתי לא מיחוור לי לישנא שפיר דכיון דעיקר חדושיה דרב חייא בר אשי דמצי למצנם פת שלימה ולברך עליו לאחר בציעה, הוה ליה למימר הכין בהדיא. ועוד למה לי למימר מברכין עליו המוציא דמשמע דעיקר חדושיה כשמברכין עליו המוציא ולאפוקי דלא מברכין עליה מיני מזונות, וצריך עיון.

דף לט עמוד ב[עריכה]

פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין:    פירש בתוס' בשם ר"ת ז"ל מברך על הפתיתין-- אם ירצה, והוא הדין על השלמין; ור' יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים משום דכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה. ואתיא ר' ירמיה בר אבא לאוקמה להאי דפרוסה של חטים ושלמים של שעורים בהנהו תנאי דבצל; ואע"ג דבצל קטן וגדול מין אחד וחטין ושעורין ב' מינין ומטעם מוקדם בפסוק אתינן להו -- מכל מקום‏[2] מייתי שפיר הא דבצל דאזלינן בתר החשוב או בתר השלם וקרא כי מקדים ליה בדשוו שניהם-- או שלמין או פרוסין.   ועל כרחין לא מצי לאוקומי האי "כתנאי" אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן דהא מסקנא הכא דלכולי עלמא היכא דאיכא כהן חצי בצל דחשיב עדיף, ואילו ר' יוחנן קאמר דשלמה מצוה מן המובחר ואע"ג דלענין ברכה כ-דאיכא כהן דמיא. ואם כן דכהדדי נינהו ביופי אלא שהשלמה חשובה שלמותה -- תקשי לרב הונא דאמר מברך על הפתיתים דהא שלמה עדיפא ואיכא כהן! וההיא ד-ירא שמים יוצא ידי שתיהן נמי אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, דאי אדרב הונא ורבי יוחנן -- הא רב הונא מודה דכל שכן דמברך על השלמין! ולמה לי למבצע אתרוייהו?!

אבל הראב"ד ז"ל הקשה דאי איתא ד-יוצא ידי שתיהן אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, והלא לא (?)קמה ההיא מילתא דר' יוחנן כלל? ותדע לך מדלא מותבינן מההיא מתני' דבצל לרב הונא מדברי הכל בין מדרבנן בין מדרבי יהודה דע"כ לא קאמר רבי יהודה חצי בצל גדול אלא משום דחשוב עדיף אבל היכא דתרוויהו חשיבי-- ודאי לכולי עלמא שלם עדיף. ומדלא אותבינן מינה -- אלמא לא קמה ההיא מילתא כלל ולא שייכא פלוגתייהו דתנאי דבצל לגבי ברכה מידי, אלא ודאי הא ד-ירא שמים יוצא ידי שתיהם אפלוגתא דרבי הונא ורבי יוחנן קאי; והא דאמר רב הונא מברך על הפתיתין-- דוקא על הפתיתין קאמר משום דאינהו עדיפי דמקרב' הניתהו(?) כי השלמים סביבותיהן יבשים. ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר.

וכמין ראיה נ"ל לדברי הר' ז"ל דמדקאמר אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים משמע דבכאי גוונא מיירי רב הונא ולומר אף על גב דבההיא פליג רבי יוחנן, בהא מודה -- דאלמא כי היכי דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים מצוה על הפרוסה לרבי יוחנן, הכי נמי פתיתין ושלמין-- מצוה על הפתיתין לרב הונא. וכן נמי מדאמרינן סתם תני תנא קמיה דר"נ בר יצחק פרוסה ושלמה מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, ואי בפרוסה של חטים ושלמה של שעורים הוה ליה לפרושי בהדיא "פרוסה של חטים ושלמה של שעורים". וההיא נמי דהכל מודים בפסח לכאורה הכי דיקא דההיא בשתיהן של חטים או של שעורים מיירי.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יוחנן ואפילו לגבי רב דהוא רבו של הונא, וכל שכן לגבי רב הונא.

תוספתא:    מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד? שלמה של גלוסקין ופרוסה של בעל הבית-- מברך על שלמה של גלוסקין.   פרוסה של גלוסקין ושלמה של בעל הבית-- מברך על שלמה של בעל הבית.    פת חטין ופת שוערין-- מברך על פת חטין.   פרוסה של חטים ושלמה של שעורים-- מברך על פרוסה של חטים.  פת כוסמין ופת שעורין-- מברך על של שעורים; והלא כוסמין יפין מן השעורים?! אלא שהשעורים ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה.  ואיתא נמי הכין בירושלמי דגרסינן עלה בירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא דרבי יודה אמר ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך.

עוד בירושלמי:    פת טמאה ופת טהורה: רבי חייא בר בא אומר על הטהורה. פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה: רבי חייא בר אדא בשם רבי אחא אומר על איזה מהן שירצה.


מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע:    פרש"י ז"ל בוצע או משתיהן או משלמה. וי"מ גם כן בהא דאמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע -- שבוצע מן השלמה. ויש מי שפירש "ובוצע"-- מן הפרוסה, ועליה הוא מברך "המוציא" ו-"על אכילת מצה" משום דלחם עוני כתיב ואתא וגרעה לפלגא דחדא וזה עיקר ולעיקר הא דהכל מודים יש מן הגאונים ז"ל שפירשוה אעיקר שמעתא דרב הונא ור' יוחנן כלומר בשהביאו לפניהם פתיתין ושלימין, הא אם הביא כולן שלמין טפי עדיף ומברכין על שלמים. ולזה הפירוש הסכים יותר רב האי גאון ז"ל וגם הוא ז"ל כתב בשם אחרים דלאו מחמת שמעתא דרב הונא ורבי יוחנן אייתיאו(?) לה הכא ולא תליא בפלוגתייהו כלל אלא משום לחם עוני דלא ליבצע(?) אתרתי כשאר שבתות וימים טובים משום דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, וכן עמא דבר.


רבי זירא בצע אכוליה שירותיה:    פרש"י ז"ל פרוסה גדולה שהיא די לו לכולה סעודה.    ואינו מחוור בעיני, דלא הוה ליה למימר "אכולה שירותא" אלא "בצע כולה שירותיה". ועוד, דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא? אדרבה היינו עין יפה דעלה אמרו בעל הבית בוצע?! ועוד, דבר הלמד מענינו הוא, דאמר צריך לבצוע על שתי ככרות.   אלא ודאי הכי פירושו: בצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול, והאי מחזי כרעבתנותא. והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכין כי הוינן ביה רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא, וכן פירש רב האי גאון ז"ל, וז"ל: אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא-- שפיר דמי. ואי בצע להו לתרוייהו אפילו לכולה שירותיה כרבי זירא-- שפיר דמי.


דף מ עמוד א[עריכה]

מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא:    וקיימא לן כותיה מדסתם לן תנא כותיה. והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן.


דף מ עמוד ב[עריכה]

ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין :    וקיימא לן כרבי יוחנן דהלכתא כותיה לגבי רב הונא. ובפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי נמי קיימא לן כר' מאיר. חדא, דפשט(?) דר' מאיר אתיא כר"י ועוד דבהדיא פסקו הלכה כר' מאיר בירושלמי דגרסינן התם ר' יעקב בר אחא בשם שמואל הלכה כר' מאיר.


והא בעינן ג' ברכות. מאי יצא דקאמר רב, יצא ידי ברכה ראשונה וקמ"ל דאע"ג דלא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן-- יצא:    ומינה שמעינן דאין נוסח הברכות מעכב כל זמן שהוא שומר את המטבע, כלומר שלא יעשה מן הקצר ארוך ומן הארוך קצר. וכבר כתבתי בפרק קמא דמטבע "ארוך" הוא שפותח וחותם ו"קצר" שפותח ואינו חותם או שחותם ואינו פותח ואינה ברכה סמוכה לחברתה. ואם היה משנה את המטבע-- לא יצא, וכדתנן בפ' קמא דמכלתין (דף יא.) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. לקצר אינו רשאי להאריך. ומשום הכי מסתבר ליה דבהא אפילו ידי ברכה ראשונה לא יצא אלא אם כן פותח וחותם בה, דברכה ראשונה של ברכות המזון ארוכה היא והלכך צריך שיאמר "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. בריך רחמנא דזן כולה", וכיוצא בזה כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך.  ולר' יוחנן נמי דבעי מלכות הכא נמי בעינןמ שיזכיר מלכות, והיינו דבתר הא אידכר פלוגתא דרב ור' יוחנן. אחר כך מצאתי מקצת ספרים שגורסים כן בפירוש: ולר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דאמר "בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא".


ורבי יוחנן אמר לך לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו:    ואע"ג דאביי אמר כוותיה דרב - מסתברא כיון דתלי טעמא בדתניא לא שכחתי מלהזכיר שמך, ודחינן דר(?) אמר לך מלהזכיר שמך ומלכותך אלא דתנא לאו כרוכלא מדכר ואזיל -- הדרינן לכללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן פסק רב האי גאון ז"ל וזה לשונו:   כללו של דבר הני מילי מאי דעמא דבר הוא ההלכה, וכמנהגו עבדינן, ולא משנינן. וכדאמרינן בסוף פרקין א"ל רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי? אמר ליה פוקי חזי מה עמא דבר. ורבי יוחנן קא מודה בברכה הסמוכה.


וכל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר...אומר שהכל נהיה בדברו וכולי:    והא דלא ערבינהו ותנינהו משום דהכי שמעינהו כל חדא וחדא באפי נפשה, הדא מרב פלן והדא מרב פלן, תני להו כל חדא באפי נפשה כדשמעינהו.


בנות שוח אמר רבא בר בר חנה תאיני חיווראתי:    פירש הראב"ד ז"ל חיוראתא מבפנים שהן גרועות. ותרי גווני בנות שוח הן: יש גרועות כהני חיוראתא דמשמע הכא שגרועות כל כך שאינן חשובות בעיני עמי הארץ ואינן נמנעים מלעשרן, ויש מהן חשובות כדאמרינן בשבועות (דף יב:) קיץ למזבח כבמנות שבע אדם -- ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד כדאמרינן בבראשית רבה בנות שבע שגרמו ז' ימי אבלו של עולם. בנות שוח שגרמו שוחה לעולם.   ועוד יש לומר שבנות שבע מין אחד של תאנים והן חשובות ובנות שוח מין אחד של תאנים גרועות וכדאמרינן בנדרים נדר מן הכלכלה והיו בהן בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים-- שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות.

דף מא עמוד א[עריכה]

אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות:    כלומר, כגון אתרוג וענבים; אבל בשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהן טפלה לחברו-- דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ומדלא פירש עולא אי זה מהם קודם בשאין ברכותיהם שוות, שמע מינה דאין הקפדה בהקדמתן אלא חביב עדיף לכולי עלמא. דאי איתא הוה ליה לפרושי בהדיא: "אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מין שבע קודם...". ועוד, דבשלמא אי חביב קודם ור' יהודה הוא דמודה לרבנן בהא -- שפיר, דיחיד מודה לרבים והיינו דאמר ליה עולא סתם; אלא אי אמרת דמין שבע עדיף-- רבנן הוא דמודי ליה לרבי יהודה, וכיון דרבים מודו ליחיד הוה ליה לפרושי בהדיא משום דבעלמא רבים עדיפי וקיימי, ויחיד מודה להו. כן פירש רב האי גאון ז"ל, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל.

וכן נראה לי להכריח ממה שאמרו בסמוך חסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים בשהיה צנון עיקר. אבל אין הצנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה -- אלמא אפילו בשאין צנון עיקר, אם רצה, עליו מברך תחלה; שהרי לא חדש כאן אלא שחוזר ומברך על הזית, הא צנון כדקאי קאי (כלומר שעליו יכול לברך תחלה); דאם איתא דעל זית חייב לברך תחלה -- כיון דעד השתא אמרינן מברך על הצנון ופוטר את הזית -- לא סגיא בהא דקאמר: "אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה"! עד שיאמר: "אבל אין צנון עיקר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון". אלא ודאי משמע כדברי הגאון ז"ל.

וטעמא דהא מילתא דקפיד ר' יהודה בשברכותיהן שוות ולא קפיד בשאין ברכותיהן שוות נראה לי משום דבשברכותיהן שוות דברכה דהא פטר אידך לגמרי, הא מלתא חשיבא טפי ודינא הוא דחשוב ליפטר שאינו חשוב; אבל בשאין ברכותיהן שוות ודלא פטר חד לחבריה וליכא אלא הקדמה בלחוד, כיון דחביב ליה אידך-- עליה מברך ברישא והדר מברך אאידך; דהקדמה בלחוד מלתא זוטרתי היא.   [ והא דאמרינן לקמן בית שמאי ובית הלל בהביאו לפניהם יין ושמן דבית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על השמן -- דאלמא לכולי עלמא קפדינן אהקדמה בלחוד;    התם הוא משום דסבירא להו לבית הלל דכיון דיין לשתייה ושמן להריח-- יין חביב ועדיף טפי טובא, וקפדינן אפילו בהקדמתו. ובית שמאי סברי איפכא, דכיון דשמן אין מחוסר מעשה (דכיון שהוא מקריבו כנגד חוטמו מריחו מיד ונהנה ממנו), ויין מחוסר מעשה (שאינו נהנה ממנו עד שישתהו) - הלכך שמן עדיף וחביב ואיהו קודם לברכה. ודכוותה נמי איכא הכא באין ברכותיהן שוות דאפילו אהקדמה בלחוד קפדינן כגון בדברים שמברכין עליהם שהכל ודברים שברכותיהם פרי העץ או פרי האדמה, דכולי עלמא פרי העץ ופרי האדמה קודמין לשהכל כדדיק שמעתא גבי עובדא דבר קפרא ותרין תלמידיהו דלעיל. ] -- הדין הוא סברא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.

אבל מאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת, סבירא ליה דאף בהקדמת ברכותיהן בין פרי העץ ופרי האדמה קפדינן בשיש בהן ממין שבעה; אבל בשאין ברכותיהן שוות וליכא ממין שבעה כגון צנון ותפוח-- מברך על זה וחוזר ומברך על זה לכולי עלמא, דעל כרחך לא חזינן דפליגי ר' יהודה ורבנן אלא בשיש בהן ממין שבעה, הא בשאר מינין לא חזינן לה דפליגי, ובכדי לא אמרינן דפליגי אלא בראיה. כן נראה לי.


מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית:    תמיהא לי היכי סלקא דעתיה דמקשה דצנון פוטר לגמרי זית אף בשאין צנון עיקר, דצנון ב"פ האדמה וזית ב"פ העץ!?   ויש לומר דקסבר שכל החביב פוטר את השאר כאילו הוא עיקר והשאר טפלה;    אי נמי יש לומר דסבירא ליה להאי דדוקא נקט מברך על הצנון ופוטר את הזית משום דאף זית אם בירך עליו ב"פ האדמה יצא וכדתניא במתני'. ואע"ג דהתם בדיעבד -- הכא נמי כדיעבד דמי דהא מכי בירך על הצנון נפק ליה ידי זית והיינו דקתני מברך על הצנון ופוטר את הזית ולא קתני מברך על איזה שירצה ופוטר את השני. וזה נראה לי עיקר.


רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה:    ומאן דסבירא ליה דאף בשאין ברכותיהן שוות פליגי מתרץ לה חסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים שהיה צנון עיקר, אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ר' יהודה אומר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון -- כן נראה לי לפי מה שכתבתי למעלה בשם רב האי גאון ז"ל דמברך על זה וחוזר ומברך על זה - על איזה מהן שירצה תחלה קאמר.   אלא דאכתי קשיא לי דהא משמע דלדעת המקשה ר' יהודה ורבנן בשאין ברכותיהן שוות בתרתי פליגי: דלרבנן ליכא הקדמה אלא חביב קודם, ועוד דמברך על הצנון ופוטר את הזית דברכת פרי האדמה פוטר פרי העץ; ואילו לר' יהודה לעולם מין שבעה קודם לברכה ולעולם אין זה פוטר את זה דמדקתני "מברך על הזית" על כרחין חוזר ומברך על הצנון שאין ברכת פרי העץ פוטרת את פרי האדמה, והוא הדין באתרוג וצנון שאין ברכת צנון פוטרת את האתרוג דלא אמרו "אם בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא", אלא במברך עליו ממש ומשום ד-עולא אמר דכולי עלמא מברך על זה וחוזר ומברך על זה אקשי ליה תרתי מהא ברייתא; חדא מדרבנן וחדא מדברי יהודה כפשטא דברייתא. כנ"ל.


אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי. א"ר ירמיה להקדים:    תמיה לי, ומאי קשה ליה במאי פליגי, הא ודאי בלהקדים פליגי; דכיון דחד אמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה (כלומר שאין ההקפדה בהקדמתן) אם כן מאי מ"ד(?) עדיין הוא מחלוקת אלמא בהקדמה פליגי.    ויש לומר דהכי קאמר: בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות, שפיר שמעינן מיניה כוליה דעתיה, דהא קא מיפרשא מילתא בהדיא דבשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה; אבל למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי -- במאי קא מיפלגי כלומר, לא מפרשא מילתיה שפיר במאי פליגי בשאין ברכותיהן שוות-- אי למפטר חד לחבריה לגמרי כסברא דההוא מקשה דלעיל, ואי להקדים בלחוד. וא"ר ירמיה להקדים בלחוד הוא דפליגי אבל למיפטר חד בברכה דחבריה לא. כן נראה לי.  עוד יש לי לומר דהכי קאמר: בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות בלחוד פליגי -- שפיר; (כלומר יש טעם נכון למחלוקתם שאין להקפיד אלא במקום שהאחד פוטר את חברו) אבל בשאין ברכותיהן שוות (שאין זה פוטר את זה) במאי פליגי -- וכי להקדים ברכה זו לזו מי פליגי? ואהדר ליה: אין, בלהקדים פליגי, שאין בדין שיקדים לברך על מי שאינו חשוב לפני החשוב. וזה נראה לי עיקר.

ולענין פסק הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דקיימא לן כמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, כלומר על איזה שירצה תחלה; דכיון דעולא מסייע ליה למאן דאמר אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מודה ר' יהודה לרבנן דחביב עדיף -- הכי הלכתא, והלכה כרבנן בשברכותיהן שוות. ודרב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה קיימא בדלית ליה מינייהו חד חביב אבל אית ליה מינייהו חד חביב עליה-- חביב קודם השתא קל וחומר: מאי דלאו מן האי פסוקא לדברי חכמים הוא קודם (לר' אמי ולר' יצחק נפחא תרוייהו, ולחד מינייהו לדברי הכל), דאיתיה מן הדין פסוקא כל שכן שיקדום על מה שהוא מאוחר‏[3] ממנו!, עד כאן דברי גאון ז"ל.

אבל רבותינו בעלי התוספות והראב"ד ז"ל פסקו כר' יהודא ממעשה דרב חסדא ורב המנונא דבסמוך, דאמר ליה ר' חסדא לרב המנונא לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה? -- ואי בחביבותא תליא מילתא מאי קא קשיא ליה לר' חסדא? דלמא רב המנונא תמרי חביבי ליה טפי? אלא שמע מינה דלאו בחביבותיה תליא מילתא וכר' יהודה.   ולי נראה דאי משום הא, לא קשיא, דרב חסדא הכי קאמר ליה: משום דלא סבר לה מר להא דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה לא קפיד בהו, ולא משום חביבותא דתמרי? -- ודרך שאלה היה משום דאיכא רבי חנן דלא סבירא ליה להא דרבי יצחק. ואמר ליה: לא, אלא משום שזה שני ל"ארץ".

ואלא מיהו לענין הלכה מסתברא ודאי דהלכה כרבי יהודה דפשטא דההיא ודאי כותיה אזלא. ועוד, דתניא בתו' פרוסה של חטים ושלימה של שעורים-- מברך על פרוסה של חטים. פת שעורין ופת כוסמין-- מברך על של שעורין. והלא כוסמין יפין מן השעורין?! אלא שהשעורים ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה. וגרסינן עלה בירושלמי רבי יעקב בר אחר בשם רבי זעירא: דרבי יודא היא, דר' יודה אמר אם יש ביניהן ממין שבעה-- עליו הוא מברך.    ומשמע דכולה מוקי לה כר' יהודה, ואפילו פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, משום דמוקדם בפסוק. וההיא, הא אי(?) פסיקא לעיל בהלכתא בפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן דאמרינן עלה אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על פרוסה של חטים. ואי משום קל וחומר דאמר גאון ז"ל -- ליתא, דהא ר' יהודה גופיה מודי במאי דליתיה בקרא דהיינו בשאין ברכותיהן שוות דליכא דין קדימה לחד מינייהו אלא מברך על איזה מהן שירצה תחלה ואף על גב דאית ליה לר' יהודה המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה, ולא אמרינן ביה קל וחומר, אלא קל וחומר פריכא הוא מההוא טעמא דאמרית לעיל דשאני התם דליכא אלא קדימה בלבד ואין אחד מהן נפטר בברכת חברו ולפיכך לא חשו לה כל כך, ובכי הא חביב קודם; אבל בשברכותיהן שוות, דחד פטר חבריה -- הדא מילתא חשיבא טפי והלכה בכי הא-- חשוב עדיף.

וקשה לי דהא בברייתא ד-כיצד היסב סעודה קתני: עלו(?) והסבו. הביאו לפניהם יין. אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו-- אחד מברך לכולן -- אלמא אף על פי שחטה קודמת בפסוק זה, יכול הוא להקדים את היין בזמן שהיין חביב לו כי התם.   ויש להשיב דהכא בשאין ברכותיהן שוות היא. אי נמי, יש לומר דהתם שתיית היין של קודם סעודה צורך הפת הוא כי היכי דליגרריה לליביה וניכול נהמא טפי לתאבון, וכענין שאמרו בערבי פסחים. והוא הדין אפילו לפרפראות כדמשמע במתני' דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאלמא מברך תחלה על הפרפרת, ומהאי טעמא הוא, דפרפרת לרבות בתאות אכילת הפת היא באה, וכדאמרינן עד שהוא מגיע לפרפרת הפת.

והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה וחטה קודמת בפסוק לכל -- לאו בכוסס את החטה הוא, דהא לכולי עלמא חטה דכתיב בקרא לאו בכוסס הוא, אלא בפת כדגלי קרא בתריה דכתיב "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", וכדאיתא לקמן בפרקין. ותדע לך, דהא לכולי עלמא כוסס את החטה אין מברך לא ג' ולא מעין ג', וכדמשמע בברייתא דלעיל דהכוסס את החטה; ולקמן נמי גבי מתני' דאכל ענבים ותאנים -- אלא חטה דכתיבא באורייתא היינו לחם והוא הוא דקודם לכל, וברכתו חשובה שגורם ברכה לעצמו מתוך שנשתנה לעילויא וסעיד.

ומסתברא דאפילו לרבי יהודה, אם היו לפניו אתרוג וזית, וקדם וברך על האתרוג --אע"פ שאינו רשאי-- אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות. והוא שנתכוון לפטור את הזית בברכת האתרוג; דאפילו לבית שמאי דאמרי דפרפרת אינה פוטרת אפילו מעשה קדרה ואף על פי שברכותיהן שוות דתרווייהו בורא מיני מזונות, ואפילו הכי לא פטר מעשה קדרה (לההוא לישנא דבסופ' פליגי כדאיתא לקמן) -- דילמא בשלא נתכוון לפטור מעשה קדרה, הא נתכוין-- פטר.    ומיהו אפילו לתנא קמא דהתם דאמר דפרפרת פוטר מעשה קדרה -- הכא לא פטר אלא במתכוון לפטור את הזית אבל בלא מתכוין, לא; דאין בדין שיפטור מי שאינו חושב את החשוב דרך גררה אלא דרך כוונה. והיינו נמי טעמא דההיא דהא משמע אפילו לתנא קמא פרפרת שהיא חשובה פטרה מעשה קדרה אבל מעשה קדרה לא פטר את הפרפרת[?]. ולפי פירוש זה אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהן, ואחר כך הביאו לפניו אגוזים: אם התפוחים חביבים לו יותר-- פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים; אבל אם אינן חביבים-- אינן פוטרין את האגוזים אלא אם כן נתכוון להם מתחלה. כן נראה לי.

דף מא עמוד ב[עריכה]

הביא לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה. אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם וכולי:    שמועה זו [ו]שמועה דר' פפא דבסמוך נאמרו עליהן כמה פירושים. והמחוור בעיני דהא דפליגי בה רב הונא ורב ששת ורבי חייא בשהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, כלומר שלא ללפת בהן את הפת ממש אלא לסייע קצת תאות המאכל כדי שיתאוה לאכול יותר כדרכן של בריות כפרפראות שבאמצע סעודה.

ולפיכך קאמר רב הונא שהן טעונין לפניהם, דכיון דאינן באין ללפת ממש-- אין ברכת הפת שהיא ברכה ברורה לפת פוטרת את אלו כיון שאינן טפלה לפת ממש, כלומר שיבא ללפת ממש; שאילו בא ללפת ודאי לכולי עלמא נפטרו בפת דהוו להו טפלה ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה-- מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ואף על פי שהן באין באמצע סעודה כדי לסייע קצת באכילה, מכל מקום אינן באין לגמרי מחמת כך אלא שאף בהן מתכוין להנאת עצמו. דאילו לא כן הוו להו כפת הבא עם המליח באוכלי פירות גינוסר שמברך על המליח ופוטר את הפת, אלא ששם אינו מתכוין כלל להנאת אכילת הפת אלא להעביר את כח רתיחת המליח. ואם כן התם באוכל את הפת ביחד עם המליח וחזר הפת להיות כלפתא למליח. אבל כאן בשאוכל ענבים ותאנים עצמם בלא פת, ומכל מקום לסייע תאות המאכל לרבותו באו באמצע, שאי לאו כן למה הביאוה בתוך הסעודה. ועוד, שאילו לא כן למה אינן צריכין ברכה לאחריהם כבאים לאחר סעודה דהא משמע דרב הונא אתיא כרב פפא -- אלא ודאי נראה דבאו קצת בתוך הסעודה כדי לרבות מעט בתאות המאכל ומשום הכי קאמר רב הונא דאין טעונין ברכה לאחריהם כיון דסייעו קצת באכילת המזון. ועוד, דאינהו גופייהו זייני. הלכך ברכת המזון פוטרתן.

ורב ששת סבר דכיון דלא באו ללפת ממש עד שאינן נפטרין בפת, אף הן אינן נפטרין בברכת המזון לפי שאין ברכת המזון פוטרת אלא הדברים שבאו מחמת המזון ממש, ואי נמי בשהן בעצמן מזון כפת הבאה בכסנין לאחר הסעודה שאף על פי שאין הפת פוטרתן בתחלתן, ברכת המזון פוטרתן בסופן משום דאינהו גופייהו מזון נינהו.   ורבי חייא פליג אתרוייהו ואמר שאינן טעונין לא לפניהם ולא לאחריהם משום דכיון שבאו בתוך הסעודה, הפת פוטרתן בתחלת והלכך מכלל הסעודה הן, וכל שהן מכלל הסעודה-- ברכת המזון פוטרתן בסופן.

ומסתברא דאפילו לר' ששת, אי אכל תמרי מודה הוא שהן אינן טעונין ברכה לאחריהן משום דאינהו גופייהו מיזן זייני ונפטרין בברכת המזון. ולאו דוקא פת הבאה בכסנין אלא אפילו תמרי, דמה טעם לפת הבאה בכסנין? משום דאף איהו מזון כפת והלכה(?) ברכת המזון פוטרתה בסופה מההוא טעמא גופיה מפטרי תמרי בברכת המזון בסופן.   אבל בירושלמי לא משמע הכין, דגרסינן התם:    רב הונא אכל תמרים עם פיסתיה(?). א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך, שובקן(?) לאחר מזונן ואת מברך עליהון תחלה וסוף. א"ל אינון עיקר עיסתי -- דאלמא אפילו תמרי דאכיל להו לבתר סעודה אין ברכת המזון פוטרתן.    ושמא ההיא אתיא כרבי מונ' דאמר התם משום ר' יודה שאמר משם ר' יוסי הגלילי פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה כדאיתא התם.  ואלא מיהו בהלכות גדולות כתבו אכל תמרי ורמוני ושאר מגדי(?)-- לא מפטרי בברכת המזון.

ומכל מקום מתוך הירושלמי שכתבנו נשמע דאפילו פירות שמלפת בהן את הפת-- אין טעונין ברכה כלל דפת פוטרתן, דהא רב הונא אכל תמרי עם פסתיה ולא בירך עליהן. ולאפוקי ממקצת מפרשים שפירשו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - כלומר, דברים שאין דרכן לבא בתוך סעודה מחמת לפתן כגון שבעה פירות -- טעונין ברכה לפניהם ואף על פי שזה הביאן עכשיו ללפת את הפת.


אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם:    פירוש: כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת; וקמ"ל שאף על פי שאין דרכן לבא ללפתא ולא מזון נינהו, אפילו הכי כיון דאיהו מלפת בהו את הפת השתא, שוינהו טפלה לפת ומיפטרי בפת אפילו בתחלתן וכל שכן בסופן דהוו להו מכלל סעודה לגמרי וברכת המזון פוטרת לעולי עלמא כל מה שהיא מכלל הסעודה. ופיסקא זו ככולי עלמא אמרה רב פפא ולא אצטריכא ליה דמתני' היא כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה -- כלומר בין בתחלתה בין בסופה, אלא משום אינך דקא אזיל וכאיל נקט לה הכא. ואי נמי: איצטריכא ליה קצת דסלקא דעתך אמינא כיון שאין דרכן לבא ללפתן ולפתלה(?) אף על גב דהיא מלפת בהו את הפת, בטלה דעתו ולא ליפטרי, קמ"ל. כן נראה לי.

אבל הר"ז ז"ל תירץ דהא דר' פפא בשלא היו בפניו בשעה שבירך על הפת והוה אמינא דטפלה לא מפטרה אלא בשהיתה לפניו מעיקרא, דדעתיה עילויה בעידנא דבריך המוציא; קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעו ברכה. והא דקאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ולא קאמר דברים הבאים מחמת הסעודה, דכיון דמחמת הסעודה היינו שבאו ללפת בהן את הפת פשיטא דבתוך הסעודה הן באין. נראה לי דלאו דוקא נקט ליה לההוא לישנא אלא משום הנך בבי אחריתי דאיצטריך בהו "בתוך הסעודה" ו"לאחר הסעודה", נקט נמי בהא בכדי ולפירושא רויחא בעלמא "בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה". "בתוך הסעודה" כלומר תאנים וענבים שלא באו ממש ללפת טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם כטעמא דרב הונא וכדכתיבנא לעיל. ואם באו לאחר סעודה ממש וקודם ברכת המזון טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם; לפניהם, דהא לא מפטרי בפת כלל ואפילו כשבאו בתוך הסעודה, כל שכן בשבאו לאחר סעודה, דהא פת דפטרה פרפרת שבתוך הסעודה אפילו הכי לא פטרה לה כשבאה לאחר סעודה וכדאמרינן דפת הבאה בכסנין טעונה ברכה לפניה, וכדמשמע נמי במתניתין, כל שכן תאנים וענבים; ולאחריהם נמי משום דלאו מזון נינהו כפת הבאה בכסנין ולא מכלל סעודה הן כלל כבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ממש שמסייעין קצת בסעודה שהין מרבין מעט תאות המאכל.[?] וכלל דברים אלו שאמר רב פפא אינו אלא בתאנים וענבים וכיוצא בן שהן פירות אבל בשר ודגים וכיוצא בהן בין שבא בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן דהן בעצמן מזון הן ואינן באין לקנוח סעודה אלא להשביע, והן בעצמן מן הסעודה, ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע. ופרפרת דקתני במניתינן לאו היינו בשר ודגים אלא פת הבאה בכיסנין וכיוצא בהן שבאין לקנוח ולהנאת עצמן, ולא להשביע. ומעשה קדרה נמי, בין באמצע בין לאחר סעודה, אינן טעונין ברכה -- לא לפניהם ולא לאחריהם, מההוא טעמא נמי דאמרן דאף הן סעודה בן דלהשביע בן באין. והיינו דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואמרינן עלה בגמ' וכל שכן מעשה קדרה, כלומר: כל שכן מעשה קדרה דלהשביע ומן הדין פת פוטרתה. ואמרינן נמי בית שמאי סברי לא מבעיא פרפרת דלא פטרה אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה ומאי אפילו [?] ואלו הן מעשה קדרה חלקא טירגיס ואורז וערסן והא דתנן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים עף לא מעשה קדרה ואמרינן עלה בגמ': בית שמאי ארישא פליגי? והכי קאמר תנא קמא: ברך על הפת-- פטר את הפרפרת, וכל שכן מעשה קדרה. ובית שמאי אומר: לא מבעיא פרפרת דלא פטר אלא אפילו מעשה קדרה לא פטר; או דילמא אסיפא פליגי דקתני "ברך על הפרפרת לא פטר את הפת" -- פת הוא דלא פטרה, הא מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאף מעשה קדרה לא פטר -- דאלמא לכולי עלמא מעשה קדרה בעי ברכה, או דידיה או דחבריה למפטריה. דאי לא, למה לי דפטרת ליה פרפרת? הא איכא פת?!  לא היא. דהתם לאו דאכל פת אלא מלתא באפיה נפשה היא, כלומר ואם לא באו בסעודה אלא שאוכל פרפרת (דהיינו פת הבאה בכסנין) ומעשה קדרה שלא עם סעודה אלא מפני עצמן: ברך על הפרפרת-- פטר את מעשה קדרה. ובית שמאי סברי לא פטר.

ופת הבאה בכסנין דהיינו פרפרת דמתניתין אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל, לא לפניה ולא לאחריה וכדתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ובזה עדיפא מתאנים וענבים. וטעמא דמילתא משום דפרפרת הויא פת, ואילו קבע עליה סעודה או דאכל מיניה כדי שאחרים קובעין עליו סעודה מברך עליה המוציא וג' ברכות, והלכך --כל ששאה בתוך הסעודה-- דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת; אבל אם באה לאחר סעודה-- טעונה ברכה לפניה משום שלאו למיזן אתיא אלא לקינוח וכדמוכחת מתני' דקתני ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון -- דאלמא פת לא פטר פרפרת שלאחר המזון, דאי איתא, למה לי פרפרת שלפני המזון למיפטרה? תיפוק לי משום פת! ומיהו לאחריה אינה טעונה ברכה דברכת המזון פטר לה, דאף אי נמי מזון היא ודין הוא שתהא ברכה המזון פוטרתה, מה שאין כן בתאנים וענבים.

ומיהו דין זה דלאחר סעודה ליתיה השתא; דבזמנן הוא דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה - הוא דמשכחת לה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק; אבל לדידן אע״ג דגמר מלאכול, כל היכא דמנח' תכא קמיה-- לא מסלק דעתיה ממיכלא וממשתיא, וכן כתבו בתוס'. ואני מסתפק בענין שמועתינו לפי שרב פפא לא דבר אלא בג' מדות לבד, שהן: בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ובתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, ולאחר הסעודה. ועדיין יש מדה ד' שלא נתפרשה, היא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריה. לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם. ולפי הסברא, הראשון עיקר, שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי שהיא כמחלוקת בירושלמי דגרסינן התם: א"ר זעירא מן דאנן חמיין רבנן עלין לריש ירחא ואוכלין ענבים ולא מברכין עליהם בסופא לא שישי בדעת' לאכול פת - פירוש: בתמיה'. נראה דלדעת ר' זעירא כל שבדעתו לאכול פת אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה הרי הוא כאילו אכלן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואינן טעונין ברכה לאחריהם. אבל למטה משם אמרו בירושלמי רבי בא בריה דרב פפא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא. מהו מברכה עליה דסולתא בסופ'. רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף. וכן נראה עיקר.


נמצא עכשיו, פסקן של דברים לפי מה שכתבנו:

  • דבשר ודגים ובשר מליח, וכן מעשה קדרה -- בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה -- אינן טעונין ברכה כלל.
  • ופת הבאה בכסנין כגון אובליי"ש ואותן העשויין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים: אם באו בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם; ואם באו לאחר הסעודה דהיינו לאחר סילוק טבלא, טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם.
  • ופירות כגון תאנים וענבים:
    • אם באו ללפת-- אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם;
    • ואם באו בתוך הסעודה שלא ללפת טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם;
    • ואם באו לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.

ונראה שאם התחיל לאכול מהם בתוך הסעודה ונמשכה אכילתן עד לאחר הסעודה-- גם אותן שאכל אחר סעודה אין טעונין ברכה לאחריהם שאין הכל הולך אלא אחר התחלת אכילתן.   וכן אם באו ללפת את הפת ולאחר גמר אכילתו אכל מהן-- שאין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. והוא הדין לפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה ואכל והולך מהן עד לאחר גמר סעודה-- אינה טעונה ברכה לפניה שכבר נפטרה בפת.

ונראה שהוא פלוגתא בירושלמי דגרסינן התם: ר' חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר' חייא רובא: פת באה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. א"ר אימי ר' יוחנן פליג. א"ר מונא לרבי חזקיה במה הוא פליג. א"ל בשאכל מאותו המין באמצע(?) סעודה.    ונראה דהלכה כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ומיהו כיון דמשמיה דר' חייא אמר ליה איכא למימר דהלכה כרב שאמר משום ר' חייא. ומיהו קצת ראייה יש לחייב מדקיימא לן בברך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות, אע"ג דברך עליו בתוך הסעודה, כיון שאין שתייתו שבתחלה חשובה כשתייתו שבסוף לא פטר לה וצריך לחזור ולברך, כל שכן הכא (דלא בירך עליהן ממש אלא שנפטרו בגרר דפת ופת כבר גמר מלאכלו) שהוא צריך לחזור ולברך. הא משמע דפשיטא דכל שבא ללפת, אע"פ שאוכל ממנו בתוך הסעודה לבדו בלא פת, שאינו צריך לברך עליו ךעדיף מלפ' בו את הפת כדרך המלכים שאוכלין מהן בתוך הסעודה קצת בלא פת וחוזר ומלפת בהן עוד את הפת. ובזה כתבו בתוס' כן.


מהא דאמרינן לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם איכא למשמע דשלש אינן פוטרין מעין שלש.


אי הכי יין נמי:   כלומר דיין נמי מחמת סעודה הוא בא דלשרות המאכל בא יין הוא גורם ברכה לעצמו. פרש"י ז"ל בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אף על פי שלא היו צריכין לשתותו. ולפי פירוש זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה דאף הן מחמת הסעודה הן באין לשרות המאכל. וכן אמרו שהיה נוהג רש"י ז"ל ורבינו תם וגדולי הצרפתים ז"ל. ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו כלומר השתיה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתיה שני ענינים ואי אפשר לשתיהן להיות כאחת. וכתב הראב"ד ז"ל דלפי זה הפירוש, אפילו שתית מים נמי בעי ברכה. ויש לזה מעט סעד מדאמרינן בשותה מים לצמאו לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא -- הא אחריתי אפילו בתוך אכילה-- בעי ברכה, עד כאן דבריו.    ואינו מחוור בעיני, דמהתם ליכא למשמע מינה מידי דהא לא דייקינן ומההיא למעוטי שותה בתוך הסעודה היינו משום דאף השותה מים בתוך הסעודה, לצמאו הוא שותה, מפני שהאכילה צמאתו. והילכך אפילו ת"ל דשותה בתוך הסעודה פטור מלברך, א"א למעוטי מינה דההיא שותה מחמת סעודה אלא טעמא משום שברכת הפת פטרה לה מחמת טפלה, שהמים טפלה היא לפת דלשרות היא באה. ויש עוד מחמירין לברך עליה בכל פעם ופעם משום דסתמא נמלך הוא בשתיהן בכל פעם דאין קובע עצמו על שתיהן, וכמו שהוא חייב לברך על היין בתוך ימי החול על כל כוס וכוס במקום שאין שם יין מצוי מיהא. ודברי רש"י ור"ח(?) ז"ל נראין עיקר. והא דאמרינן יין פוטר כל מיני משקין, לאו במשקין הבאין בסעודה קאמר, דמשקין הבאין בסעודה אינן טעונין ברכה כלל כדאמרן, אלא בקובע עצמו לשתות קאמר שהן טעונין ברכה, אלא שהיין פוטרתן.

ולענין ברכה אחרונה של יין הבא בתוך המזון אינו טעון כלל דברכת המזון פוטרת כל מה שבא בתוך המזון כדרך שהיא פוטרת ברכה אחרונה של דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואעפ״כ שהן טעונין ברכה לפניהם, והא נמי דכוותיהו הוא, ועדיף מינייהו משום דאיהו נמי מיזן. ובתוספות הביאו ראיה מתלמידים דרב דחד בריך אכסא קמ' ואכסא דברכתא וקא מפרשינן טעמא דבריך בכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסקה דמשתי וברוכי בהדדי לא אפשר -- אלמא לא בריך אכס' דקודם ברכה לאחריהן, דאי בריך עלייהו לבסוף -- מאי שנא משום הפסק ברכה? תיפוק ליה משום דכיון דבריך עלייהו לבסוף הוה ליה גמר שתיה ואידך בעי ברוכי. ומיהו יין שלאחר המזון כלומר ששתה לאחר שגמר מלאכול הרבה הפסיק בשיחה ומתוך שיחה צמא לשתות דקיימא לן בסמוך דבעי ברוכי בתחלתו, נראה לפי דברי התוספות שהוא טעון ברכה לאחריו ואין ברכת המזון פוטרת אותו וכדכתבינן לעיל דאין ברכת ג' פוטרת מעין ג'. ולי נראה דאפשר לומר דביין ברכת ג' פוטרת מעין ג' דידיה אע"ג דלגבי תאנים וענבים לא פטרה, וטעמא דמתחזי לי בהא משום דאמרינן בריש פרקין חמרא סעיד ומשמח, נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח. אי הכי ליבריך עליה ג' ברכות? לא קבע איניש עילויה. א"ל ר"נ בר יצחק לרבא ואי אמר קבענא עלויה מאי? א"ל לא ידענא עד שיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא או לא. השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם -- אלמא אי הויא קביעותא מברכין עליה ג' ברכות, וכיון שכן כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו, מתוך דהויא קביעות לאכילה-- הויא קביעות לשתיה. וכענין שאמרו לקמן גבי הסבה מגו דמהניא לפת מהניא הסבה ליין. כך נראה לי.


דף מב עמוד א[עריכה]

רב הונא אכל ריפתא בני תלתא לקבא ולא בריך:    פירוש: פת הבאה בכסנין היה ושלא בסעודה אכל. '"'ולא ברך אחריו" כלומר ג' ברכות אלא מעין ג'. ואמר ליה ר"נ "עדיין מר כפנא" כלומר אכילה זו אכילת רעב היא וקבע היא וצריך לברך "המוציא" ואחריו ג' ברכות דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועטים(?) ממנה מעט לתענוג ועידון ולמתיקה.   אבל אי אפשר לומר דרב הונא לא ברך לאחריו כלל דהא לא גרע מתאנים וענבים שמברך מעין שלש, אלא ודאי כדאמרן. וכן פירשו בתוספות. וחזר רב הונא ואמר כל שאחרים קובעין עליו סעודה-- צריך לברך. כלומר לפניו המוציא ולאחריו שלש.


והא מר הוא דאמר משמיה דשמאול לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ? התם דקבע עליו מעיקרא:    ודוקא דקבע עליינו מעיקרא, הא לא קבע מעיקרא מברך מיני מזונות. ואי לא אכיל אלא מעט מברך אחריהן מעין ג'. ואם אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אף על פי שלא בירך בתחלתו המוציא-- מברך לבסוף ג' בכרות. ופירוש לחמניות: פירש רש"י ז"ל אובליי"ש. ובתוספות פירש ניבלי"ש; ואינו; שהם בלילתן רכה.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי ג' תכיפות הן. תכף לנטילת ידים ברכה וכולי:    כלומר תכף למים אחרונים ברכה, ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפילו ברכת המוציא, דכיון שנטל ידיו לברכה קבל עליה לברוכי. ואי אמר הב ונבריך הוא הדין והוא הטעם. וכל שכן הוא דהא קביל עליה בפירוש לברוכי. והראב"ד ז"ל הביא על זה מדאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למשתי ולא נטר להו אי מברכים עליה בורא פרי הגפן או לא -- אלמא "אסור למשתי" אפילו בברכה קאמר, אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתב כן.


דף מב עמוד ב[עריכה]

אמר רב מרי אמר ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא בשבתות וימים טובים וכולי:    וכתב הראב"ד ז"ל וכן הר"ז הלוי ז"ל דדוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כמקומות האלו-- אין הפרש בין שבתות לימות החול. וכתב הרב רבי אברהם ז"ל ראיה מדאיבעיא לן בגמרא יין שבתוך המזון מהו שיפטור את שלאחר המזון או לא -- אלמא שלפני המזון פשיטא דפטר ליה; ופשטא דמילתא דההיא בימות החול היא, דאי בשבתות, תיפוק לי משום יין שלפני המזון דהא צריך לקדש. ומיהו אינה ראיה כל כך דדילמא בשבתות ובשקדש אריפתא, ואי נמי בחול בשעת הקזה ובשעת יציאת מבית המרחץ. אלא מיהו הכי מסתברא דכיון דבקביעותא שתייא תליא מילתא, אף בימות החול בשהיין מצוי כן.


אבעיא להו בא להם בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון:    פירוש "לאחר המזון" כגון שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה. אבל לאחר אכילה מיד או לזמן מרובה עדיין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו, כן פירש הראב"ד ז"ל. ואסיקנא דאינו פוטר דהא שמואל ורב ששת(?) וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר. ורבא נמי דבתרא הוא משמע דאית ליה הכין מדאקשי לר"נ(?) דאמר פוטר. ועוד, דפשטא דברייתא דאקשי לה מינה לר"נ הכין דייקא דקתני בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו; אחר המון-- אחד מברך לכולם.[?] ההאו שנויה היא ואשנוי לא סמכינן. ואף על גב דקתני מתניתין ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון -- הא אמרינן טעמא משום שזה לשתות וזה לשתות אבל הכא זה לשתות וזה לשרות ואינו בדין שיהא הגרוע פוטר את החשוב.

ודקדקו מכאן מקצת רבוותא זכרונם לברכה דיין שלפני המזון כל שכן דפטר יין שבתוך המזון משום שלפני המזון חשיב ועדיף טפי ופטר ליה לגרוע ויין קדוש והבדלה אע"ג שלמצוה קאתי מ"מ כיון דקודם אכילה הוא, כ-בא לשתות דמי, ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון.   ואם תאמר תינח קידוש משום דבמקום סעודה דוקא היא והילכך הוה ליה כיין שלפני המזון, אבל הבדלה דלא בעינן במקום סעודה, ועוד דלמצוה קא אתי, לא פטר כלל!    לא היא. דמכל מקום השתא במקום סעודה הבדיל. ובתוס' הביא ראיה מדאמרינן בפר' ערבי פסחים (דף ק:) אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת. אמר רב ידי קדוש יצאו, ידי יין לא יצאו. ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן אחד שינוי מקום ואחד שינוי יין אין צריך לברך. -- אלמא ר' יוחנן אית ליה שקידוש שלא במקום סעודה ואפילו הכי קאמר דאין צריך לברך, שיצא ביין קידוש. ואף על גב דאיתותב ר' יוחנן בשינוי מקום, מכל מקום באותו מקום פשיטא דיצא ידי יין ביין קידוש, ואע"פ שיש קידוש שלא במקום סעודה לדידיה ואע"פ שאיין קידוש למצות קידוש בא. והוא הדין לדידן ביין הבדלה בשהבדיל על שולחנו.


או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת -- פת הוא דלא פטר, אבל מעשה קדרה פטר; ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמיט לא פטר:    ואע"ג דפרפרת ומעשה קדרה תרוויהו ברכותיהן שוות, דכולהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכיון לפטור בברכה זו את את מעשה קדרה ומשום הכי סבירא להו לבית שמאי דלא פטא אפילו מעשה קדרה, ואע"ג דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה. ובית הלל סברי דכיון דפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהי פת מעשה קדרה לאו פת, בדין הוא דליפטר ליה בסתם כפת שפוטר את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם. והיינו נמי דמשמע לכולי עלמא דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת. ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת בזה? וזה נראה לי בהכרע לפירוש זה. ומינה, דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו בית שמאי מודו דפטר מעשה קדרה. ומכל מקום לענין פסק הלכה מספקא לן אי בית שמאי ארישא פליגי או אסופה פליגי והוה ליה ספק בדרבנן ואמרינן דבסופא פליגי ובית הלל סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואפילו בסתם ושלא במתכוין לפטור.


מתני' היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו:    אין לפרש "היו יושבין" דוקא בשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הויא קביעות לחבורה (אבל אם היתה תחלת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה ואחד מברך לכולן) דאם כן הוה ליה למתני "הסבו או שישבו לאכול אחד מברך לכולן", והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין, ישבו לא. ורמינהו היו מהלכין בדרך וכולי ישבו לאכול אחד מברך לכולן -- אלמא מתניתין דקתני היו יושבין הוא הדין לישבו. והיינו נמי דפריך מדיוקא ד-"הסבו" הסבו אין, ישבו לא ולא פריך מרישא דקתני בהדיא היו יושבין, וטעמא דמילתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נדחי דלמא בשהיו יושבין כבר לדברים אחרים.  ומיהו דוקא בשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב לאכול, הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אע"פ שלא הסבו אלא שישבו-- הויא קבע לחבורה, וכדפריש ר"נ בר יצחק מתני' וברייתא כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן. ו-"ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן" לאו דוקא, אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד.

ופירוש "ישבו" ו-"הסבו": פירש רב האיי גאון ז"ל, ישבו כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן "וישבו לאכול" ואסחרו למיכל לחמא, "וישבו לפניו" ואסחרו קדמוהי.   וקשה לי לפירושו דאם כן תלידיה דרב מאי קא מספקא להו ניזיל וניכול כהסבו דמי או לא? ליתיבו להו סחור סחור ללחמא!   אלא הסבו היינו בשהסבו על המטות כדרכן לאכילת קבע והיינו דמצטערי ויתיבי משום דמספקא להו אי הויא כהסבה ומצטרפי אהדדי או דילמא לא הויא קבע לחבורה אלא בהסבה, והתם לא הויא אפשר להו ומצוה ליחלק. ואיסקנא בגמרא ד-ניכול נהמא בדוך פלן הוי כהסבה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו, בין בתחלה בין בסוף. ומיהו הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב אבל אנן שאין דרכנו בהסבה-- כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסבה.

ירושלמי: ריב"ל בשבועה כן היא מתני' באורחין, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תאני ר' חייא אפי' בעל הבית בתוך ביתו.    כלומר אף על פי שבני הבית נגררין אחר בעל הבית אפי' כן לא הויא חבורה עד שיסבו או שיאמרו ניזיל ונכול נהמא במקום פלן. ולענין שמועתנו קשה לי דהא ודאי אפילו לברכת המוציא קאמרינן דבעיא הסבה וכדומכח בהדיא בפלוגתא דרב ור' יוחנן ביין אי בעי הסבה או לא; ויין ודאי בברכה ראשונה קאמר דאי בברכת מעין ג' שלאחר היין אי אפשר משום דקיימא לן בחולין (קו א) דאין זימון לפירות. ואם כן למה לי שיברך כל אחד ואחד דהא כל חד וחד בר חיבוא הוא וקיימא לן בברכת הנהניןן שאם לא יצא מוציא. ואפילו תימא דוקא בשהסבו, מכל מקום תיפוק ליה דאונה אמן כמוציא ברכה מפיו. ולא עוד אלא ששומע כעונה ואמרינן נמי לקמן בריש פרק שלשה שאכלו (מה:) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שנים שאכלו אח' מהם יוצא בברכת חברו והויא בה מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא תניתא? וכולי. וצריך לי עיון.

דף מג עמוד א[עריכה]

איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא הסבה ולענין פסק הלכה משמע דהלכתא כאיכא דאמרי דלחומרא הוא, וכן דרכן של גאונים ז"ל בכמה מקומות כאיכא דאמרי לגבי ממונא ולגבי איסורין היכא דהוי לחומרא. והלכך יין בעי הסבה ומהניא ליה הסבה אבל שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהניא להו הסבה. ואלא מיהו מעשה דבר קפרא ותרין תלמידיה דאייתיהו קמייהו דורמסקין ופרגיות ושלקות ונתן רשות לאחד מהן לברך (כדאיתא לעיל) משמע דאפילו לשאר דברים נמי מהניא הסבה.  ונראה לי מתוך אותו מעשה דרב, ודאי להדין לישנא בתרא ס"ל דלא מהניא הסבה כלל אלא לפת בלבד, ואפילו יין דחשיב-- לא מהניא ליה לדידיה. ור' יוחנן סבירא ליה דבכל מילי מהניא הסבה אלא משום דשמעיה לרב דאמר יין לא מהניא להו הסבה נקט איהו נמי יין, והוא הדין לכל מילי איקבעו ליה דוכתא והסבו. ומכל מקום הסבה בעו דהשתא רב סבר דאפילו יין לא מהניא הסבה ואנן נימר דסבירא ליה רבי יוחנן דשאר דברים לא בעו הסבה!? אבל הרמב"ם ז"ל כתב דפת ויין בעו הסבה אבל שאר דברים לא בעו הסבה, ונראה דפסק כלישנא קמא וטעמא משום דהוי כדרבנן והלך אחר לשון המיקל. ואין כן דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו.

בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת:    ואע"ג דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח -- הכא שאני שמשום שמא יגע בידו ליין, וכל שבמשקין צריך נטילת ידים, והיינו דלא צריך אלא ידו אחת.   ירושלמי: תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות. עד שכולן מתכנסין. הביא להן יין, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. הביאו להם פרפריות, כל אחד ואחד מברך לעצמו.  מכאן נלמוד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכסנין אלא די בידו אחת שלא תקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד.

חוזר ונוטל שתיהן:    משום דתיכף לנטילת ידים ברכה.

בא להם יין אעפ"י שכל אחד ברך לעצמו אחד מברך לכולן:    ואף על פי ששנינו ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, וכל שכן זה שהוא לפני המזון -- שאני הכא דכיון שעלו והסבו הוה ליה כשינוי מקום דקיימא לן בפסחים (דף קג) דשינוי מקום צריך לברך.

לפי שאין בית הבליעה פנוי:    פרש"י ז"ל שאין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע. ואמרו משמו ז"ל שאם אמר באמצע סעודה "סברי רבותי" והן מניחין לאכול כדי לשמוע ברכה-- שפיר דמי ואחד מברך לכולן. ומקצת הרבותינו הצרפתים חלוקין בדבר, דכיון שתקנו חכמים לברך כל אחד ואחד לעצמו אינו יוצא בברכת חבירו. ובירושלמי אמרו שאין בית הבליעה פנוי ואם יענה אמן יבא לידי סכנה דגרסינן התם: אין עונין אמן באמצע הסעודה שאן משיחין בסעודה, פירוש שמא יקדים קנה לושט. וגרסינן תו התם: שאלו את בן זומא מפני מה אמרו...אמר לו מפני שאין בית הבליעה פנוי. א"ר מונא הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה.   ואף על פי שאינו צריך לענות אמן דשומע כעונה, נראה דאפילו הכי חששו שאם אתה מתיר להם לצאת כולם בברכת האחד, ואפילו בשמיעה, יבא לידי עניית אמן ויבא לידי סכנה.


מתני' והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה:    פרש"י ז"ל אע"פ שלא הביאו את המוגמר אלא לאחר ברכת המזון שאינו מצרכי הסעודה -- אפילו הכי מי שברך על היין ולהתחיל(?) בברכות אחרונות גומרן. והראב"ד ז"ל דחה פירוש זה מתוך הירושלמי דגרסינן התם על הא מתניתין: בין מוגמר ליין שבאמצע המזון התם כלהון נהנין כחדא, הכא כל חד וחד שתי לנפשיה -- דאלמא במוגמר הבא בתוך הסעודה עסקינן, דומיא דיין הבא בתוך הסעודה, והיינו דקשיא להו לבני מערבא מה בינו ובין יין הבא בתוך הסעודה שאין אחד מברך לכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל דאמוגמר הבא בתוך הסעודה קאמר וארישא דמתני' קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן וקתני הכא דאותו שבצע תחלה הוא שמברך על היין לאחר המזון והוא שאומר על המוגמר המובא באמצע להריח. והא דקתני ואע"פ שאין מביאין אמ המוגמר אלא לאחר סעודה -- פירושא בעלמא היא, כלומר שמוגמר הבא באמצע טעון ברכה הוא, שאף על פי שאין מביאין מוגמר אלא לאחר סעודה לגמר את הידים להעביר הזוהמה (ואין מברכין על הריח אלא אם כן עשוי להריח כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים), אפילו הכי כשבא בתוך הסעודה הוא ודאי להריח בא וצריך ברכה ואותו שהתחיל בברכות, הוא גומר ומברך.

ולפי פירוש זה אין מתיישב במה שאמר בגמרא מדקתני והוא מכלל דעדיף מיניה; מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הוא הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה -- דאלמא פשטא דהא שמעתא לכאורה משמע דהוא אומר על המוגמר על המברך בסוף קאי. וגירסא אחרת מצאתי בירושלמי מה בין יין מה בין מוגמר? מוגמר כולם מריחין, יין אחד טועם.


מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית קיסר ועל אפרסמון של בית רבי ועל ההדס שבכל מקום:    יש ספרים דגרסי "תיובתא", וכתב ר' האי גאון ז"ל דמתוך גירסא זו היה נוהג מר שמואל ראש כלת(?) רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס בלבד.

וכתב הגאון ז"ל עוד:

והשתא לא קא חזינן אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כולהו בגרסיתו(?) מפרקי לה הדס וכל דדמי ליה. ונקטין מלתא-- מן סמלק וחלפי ימא וכרקום דגינותא ומאי דהוא כיוצא בהן מברכין עליה "עצי בשמים", ואף על גב דאית בהו מאי דרכיך אמרי לך לא אכפת לן כדמוציא עליו מעצו כדפרשינן לעיל דהא חלפי ימא הכין אינון. והיינו דקאמר מר זוטרא מאי קראה דכתיב "ותטמנם בפשתי העץ", והא פשתן דרכיך ואיקרי עץ. וה"מ אמרינן מדבר אחא ז"ל מדקאמרינן גבי חלפי ימא עצי בשמים דמספקא לן אי ממין אילן הוא או לא, הואיל ורכיך -- מכלל דכל היכא דאיכא עץ-- "בורא עצי בשמים" מברכין עליה. ותניא נמי גבי כלאי הכרם וכולי.. ה"ג כל שמתחלת ברייתו מוציא עלין-- מין ירק, וכל שמתחלת ברייתו מוציא עץ-- מין אילן הוא. ובצלף הוא דפליגי בית שמאי ובית הלל דדמי לעץ ודמי לירק, ובהכין נהוג עלמא השתא. עד כאן לשון גאון ז"ל.

ופירוש הדס וכל דדמי ליה כלומר שיהא עיקרו כהדס לריח, לאפוקי עצי אתרוג ותפוחים שאין עיקר נטיעתן לריח. כן פירשו בתוספות.


דף מג עמוד ב[עריכה]

אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות:    ואותם ורדים שאנו קורין רושא"ש כתב הראב"ד ז"ל שמברכין עליהן ריח טוב בפירות. ונראה דהוא הדין למריח במי ורדים שמימיהן כמותן שהרי אפילו משחא כבישא דהיינו שמן שכובשין בתוכו בשמים וקולט הריח מן הבשמים בלבד מברכין עליו "בורא עצי בשמים", כל שכן זה שהוא מין הורד בעצמו. ואף על גב דאמרינן לעיל גבי דובשא דתמרי דלא מברכין עליה אלא שהכל ולומר דלגבי ברכה אין היוצא מן הפירות כפרי עצמן ואוקימנא כרבי יהושע דפטר דבר תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי תרומה מחומש -- התם הוא לגבי אכילתן, אבל בריחן לא. והראיה ממשחא, כדאמרן. ומצאתי לרב האי גאון ז"ל דבר, יראה ממנו כמו שכתבתי שהוא ז"ל פירש משחא כבישא כגון שומשין שכובשין אותן עם ורד ועם בנפסנ'(?) ועם זולתן מצעי בשמים עד שמתישן וקולט את הריח, עד כאן לשון גאון ז"ל; דאלמא אפילו שמן הקולט ריח הורד מברכין עליו "בורא עצי בשמים" כל שכן מי הורד בעצמן.


דף מד עמוד א[עריכה]

ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הפסיק הענין:    קשה לי, אם כן מעין ג' לרבנן מנא להו לתאנים וענבים? ונראה לי דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו "ואכלת ושבעת", שמע מינה שאף הן טעונין ברכה, ואי לאו דאתא "תאכל בה לחם" ואפסקיה, הוה מברכין עליה ג' ממש כרבן גמליאל, השתא דאדכרינהו ואפסקיה לעניינ' בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד(?) ואשארה מברכין ברכת הלחם דהיינו מעין ג'. ורבן גמליאל סבר דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא לכוסס את החטה למעוטי מברכה לגמרי.   ומסתברא דאפילו לרבנן נמי לא מברכים בכוסס את החטה מעין ג' לפי שאינו דומה לשאר פירות הנזכרים בפסוק שהן בחיותן נאכלין אבל חיטה אין דרכן של בני אדם לכוססה אלא המיעוט ובדרך מקרה, ולדבריהם לא הוזכרה חטה ושעורה כאן אלא לרבות דייסא וחביץ קדרא שאינו לחם ומכל מקום נאכלין כך לרבים, ודרך אכילת החטים והשעורים בכך, והלכך אף הן מברכין עליה מעין ג' לרבנן. והיינו נמי דרבן גמליאל ממעט כוסס את החטה מדכתיב "לחם" ולא ממעט דייסא וחביץ קדרה וכדתניא כל שהוא מחמשת המינין ולא ממין דגן ולא אפאו פת: רבן גמליאל אומר ג' ברכות -- טעמא כדאמרית דלחם לא ממעט לפי סברתו של רבן גמליאל אלא מה שאינו נאכל לרבים כלחם, אבל דייסא שנכלת אף היא לרבים מברכין עלה כלחם. ולרבנן לחם דוקא, הא כל שהוא נאכל לרבים ואינו לחם מברכין עליה מעין שלש והיינו דאפקיה רחמנא הכא בלשון "חטה". כך נראה לי.


רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות. ור' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה.:    ואיכא למימר דבכלהו חמשת המינין דלאו מין דגן חתמינן(?) "על הארץ ועל הפירות" ובארץ על "הארץ ועל פירותיה", ואפילו יין נמי הכי חתמינן ביה דהא הכא לא מחלק בהו כלל, וכלהו כללינהו בהאי חתימה. ואיכא מאן דחתים ביין "על הארץ ועל פיר הגפן". ולדבריהם הא דקאמרינן בגמרא "על הארץ ועל הפירות" אשארא קאי. והא דלא מפרש לה בגמרא משום דהכא עיקרא לאשמעינן דהא דחתמין בתרתי, כלומר הארץ והפירות דלאו תרתי מיקרו, אלא ארעא דמפקת פירות כדחתמינן "מקדש ישראל וראשי חדשים" דישראל מקדשי לראשי חדשים. ובחמשת המינין של דגן חתמינן "על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה" אף על גב דלא מפרש לה הכא בגמרא, ומהאי טעמא נמי דאמרן.

ויש מי שחותם ביין "על הגפן ועל פרי הגפן" ולא מסתברא דמאי שנא דבשארא מדכרינן הארץ וביין לא מדכרינן? ומסתברא דהמחוורא(?) שבחתימות על הארץ על פ"ה(?) דבכולהו חתמי' בהו כעין עיקר ברכתן כלומר במיני מזונות חתמינן "על המחיה" משום דעיקר ברכתן הכי דפתחין "על המחיה ועל הכלכלה", ובשאר פירות דכללין ופותחין "על העץ ועל פרי העץ" ואינו פורט באחד מהן כלו' חתמינן נמי בכלל "על הארץ ועל הפירות. אבל יין שגורם ברכה לעצמו בפרט שמברכין עליו "בורא פרי הגפן" הכי נמי משמע דפתחינן ביה בברכה פרטית כלומר שפותח "על הגפן ועל פרי הגפן". וכן עמא דבר בפירושי רב האי גאון ז"ל. וכיון שפותח בו בברכה פרטית לעצמו הכי נמי חותמין עליו בפרט "על הארץ ועל פרי הגפן".

ובשבתות וימים טובים כתב הרמב"ם ז"ל שאומרים בכללה מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא עלה דברכת מעין ג' מהו להזכיר בה מעין המאורע? אמר ר' אבא בר זמינא ר' זעורא הוה מזכיר בה מעין המאורע. אמר ר' ירמיה הואיל וחש לה ר' זעורה צריכין אנו מיחוש. ומיהו לא נהגו כן עכשיו. ובכל הני מילי פוק חזי מה עמא דבר וכדאמרינן בשלהי פרקין. וגם הראב"ד ז"ל ורבותינו בעלי התוספות כתבו כן דעכשיו לא נהגו לעשות כן.

ולענין מי שאכל מיני מזונות ושתה יין או שאכל תאנים וענבים: כתב רב האי גאון ז"ל דלא מברכין אכל חד וחד באנפיה נפשה אלא כוללן כולן בברכה אחת "על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ" וכולה ברכת(?); וחותם "על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ". ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות והיא המוציאה מחיה וגפן. וכן כתב רבינו חננאל, וכן הסכימו על ידיהם קצת מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן. והוסיף בה דברים, שכן כתב אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. אבל תאנים וענבים ותפוחים ואגוזים וכיוצא בהן מברך בסוף ברכה אחת מעין ג' והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העץ, עד כאן. וטעמא דמסתברא, ולא מפני שמעין ג' עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה אלא מפני שמזכיר בפי' "על העץ ועל פרי העץ" והלכך כולל כל מה שאכל מפירות. והוא הדין והוא הטעם לשותה יין ואכל תפוחים לאותן שחותמין בה "על הארץ ועל הפירות". אבל אי חתים ביין "על הארץ על פרי הגפן", לא כלל בורא, דאדרבה זו ברכה פרטית ואינה כולל אפילו שאר פירות של שבעת המינין. וקיימא לן דבארץ חתמי "על הארץ ועל פירותיה" ובחוצה לארץ מברכין "על הארץ ועל הפירות" כר"ח. ומסתברא שאפילו בחוצה לארץ אי אכיל פירות הבאין מן הארץ מברך "על הארץ ועל פירותיה" דהא למאי דסבירא לן מעיקרא דרב חסדא אמר "על הארץ ועל פירותיה" לא הוה קשיא לן אלא אינהו אכלי ואנן מברכין -- אלמא כל היכא דאכלין אנן מברכין "על פירותיה".


דף מד עמוד ב[עריכה]

אמר רבא זמנין מדכרנא ועבדינן ככולהו:    וכן עמא דבר השתא דאכל מילי מברכין לבסוף בורא נפשות.

שם לאפוקי מאי? לאפוקי מנות:    והוא הדין דהוה מצי למימר לאפוקי אוכל פחות מכזית ושותה פחות מרביעית לפום מאי דכתבינן לעיל דאינו מברך לבסוף ולא כלום, אלא ד-"כל הטעון"-- כל מין שטעון ברכה לפניו קאמר, וכדאיתא התם בהדיא בנדה (דף נא:) ופחות מכזית אף על פי שמחמת מיעוטו אינו טעון ברכה מכל מקום מינו טעון ברכה לאחריו.

ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפלייהו אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו לאפוקי מאי? לאפוקי ריחני:    והוא הדין דהוה מצי למימר לאפוקי שאר מצות, דבני מערבא נמי לא הוו מברכי לאחר כל המצות, אלא לאחר סילוק תפלין בלחוד ומשום דכתיב "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", וקסברי דבחוקת תפילין הכתוב מדבר ולומר השמר שלא יהיו עליך אלא מימים ימימה, כלומר בימים לאפוקי לילות. והלכך כשהיו מסלקין אותן בלילה היו מברכין עליהן "לשמור את חוקיו". והכין איתא בירושלמי בפרק היה קורא: כשהוא חולץ מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו" אתיא כמאן דאמר בחוקת תפלין הכתוב מדבר, ברם כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר, לא. -- אלמא ליכא מאן דמברך בגמר שאר מצות כלל. ואנן לא קיימא לן כבני מערבא אלא כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר מדקיימא במנחות (דף לו:) כמאן דאמר דלילה נמי זמן תפלין דהלכה ואין מורין כן כדאיתא בשלהי פרק הקומץ רבא. ובנדה פרק בא סימן הארכתי יותר.


דף מה עמוד א[עריכה]

למעוטי דחנקתיה אומצא:    וכתבו בתוספות דדוקא ששותה מים בדחנקתיה אומצא לא יברך משום דלא מתהני בשתייתן אבל יין ושאר משקין דממילא מיהא אתהני בהו-- מברך. ובודאי משמע כדבריהם מדקתני במנתינין השותה מים לצמאו, ומאי שנא דנקט מים טפי מביין? והם הביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפירקין מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיני בעי ברוכי.


רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות:    ואיכא למימר דאיהו לא הוה מברך אמים לבסוף כדר' יצחק דלעיל, כן כתבו בתוס' . ואינו מחוור בעיני דאם איתא לסתייע ר' יצחק מדר' טרפון! ואי משום רבנן דפליגי עליה, מדרבנן לא תשמע כלום מינה לברכה שבסוף ומדר' טרפון שמעת מינה דלא מברך אמיא לבסוף.  אלא מסתברא דלא נשמע מדרבי טרפון לברכה שבסוף ולא כלום דדילמא בין בתחילה בין בסוף מברך אמיא הכי כדאשכחן לעיל דבריך "בריך יהא רחמנא מריה דהאי פיתא" מהני בין בתחלה בין בסוף. ומאן דלא ידע מברכא מברך הכי בין בתחלה בין בסוף.


הדרן עלך כיצד מברכין


  1. ^ נראה לי להוסיף להקלת הקריאה-- ויקיעורך
  2. ^ כתוב בדפוס עם וי"ו ומ"מ ומחקתי כפי דעתי-- ויקיעורך
  3. ^ בהוצאת מוסד הרב קוק הביאו מקור שצריכים להגיה כאן על מה שהוא מוקדם ממנו- ויקיעורך