לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/ברכות/פרק ו

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרק שישי - כיצד מברכין

כיצד מברכין וכו' חוץ מן היין - שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת:

בורא מיני דשאים - לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין:

גמרא

קדש הלולים - בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה:

האי מיבעי ליה - הלולים לשון חלולים חד מינייהו אתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאהו לחולין ע"י פדיון אם באת לאוכלו חוץ לירושלים וחד ללמדך שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנא' קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין:

שאין אומרים - הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח:

הניחא למ"ד כו' - כולה סיומא דפרכא הוא וה"ק הניחא הא דילפת ברכה מהכא למאן דתני נטע רבעי דאית ליה כל פירות האילן בתורת רבעי ולא דריש מהכא דבר דטעון הלול טעון חלול אייתר ליה חד הלול לברכה:

מאי איכא למימר - הא מיבעי ליה למדרש שאין חלול אלא במקום הלול:

חד תני כרם רבעי - בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם:

הניחא אי יליף בג"ש - דריש למלתיה בג"ש ואייתר ליה חד הלול לברכה:

אשכחן לאחריו - כדאשכחן בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח):

חייב בעוללות - וכרמך לא תעולל (ויקרא יט) איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף אלא שורה יחידית של ענבים:

קמה תוכיח - דאשכחן דאצרכה רחמנא ברכה דכתיב תאכל בה לחם וגו' (דברים ח) וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת:

צד מזבח - יין לנסכים וסלת למנחות:

שבעה מינין - האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (דברים ח) ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת:

שכן טעונים בכורים - דהכי אמרינן במנחות (פ"ט ד' פד:): נאמר כאן ארץ כי באתי אל הארץ (דברים כו) ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ:

אלא סברא הוא - דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז' המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם:

מעל - כנהנה מן ההקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה כדאמרינן לקמן:

לאחר ברכה - הרי היא לבני אדם:



גוזל להקב"ה - את ברכתו:

וכנסת ישראל - שכשחטאו הפירות לוקין:

אין פשע - ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית:

לירבעם בן נבט - שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא:

בזמן שעושין רצונו - הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו:

דברים ככתבן - שלא יעסוק בדרך ארץ:

הנהג בהם - עם דברי תורה:

מנהג דרך ארץ - שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה:

אפשר - בתמיה אפשר כדבריך:

ביומי ניסן - ימי הקציר:

ביומי תשרי - דריכת הגתות והבדים:

דרך טרקסמון - דרך שערי החצר והבית:

פני הבית - פתח כניסה ויציאה:

אין הטבל מתחייב במעשר - מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן:

זית אקרי - והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן:

חמרא זיין - להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו:

ואמר רב הונא - הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה' מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין:

סעיד - חשיב טפי ממזון:

והכתיב ויין ישמח לבב אנוש - וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח:

אי הכי - דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (דף לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת:

אוזוקי מזיק - לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב:

דתני' - דלאו בר אכילה היא:

השותה שמן של תרומה - בשוגג:

משלם את הקרן - כשאחד מזיק את חבירו בממונו:

ואין משלם חומש - דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כב) פרט למזיק:

ע"י הפת - משום לפתן:

ע"י אניגרון - מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות:

דאמר רבה בר שמואל - לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו:

מיא דסלקא - מים ששלקו בהן תרדין:



דכולהו שלקי - כל מיני ירק שלוק:

החושש בגרונו - וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל:

לא יערענו בשמן - בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה:

תחלה - כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:

דאית ליה הנאה מיניה - לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה:

והלכתא וכו' - עד פטר להו לא גרסינן ומה"ג הוא:

קמחא דחטי - אוכל קמח חטים כמות שהיא:

בורא פרי האדמה - כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין (ד' לז.) שמברך בורא פרי האדמה:

דאשתני - וגרע הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא:

במלתיה קאי - והוה ליה ככוסס חטין:

הכא אית ליה עילויא אחרינא - הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא:

מאי לאו - מדאמר שערי מכלל דס"ל בחטי בפה"א דחשיב:

ומי גרע ממלח וזמית - והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי ברכה:

זמית - שלמיר"א (שלמויר"א: מי מלח של שימורים) :

קוקיאני - תולעים שבמעיים:

דאית ליה הנאה - באכילה:

קורא - רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ:

צנון סופו להקשות - שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ:

אדעתא דפוגלא - לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא:

צלף - מין עץ:

אדעתא דפרחא - שם פריו:

מיני נצפה - הוא צלף לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני:

תמרות - בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה:

אביונות - הוא הפרי:

קפריסין - הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים:

צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא - לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך:

דקלא לא נטעי אינשי אדעתא - לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן:

ערלה בחוצה לארץ - מדברי סופרים היא:

דכל המיקל בארץ - בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל:

גבי מעשר - דהא דר"ע לגבי מעשר איתמר דמעשר פירות האילן דבארץ גופה דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר:

כלאים בכרם - קסבר מין ירק הוא:

מ"מ לב"ש הוה ליה ספק ערלה וכו' - האי מ"מ מסקנא דפירכא דרבינא הוא ולמימר שאף הפרי עצמו מותר בחוצה לארץ דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה כו':

ובסוריא - ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל:

ובחוצה לארץ - הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות:

יורד ולוקח - הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות:



ובלבד שלא יראנו - החבר כשהוא לוקט מן הנטיעות:

אינה משנה - ואין זה ספק אלא ודאי:

ותיפוק ליה - דאי נמי ר' עקיבא דאמר לענין מעשר דלאו פירא נינהו לענין ערלה אסירי קפריסין דהוה ליה שומר:

בתלוש ליתיה - סופו שנופל הימנו כשמגיע להתבשל:

פיטמא של רמון - הפרח שבראשו כעין שיש לתפוחים ולספרגלין:

מצטרפת - לכביצה לטומאת אוכלין:

והנץ שלו - נץ ברמון כקפרס באביונות:

אין מצטרף - אע"ג דקי"ל בהעור והרוטב (ד' קיז:) שומרים מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין הני מילי קליפת האגוז והרמון אבל הנץ שומר על גבי שומר הוא ואין מצטרף והכי אמרינן בהעור והרוטב (ד' קיט:):

חייבים בערלה - דרחמנא רבינהו מאת פריו הטפל לפריו והא נץ ליתיה שומר בתלוש שכשמתיבש נופל מעל הקליפה:

קפרס ליתיה בגמר פירא - כשמגיע סמוך לבשולו הוא נופל ממנו:

מתחלי - בתמרי כקפרס בצלף:

בכופרא - כשהתמרים קטנים קודם בשולם:

סבר לה כר' יוסי - דכופרא הוי פרי ואע"פ שלא נגמר לפיכך שומר שלו חשוב שומר:

סמדר אסור - ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר וקאמר ר' יוסי כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי ואסור משום ערלה:

ופליגי רבנן עליה - והלכה כרבים הלכך אביונות בעוד שהקפריסין בהן לאו פירי נינהו ולא מיקרו קפריסין שומר לפרי:

בשאר אילנות - חוץ מן הענבים:

אין קוצצין בשביעית - דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:

משיוציאו - את הפרי:

משישרשרו - משיראו בהן כמין שרשרות של חרובין:

משיגרעו - שהענבים גסים כגרוע ולקמן מפרש לה:

משיניצו - משיגדל הנץ סביב:

הוא בוסר הוא גרוע - כל מקום שהזכירו בוסר הוא גרוע:

פול הלבן ס"ד - הא בענבים קיימינן:

מאן שמעת ליה דאמר - גבי ענבים בוסר הוא דהוי פרי אבל סמדר לא:

רבנן - הוא דפליגי עליה דר' יוסי במסכת ערלה וקאמרי בשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי:

ביטיתא - אביונות:

כס פלפלי - כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסה:

פטור - מכרת:

המלתא - ליטואר"יו (ליטוארי"א: דייסא לתרופה העשויה מעשבים ממותקים) בלעז:

שריא - אין בה לא משום בשול נכרים ולא משום געול נכרים:

הנדואי - כושיים:

חביץ קדרה - מין מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה כך עושין מאכל קפוי בקדרה ולקמן מפרש לה קמחא ודובשא ומשחא וקרו ליה אברושד"י:

דייסא - של חטים כתושות במכתשת:

דייסא כעין חביץ קדרה - לקמן מפרש לה חטי דמתברי באשיתא ויהבו בהו דובשא ועביד להו בקדירה:

סמידא - סלת:



קמ"ל כל שהוא - דאע"ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

אורז - מי"ל (דוחן) :

דוחן - פנ"ץ (פני"ץ: פנג) :

כמעשה קדרה - ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין:

ברכה אחת מעין ג' - בשלהי פרקין (דף מד.) מפ' לה על המחיה כו':

ואורז לאו מעשה קדרה - דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת:

אלו הן מעשה קדרה - לענין ברכה:

חילקא טרגיס זריז וערסן - מפרש להו במועד קטן (פ"ב יג:):

חילקא - חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי:

טרגיס - חדא לתלת:

זריז - חדא לארבע:

ערסן - חדא לחמש:

הא מני - הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי:

ה"ג אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו' - ול"ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא:

הכוסס - כמות שהיא:

אפאה ובשלה - לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים:

שהפרוסות קיימות - שלא נמוחו בבשולן:

ברכה אחת מעין ג' - על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (דף מד.) מפרש לה:

אלא לאו רבנן היא - וקתני במ"מ ותיובתא דרב ושמואל:

הא רבי יהודה כו' - הא דקתני בורא מיני זרעים ר' יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (דף מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה"א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו:

ולא כלום - כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין:

כותבות - הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים:

קפץ ובירך - לאחריהן:

משמו - של ר"ג:



ולא מין דגן - שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

או - אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר"ג וחכמים:

במאי אוקימתא - לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

כר"ג אימא סיפא דרישא - דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

השתא - אפילו אדייסא אמר ר"ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

אין הפרוסות קיימות - שבתחלתו פת ממש היה:

מיבעיא - וכשנמוח מי גרע מדייסא:

אלא לאו רבנן היא - דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

והלכתא - לא גרסינן:

ריהטא - הוא חביץ קדרה:

דחקלאי - בני כפר:

דמפשי ביה קמחא - שמרבים בו קמח:

דמחוזא - בני כרך:

חביצא - כעין שלניי"קוק (שלקי"ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד) שמפררין בתוך האלפס לחם:

מנא אמינא לה - דאפרורין כזית מברכין המוציא:

היה - ישראל עומד:

ומקריב מנחות - ונתנה לכהן להקריבה:

אומר ברוך שהחיינו - אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

נטלן לאכלן - הכהן:

ותני עלה - כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

וכולן פותתן - כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים (ויקרא ב) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

פורכן - למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

הכי נמי - דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

והתניא לקט מכולן - פתיתי המנחות:

כזית כו' - ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

בשערסן - כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

והוא שאכלן בכדי אכילת פרס - שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

ואי בשערסן והוא שאכלו - לשון יחיד מיבעי ליה:

הב"ע - ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

תוריתא דנהמ' - תואר מראית הלחם:

כובא דארעא - עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

גביל מרתח - נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

נהמא דהנדקא - בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

לחם העשוי לכותח - אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:



כעבין - ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה:

כלמודין - כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ"ב דף יב.) עושה לו למודין לוחין לבור של יין לכסותו:

זיעה בעלמא הוא - ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ:

וחומץ ספוניות - סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ:

מחייב קרן וחומש - לשותה ממנו בשוגג:

ור' יהושע פוטר - דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי:

טרימא מהו - מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק:

לא הוה אדעתא דרבא - לא היה מבין מהו שואל:

א"ל - רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל:

דקורטמי - כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין:

או דשומשמי - להוציא שמנן:

או דפורצני - כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד:

א"ל רבא חשילתא קא אמרת - מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה א"ל דבר מעוך שאלתני כמו ביעי חשילתא דשחיטת חולין (דף צג.):

מותר לעשות מהן טרימא - שאינו מפסידה אלמא דבמילת' קאי וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב"פ העץ:

שתיתא - מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים:

עבה לאכילה עבידא - ובמילת' קיימא:

שבוחשין - מגיסין בכף לערבו יפה במימיו:

זיתום המצרי - מפורש במסכת פסחים (דף מב:):

וכל המשקים שותה - אלמא לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא הכי נמי לאכילה מכוין כו':

ה"ג וצריכא דרב ושמואל - ואע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה: ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה קמ"ל כיון דמתהני מיניה. שהרי מאכל הוא בעי ברוכי:

והלכתא - ל"ג ומהלכות גדולות הוא:

דאפיק משמע - שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו:

דכתיב אל מוציאם ממצרים - וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו:

המוציא לך מים - וכבר הוציא:

ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע - שעתיד להוציא דכתיב המוציא אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר:

דאפיקית יתכון - שאני הוא שהוצאתי אתכם:



אשמעינן טעמא - פירושא דקרא כמו שפירשנוהו ולמדנו פירושו:

ואשמעינן הלכה כרבנן - דהמוציא דאפיק הוא:

מאי קמשמע לן - הכל מודים בזו:

אף ירקות שנשתנו כו' - ואפילו הכי במילתייהו קיימי ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה:

שלקות - כל ירק שלוק:

דרש רב חסדא - כך:

משום רבינו - רב: שלקות אומר בורא פרי האדמה ורבותינו כו' ומאן נינהו עולא אמר רבי יוחנן שהכל. הרי הדבר במחלוקת:

ואני אומר - ליישב דבריהם שאינן חלוקין יש מהן פרי האדמה ויש מהן שהכל:

כל - ירק הנאכל חי שתחלתו ב"פ האדמה שלקו אפקיה ממלתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי:

וכל - ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך:

שלקו - והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה:

דרש רב נחמן - כך:

משום רבינו - שמואל:

שלקות מברך בורא פרי האדמה וחברינו כו' - רב נחמן חשוב ולא קרי לעולא רבותינו:

אמר שלקות שהכל ואני אומר - שהם חלוקין בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ודברי שמואל ודברי ר' יוחנן בכל מיני ירקות הן וחלוקין זה על זה שמואל כר"מ דאמר מבושל קאי במלתיה ור' יוחנן קאי כר' יוסי:

יוצאין ברקיק השרוי - במים ידי אכילת מצה של מצוה וקרינן ביה לחם עוני:

אבל לא במבושל - דתו לאו לחם איקרי:

אפילו ר' יוסי מודה - דלענין ברכה במילתיה קאי:

אמר רב נחמן קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין - עולא שאמר משום ר' יוחנן לעיל שהכל למד וקבע שבושו כרבי בנימין עד שנתקעה בלבו ועכשיו אומר בבית המדרש בשם רבי יוחנן:

תהי בה ר' זירא - במחלוקת זו שהוזכרה בבית המדרש וכי מה ענין להזכיר דברי ר' בנימין אצל דברי רבי חייא בר אבא במחלוקת בית המדרש הרי אינו כדאי לחלוק עליו:

בר מן דין ובר מן דין - לבר משתי ראיות הללו שאמרתי שאין רבי בנימין כלום אצל רבי חייא יש לנו עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות שהכל:

וא"ל בורא פרי האדמה - אלמא אע"ג דשלקיה קאי במלתיה:

שאכל זית מליח - שהיה מלוח זה כמה ימים וקי"ל (פסחים דף עו.) מליח כרותח:

אבל לא כבושין - בירקות של מרור היא שנויה בפרק כל שעה (פסחים דף לט.) לומר שאין יוצאין בהן שלוקין משום מרור אלמא לאו במלתייהו קיימי שלוק הוי נימוח טפי ממבושל:

דבעינן טעם מרור וליכא - אבל לענין ברכה שם פרי עליו:



בצר ליה שיעורא - וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית:

כזית שאמרו - לענין שיעור כל אכילות:

אגור בתוכו - מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים:

דורמסקין - אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי"ט (אדרילצי"ש: מלוח שיח בר) בלע"ז כך ראיתי בפירוש בבא קמא של רבינו יצחק ברבי יהודה אבל כאן פירש פרונ"ש (פרוני"ש: שזיפים) וכן שמעתי אני כאן ובבבא קמא (פ"י דף קטז:) פרונ"ש (פרוני"ש: שזיפים) ואי אפשר להעמידה דא"כ הרי ברכתו ב"פ העץ והאיך קדם וברך על הפרגיות שברכתן שהכל ואינם כדברים חשובים כדמפרש ואזיל:

שלא טעם טעם בשר - ונעשה הבשר חביב עליו:

פרגיות - בשר עוף שקורין פרדרי"א (פירדרי"ץ: חגלות) :

זקנה אין כאן - הלא זקן אני והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין ודברים הללו אינן באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן (דף מא:) דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן:

דמברך סבר שלקות - דכרוב ודורמסקין שהכל ברכתן כפרגיות דעל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר ביצים ודגים תנא במתניתין שהכל וכיון דברכותיהם שוות חביב עדיף:

ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה - שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימו:

כרוב עדיף דזיין - דתניא לקמן (דף מד:) כרוב למזון ותרדין לרפואה:

גרגלידי דלפתא - ראשי לפתות:

פרמינהו - מנושיי"ר (מינושיי"ר: לקצץ) בלע"ז לשון קניבת ירק:

פרימא זוטא - גריעותא היא ובשאכלו חי קאי:

אבי תפי - על מקום שפיתת הקדירה:

ועביד תוך תוך - כלומר ששלוק ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך:

מיא דסלקא - תבשיל של תרדין:

כסלקא - לענין ברכה:

דשיבתא - ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו אני"ט (אניי"ד: שֶבֶת - צמח ריחני) בלעז:

למתוקי טעמא עביד - ומברכין על מימי תבשילו ב"פ האדמה:

השבת אין בה - בבד שלה משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה שוב משום איסור תרומה דהוה ליה כעץ בעלמא מדקתני משנתנה טעם שמע מינה לטעמא עבידא:

פת צנומה - יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות:

צריך שתכלה - ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא:

אפרוסה (כליא) - כיון דאמרת עם פריסת הפרוסה תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא:



אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע - וגומר כל הברכה ואח"כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם:

פתיתין ושלמין אמר רב הונא - אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן:

כתנאי - הא דאמרת פרוסה של חטין ושלמה של שעורין כו' תנאי היא:

אבל לא חצי בצל גדול - ואע"פ שיש בו יותר מקטן שלם:

במקום שיש כהן - ונותנו לו מיד:

במקום שאין כהן - צריך לישראל שיצניענו עד שימצא כהן ליתנו לו וחצי בצל אין מתקיים:

יוצא ידי שניהן - ידי מחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן:

מניח פרוסה תחת השלמה - ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה:

לחם עוני כתיב - ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה:

אכולה שירותא - פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת:

ריפתא דערובא - שערבו בו אתמול ערובי חצירות:



טול ברוך - הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וא"ל טול מפרוסת הברכה אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא:

הביאו מלח - נמי אין צריך לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם:

גביל לתורי - גביל את המורסן במים לצורך השוורים:

ובצע לה להדיא - כלומר מיד ולא המתין למלח ולפתן:

בשש - עכוב כמו בושש רכבו (שופטים ה) כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן:

אין מי רגלים כלים - מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקלוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק:

בעפר תיחוח - ליכא נצוצות:

אסכרה - בו"ן מלאנ"ט (בון מלנ"ט: פצע חמור) :

המקפה אכילתו במים - שותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו):

מונע אסכרה - שהחולי בא מחמת עצור בני מעים והעדשים משלשלים:

קצח - רבותינו מפרשים נייל"א ([[:קטגוריה:{קטן (קצח |{קטן, (קצח ]][[קטגוריה:{קטן (קצח ]])} בלע"ז אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעין אותו בארץ ישמעאל:

למזרח גורנו - של קצח שרוח מערבית רוח לחה ומתונתה היא ומכנסת הריח בתוך הגוף:

הא בריחו הא בטעמו - הריח קשה והטעם טוב:

מדבקא ליה - בריפתא עד שקלט הטעם:

ומקלפא ליה - בשביל הריח:

כל יום ויום - בשבת מעין שבת ביום טוב מעין יו"ט:

כלי מלא - אדם חכם:

אם שמוע - פעם אחת סופך שתטה אזן פעם אחרת:

אם תשמע בישן - ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד:

דעיקר אילן ארעא היא - דעיקר כל הפירות היא הארץ והכל גדל הימנה:

יבש המעין ונקצץ האילן - היה לו בית השלחין ובו מעין שהוא משקהו ממנו וקצר בכורים ממנו ואחר כך יבש המעין וכן שדה האילן וקצץ בכורים ממנו ואח"כ נקצץ האילן:

מביא ואינו קורא - שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה לי דכיון דיבש המעין ונקצץ האילן ממנה בטלה לה ארעא:

מביא וקורא - שהארץ היא עיקר:

שהוא הביא יללה - וזה הביא מיתה:

שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא - וזה נקרא עץ הדעת:

גווזא - הענף של עץ:

מפיק - פירי אחריני:



חוץ מן הפת ומן היין - כדאמרינן לקמן (דף מב.) שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים:

ידי ברכה ראשונה - ברכת הזן:

פרשת סוטה - כשהכהן משביעה:

וידוי מעשר - בערתי הקדש מן הבית (דברים כו):

מלברכך - ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר:

מתני' הנובלות - מפרש בגמרא:

גובאי - חגבים טהורים:

מין קללה - חומץ ונובלות וגובאי על ידי קללה הן באין:

גמ' שהקרים - בוטי"ר ([[:קטגוריה:{קטן (בוט"יר: להתעבות |{קטן, (בוט"יר: להתעבות ]][[קטגוריה:{קטן (בוט"יר: להתעבות ]])} בלעז:

מירבא רבו מארעא - מלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים:

בושלי כמרא - כמו שרופי חמה שבשלם ושרפה החום ויבשו ותמרים הם כמרא חום כמו מכמר בשרא (פסחים דף נח.):

תמרי דזיקא - שהרוח משירן:

אשארא - אחומץ וגובאי פליג ר' יהודה:

פרי העץ בעי ברוכי - שהרי לא נשתנו לקלקול:

הקלים שבדמאי - פירות שהקלו חכמים בדמאי שלהן שהלוקחן מעם הארץ אין צריך לעשרן אלו הן:

השיתין כו' - שאינן חשובים ואין ע"ה חש עליהם מלעשרן:

טולשי - קולמש"י (קורמי"ש: פירות העוזרר) :

שילהי גופני - ענבים סתווניות:

הא ודאן - אם ידוע שלא הופרש מהן מעשר:

שעשאן גורן - העני או מי שלקטן העמיד מהן ערימת כרי:

הלקט והשכחה והפאה - אע"פ שפטורים מן המעשר לקטן עני ועשאן גורן הוקבעו למעשר מדרבנן דמאן דחזי סבר שתבואת קרקעו היא:



בשלמא למ"ד - נובלות דדמאי תמרי דזיקא ונובלות דמתני' אוקימנא בבושלי כמרא היינו דהכא קרי להו נובלות תמרה ובמתני' תנן (ד' מ) נובלות סתמא:

בשברכותיהן שוות - כגון זיתים ותפוחים דתרוייהו ב"פ העץ ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת:

חביב עדיף - איזה שירצה דמתניתין את החביב עליו משמע:

אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה - אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע"ג דתנן (לעיל דף מ.) בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליה ב"פ האדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית:

פשיטא לא גרסינן עד מיתיבי - חדא שאין זו שיטת הגמ' מעיקרא קשיא ליה פשיטא דלא איצטריך למימרא והדר קשיא היכי מצי למימרא. ועוד דלא פשיטא היא אי לאו דאשמעינן עולא ה"א צנון פוטר את הזית דהתנן בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא.

שהיה צנון עיקר - שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל ותנן (דף מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:

מברך על זה כו' - וכאן לא נחלקו:

ושני מינים בעלמא - כגון זית ותפוח שברכותיהן שוות והאחד ממין שבעה בזה נחלקו:

חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות - וכדאמרן:

ה"ג וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת - ומפרש לה ואזיל:

במאי פליגי - הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה:

אמר ר' ירמיה בלהקדים פליגי - ולא גרסי' אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה דהשתא בשאינן שוות מקפיד ר' יהודה על הקדמתן ואמר מין שבעה עדיף כשבא לפטור זו בזו לא כ"ש:

דאמר ר' יצחק כו' - אלמא קפדינן אהקדמה ור' יהודה אית ליה דר' יצחק הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה דמין שבעה עדיף ורבנן לית להו דר' יצחק במקום חביב דחביב עדיף:

ופליגא דרבי חנן - הא דר' יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א"י בא שיש בה פירות החשובים הללו ומנאן כסדר חשיבותם ופליג אדר' חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם אלא שבחה של א"י שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן וכיון דהכי הוא לא הקפיד הכתוב על סדרן שהרי בזו כולן שוין:

בבית המנוגע - כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב (ויקרא יד) ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו בשוהא שיעור אכילה ואפילו לא יאכל מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו אין אלו בגדיו וטמאים מיד שאף בהן אני קורא והבא אל הבית וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה:

אכילת פרס - חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב שהוא כולו מזון שתי סעודות וחציו מזון סעודה אחת:

פת חטין - נאכלת מהר:

מיסב - דרך הסבה שהיא נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה:

ואינו מטמא באהל - הלכה למשה מסיני הוא:

כדי רביעית יין לנזיר - אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין חייב ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין לפי שהיין עב והמים קלושין ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית משום דסמיך אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית:

להוצאת שבת - דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:) והיא תאנה יבשה:



שיעורן כרמונים - ניקב כמוציא רמון טהור בעלי בתים חסים על כליהם הלכך ניקב כמוציא קטניות מצניעו לזיתים ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי:

שרוב שיעוריה - אכילת חלב דם נותר ופיגול:

דבש - האמור בתורה הוא דבש תמרים וכותבת היא תמרה:

זה שני לארץ - ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא ודבש שני לארץ הכתובה בסופו:

מאן יהיב לן נגרי דפרזלא - רגלים של ברזל:

ונשמעינך - נשמשך ונלך אחריך תמיד:

הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה - ולא ללפת את הפת דא"כ הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות:

מברך לפניהם - דלאו טפלה נינהו:

ולא לאחריהם - דבהמ"ז פוטרתן:

בין לפניהם בין לאחריהם - דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני:

פת הבאה בכסנין - לאחר אכילה ובהמ"ז היו רגילים להביא כיסנין והן קליות לפי שיפין ללב כדאמרי' בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש שלנו ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג' מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין (דף לז:) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום:

פת פוטרת - בין לפניהם בין לאחריהם:

דברים הבאים מחמת הסעודה - ללפת בהן את הפת:

אין טעונין ברכה - דהוו להו טפלה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו:

שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע:

טעונין ברכה לפניהן - דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא:

ולא לאחריהן - דמיני מזון נינהו וברכת המזון פוטרתן:

דברים הרגילים לבא לאחר סעודה - כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן:

טעונין ברכה בין לפניהן - דלאו טפלה נינהו:

בין לאחריהם - דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו:



דגורם ברכה לעצמו - בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע"פ שלא היו צריכים לשתייתו:

רב הונא אכל תליסר ריפתי - מפת הבאה בכסנין ולא בירך אחריו:

אמר רב נחמן עדי כפנא - גרסי':

עדי - אלו. כלומר אלו לרעבון נאכלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה אלא כל שאחרים קובעין אכילתן בכך טעון בהמ"ז כך פירש רב האי ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו ולא בירך אחריו משום דלא שבע וקרא כתיב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת וכך פירש רב יהודאי בה"ג ואינו נ"ל דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה (לעיל דף כ:) ודלא כר"מ ודלא כר' יהודה (לקמן דף מט:):

לחמניות - אובליא"ש (אובלידי"ש: אפיפיות, "ופלים") בלע"ז:

אסור מלאכול - עד שיברך בהמ"ז ויחזור ויברך על הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתי' מברכה ראשונה ומסעודתיה:

סלק אתמר - אם סלק הלחם וכל האוכל מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור לאכול:

ריסתנא - אמנישטרשיו"ן:

אתכא דריש גלותא סמכינן - ואין סילוקתנו סלוק שדעתנו אם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל:

הרגיל בשמן - למשוח ידיו אחר אכילה:

שמן מעכבו - לענין ברכה שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא - אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים כ"ז שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול:

לנטילת ידים - דמים אחרונים בהמ"ז ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו:

תכף לת"ח - המקריבו אליו ומארחו בביתו:

ברכה - בביתו:

מתני' ברך על היין כו' - נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן (דף מג.) כיצד סדר הסבה כו' ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים ואח"כ מביאין השלחן ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלו ללבא ולחמניות והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם בהמ"ז:

מעשה קדרה - חלקא טרגיס וטיסני:

היו יושבים - בלא הסבת מטות שמוטים על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלין ושותין בהסבה:

כל אחד ואחד מברך לעצמו - דאין קבע סעודה בלא הסבה:



בא להם יין בתוך המזון כו' - בגמ' מפרש טעמא (דף מג.):

והוא אומר על המוגמר - אותו שברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ומברכים עליו בורא עצי בשמים:

לאחר סעודה - לאחר בהמ"ז שאינו מצרכי סעודה אפי' הכי מי שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן:

גמ' לא שנו - דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון:

אלא בשבתות כו' - דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך:

על כל כוס וכוס - דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד:

יישר - יפה עשית:

וכן אמר ריב"ל - לעשות:

לא סבר לה מר כו' - דביום טוב לאו נמלך הוא:

נמלך אנא - איני רגיל לקבוע סעודה על היין:

בא להם יין בתוך המזון - וקודם המזון לא בא להם:

אם תמצי לומר - להביא ראיה ממשנתנו דקתני דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון אינה ראיה דהתם זה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות:

לאחר המזון אחד מברך לכולן - קס"ד דה"ק דכשיביאו יין שני אחר המזון אחד מברך לכולן והא תנא ליה דכל אחד ואחד יברך על שבתוך המזון לעצמו וקא מצריך תו ברכה על שלאחר המזון:

פטר את הפרפרת - אע"פ שאין צורך סעודה למלוי הכרס אלא למגמר אכילה:

וכל שכן מעשה קדרה - שהוא לאכול לזון ממש:

בדוך פלן - במקום פלוני דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות:

אזלו תלמידיו בתריה - דקברוהו בעיר אחרת:

נהר דנק - כך שמו:

רישא דוקא - דקתני היו יושבים בלא הזמנת מקום הוא דלא הוי קביעות אבל אנו שהזמנינהו לכך הוי קביעות ואחד מברך לכולן:



אהדר קרעיה לאחוריה - קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה על שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות:

רמי להו כו' - כדרמינן לעיל וע"כ מבעי ליה לאוקומי ברייתא בהכי וקתני אחד מברך לכולם דקביעות הוא:

הביאו להם מים - כך היו רגילים:

נוטל ידו אחת - לקבל בה כוס ששותה לפני המזון:

עלו - על המטות והסבו:

חוזר ונוטל ב' ידיו - שצריך לאכול בשתיהן:

אע"פ שכל אחד ואחד ברך לעצמו - צריכין עוד ברכה שאין ברכה ראשונה פוטרתו שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה והאי בתרא הוא יין שלפני המזון:

אחד מברך לכולן - דכיון דהסבו הוקבעו:

קשיא רישא - דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו:

שאני אורחין דדעתייהו למיעקר - סופן למיעקר ולעלות ולהסב במקום אחר שאין זה מקום המסיבה אלא כאן ישבו עד שיתכנסו כל הקרואים ודרך בעלי בתים עשירים היה לזמן לסעודתם אורחים עניים להכי קרי להו אורחים והא דאמר רב יין לא בעי הסבה אלא ישיבה בעלמא שלא בשעת סעודה קאמר או בשעת סעודה ובמקום סעודה:

הואיל ואין בית הבליעה פנוי - ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע:

מכלל דאיכא עדיף מיניה - ואפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך:

הנוטל ידיו תחלה - במים אחרונים הוא מזומן לבהמ"ז:

חזייה - רבי חייא לרב:

דהוה מרתת - שמא ראה ידי מלוכלכות או שמא הארכתי באכילה יותר מדאי:

עיין בברכת מזונא קאמר לך - כאן נתן לך רשות לברך בהמ"ז שהנוטל ידיו תחלה הוא מברך:

על הריח - של מוגמר:

תמרתו - קיטור העשן שמתמר ועולה:

הא לא ארח - לא הריח בו עדיין ולא נהנה:

מברכין עליהן בורא עצי בשמים - ואע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה:

חוץ ממושק - מושג"א ([[:קטגוריה:{קטן (מוּשֽק |{קטן, (מוּשֽק ]][[קטגוריה:{קטן (מוּשֽק ]])} בלע"ז:

שהוא מן חיה - מן הרעי של חיה:

מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון - שהעץ עצמו בא לפנינו:

של בית רבי ושל בית קיסר - נקט הני משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה:

ועל ההדס שבכל מקום - וה"ה לכל הדומה להם שהעץ עצמו מריח בלא שרפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהווה בכל מקום ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים:

משחא דאפרסמא מאי מברכין - על ריחו:

שמן ארצנו - שהיה גדל ביריחו ועל שם הריח היתה נקראת יריחו והוא פנג האמור בספר יחזקאל (כ"ז) יהודה וא"י המה רוכליך בחיטי מנית ופנג כך ראיתי בספר יוסף בן גוריון:

בר מיניה דרב יהודה - אל תביא לי ראיה מדבריו בזו:

כשרתא - קושט:

משחא כבישא - שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכו:

לא - הואיל ואין נראה לעינינו אלא השמן:

משחא טחינא - שטחנו בו כשרתא:



סמלק - יסמי"ן קורין לו בלשון ישמעאל והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה:

חלפי דימא - בושם שקורין אשפי"ג (אישפי"ג: אזוביון) והוא שבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ:

נרקום - חבצלת השרון בה"ג:

דגינוניתא - הגדל בגינה:

סיגלי - ויול"ש (ויולי"ש: סגלים, סגליות) בלעז:

חבושין - קודוניי"ש (קודוינ"ץ: חבושים) בלעז:

להתנאות - ליהנות:

כלבנון - שמריחין עליו ופרחיו:

יפה לו אומנתו - ואפי' בורסי נאה לו אומנתו בעיניו ועשה הקדוש ב"ה כן שלא יחסר העולם אומנות:

קורא - רך הגדל בדקל תלה אותו לחזיר והוא יגלגלנו באשפה שזו היא אומנתו:

אבוקה כשני בני אדם - לענין היוצא בלילה דאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה:

וירח כשלשה - ויש חלוק בין שנים לשלשה כדלקמן:

לאחד נראה - השד ומזיקו:

היא מוצאת והיא שלחה וגו' - ואילו בהדיא לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה אם יודה יודה ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו:

שמן והדס - בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח כמו שאמרנו:

אני אכריע - לצד בית שמאי:

זכינו לריחו ולסיכתו - כגון משחא כבישא הלכך שמן עדיף:

ולא היא - לא אמר רבא הלכתא כב"ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך:

שמן ויין - זהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה:

חוזר ומברך על היין - כגון בחול שאין היין קבע ואין היין שלפני המזון פוטרו:

שמן בימינו - לפי שעליו מברך תחלה:

מברך על השמן - בורא שמן ערב:

וטחו בראש השמש - כדי שלא יצא בידיו מבושמות בשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם:

שחשודים על משכב זכור - מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם:

ושערו כבגדו דמי - דלא שכיח ביה זיעה:

ואמרי לה כגופו - דשכיח ביה זיעה:

משום חשדא - של זנות:

דלא קביע ליה עידנא - שלא קבעו לו רבו קביעות ללמדו בלילה:

בפנתא - אנפוני"א (אינפייני"א: פנת -העור העליון של הנעל) בלעז שעל גבי הרגל:

גילדא - עקב שקורין שול"א (סוליה) :

בימות הגשמים - הטיט מכסהו:

אפי' היא אשתו - שאין הכל מכירין בה וחושדין אותו:

דקרו ליה פושע - מתעצל:

בקדושא דבי שמשי - ששותה כוס של קידוש בשבת בלילה:



מתני' מליח - כל דבר מלוח:

גמ' פירות גנוסר - פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת:

זיונא - משמע מידי דבר אכילה:

מזונא - דבר הסועד:

דשריק דודבא מאפותי' - שהזבוב מחליק ממצחו מתוך צהלת פנים בשרו מחליק:

עד דמריד - דעתו מטרפת:

באלושי - אוכלוסי בני אדם:

ספלי טרית - ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ"א (דג טונה) :

לקוצצי תאנים - למאכל פועלים שקוצצים תאנים והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל:

בריכות - קובייא"ש (קובידי"ש: דגירות) בלע"ז:

משלש בריכות בחדש - ג' פעמים בחדש מורידים ממנו כך:

שמנים זוגות אחים - שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם:

שריף - תבשיל לח שיש בו מרק כמו: שורפה חיה:

מתני' מברך אחריהם ג' ברכות - ר"ג לטעמיה דאמר לעיל בפירקין (דף לז.) כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות:

אפילו אכל שלק - של ירק:

והוא מזונו - שסמך עליו למזון:

וחסרונן - צרכי ספוקן:

גמ' וברכת - אכולהו קאי ובההוא קרא ג' ברכות רמיזי כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (דף מח:):

ארץ הפסיק הענין - ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה:

ור"ג ההוא - הפסקה לפרושי חטה דכתיב בקרא קמא אתא ולמעוטי שאם כססה כמות שהיא אין זו בכלל ברכה אא"כ עשאה לחם:

חמשת המינים - כולם מין דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון כוסמין מין חטה שבולת שועל ושיפון מין שעורה:

מברך עליו ב"מ מזונות - אם עשאו תבשיל:

כל שהוא מז' המינים - משאר ז' המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן:

אפרי דעץ על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה - אתרוייהו קאי כולה עד סופה:

רב חתים בר"ח כו' - אע"ג דדמיא לתרתי:

הכא מאי - מי מחתמינן בתרתי כהאי גוונא כגון על הארץ ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים ממש כדמפרש לה בפרק שלשה שאכלו (דף מט.):

הא לן והא להו - רב חסדא מבבל ובבבל חתמי על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן מארץ ישראל והתם חתמי על הפירות:

ואנן מברכינן - על פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי ואנן לא אכלינן מינייהו ומברכים עלייהו:



קופרא - כל מיני בשר:

אבל ירקא לא - צריך לברוכי אחריה:

חד כתרי - מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו עביד כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר בשמו ובשם אביו:

ותרי כחד - מר בר רב אשי שהוזכר בשמו ובשם אביו עביד כר' יצחק שהוזכר יחיד:

ככולהו - אף כרב פפא:

כל שטעון ברכה - משנה היא במסכת נדה:

למעוטי ירקא - וכ"ש מיא:

למעוטי מצות - אין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב:

כל שהוא כביצה - אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו:

מגולגלתא - צלויה לחה ורכה ששורפין אותה:

קייסי - מדות מחזיקות לוג:

מגולגלתא משיתא - טובה משיתא קייסי:

מטויתא - צלויה קשה טובה מארבע קייסי:

מבושלתא - במים עלה א"ר ינאי כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו:

בקלח של כרוב שנו - שהוא מזון דתניא לקמן כרוב למזון:

כרישין - כרתי:

כל ירק חי מוריק - נוטל תואר הפנים:

כל קטן - שלא גדל כל צרכו ולקמן מפרש כמה כל צרכו:

כל נפש - דבר חי הנאכל שלם כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן:

הקרוב לנפש - האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה ולקמן מפרש לה:

אוי לבית - לכרס האוכל לפת:

נלעסיה - כוססו ומשליכו:

לשלקינהו - בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו:

קודם ארבע שעות - שאינו זמן סעודה והריח קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקן:

כאידך דר' יצחק סבירא לי - אבל אסור לספר לא סבירא לי:

בר זוזא - כלומר שמן וטוב ששוה זוז:

דלית ביה רבעא - שלא גדל עד רביעית שלו כגון טלה רביעית של איל גדי כדי רביעית של שעיר גדול וכן כל דבר:

גילדני דבי גילי - דגים קטנים מאד ומצויין בין הקנים באגם ואין דרכן לגדל יותר אבל דג קטן ממין דג גדול ולא גדל רובע זה הוא קטן מקטין:

עונקא - צואר מקום בית השחיטה וסמוך ללב ולמעים:

לבי ברוך - למקום שברכו שם על השחיטה:

ומי סיסין - תבשיל של פוליאו"ל (פוליו"ל: סוג של נענה) :

והרת - ולדיר"א שהולד נוצר בו:

יותרת הכבד - טרפשא דכבדא שקורין אייבר"ש (איברי"ש: סרעפת) :

מבלי בשר - היא קשה אבל כשמבשלה עם בשר שמן מתיש כחה:

מבלי יין - כשאין שותה אחריה יין:

מבלי עצים - שאינו שולקה הרבה:

סודני - בעל שכר תמרים ורב פפא מוכר שכר היה כדאמר באיזהו נשך (ד' סה.) טרשא דרב פפא שכראי לא פסיד ואמר רב פפא אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי (פסחים קיג.) והוא נקרא סודני כדאמרינן תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט:

דלא נפיש לכו חמרא - ששותי שכר אתם:

במאי תבריתו לה - לכחו של לפת:

אופי פרסייתא - בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת:

פעמים שהוא ממית - ואלו הן ביום שבעה ימים למליחתו או ביום שבעה עשר או ביום שבעה ועשרים:



מאי עמא דבר - היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא:

הדרן עלך כיצד מברכין


פרק שביעי - שלושה שאכלו

שלשה שאכלו וכו' לזמן - להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך:

שנטלה תרומתו - קס"ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש:

מעשר שני שנפדה - להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל:

והשמש - ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא:

עד כמה מזמנין - כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך:

גמרא

מה"מ - דשלשה ראוים לברכת צירוף:

גדלו לה' אתי - הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים:

אינן רשאין ליחלק - ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון:

שלשה אין שנים לא - ה"פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי ויזמנו השנים:

שאני התם דהוקבעו בחובה מעיקרא - ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

אוכל עמהם - אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו לידי זמון ואי שנים מזמנין אמאי ניחא להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ברכות/פרק_ו"