לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/ברכות/פרק ז

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



מאי עמא דבר - היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא:

הדרן עלך כיצד מברכין


פרק שביעי - שלושה שאכלו

שלשה שאכלו וכו' לזמן - להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך:

שנטלה תרומתו - קס"ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש:

מעשר שני שנפדה - להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל:

והשמש - ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא:

עד כמה מזמנין - כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך:

גמרא

מה"מ - דשלשה ראוים לברכת צירוף:

גדלו לה' אתי - הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים:

אינן רשאין ליחלק - ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון:

שלשה אין שנים לא - ה"פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי ויזמנו השנים:

שאני התם דהוקבעו בחובה מעיקרא - ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

אוכל עמהם - אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו לידי זמון ואי שנים מזמנין אמאי ניחא להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני:



דניחא להו דמקבע להו בחובה - דגדול המצווה ועושה:

אם רצו אין מזמנים - כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים:

דאפילו מאה כתרי דמיין - לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים:

דאיכא דעות - דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי:

קוראין לו - להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך:

ומזמנין עליו - ואע"פ שאינו בא אצלם:

ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן - לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא:

לאו דשמיע להו מרבי יוחנן - דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו:

והוא דקרו ליה ועני - שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא:

לא אמרן - דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו:

נראין כעשרה - דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה:

מצוה ליחלק - ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון:

אחד מפסיק לשנים - אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו:

לפנים משורת הדין - לאחשוביה:

לא הוה בהו - מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים:

דאיכא אדם גדול - שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.):

בא ומצאן - אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין:

ברוך ומבורך - דלא מצי למימר שאכלנו משלו:

הא דקאמר ברוך ומבורך - כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן:

הא בבונה ירושלים - שהיה סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר:

כי היכי דלשמעו פועלים - וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף:

וליקומו - לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה:

רב אשי עני - לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה"ז משובח לא סגי דלא עני ליה:



קטינא חריך שקי - כך היו קורין לר' זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים (דף פה.):

כי מטא למשרי - לישנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול:

רב הונא דמבבל - היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה ר' זירא בארץ ישראל במקום ר' אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי:

קרובים לעיר - שיכול לראותן בעל הבית תמיד ולדעת מה הן צריכין:

נכסיו - קרקעות:

עד היכן ברכת הזמון - שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה:

ברכת המזון שתים ושלש - פעמים שהם שתי ברכות פעמים שהם שלש כיצד כשהם שלשה הן שלש ברכות וכשהם שנים הן שתי ברכות כדמפרש ואזיל:

דקסבר - ברכת זמון עד הזן וכשהם שנים אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים:

ומאן דאמר שלש וארבע - כשהן שנים הרי שלש הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים וכשהם שלשה הם מוסיפים נברך עד ובטובו חיינו:

מוקים לה - לא גרסינן והכי גרסינן והא דתניא שתים ושלש בברכת פועלים דאמרי ברכת הארץ ובונה ירושלים בחדא ברכה אין כאן אלא ברכת הזן וברכת הארץ וכשהם שלשה מוסיפין נברך הרי שלש:

דאמר מר - לעיל בפרק שני (דף טז.):

שהרי פותח בה בברוך - ואי דאורייתא היא הויא סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך:

כדתניא כו' יש מהן כו' - כגון ברכת פירות ומצות פותח ואינו חותם וטעמא מפרש בערבי פסחים (דף קה.) משום דכולה חדא הודאה ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקדוש כי הוא יום תחלה למקראי קודש והנחילנו:



ויש מהם חותם ולא פותח - כגון ברכה הסמוכה לחברתה שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקריאת שמע אמת ויציב אמת ואמונה שאע"פ שק"ש מפסיק בינתים אברכות דלפניה סמוכה והויא לה סמוכה לחברתה:

הטוב והמטיב וכו' - דלאו סמוכה לחברתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה:

שהרי עוקרים אותה בבית האבל - אליבא דר"ע:

להיכן הוא חוזר - מי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו:

חוזר לראש - לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע בג':

למקום שפסק - לברכת הארץ כשאר יחיד: ה"ג אף על גב דרבנן אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו:

בזמן שהן שתי מטות - רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת:

בזמן שהן שנים גדול מסב בראש - כלומר מסב תחלה על מטתו:

ושני לו למעלה הימנו - מטת השני לצד מראשותיו של גדול: ובזמן שהן שלשה גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. לצד מרגלותיו:

א"ל - רב ששת לריש גלותא:

וכי בעי אשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב - ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה:

במחוג - מראים בידיהם ובאצבעותיה' ברמיזה:

מים ראשונים מהיכן מתחילין - רב ששת קא"ל לריש גלותא מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים:

לאלתר מייתו תכא קמיה - שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן:

לא מסלקי תכא - מקמי גדול עד דמשו כולהו ובעוד שהוא אוכל האחרים נוטלין מים אחרונים:

שני לו למטה הימנו - שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף:

ובזמן שהם ג' שני לו למעלה הימנו - ואם בא לספר מספר עם השלישי לו ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו:

מתחילין מן הגדול - ולאלתר מעיילי תכא קמיה:

ובזמן שהם מאה - לאו דוקא דה"ה עשרה ולכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו:

וחוזרים ומתחילין מן הגדול - ונוטלין שלחן מלפניו:

למקום שמים אחרונים חוזרים - כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול. הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך:

הנוטל ידיו באחרונה תחלה - אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה:

אין מכבדין - לומר היה אתה קודם:

לא בדרכים - הולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני:



ולא בידים מזוהמות - בנטילת מים אחרונים:

ממערבא - לפי שהיה רבין רגיל לעלות מבבל לא"י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן:

בפתח הראוי למזוזה - כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות:

לטעום איתמר - אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו:

קדים - רבה בר בר חנה לישב על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו היאך יעשה:

לבצוע - לפרוס הפרוסה מן הפת:

עד שיכלה אמן מפי העונים - אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין (דף לט:) צריך שתכלה ברכה קודם בציעה:

חטופה - שקורין את האלף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן:

קטופה - שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת:

יתומה - שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל (סוכה נא:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזו ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעים את הקול:

ולא יזרוק ברכה מפיו - במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:

וקא מסרהב ואכיל - ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו:

אכילנא לן - גמרה לן סעודתנו קודם שבאת ואי אתה מחייבנו עוד בזימון:

אילו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא - שמואל חביבין עליו ארדיליא בקנוח סעודה והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו:

מי לא אכלינן - הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף:

עיקר שבסעודה - אחד מאותן שהיו בתחלת ההסבה:

הא לא חזי ליה - והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב (תהלים י) בוצע ברך נאץ ה' ואמר מר (בב"ק דף צד.) הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ:

דמאי - חטין הלקוחים מע"ה ספק עשרן ספק לא עשרן:

אכסניא - חיל של מלך שמטיל על בני העיר לזונם בשובם ממלחמתו והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם:

מאכילים את העניים דמאי - דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא:

שהקדימו בשבלים - לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנא קרייה ראשית וכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו:

וכדרבי אבהו - אשמעינן מתניתין דהכי הוא כדרבי אבהו דפטר ליה ללוי מתרומה גדולה שבו:



מכל מעשרותיכם - בפרשת לוים כתיב ואל הלוים תדבר וכתיב בהאי קרא את כל תרומת ה' כל צד תרומה שבו חייבים להפריש ממנו:

האי אידגן - משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אידגן ולא חלה עליו רשות כהן:

מעשר שני והקדש - אם הבעלים פודין אותו מוסיפין חומש:

לא קבע - אין לו קביעות לפי שהולך ובא:

והכא בע"ה דרבנן - ברייתא דקתני אין מזמנין על ע"ה בע"ה דרבנן:

דפליגי עליה דר"מ - וקאמרי כשאינו מעשר פירותיו הלכך כותי מזמנין עליו דעשורי מעשר:

איזהו ע"ה - שדברו חכמים בכל מקום:

שלא שמש ת"ח - הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים:

לא אזמין עליה - רמי בר חמא לא רצה לצרפו לשלשה לזמון:

דמשמע - משמש:

ורמי בר חמא הוא דלא דק - לא בדק לשאול מדת רב מנשיא:

שלא נטלה תרומתו - קס"ד תרומת מעשר קאמר:

פשיטא - דאין מזמנין דהיינו טבל:

שהקדימו בכרי - לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה קדם לוי את הכהן ונטל מעשר ראשון תחלה ואחד מחמשים שבו היה ראוי לתרומה גדולה לכהן ושלא ניטלה תרומתו דקתני לאו תרומת מעשר קאמר אלא תרומה גדולה:

מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי - לעיל אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי קמ"ל:

אסימון - כסף שלא נקבע בו צורה וקורין לו פלזו"ן (פלדו"ן: עשת, גולם (חתיכת מתכת לפני שהוטבעה בה צורת מטבע)) בלע"ז:

עד שימול ויטבול - ביבמות (ד' מו:) נפקא לן מויקח משה את הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה:

סניף - חבור לזימון עשרה וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר:

מצוה דרבים - להוציא רבים ידי חובתם בקדושה:

תשעה נראין כעשרה - מפרש ואזיל לה:

אמרי לה כי מכנפי - הוו נראים כעשרה שאין אדם מבחין בהן כל כך מתוך שהן יחד:

ואמרי לה כי מבדרי - נראין טפי מרובין:

שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין - להיות שלשה:

קטן פורח - שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו:



לאתויי קטן פורח - שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י"ג שנים ויום אחד:

טללא - גג:

מקניה - מקן שלו מקטנותו:

בוצין - דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב:

ואיהו סבר - רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר:

ינאי מלכא - ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.):

סלסלה ותרוממך - סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה:

היכי אבריך - ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה:

שמעון בן שטח דעבד - שבירך להוציאם ידי חובתם בשביל כוס אחד ששתה:

לגרמיה הוא דעבד - אין אדם מודה לו:

עד שיאכל כזית דגן - ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה. ובעל ה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי:



ובשבת מתחיל בנחמה - כלומר אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרי נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו:

בברכה שתקנו חכמים - בהטוב והמטיב:

איכא בינייהו דיעבד - לרבנן בתראי מהדרינן ליה: בדתנא קמא גרסינן אשר נתן לך זו הטוב והמטיב ולא גרסינן ביבנה תקנוה אלא בדרבי:

כשהוא שבע - מצוה לברך ולהודות על שבעו:

כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו ע"י ברייתו של הקב"ה לא כל שכן שזה צריך לברך להקב"ה יותר:

אינו צריך - לק"ו זה ולא גרסי' בדרבי אשר נתן לך זה הטוב והמטיב:

אלא וברך את לחמך - ברך על לחמך:

כי הוא יברך הזבח ואחרי כן יאכלו הקרואים - למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח והיכן צונו והבשר תאכל (דברים יב):

וכל כך למה - היו מאריכות בדבריהן:

שאין מלכות נוגעת בחברתה - לפי ששמואל היה מנהיג את ישראל ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו ואורך דברים עכב לפי שעה:

בין מדה טובה - התורה מדה טובה היא:

ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - שעל ידו נתקדשה ירושלים:

צריך שיזכור בה ברית - בברכת הארץ שעל ידי ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך:

צריך שיזכור בה תורה - שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ (דברים ח):

צריך שיקדים ברית לתורה - כגון על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים שחוננתנו:

תורה נתנה בשלש בריתות - בשלשה מקומות נתנה תורה לישראל בסיני באהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב ובכל אחד נכרתה ברית כדתניא במסכת סוטה (דף לז.) ארור בכלל וארור בפרט וכו' וכן באהל מועד שנא' (דברים כח) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וכתיב (שם כט) ושמרתם את דברי הברית וגו':



מילה נתנה בי"ג בריתות - בפרשת מילה שנתנה לאברהם אבינו הם כתובים:

תחלה וסוף - נודה ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך:

מ"ד צריכה מלכות קסבר דרבנן - הלכך לאו ברכה הסמוכה לחברתה היא שאינה מברכת הארץ:

ומ"ד אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא היא - ומברכת הארץ היא כדאמר לעיל (ד' מח:) אשר נתן לך זה הטוב והמטיב והויא לה ברכה הסמוכה לחברתה ומיהו פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה שכולה הודאה אחת היא ואינה הפסקה ודומה לברכת הפירות והמצות:

בונה ירושלים לא - בתמיה אם חתם בונה ירושלים לאו חתימה היא הלא עיקר ברכה דירושלים היא:

אלא אימא אף מושיע - אם בא לחתום מושיע ישראל ולא חתם בונה ירושלים יצא שתשועת ישראל היא בנין ירושלים:

פתח בחדא - כשהתחיל בברכה לא אמר רחם ה' על ישראל עמך ועל ירושלים עירך אלא אחת מהן וכשחתם חתם בשתים מושיע ישראל ובונה ירושלים:

אין חותמין בשתים - שדומין לעושין מצות חבילות כי היכי דאמר (פסחים קב:) אין אומר ב' קדושות על כוס אחד:

מקדש השבת וישראל והזמנים - והכא ליכא למימר ישראל מקדשי לשבת וזמנים דאילו זמנים תלויין בב"ד לקדש חדשים ע"פ הראייה אבל שבת קדישא וקיימא:

חוץ מזו ומ"ש הכא חדא היא - אין כאן אלא ברכת מקדש שמברך להקב"ה שמקדש השבת והזמנים אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו ואין כוללים ב' דברים בברכה אחת ולא גרס הא בהא תליא ובה"ג גרס הכי חוץ מזו ומ"ש הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים אבל נחמה חדא מילתא היא ובחדא בעי למחתם ואינו נ"ל דא"כ אית ליה לרבי חותמין בשתים והכא ה"ט דהא בהא תליא ולא היה לו לכלול ולומר אין חותמין בשתים ועוד רבי כי אמרה לאו אנחמה אמרה:

פתח בעל עמך ישראל כו' - דבעינן חתימה מעין פתיחה:

ור"נ כו' - בונה ירושלים תשועת ישראל היא דכתיב (תהלים קמז) בונה ירושלים ה' ואז נדחי ישראל יכנס:

לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים - בבונה ירושלים הלכך מהדר לה בהטוב והמטיב (ואומר מלך העולם הטוב והמטיב):

שתי מלכיות - כגון אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל וכו':

לבר מדידה - שפותחת ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכו':

ויתיב רב גידל וקאמר טעה כו' א"ל - רב הונא לרב גידל מאן אמרה:

ולא ידענא - רבי זירא קאמר לה לא ידענא אי אמר רב גידל לזכרון ולשמחה אי לא אמר לשמחה ואי אמרה משמיה דרב אי לא אמרה:

אי חתים בה - מקדש ישראל וראשי חדשים אי לא חתים:



והדר לרישא - לתחלת ברכת המזון כדאמרינן (לעיל דף כט:) גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים:

מי שיצא מירושלים - לעיל מיניה מיירי ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ונפסל ביציאתו חוץ לחומה:

אם עבר צופים - מקום שיכול לראות בהמ"ק:

לפני הבירה - מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרינן בזבחים בפרק טבול יום (דף קד:):

זה וזה - חמץ ובשר קודש:

חזרתו כטומאתו גרסינן - שיעור חזרתו כשיעור טומאתו מידי דחשיב לענין טומאה חשיב זה לענין חזרה:

מתני' בשלשה והוא אומר ברכו - דהא בלאו דידיה איכא זימון וכן כולם:

אחד עשרה ואחד עשרה רבוא - כלומר הכל שוה משראויים להזכיר את השם אין צריכין לשנות ובגמ' פריך הא קתני סיפא במאה והוא אומר כו':

לפי רוב הקהל הם מברכים - כמו שאמר שיש חילוק בין מאה לעשרה ובין מאה לאלף ובין אלף לרבוא והא דקתני אחד עשרה ואחד עשרה רבוא ר"ע היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים בין מועטים אף כאן אין חילוק הכי מוקי לה בגמרא:

אל יוציא את עצמו - אע"פ שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים:

תנן בשלשה והוא אומר ברכו - אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם:



אף ברכו - שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים:

תנינא - סיעתא לשמואל:

ששה נחלקין - אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן:

עד עשרה - כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים:

ה"ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין - אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי:

אלא לאו ש"מ - אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש"מ אף ברכו ש"מ:

תנ"ה - דמתני' אף ברכו קאמר:

והנקדנין - דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל:

ומטובו הרי זה בור - שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים:

בשאלה שאני - שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה:

הרחב פיך - לשאול כל תאותך:

חיים ה"ז בור - דהוציא עצמו מן הכלל:

מתני איפכא - חיים עדיף שכולל את כל באי עולם:

נברך שאכלנו משלו - משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו:

למי שאכלנו משלו - משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית:

התם מוכחא מילתא - דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין:

כדתנן על המזון שאכלנו - ולא קתני משלו:

ואידך - עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן:

הלכה כר"ע - בבהמ"ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

מברכינן תלתא תלתא - ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא:

שמע ריש גלותא - אם היו מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ"ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע:

ובריך לדעתיה - לעצמו בלא זימון:

למפרע - משבירך וידי זמון לא יצא:

פתיא - כלי חרס כדאמר (ע"ז ד' לג:) הני פתיותא דבי מכסי:

בהדי פלוגתא למה לך - טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך:

מתני' אינן רשאין ליחלק - דאיתחייבו להו בזמון:

וכן ד' - אין הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון:

ששה נחלקים - כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן:

עד עשרה - אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות:

גמ' ג' שבאו משלש חבורות - וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:



ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך - חבורות שפרשו אלו מהן ואזמון עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם:

אבל אזמון עלייהו - דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמ' לעיל קורין לו ומזמנים עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו:

מטה טמאה שנגנבה חציה אלמא כיון דפלגוה - פקע שם מטה מינה ושם טומאה אע"ג דהדר הדרוה והרי היא מטה לא הדרה טומאתה הכא נמי כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם ושם זימון ע"י שזימנו הראשונים עליהם אע"ג דהדרי לכלל שם שלשה לא הדרי לכלל זימון אבל כי לא אזמון לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם:

אם יש שמש ביניהם - שמשמש לשתיהם:

שמש מצרפן - אע"פ שאין אלו רואין את אלו כגון יריעה פרוסה ביניהם:

אין מברכין עליו ב"פ הגפן - לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה והרי הוא כענבים וברכתו ב"פ העץ:

ונוטלין ממנו לידים - דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי:

משנתן לתוכו מים - שם יין עליו ואין נוטלין אלא במים. לשון אחר הכי גרסי' יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו ב"פ העץ ואין נוטלין הימנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ונוטלין הימנו לידים דברי רבי אליעזר וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו ב"פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים:

כר"א - דאמר נוטלין הימנו לידים ולא חייש להפסד אוכלין:

למאי חזי - לשתיה דמברכין עליו ברכת היין:

לקורייטי - פיישו"ן (פוישו"ן: שיקוי, משקה לרפואה) בלעז ובלשון חכמים אנומלית ואלונתית:

אין מעבירים כוס מלא על הפת - שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה:

פתק - זרק:

דסתנא - אמינישטרישו"ן (מנה, משאת) בלע"ז מנה של בשר מבושל:

מידי דממאיס - שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים:

דלא ממאיס - רמון ואגוז וכל דבר קשה:

ממשיכין יין בצנורות - משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי:

בימות החמה - שאין טיט בדרכים:

אבל לא גלוסקאות - שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן:

בולען - בלא ברכה:

פולטן - ומברך וחוזר ואוכלן:

משקין - בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטם שמפסידן:

פולטן במידי דלא ממאיס - במה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו:



במידי דלא ממאיס נמי - למה לי פולטן לסלקינהו לצד אחד:

יחזור ויאכל שום אחר - כדי שיסריח יותר כלומר יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה:

' - מי שאכל ושתה ולא ברך. לפניהם קאי אברכת המוציא וברכת היין: מהו שיחזור וכו': לאחר אכילה ושתיה:

הלכך - כיון דאם נזכר באמצע יכול לברך אפי' גמר סעודתו נמי יכול לברך:

על הטבילה - אלמא אע"ג דטבל הויא ברכה:

התם מעיקרא לא חזי - דרוב טבילות משום קרי הם ובעלי קריין אסורים בברכות שהם דברי תורה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) ודחוי מעיקרא לאו דחוי הוא ולכי מתקן הדר מברך אבל האי מעיקרא איחזי וכיון דגמ' אידחי והואיל ואידחי אידחי:

אספרגוס - כוס שהיו שותים בכל בקר אליבא ריקנא לרפואה:

דבחמרא עסקינן - דאמרינן לקמן בשמעתין אספרגוס ללע"ט יפה ואוקמינן בשל יין וסימן לע"ט לב עין טחול:

וכ"ש לבני מעים - קושיא היא כלו' בדחמרא קתני וכ"ש לבני מעים:

והתניא - לקמן לרמ"ת קשה אספרגוס של יין וסימן רמ"ת ראש מעים תחתוניות:

כי תניא ההיא - דקתני וכ"ש לבני מעים:

ביין מיושן - של ג' שנים כדתנן בבבא בתרא (ד' צח.) ישן משל אשתקד מיושן של שלש שנים:

קונם יין שאני טועם - כהקדש יהא עלי יין שאני טועם:

אלא חי - יין חי שאינו מזוג:

אין מפסיקין בו - אלא שותהו בבת אחת:

ואין סומכין אותו - לאכול אחריו מיד:

בדחמרא - סמיכתו בפת:

בדשכרא - סמיכתו במינו אם שכר תאנים סומכו בתאנים ואם של תמרים הוא סומכו בתמרים:

לוקה - בחולי:

בדחמרא - לא ירוק:

בדשכרא - אם לא רק מים הבאים בפיו אחריו לוקה:

אפילו בפני המלך - ירוק ואל יסתכן:

סוריאל - מלאך חשוב לבא לפני הקב"ה:

אל תטול חלוקך - שחרית מיד השמש אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו:

תכספית - שם חבורת שדים:

איסתלגנית - שם חבורת מלאכי חבלה:

אימתי יבא אדם לידי אחד מן הדברים הללו וילכד - רבי ישמעאל עלה לרקיע על ידי שם בברייתא דמעשה מרכבה:

גודא - כותל: כוס של ברכה ברכת המזון:

הדחה ושטיפה וכו' - כולהו מפרש להו ואזיל:

מן הקרקע - אם ע"ג קרקע הסב ואם על גבי שלחן מגביהו מן השלחן:

במתנה - דרך דורון וחשיבות:

לאנשי ביתו - לאשתו:

חי - שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו חי הא אמרן במתני' אין מברכין אי נמי חי בלע"ז פריש"ק (טרי, שרק עכשיו נמזג) להביאו מן החבית לשמו:

מעטרהו בתלמידים - תלמידיו סובבין אותו כשהוא מברך:

בנטלי - כוסות:

ובברכת הארץ - כשמגיע לברכת הארץ מוסיף עליה:

מעטף - בטליתו:



אנן נעבד לחומרא: שלא תסייע שמאל לימין בשעת ברכה: שמעה ילתא - שלא ישגר לה כוס של ברכה:

קמה בזיהרא - עמדה בכעס:

כל האי נבגא דברכתא היא - כל יין שבחבית ככוס של ברכה הוא שתי ממנו:

נבגא - כוס כמו לשתי מר אנבגא:

ממהדורי מילי - ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים:

ומסמרטוטי כלמי - וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כנים. כנים מתרגמינ' כלמתא:

אין מסיחין - משאחזו עד שיברך:

כוס שני - שהוא של זוגות והעומד על שלחנו ושתי זוגות ניזוק על ידי שדים:

כפלים - זוגות:

הכון לקראת - בדברים נאים ולא בדברי פורענות:

מסב - במטה דרך הסבה: והלכתא בכולהו יושב ומברך:

הדרן עלך שלשה שאכלו


פרק שמיני - אלו דברים

אלו דברים וכו' בסעודה - שנחלקו בהלכות סעודה:

מברך על היום - בקידוש שבתות וימים טובים:

ואחר כך מוזגין את הכוס - יין הבא לפני המזון כדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מג א) הסבו אע"פ שנטל כו' הביאו להם יין וכו' וקאמרי ב"ש נוטלין לידים ואחר כך שותים את הכוס ואוכלים סעודתם בההיא נטילה וב"ה אומרים מוזגין את הכוס ושותין אותו ואחר כך נוטלין לידים וטעמא דתרוייהו מפרש בגמרא:

מקנח ידיו במפה - מנטילת מים ראשונים:

ומניחה על השולחן - ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל:

וב"ה אומרים - על הכר או על הכסת יניחנה אחרי כן ושם יקנח בה ידיו תמיד וטעמא מפרש בגמ':

מכבדין את הבית - מקום שאכלו שם אם הסבו על גבי קרקע מכבדים את הקרקע או אם הסבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו עליו:

ואחר כך נוטלין לידים - מים אחרונים:

נר ומזון - מי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת מניחו עד לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון ובשמים והבדלה כו':

אין מברכים על הנר ועל הבשמים של גוים ושל מתים - טעמא דכולהו מפרש בגמרא:

שיאותו - שיהו נהנים ממנו:

עד כדי שיתעכל המזון - מפרש שיעורא בגמרא:

מברך על היין - בגמרא מפרש פלוגתייהו:

עונין אמן אחר ישראל המברך - אפילו לא שמע אלא סוף ברכה. אבל לא לאחר כותי שמא ברך להר גריזים:

גמרא

שהיום גורם ליין שיבא - כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש:

וכבר קדש היום - משקבלו עליו או מצאת הכוכבים:

ועדיין יין לא בא - לשלחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה:

שהיין גורם לקדושה שתאמר - שאם אין יין לא מקדשין והמקדש על הפת גם הוא במקום יין וברכת הפת קודמת:

תדיר קודם - נפקא לן במסכת זבחים מהאי קרא דכתיב במוספין מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד תקריבו המוספין וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירה למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד לכל התמידין:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ברכות/פרק_ז"